אשליית המלכה

מושבת הנמלים היא מטאפורה ידועה לסדר והיררכיה בחברה האנושית. אבל חברת הנמלים מאתגרת את תפיסות האדם, גם ביחס לעצמו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לא חסרות דוגמאות לחלוקת עבודה. בחברות יש אנשי מכירות ויש רואי חשבון; בתזמורת יש נגני בסון ויש כנרים. מכיוון שאיש אינו נולד רואה חשבון או נגן בסון, במערכת של חלוקת עבודה עלינו לרכוש את המיומנויות השונות שלנו. המושג "חלוקת עבודה" מעלה בדמיוננו ארגון המתאפיין בהתאמה בין תפקיד – הדברים שכל משתתף עושה – לבין יכולת טבעית.

לאורך ההיסטוריה טענו רבים שחלוקת עבודה היא מודל משכנע ומרובה יתרונות

לאורך ההיסטוריה טענו רבים שחלוקת עבודה היא מודל משכנע ומרובה יתרונות. אפלטון העריץ אותו, אדם סמית הסביר כיצד הוא יועיל לכלכלות, והנרי פורד הביא אותו לתעשייה. אבל זהו אינו מודל טבעי. חזון של חברה אנושית המאורגנת ביעילות בהתאם לעקרונות חלוקת העבודה, חלחל לתוך תפישת הטבע שלנו ועיוות אותה. בשיעורי ביולוגיה בתיכון, למשל, מלמדים אותנו שגוף מורכב מתאים, ושכל תא מותאם במיוחד לביצוע תפקידים מסוימים. תאי העור נדבקים זה לזה ואוטמים פצעים, ותאי הדם מתרוצצים בגוף, מעמיסים ופורקים חמצן. אבל בה בעת, סוגים שונים של תאים נוצרים ממספר תאים זהים, ויש גם תאים, כמו תאי גזע, המסוגלים להפוך לסוג אחר של תא. ספרי הלימוד אומרים לנו שאלה בסך הכול שלבי מעבר בדרך למצב האידיאלי, שבו כל תא מבצע את המשימה הייחודית לו.

נמלים, עבודה, מושבה

"נמלים עובדות קשה", תצלום: אלן בלום

נדמה שמושבות נמלים הן הדוגמה הטבעית המושלמת למערכת חברתית המתנהלת על-פי חלוקת עבודה. כל מיני הנמלים המוכרים כיום – למעלה מ-14 אלף – חיים במושבות. בכל מושבה יש נקבה אחת לפחות המסוגלת להתרבות, "מלכה", אשר מטילה את הביצים. כל שאר הנמלים, אלה שמסתובבות לנו בין הרגליים, הן נקבות "פועלות" עקרות, בנותיהם של המלכה ושל הזכרים שאיתם הזדווגה.

בשנות השבעים שיבח הביולוג אדוארד וילסון (E. O. Wilson) את מעלותיה של חלוקת העבודה, ובכך הגדיר בפועל את סדר העדיפויות של חקר הנמלים. הוא השתמש בחופשיות במטאפורות מהחברה האנושית ותיאר את מושבת הנמלים כ"מפעל בתוך מבצר". על-פי המטאפורה הזאת, כל נמלה מתוכנתת לבצע את המשימה המוטלת עליה. יש נמלים שתפקידן להאכיל את הזחלים; יש נמלים שיוצאות ללקט מזון. וילסון אמר שמשימתה של הנמלה היא ה"קאסטה" שלה, מונח המתאר בדרך כלל את החלוקה המעמדית הנוקשה בחברה ההודית. כוונתו הייתה לטעון שמשימתה של הנמלה קבועה ומוגדרת, וההשלכה היא שהפועלות במושבת הנמלים – כולן אחיות או אחיות-למחצה – מחולקות לקבוצות טבעיות, שנקבעו מראש ומתוכנתות-גנטית לבצע משימה נתונה. נקודת המבט הזאת באה לידי ביטוי בסרט "עבודת נמלים" (1998): ביורוקרט טרוד מחתים כל זחל כחייל או כלקט. וכך תפקידה של כל נמלה הוא בגדר גורל שאין לשנותו, בדומה לחלוקה בין בני מעמד "אלפא" הנאים והחכמים ובני מעמד "אפסילון" רפי השכל ב"עולם חדש מופלא" (1931), ספרו של אלדוס האקסלי.

אנו יודעים כעת שנמלים אינן מתנהגות כעובדות מפעל המתמחות כל אחת במשימה בודדת, אלא מחליפות משימות. תפקידה של נמלה משתנה ככל שהיא מתבגרת, או כאשר תנאי הסביבה משתנים ומחוללים תמורה גם בצורכי המושבה. נמלה שמאכילה זחל בשבוע נתון, עשויה לצאת וללקט אוכל בשבוע הבא. אבל במושבת נמלים, אף אחת מהנמלים אינה אחראית ואף אחת מהן אינה אומרת לאחרות מה לעשות. איך קובעים איזו נמלה מבצעת איזו משימה, ומתי הנמלים מחליפות תפקידים?

תפקידה של נמלה משתנה ככל שהיא מתבגרת, או כאשר תנאי הסביבה משתנים ומחוללים תמורה גם בצורכי המושבה

המושבה אינה מונרכיה. המלכה בסך הכול מטילה את הביצים. כמו מערכות טבעיות רבות ללא בקרה מרכזית, חברות הנמלים אינן מאורגנות על-פי חלוקת עבודה, אלא מתנהלות בתהליך מבוזר (distributed, נטול כל בקרה מרכזית, ובהקשר זה גם נטול ריבוי בקרות) שבמסגרתו תפקידה החברתי של הנמלה נקבע בתגובה לאינטראקציות שלה עם נמלים אחרות. במפגשיהן הקצרים, הנמלים משתמשות במחושיהן כדי להריח זו את זו, או כדי לזהות חומר כימי שהנמלה האחרת פלטה לא מזמן. במצטבר, האינטראקציות הפשוטות האלה בין הנמלים עוזרות למושבה לווסת את מספר הנמלים המבצעות כל משימה ולהגיב לעולם המשתנה סביבה. תהליך זה של תיאום חברתי מתרחש מבלי שאף נמלה תבצע הערכה מסודרת לגבי צורכי המושבה.

הצרצר והנמלה, מילו וינטר, משלי איזופוס

"הצרצר והנמלה", איור של מילו וינטר למהדורה של משלי איזופוס (1919). תצלום: פרויקט גוטנברג, ויקיפדיה

אלפי שנים נתפשו הנמלים כמודל לחברות אנושיות, כיצורים הפועלים בתיאום מושלם, ביעילות, בחריצות ובהיעדר אנוכיות. באיליאדה, זאוס הופך את הנמלים של תסליה לחיילים לאחר שמגפה מחסלת את הגברים. הן הופכות למירמידונים והודפות את הטרויאנים. משל הצרצר והנמלה של איזופוס משבח את יכולתן של הנמלים לדחות סיפוקים בתארו כיצד הן אוגרות מזון לשימוש עתידי. בניגוד לצרצר קל הדעת שאינו מתכנן קדימה, הנמלים החרוצות תורמות לחברה שלהן. הנמלה של איזופוס נושאת זרעים הביתה. היא מביאה מזון למושבה. ובדומה, נכונותם של המירמידונים לתת מעצמם – ובמקרה זה להקריב את חייהם – הופכת אותם לחיילים גיבורים בצבאו של אכילס.

ב-1747, כשחוקר הטבע האנגלי ויליאם גוּלד (Gould) מנה את "לקחי המוסר העולים מההתבוננות במושבת נמלים", הוא ציין שהנמלים עובדות "למען התגמול המשותף, [ושזה] עשוי ללמד אותנו על חשיבותה של טובת הכלל". כל נמלה, כתב גולד, מסורה למשימה שעליה לבצע למען אחיותיה. הנרטיב המדעי המודרני לגבי חלוקת העבודה של מושבות הנמלים מספר ביסודו של דבר אותו סיפור: הנמלים מוכיחות שאם כל אחד יעשה נאמנה את העבודה המוטלת עליו – את העבודה שהוא נולד לעשות! – ייטב לכולם.

במערכת המאורגנת לפי עקרונות חלוקת העבודה, כל פרט מתמחה במשימה אחת. ההצדקה להתמחות היא ההבדלים בין יכולתם של הפרטים השונים לבצע את המשימות הקיימות. חלוקת עבודה כרוכה תמיד בהתמחות, אבל היא לובשת צורות שונות. אפלטון העדיף התמחות אופקית, שבה כל פרט מבצע משימה אחת. אדם סמית העדיף התמחות אנכית, שבה אנשים שונים מבצעים חלקים שונים מאותה משימה. הנרי פורד האריך והרחיב את הצורה האנכית במסגרת פס הייצור במפעל.

חלוקת העבודה מביאה עמה יתרונות לחברה האנושית, בין היתר מכיוון שלכל אדם יש יכולות שונות. אפלטון ראה בהבדלי היכולת האלה עניין של כישרון והעדפה גם יחד (מתוך: 'פוליטיאה', בתרגום יוסף ג. ליבס. הוצאת שוקן):

"...יהא אפוא, כל דבר ודבר מרובה ויפה וקל יותר, כשאדם אחד יהא עוסק בו לפי טבעו, ובשעת כושר לאותו דבר והוא פנוי משאר עיסוקים".

בעיני סמית, חלוקת העבודה מביאה את יתרונות הלמידה והשיפור - אותו "שיפור במיומנות" שנובע מביצוע חוזר ונשנה של משימה. חלוקת העבודה מביאה גם שיפור ביעילות. סמית חשב שהחלפת משימות נותנת לפועל פתח לבטלה, למה שהוא כינה:

"הרגל ההתהלכות בנחת ומנהג העצלתנות והרשלנות בעבודה... [אשר] עושים אותו כמעט תמיד לאיש נרפה ועצל". 1

פורד היה קרוב יותר לסמית מאשר לאפלטון בתפישותיו לגבי חלוקת עבודה. הוא לא התעניין בכישרון או בלמידה. "מדוע", התלונן פורד, "בכל פעם שאני מבקש זוג ידיים, הן מגיעות בלוויית מוח?" לפורד הייתה חשובה המהירות. הוא הבין שאנשים, טרודים או לא, יעבדו מהר יותר אם לא יצטרכו להניח כלי עבודה אחד ולהרים אחר.

כשווילסון הציג את רעיון חלוקת העבודה במושבת הנמלים, הוא טען כי מדובר בראיה המוכיחה כי הברירה הטבעית מעודדת את הפועלים לבצע את המשימות שהם מצטיינים בהן. גולם בוקע מהמעטפת שלו כנמלה בוגרת בגודל נתון, והנמלה נשארת באותו גודל כל חייה. במינים אחדים יש נמלים בגדלים שונים באותה מושבה. וילסון טען שיש התאמה בין משימה לסוג הגוף: נמלים גדולות הן חיילים, והקטנות עוסקות במשימות לוחמניות פחות.

קווינסלנד, פס יצור, שימורים, פועלות, אוסטרליה

פועלות בפס יצור לשימורי פירות, קווינסלנד, אוסטרליה, 1948. תצלום: הארכיון הלאומי של קווינסלנד

בפועל, הנתונים הקיימים בהקשר זה הם דלים ואף סותרים. אף שהנמלים הגדולות ביותר אכן משמשות לעתים קרובות כ"חיילות", הרי שבקרבות בין מיני נמלים דווקא הקטנות מנצחות לא אחת. נמלה גדולה, למשל, היא חסרת אונים אם שש קטנות אוחזות בכל אחת מרגליה. במינים אחדים בסוג הביולוגי Pheidole (ובעברית: אסמית), ה"חיילות" בעלות הראש הגדול אינן מפגינות נטייה צבאית כלל וכלל, אלא מעדיפות להישאר בקן ולהשתמש בשרירי הלסת הגדולים שלהן כדי לפצח זרעים. אבל אם אין מספיק נמלים קטנות שייצאו מהקן וילקטו מזון, הגדולות מצטרפות למאמץ.

בניסיונו לקדם את מודל חלוקת העבודה טען וילסון שפועלות בגודל מסוים מבצעות חלק מהמשימות טוב יותר מאשר פועלות בגודל אחר. לפי הגישה הזאת, הנמלים האחראיות לחיתוך עלים אינן גדולות מדי, או קטנות מדי, אלא בדיוק בגודל המתאים לחיתוך עלים. זוהי תיאוריה מפתה, אך בפועל אין ראיות לכך שנמלים מגודל כזה או אחר מבצעות משימה כלשהי טוב מאחרות. אתגר נוסף לכלליותה של התיאוריה של וילסון הוא שברוב המכריע של סוגי הנמלים (276 מתוך 376), כל חברות המושבה זהות בגודלן. יתרה מזאת, כשפועלות מכל הגדלים מתבגרות, הן עוברות ממשימה אחת לאחרת בהתאם לאילוצים. אבל החלפת משימות, גם לפי שלבי החיים וגם לטווח קצר, אינה תופעה המתאימה לארגון המתבסס על חלוקת עבודה. אמנם מפתה מאוד לחשוב שמושבות נמלים אכן מאורגנות לפי חלוקת עבודה, אבל הראיות מעידות אחרת.

התהליך השיתופי של הקצאת המשימות במושבת הנמלים מתבסס על רשתות של אינטראקציות פשוטות

מה שמצאתי, ומה שמצאו גם חוקרים נוספים, הוא שהתהליך השיתופי של הקצאת המשימות במושבת הנמלים מתבסס על רשתות של אינטראקציות פשוטות. אצל נִמלי קציר, למשל, המושבות קובעות את מספר הנמלים המצויות בכל רגע נתון מחוץ לקן בחיפוש אחר זרעים, בהתאם לכמות המזון הזמינה בסביבה. נמלה-לקטת אינה עוזבת את הקן עד שהיא פוגשת מספיק לקטות שחזרו עם מזון. כך נוצר משוב חיובי פשוט: ככל שיותר מזון זמין באזור, כך הלקטות מוצאות אותו מהר יותר וחוזרות מהר יותר לקן, וכך פעילות הליקוט גוברת. כשאני מציב מחוץ למושבה ערימת מזון נפלאה של דוחן אורגני, הנמלים שעד לאותו רגע ביצעו משימות אחרות, הופכות ללקטות. כל מפגש בין זוג נמלים, כלומר כל מגע קצרצר בין מחושים, הוא בעל משמעות לנמלה. קצב המפגשים האלה, במצטבר, הוא שקובע את מספר הנמלים היוצאות ללקט מזון.

מושבות הנמלים מארגנות את פעילותן בתהליך מבוזר. כמו חלוקת עבודה, גם תהליכים מבוזרים לובשים צורות שונות. תהליך מבוזר אינו ההיפך מחלוקת עבודה – אבל הוא שונה במספר היבטים חשובים. מעל לכול, בתהליך מבוזר לעולם אין שליטה מרכזית, ואילו בחלוקת עבודה עשוי להיות גורם ניהולי מרכזי. מנהיג יכול לומר לאזרח אחד לייצר נרות ולאחר לייצר נעליים. בתהליך מבוזר, התפקידים יוקצו באמצעות אינטראקציות מקומיות, למשל עם אנשים שרוצים לקנות נרות או נעליים ויוצרים ביקוש, שאותו ממלאים יזמים.

מערכת הפועלת באופן מבוזר ומערכת הפועלת לפי חלוקת עבודה עשויות להיראות זהות, לפחות בטווח הקצר: אותם פרטים מבצעים אותה משימה שוב ושוב. נמלה נתונה עשויה לבצע אותה משימה יום אחר יום. היא יוצאת ללקט מזון, חוזרת לקן, מקיימת שוב את האינטראקציות שמובילות אותה לצאת ללקט מזון, ומבלה את הלילה בחברת נמלים אחרות שחזרו לאחרונה מליקוט. בבוקר למחרת מתקיימים שוב התנאים המובילים אותה ללקט מזון, ומצב עניינים זה עשוי להימשך יום אחר יום. עם זאת, בתנאים שונים הנמלה עשויה לבצע משימה אחרת, ולכן תפקידה אינו קבוע.

בתהליך מבוזר, עצם האפשרות להחלפת תפקידים משפר את חוסנה של המערכת

שתי הגישות – הגישה המבוזרת וחלוקת העבודה – עשויות להיות יעילות, אך הן אינן פועלות באותו אופן. בחלוקת עבודה, התמחות מובילה ליעילות רבה יותר. בתהליך מבוזר, לעומת זאת, עצם האפשרות להחלפת תפקידים משפר את חוסנה של המערכת. אם פרט המבצע משימה הולך לאיבוד, או אם אינו מסוגל להמשיך לבצע אותה, פרט אחר ממלא את מקומו. לא כל הפרטים צריכים להיות דומים, אבל ההבדלים ביניהם אינם גדולים מספיק לפגוע בישימות המערכת. גם אם רוב האבות טובים פחות מבנות זוגם בהחלפת חיתולים, הרי שבשלוש בלילה הטכניקה המדויקת אינה קריטית. מישהו צריך רק להחליף את החיתול כדי שהתינוק יחזור לישון.

המונח "תהליך מבוזר" (distributed process) מקורו במדעי המחשב. בהקשר זה, משמעותו היא שאין נקודה בודדת, כמו נתב ברשת מחשבים, שיודעת מה כל האחרות עושות ואומרת להן מה לעשות. האינטראקציות בין כל יחידה והיחידות סביבה מובילות לתוצאה הרצויה מעצם הצטברותן. תהליכים מבוזרים פועלים לעתים קרובות במקביל, ולא באופן סדרתי. פס ייצור כולל שורה של פעולות עוקבות: יש להתקין את הידית על הדלת לפני שמתקינים את הדלת במכונית, ואת הדלת אי אפשר להתקין עד שמתקין הידית יסיים את עבודתו. בתהליך מקבילי, הצעדים השונים מתבצעים באותו זמן. נניח שכל פועל בונה מכונית מאלף ועד תו. במצב זה, גם אם לפועל נתון נדרש זמן רב יותר להתקין את הידית על הדלת, הדבר אינו מעכב את הפועלים האחרים בהתקנת הדלת על המכוניות שהם בונים. בהנחה שכל המשימות פשוטות יחסית, תהליכים מקביליים מתקדמים הרבה יותר מהר מאשר תהליכים סדרתיים. זה נכון במחשבים, שבהם השערים הלוגיים מבצעים משימות פשוטות מאוד: הם יוצרים גרסאות חשמליות של 0 ו-1. בהשוואה לתהליך סדרתי, עיבוד מקבילי מאפשר למחשב לבצע פעולות הרבה יותר מורכבות בזמן קצר.

מכיוון שרשתות מחשבים, כמו האינטרנט, מתפתחות במהירות אדירה, תהליכים מבוזרים מעוררים עניין רב. אך הם מחייבים אותנו לנטוש לגמרי את המערכות המבוססות על בקרה מרכזית: בחלק גדול מהאלגוריתמים המבוזרים, התוצאה אינה תמיד צפויה לחלוטין. אמנם, אפשר לומר מה יקרה בממוצע, אבל אי אפשר לקבוע במדויק מה יתרחש בכל מקרה ומקרה. אי-הוודאות הזאת מכבידה על לבם של מהנדסים, החושקים בכך שדברים יפעלו באותו אופן בכל פעם. אהבתם של המהנדסים לתוצאות צפויות היא דבר נהדר מבחינת כל מי שחוצה גשרים וטס במטוסים. אבל תהליכים מבוזרים הם בעלי יתרונות ייחודיים במערכות הנדסיות מסוימות, כמו רשתות נתונים גדולות או רשתות חשמל גדולות, שבהן כישלון של חלק אחד קטן אינו מהותי. תהליכים מבוזרים יוצרים יתירוּת על חשבון יעילות, ומוותרים על דיוק בפתרונות שברוב המקרים יהיו טובים די הצורך.

קיסוס, רשת, עלה

רשת: עלה של צמח קיסוס. תצלום: מאט גיבסון

בשנות השבעים והשמונים, כשמדעני המחשב הבינו מה ערכם של תהליכים מבוזרים, הם התחילו לזהות מקבילות במערכות טבעיות. "גדל, אשר, באך" ספרו רב ההשפעה של דאגלס הופשטטר (Hofstadter) משנת 1979, השתמש במושבות נמלים ובמוח האדם כמטאפורות למערכות מחשב. דייוויד רמלהארט (Rumelhart), גם הוא מדען מחשב, הרחיב את הרעיון הזה לרשתות עצביות, מודל המסביר איך חלקים מהמוח עשויים לעבוד באמצעות תהליכים מבוזרים מקביליים. כעת, מדענים חוקרים אלגוריתמים מבוזרים ברחבי הטבע, החל ממעגלים שנוצרו על-ידי נוירונים במוח או האינטראקציות בין תאי סרטן המייצרים גרורות, וכלה בתנועתן של להקות זרזירים או דגים.

נמלים מדגימות כיצד עיבוד מבוזר יכול לסייע לנו להסתגל לסביבה משתנה – לבנות קנים, להחליט מתי לעבור לאתר אחר, או להפסיק לעבוד בתוך הקן ולצאת ללקט מזון. מתברר שמושבות נמלים מתבססות על מגוון מעניין של אלגוריתמים. תהליכים דומים פועלים גם במערכות טבעיות אחרות ללא בקרה מרכזית. לדוגמה, אף שאזורים גדולים במוח עוסקים במשימות נבדלות, הרי שברמת הנוירונים נראה שאין חלוקת עבודה קשיחה. אותם נוירונים עוסקים בכל מיני משימות, ואותה משימה מבוצעת על-ידי נוירונים שונים.

לא קל להשתחרר מגישת חלוקת העבודה. בני האדם תמיד הציגו טיעונים לגבי מאפיינים מולדים-כביכול כדי להצדיק את חלוקת התפקידים החברתית. מלכים שלטו מתוקף זכות אלוהית וזכות אבות, ואילו אחרים שועבדו על בסיס גזע או תכונות גופניות. תפישות מסוג זה רווחות ברטוריקה החברתית והפוליטית בארצות הברית. אומרים לנו שמקסיקנים הם אנסים ושמוסלמים הם טרוריסטים. מנגד עולה טענה הרבה פחות זדונית, הנובעת בכל זאת מאותה עמדה פילוסופית: שהאמריקנים הם אופטימיים ונמרצים.

אם נהרהר באופן שבו משימתה הנוכחית של כל נמלה נקבעת, אולי ניאלץ לתהות מהי באמת הסיבה שכל אחד מאיתנו עובד בעבודתו

הסברים מסוג זה, המסתמכים על מאפיינים מולדים ולא על מערכות יחסים ונסיבות, מושלים גם בתפישותינו באשר לטבע. בקיץ האחרון, לדוגמה, אישה שאביה מת ביקשה מהמטופל שלבו של האב הושתל בו, ללוות אותה בטקס חתונתה. תפקידו של הלב לאהוב, ולכן רגשותיו של אביה לבטח שוכנים בתוך לבו. דוגמה נוספת היא דטרמיניזם גנטי. אנחנו אומרים שמחלות, אינטליגנציה, פסיכוזה, יכולת אתלטית וכו', הן "גנטיות", כאילו בתוך תאיו של אדם יש מתגים קטנים ועליהם מדבקות כמו "סרטן", או "פרנויה" או "סיבולת". בפועל, גורמים כמו לחץ, אור שמש, התעמלות ועוד עשויים לכבות או להדליק גנים שונים. ביולוגים מגלים כעת שפעולתם של הגנים תלויה במה שמתרחש מחוץ לתא לא פחות משהיא תלויה במה שמתרחש בתוכו.

אז למה הדימוי של מושבת הנמלים כמפעל של עובדים בעלי התמחות, נותר משכנע כל כך? ראשית, הוא מוּכר: עיר קטנה של נמלים, שכל אחת מבצעת את המשימה המוטלת עליה, היא גרסה מיניאטורית של עיר אנושית. יש נחמה במחשבה שכל נמלה קמה בבוקר, שותה קפה, לוקחת תיק ויוצאת לעבודה. אם נהרהר באופן שבו משימתה הנוכחית של כל נמלה נקבעת על סמך רשת שוקקת של אינטראקציות קצרות וחסרות משמעות, אולי ניאלץ לתהות מהי באמת הסיבה שכל אחד מאיתנו עובד בעבודתו.

ניו יורק, עבודה, בוקר, רכבת

שעת הלחץ בדרך לעבודה בבוקר, ניו יורק. תצלום: פרדי קלארק

שנית, בדרך כלל קל יותר לקבל הסבר אם הוא מתבסס על תכונות פנימיות שאין באפשרותנו לראות וכפועל יוצא, כמו הקוסם מארץ עוץ המסתתר מאחורי המסך, אינן דורשות בחינה מעמיקה. בעגת המדע הניסויי, הגורמים החשובים שאיננו יכולים לראות נמצאים בתוך "קופסה שחורה". אנחנו פשוט מתעלמים מהם כאשר אנו חוקרים את הגורמים האחרים, הגלויים לעינינו. אבל לטעון שפרט כלשהו עושה דבר מה כי "זה מי שהוא", או כי "ככה הוא בנוי", או כי זה "גנטי" או תלוי במשהו שמתרחש במוחו – זה כלל אינו הסבר. אלה פשוט טענות המאפשרות לנו להתחמק מהשאלה ולעבור הלאה. בודהה טען ש"דוקטרינת העצמי", המתבססת על ההנחה שאדם הוא אוסף של תכונות בלתי משתנות, היא כזב. לעומת זאת, החלופה שלפיה האדם הוא שטף משתנה של רשמים ורגשות ללא גרעין קשה ברור, היא קשה לעיכול.

התפישה שלפיה האדם הוא שטף משתנה של רשמים ורגשות ללא גרעין קשה ברור, היא קשה לעיכול

ייתכן שרעיון חלוקת העבודה קוסם לנו, מעל לכול, מכיוון שהוא מעניק לנו תחושת מרגיעה של שליטה. אם משימתו של כל אדם אינה נקבעת על-פי כישרונותיו הייחודיים, איך מחליטים מי עושה מה? מנחמת המחשבה שכוח נסתר כלשהו – הברירה הטבעית היא דוגמה בולטת לכך – הורָה שהכול יהיה כפי שהוא אמור להיות. בעיני חלק מהדתיים, אלוהים אחראי לכך. הזכות השמימית הופכת אדם אחד למלך, אך היא גם מעניקה לכל הנתינים נרטיב, שאומר להם שהמצב הקיים הוא המצב הנכון.

המציאות פחות מרגיעה, אבל הרבה יותר מעניינת. תהליך מבוזר עלול להיות מבולגן, ולא כל תוצאותיו ניתנות לחיזוי, אבל הוא יכול בכל זאת לתרום לחוסנה של המערכת. תהליכים מבוזרים כגון אלה אינם בהכרח מתאימים להיות אחד "הכלים העיקריים לשימור היציבות החברתית", כפי שאמר מנהל המדגרות ב"עולם חדש מופלא" (כאן בתרגום מאיר ויזלטיר), אבל הם עובדים נהדר בטבע: במוחות, במושבות נמלים, וכן בנתח הולך וגדל מהרשתות ההנדסיות שלנו.

חלוקת עבודה היא המצאה אנושית, המתבססת על יכולתנו ללמוד ולתרגל, ולסחור בטובין ובשירותים. ההכרה הגוברת בכך שתהליכים טבעיים פועלים אחרת מהתזמורות ומהצבאות שלנו, תעזור לנו להבין את עולם הטבע ביתר בהירות. מושבות נמלים אינן מפעלים או מבצרים. הן משתמשות באינטראקציות פשוטות כדי להסתגל לתנאים משתנים. חברות הנמלים, המאורגנות בהתאם לאלגוריתמים מבוזרים ולא בהתאם לחלוקת עבודה, משגשגות כבר למעלה מ-130 מיליון שנה.

דֶבּרה מ' גורדון (Gordon) היא מרצה לביולוגיה מסטנפורד. ספרה האחרון הוא Ant Encounters: Interaction Networks and Colony Behavior (משנת 2010).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: נמלה חורגת מהשורה. תצלום: Richard Newstead, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דברה מ. גורדון, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אשליית המלכה

01
אפרים מילר

מרתק. שוב ושוב אני לומד כאן שהיצור שצריך לחקור אותו הוא האדם, יצור משונה מאוד שחושב שהוא מבין משהו ובעצם רואה את הכל מתוך עצמו ולא מסוגל לצאת מעצמו. אולי זה סוד ההצלחה של המין האנושי? ואולי בעצם מה שיחסל אותו...

02
דגנית

ואולי רצו לגייס את הנמלים לאג'נדה חברתית, לצייר חברה של הררכיה מוחלטת, כדי לאלף גם אותנו, האנשים הרגילים?

03
אלי אברהמי

ראשית, מטפורה היא מטפורה ולא שום דבר אמתי. מה עוד חדש בזה?
שנית, האדם פועל מתוך מודעות גבוהה בהרבה מבעלי חיים [גם אם נניח שלנמלים יש מודעות] והחשיבה ובעיקר הרגש שולטים במעשיו.
שלישית, לפני עשרות שנים הייתי דבוראי [כוורן] וכבר אז ידענו ש"המלכה" איננה מלכה, אלא "בית חרושת לביצים". ידענו גם ש"הפועלות" עושות תפקידים שונים בהתאם לצרכים. זה שהמדענים לא ידעו... טוב. חבל.
רביעית, מה שמפעיל בני אדם הן "אמונות", פעם באלוהים ונבחריו [הכמרים או המלך למשל] ובמאה ה-20, האידיאולוגיות. וכבוגר החוג לכלכלה, אני אומר בנחרצות שהכלכלה הקפיטליסטית שמלמדים אצלנו היא אידיאולוגיה לכל דבר. על פי התורה הזאת, על האזרחים לדאוג לכלכלה בריאה, אבל אין זה מתפקיד הכלכלה לדאוג לאזרחים בריאים [מטפורית וקונקרטית].
כך היה מראשית הכלכלה והתאוריה של אדם סמית שהלל את ההתמחות: אנגליה תייצר צמר ופורטוגל תייצר יין. אבל אדם סמית לא היה ער כמובן לסבל העל-אנושי [עד כדי מוות מרעב] של מיליונים שגורשו מכפריהם על ידי בעלי האדמות באנגליה, כי כדי לגדל צמר לא היה צורך בכל כך הרבה איכרים כמו לגידול חיטה וכו'.
המטפורות האנושיות אם כך, הן על אחריות המדענים בלבד שאולי הבינו במדעי הטבע, אך לא במדעי החברה.

04
Tabularasa

כשדוגמות והשקפות עולם אופנתיות משתלטות על המוח, גם מדענית מצליחה להוציא תחת ידיה בליל מגוחך מעין המאמר הזה. או בפראפרזה: אם אתה רוצה לדבר פוליטיקה, היה פוליטיקאי, לא מדען.