אשרי המאמין

מהי אמונה? בוודאי לא עניין רציונלי. ואולי דווקא כן? כיצד היא פועלת? מה התועלת בה? אולי לא במקרה היא חלק מחיינו כולנו?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

רב, כומר, מוּפתי, הינדי ורציונליסט נכנסים לבר. זו יכולה להיות תחילתה של בדיחה שחוקה, או תחילתו של ויכוח סוער, כשכל אחד מן החברים, לפי התור, מציג את תפישתו ואמונתו, בעוד חבריו לשולחן בבר מבטלים בנימוס את דבריו, כי הם לא רואים בהם ערך שמשתווה לאמת שהם מאמינים בה. בהמשך מצטרפים אליהם חוקר מֹח, פסיכולוג ומומחה לשיווק, שטוענים בלהט בפני החבורה, שבעצם הכל בראש של כולנו: אמונה, ולא משנה מהם תכניה, התפישות והנרטיב, היא בסך הכול מענה לדחפים פסיכולוגיים וביולוגיים שאחרים יכולים לעשות בהם מניפולציות. לדבריהם, זוהי בעצם סקרנות, שאיפה לביטחון, לתקווה ורווחה וגם דחף לשליטה באחרים, ונא לא לשכוח שקיימת גם הטבעה מהילדות, לה שותפים ההורים, הקהילה וגורמים חיצוניים אחרים.

כדי למצוא מכנה משותף, הסכמה כלשהי שכולם יוכלו לאמץ, מציע המומחה לשיווק למיין את האמונות , הערכים והתפישות על פי סולם של תו-איכות. איזו אמונה חשובה ומשמעותית יותר, איזו משפיעה יותר על החברה, ואצל מי האמת והנרטיב נשמעים סבירים יותר ורציונליים.

המגוון האינסופי של ההגדרות וההסברים אודות המושג "אמונה", הוא בעצם הודאה בכישלון, שנמתח מראשית החברה האנושית עד ימינו

מהר מאד מסתבר שהמשימה בלתי אפשרית. אין כל תכלית או רלוונטיות לדירוג על פי תו-איכות. איש באמונתו דבק. אז מישהו מציע הצעה מרוככת ופשוטה בהרבה מהאתגר חסר הסיכוי שהציב איש השיווק: אולי יש להתמקד בערך אנושי מרכזי, שהרוב יסכימו שחשוב שיהיה בכל אחת מהאמונות, ללא קשר למהותן?

אין אמונה ללא מאמין

המגוון האינסופי של ההגדרות וההסברים אודות המושג "אמונה", הוא בעצם הודאה בכישלון, שנמתח מראשית החברה האנושית עד ימינו – אי היכולת להסביר מה זו אמונה ובעיקר למה. למה מאמין בוחר במה שהוא מאמין וסבור, או אף בטוח, שהשפעתה על מעגלי החיים ועל הסובב אותו היא הנכונה ביותר. אך ניתן להרחיק מעט: מהי בעצם האמונה האולטימטיבית (גם אם נסתפק בתפישה ובהשקפת עולם), שכל בר דעת חייב להאמין דווקא בה?

ראשית, יש לומר משהו על המושג "אמונה", גם אם ברור שלעולם לא ימצא פירוש משכנע שיביא להסכמה גורפת. כל מאמין סבור ובטוח שהוא מאמין באמת האמיתית ואין אחרת, או לפחות שהוא בחר את החלופה הטובה ההולמת ביותר. אין כל סיבה לא להסכים עמו; צדיק באמנותו יחיה, והעולם גדול דיו כדי להכיל מגוון עצום של צדיקים על מגוון האמונות, גם אם מסתבר שיש אינסוף אמיתות אמיתיות שאין בִּלתן.

תפילה, מתפלל, וייטנאם

אדם מתפלל, וייטנאם. תצלום: מימזי

נרחיב את זוית הראייה: "אמונה" אינה רק דת, המיוצגת על ידי חבורת חכמים שמטיפים לתפישה שעוסקת בשאלה מה מפעיל את העולם, מה יש מחוץ לחומר ולטבע, ומה נכון לתפישת החיים. אם הדיון יישאר במסגרת "דת", ראייתנו ותבונתנו יוגבלו למגזר צר יחסית, חרוש היטב, ספוג בדיעות קדומות ותיקות, אמוציות ויצרים, שספק אם ניתן לחלץ מתוכו עוד דבר מה משמעותי. אין כל סיבה, ודאי לא מניעה רציונלית או אחרת, לטעון שכולנו מאמינים באמת כלשהי, כל אחד ואחד מאתנו ללא יוצאים מן הכלל. אמונה היא כל תפישה, כל השערה, כל ניסיון להסבר, כל מחשבה, כל סיפור אודות המתרחש, כל הקיים בעינינו ובמחשבתנו, כל מה שקיים בדימיוננו ויכול להיות קיים, הסיבה, התוצאה, התופעה הנצפית בכל רגע ורגע של מודעות. גם ההכרזה "אני לא מאמין" היא אמונה לכל דבר ועניין.

אמונה היא סברה, תחושה שטענה או הנחה כלשהי היא נכונה, גם אם אין בנמצא אישוש לוגי או אמפירי

מקור האמונה – השאלה  איך נוצרה, מאין הופיעה ומהן תולדותיה – אינו מהותי למאמינים ולא לאיכות האמונה, מעבר לסיפוק של סקרנות. במקרים רבים אמונה תלויה או מושפעת מתפישה של ציבור שבקרבו המאמין חי, או התאמה אישית של המאמין, כזו שנבנתה באופן פרטני על לקט תפישות שאומצו למודעות אישית במהלך החיים. אמונה היא סברה, תחושה שטענה או הנחה כלשהי היא נכונה, גם אם אין בנמצא אישוש לוגי או אמפירי, ולכן גם לא נופתע אם נמצא שאין חיה כזו. לא נמצא אמונה, ערך או תפישה שניתן למצוא להם אישוש לוגי או אמפירי שלם, שלא ניתן להטיל בו ספק ודופי. אין אמונה ללא מאמין שאוצר אותה בלבו הפרטי. אין משמעות מילולית למשפט "יש אמת עליונה אי-שם", אלא אם יש מאמין שמכיר והוגה בה. היכולות האישיות, הרגשיות, השכליות והרקע הביוגרפי – דחפים ומניעים אישיים – מעצבים את אותה האמת למכלול אישי שאנו מכנים אותו בשם אמונה. מכאן שאין כל רלוונטיות ומשמעות ליומרה להפוך אמונה של מישהו לאמת עליונה, אוביקטיבית, נטולת הקשר אנושי, כזו שאינה תלויה במאמיניה.

Pietà, פייטה, מיכאלאנג'לו, בזיליקת פטרוס הקדוש

ה-Pietà של מיכאלאנג'לו, בזיליקת פטרוס הקדוש, רומא. תצלום: סטניסלב טרייקוב, ויקיפדיה

עיסוק רציונלי בסוגיה "מה היא האמונה הנכונה", נכון לכל היותר למטרות אחרות מהכוונה המוצהרת,  שכן אין בנמצא תשובה לשאלה. אין מתאים יותר מלהדגים זאת באמצעות ספר הכוזרי – ששמו המקורי הוא "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה" – שכתב ריה"ל - רבי יהודה הלוי. הסיפור הוא בדותה ספרותית פילוסופית תאולוגית יהודית מימי הביניים, שנכתבה בשלהי המאה ה- 11, בימים שבהם הפילוג , הבלבול והאיוּם האמוני בתוך ומחוצה לציבור היהודי היה גדול.

בסיפור מחפש מלך כוּזר דת חדשה, אמתית וראויה, לאחר שניתן לו בחלום צו אלוהי.  לשם כך הוא מזמן אליו חכם מוסלמי, חכם נוצרי, פילוסוף ואת רבי יצחק המנגרי שייצג את היהדות. לאחר ששוחח עם כולם, בוחר המלך דווקא את "הדת הבזויה" (יהדות), בנימוק שהיא האמונה היחידה (מבין הארבע שהציגו לפניו) שמבוססת על  התגלות נבואית היסטורית, ומהסיבה שאינה סותרת את החשיבה התבונית.  כך למשל מוצא המלך הוכחה לאמיתות היהדות המבוססת על עדות היסטורית העוברת מדור לדור למעמד מתן תורה בהר סיני, בו נכחו 600,000 עדים אמינים (גברים), ורציונלית לא ייתכן ש- 60 ריבוא עדים מהימנים טועים.

מבלי להמעיט בערכו הפילוסופי-דתי ומלא ההשראה,  בספרו של ריה"ל ניתן לראות הדגמה לאתגר, שלא לומר לחוסר התכלית של כל נסיון פילוסופי, דתי, רציונלי, פסבדו היסטורי, גם ללא נימוקים מיסטיים ואחרים, להעניק תו-איכות לאמונה כלשהי. מי טובה יותר, מהימנה יותר, מייצגת אמת גדולה יותר וכד'.

אם כותב ספר הכוזרי היה אחד המשכילים מקרב אנשי הדת הנוצריים, בעל השכלה פילוסופית דתית עמוקה, וכושר הבעה נדיר כמו של ריה"ל דנן, אם רק היה מוצא צורך להתגונן בפני ביקורת תאולוגית ממבקרים חריפים בני אמונתו ואחרים, הרי מלך כוזר בסיפור היה בוחר בנצרות, וכך גם היה קורה עם האסלם, או אף הפילוסופיה. הנימוקים לבחירת הדת הנבחרת, ההוכחות וההצהרות, היו מן הסתם דומים לאלה שיוחסו בסיפור לאמונה היהודית וקבעו את עליונותה על אחיותיה.

קשה שלא להתרשם שריה"ל, איש אשכולות ובעל תבונה ומעוף נדירים, הבין היטב את מה שאנו מבינים מסיפורו – שאין כל הוכחה של ממש לעליונות היהדות דוקא. אך הוא הבין מן הסתם שזו היא דרכה של כל אמונה. ניתן להניח שהספר נכתב למשוכנעים ממילא, כדי לחזק את אמונתם ביהדות, באמות מידה פילוסופיות-רציונליות, שגם אם אינן עומדות במבחן רציונלי אמתי, הרי הן מצליחות לשמש מקור השראה בספר המפיג  ספקות של מאמינים ומחזק את אמונתם ביהדות עד ימינו.

משה מכה בסלע, פיטר דה גרבר

"משה מכה בסלע", 1630, פיטר דה גרבר, תצלום: ויקיפדיה

דוגמה אחרת לתפישה אמונית טרנסנדנטית (מֵעֵבר לתחום ההכרה והניסיון), נמצא במאמר מכונן " המדע ודת ישראל" שכתב הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ'. ליבוביץ, מאמין-רציונליסט מובהק, שבחר לא להתעלם ולא לנסות להמעיט ולעמעם את הבלתי ניתן לגישור במתח בין אמונה לבין חקר ועובדות. משנתו הרציונאלית כמאמין שלם בתורה ובמצוות, היא נסיון להבהיר את ההפרדה בין קצוות אלה. וכך כתב: "היהדות כדת התורה והמצוות, המתגלמת בהלכה, היא תביעה המוצגת לאדם ולא אינפורמציה המוגשת לו.(...) האדם המאמין באמת (ברוח האמונה של יהדות ההלכה, התורה והמצוות) אינו מצפה שהתורה תלמד אותו משהו על אודות העולם, הטבע, האדם וההיסטוריה".  במילים אחרות, ובהסתמך על המשך דבריו, האמונה אינה זקוקה להוכחה של מהימנות נתונים היסטוריים חברתיים, מדעיים ואחרים, כי כל כולה היא תפישה אישית, היענות לתביעה של האמונה, שמתבטאת  כבחירה חופשית ומודעת לעבודת האל שאינה מותנית בגמול כלשהו. אמונה כזו אינה צריכה כל הוכחה והסבר ותירוץ.. "עצם הדבקות באמונה היא ההוכחה לנחיצותה".

ליבוביץ' הציע דגם אמוני הכורך רציונליות ואי רציונליות בכפיפה אחת. אך נסכים שנחיצות או דחף אמוני, אינו הוכחה, ומי שמחפש רציונלית למה דווקא להאמין בתורה ומצוות ולא אחרת, לא ימצא זאת, גם לא כאן.

אמונה כדחפים וצרכים שאינם מודעים

אנו מותנים מן הילדות המוקדמת לחשוב על עצמנו כמבקשים ואף מוצאים את התשובות "הנכונות", או לפחות את אלה הסבירות, בכל מקום שבו אנחנו נדרשים לקבל החלטה במהלך החיים, כולל תפישות ואמונות בכל הקשר. אנחנו רוצים להאמין שאנו מגיעים למסקנות הנכונות, כי למדנו להתעלם מהסחות דעת ומרגשות. אנו מנתחים מצבים באופן מהימן שמתאים למציאות, ומבססים את בחירתנו על מידע אמין, על הניסיון, התובנה וכושר המחשבה והניתוח שלנו.

מסתבר שהמציאות סותרת באופן שגרתי הנחה זו.

ההסבר המקובל של אנשי המדע הוא כי מה שגורם לנו להאמין שאנו פועלים וחושבים נכון הם דחפים והתנהגויות טבעיות הנטועים במח האנושי. כך זה מומחש בתאורית "התהליך הכפול", שלפיה לאדם יש שתי מערכות מקבילות של חשיבה קוגניטיבית.

מערכת אחת היא אוטומטית, כמעט ללא רפלקציה ובקרה. ניתן לראות במערכת זו את האינטואיציה, שהפעלתה כמעט אינה גוזלת זמן, אנרגיה ומאמץ בעת קבלת החלטה, ובמקרה של דרישה לתגובה, היא מקפיצה תגובה מהירה ללא מחשבה סדורה, "תגובה מהבטן". זו מערכת קבלת החלטות ותפישות שגרתית שמופעלת במרבית המקרים שבהם אנו נדרשים להחלטות.

המערכת השנייה היא מערכת לקבלת החלטות ותפישות שמאלצת השקעה של זמן, ריכוז ומאמץ בחשיבה רציונלית סדורה, התייחסות והתעמקות ברשת ההקשרים של "התמונה הרחבה". מערכת זו מתאפיינת בהשקעה מכוונת שנועדה לעבד את מירב המידע הרלוונטי, על מנת לבחור את המתאים ביותר.

באופן טבעי האדם נמנע מחשיבה כבדה ("חפירה"), ונוטה הרבה יותר לדרך הקלה והמיידית. טבע זה גורם לנו מצד אחד "לעבור הלאה", לא להתחפר, לא להשחית זמן יקר בהגיגים שמנתקים ומסיחים אותנו משגרת החיים החיונית להישרדות, אך מצד שני הוא גורם בהקשרים שונים לטעויות ובעיות, שמחריפות את הפגיעה באיכות החיים, במיוחד בעידן המודרני התובעני הנוכחי.

חציית ים סוף, ויבואו בני ישראל בתוך הים, אייוזובסקי

"ויבואו בני ישראל בתוך הים", 1891, איוואן אייווזובסקי. תצלום: ויקיפדיה

כך המערכת הראשונה, האינטואיטיבית והכמעט מידית, היא המועדפת באופן טבעי. זוהי העדפה למקום שבו ישנם וודאות ומידע פשטני אך מובן, מקום שאינו תובע מאמץ ומונע חרדה ממצבים לא ברורים ואי-וודאות.  זאת לצד השמרנות, הנטייה לדבוק בקיים, שגם היא מזינה את ההעדפה האוטומטית. באשר ל-"סיבה האמתית שאנו מאמינים במה שאנו מאמינים" נטען בהקשר זה, שנראה שבטבע האנושי טבועים דחפים של חסכנות ועצלות נוירולוגית מובנית. חסכנות זו מאפשרת למח לשמור על התצורות הקיימות, ולא להשקיע ביצירת חדשות.

יש בנו, היצורים האנושיים החושבים, דחף ביולוגי למצוא משמעות ושלמות לאורך כל חיינו באמצעות אמונה וכוונה, דחף שהוא למעשה אמצעי קוגניטיבי-רגשי-התנהגותי לטיפוח חיים חיוביים יותר

חוקר המח אנדרו ניוברג מבית-חולים האוניברסיטאי ג'פרסון, מציע בספרו "למה אנו מאמינים במה אני מאמינים" ממצאי מחקרים עדכניים שלו ושל אחרים. משנתו היא מחקרית בבסיסה, ואינה מספקת הנמקות פילוסופיות, נרטיבים פסבדו-היסטוריים וגם לא הסברים טרנסנדנטיים (מֵעֵבר לתחום ההכרה והניסיון). ניוברג רואה את האמונה באופן ביולוגי, כמעט טכני, תוך פיענוח מנגנונים בסיסיים שדוחפים ושולטים באורח החשיבה שלנו. המסקנה המרכזית שהוא מציג היא שלבחירה חופשית –בשאלה  מה לאמץ כהשקפת עולם, כמתווה לחיים – יש מקום קטן בהרבה ממה שאנו סוברים. הוא טוען שיש בנו, היצורים האנושיים החושבים, דחף ביולוגי למצוא משמעות ושלמות לאורך כל חיינו באמצעות אמונה וכוונה, דחף שהוא למעשה אמצעי קוגניטיבי-רגשי-התנהגותי לטיפוח חיים חיוביים יותר, במישור האישי והבינאישי. נויברג  ואחרים הסיקו – על סמך ממצאים שנלקחו ממחקרי המח באוכלוסיות מיוחדות שרוחניות היא חלק משגרת חייהם – שאמונה גורמת לא רק לשינוי התנהגותי, אלא ישנן ראיות לשינוי פיזי במח שניתן להתחקות אחריו. ממצאים אלה לא נמצאו רק בקרב מאמינים דתיים, אלא גם בקרב אחרים שאינם רואים עצמם "מאמינים", אך מתאפיינים בהתנהגות אלטרואיסטית, מוסרית, שמתחשבת באופן מופגן בזולת ובסובב. לטענת החוקרים, למוחנו יש יכולת מובנית ליצור ולתחזק מערכת של אמונות שנושאות אותנו הרבה מעבר לצרכי ההישרדות. נציין, שבכך הופכים כלל צרכינו החומריים כמו גם הרוחניים (מימוש העצמי ומודעות החברתית-אישית) על פי בתאוריית הצרכים של מאסלו, לדחפים ביולוגיים השואפים למימוש. האמונה לא רק מעצבת את השלווה והביטחון היחסיים, ואת האתיקה של המאמין, אלא היא קודם כל אמצעי חיוני לריפוי הגוף והנפש, לשיפור היחסים האינטימיים שלנו עם היקרים לנו, ולהעמקת הקשרים שלנו עם אחרים.

נמצא גם כי האמונה תורמת לאיכות החיים של המאמין בהפחתת מתח וחרדה

נמצא גם כי האמונה תורמת לאיכות החיים של המאמין בהפחתת מתח וחרדה. זו אינה אשליה פסיכולוגית, שנוסכת תפילה או פרקטיקה רוחנית מקודשת. התנהגות שגרתית מוקפדת וסדורה כמו תפילה אינטנסיבית או מדיטציה סדורה בשגרת יום-יום, משנה מבנים ותפקודים רבים במח ואת תפישת המציאות. ישנם מחקרים המצביעים על שיפור קוגניטיבי, רגיעה, השלמה עם המצב והאטת תהליך ההזדקנות כתוצאה ממספר דקות מדיטציה בכל יום. האמונה בדת, או אף הסתפקות בפרקטיקה חיובית של התבוננת פנימית, מביאה למצב נפשי רגוע ומשפרת את איכות החיים. בסקירה נרחבת אודות האמונה במאמר "כיצד אלוהים משנה את המח", מועלים סברות וממצאים של מחקרים מדעיים, שמסבירים את האמונה כדחף לא מודע, נטייה סנטימנטלית לאורח חיים וטכסיות לשם השגת שלווה פנימית, תחושת ביטחון אישי, חמלה ונתינה לזולת. אך לא רק הביולוגיה נוכחת כאן: האמונות שלנו מעוצבות במידה שווה גם על ידי הורים, עמיתים וקהילה, ולמעשה נמצא שכל אמונה או תפישה היא שילוב בין נטיות וגורמים ביולוגיים לגורמים סביבתיים, המשפיעים באופן אישי על כל אחד.

עולי רגל, נהר, הודו, רחצה

עולי רגל רוחצים בנהר, הודו. תצלום: אדם ג'ונס

מגוון הסוגיות המחקריות והעיוניות בנושא הוא עצום. נתייחס לעוד מספר כמה היבטים בולטים:

מחקרים שנעשו בקרב מאמינים דתיים מראים תופעות המוכרות מהתחום החינוכי של יחסי הורים-ילדים: תחושת הביטחון, החמלה והאהבה גוברות, לצד הפחתה ניכרת של חרדות, דיכאון ומתח – אם המאמין רואה את אלוהים כאוהב וחומל, ולא כצופה מאיים ומעניש. הדחף להאמין אינו נובע דווקא מהצורך לקחת חלק פעיל במסגרת הדוקה של עשה-אל תעשה, מתוך תחושה שיש מבוגר אחראי בחיי במאמין, כתחליף לאחריות אישית. נמצא מאמינים רבים שהפכו את אמונתם למקור כח, חיוניות, השראה להיטיב עם עצמם והסובב ובכך לחוש ביטחון והשלמה ולקבל כלים טובים יותר להתמודד עם קשיי החיים.

על סמך מחקרים נוירולוגים (בשילוב ממצאים של מחקרים אחרים) שכללו נזירות פרנציסקאניות, אתיאיסטים ואוונגליסטים, מקשר ניוברג מגוון רחב של אמונות אנושיות עם גורמים תפישתיים, חברתיים וביולוגיים ספציפיים. הוא טוען שישנן אמונות שבאמצעותן ניתן לשפר את הרווחה הפיזית והרגשית שלנו, בעוד שמאמינים בעלי תפישה אחרת עלולים לתפקד בצורה הרסנית לעצמם כמו גם לחברה.

אמונות עלולות גם לשמש אותנו ככלי לתמרון ולשליטה באחרים, כי בנוסף לדחף להיטיב עם עצמנו, חלק גדול מאתנו נולדים עם נטייה ביולוגית לכפות את האמונות שלנו על אחרים, ובכך להפוך את הסובב לעולם שמתאים לנו ולתפישתנו. מודעות והתגברות על דחף זה – הדחף לכפות על אחרים את תמונת העולם שלנו – דורשות מאמץ רגשי וקוגניטיבי שלא כל אחד מסוגל לו. ממצאיו של ניוברג מתאימים לתאוריות עדכניות בכל הקשור לתפישת הדחפים השולטים בתפישות ובהתנהגויות, שהבולטת שבהם היא של הפילוסוף  פול-מישל פוּקוֹ שטען שהנפש אינה כלואה על ידי הגוף או בתוכו, כפי שעולה מאי-אלו דימויים נוצריים ואחרים, שכן ”הנפש היא הכלא של הגוף" 1 שנתון למרותה ושגיונותיה.

כך הופכת האמונה למקור חיוב ולשלילה, התלויים בחוסן הנפשי, במודעות האישית והמוסריות הטבועה בכל מאמין. כך נמצא שאמונה היא אמצעי לרפוי או לפגיעה, לטיפוח אושר או לגרימת צער וכאב, ליצרת חיכוך חברתי או השכנת שלום, לביטחון ונחמה או אמצעי לכפיה, שליטה ורודנות.

מטיף, כנסייה

מטיף בכנסייה בארצות הברית.תצלום: ג'ייק גילד

אמנות המניפולציה על המאמינים

המניפולציה על אמונה ועל המאמינים כאמצעי שליטה והטיה הייתה תמיד אומנותם של בעלי שררה החפצים בשליטה, אומנות המסתמכת על הבנה אינטואיטיבית של ההטיות, הדחפים והנטיות הטבעיות המוטבעים במוח האנושי.

מאפייניו של המאמין בדברים גדולים או יום-יומיים מרתקים גם ובמיוחד בעידן הנוכחי את הפסיכולוגים, הנוירולוגים, אנשי שיווק ומדינאים שמועמדים לבחירה – אותם שמניפולציה על דחפים של אנשים היא חלק מרכזי בעיסוקם. נכון להיום נמצא בוויקיפדיה (בגרסה האנגלית) ריכוז מקורות של 108 הטיות קוגניטיביות שחוקרים טרחו לפרט ולתת להן שמות, לצד עשרות פרטים אודות הטיה חברתית והטיית זיכרון, והסחות הדוחפות להאמין גם בניגוד לשכל הישר, לעובדות, ואף בניגוד למצפון האישי.

גוברים והולכים הסימנים המדעיים לפיהם הזהות האישית שלנו יוצרת את השקפותינו ומפרשת את הממצאים בהתאם

הטיות אלה גורמות לכך שנתרץ לעצמנו ולאחרים את אמונתנו, נתעלם מנתונים ונדחה עובדות והסברים סותרים.

מחקר עדכני (2017) של האקדמיה הלאומית למדעים ארה"ב (PANS ), שחקר את הקשר בין אוריינות מדעית לבין דיעות אישיות ואמוניות בנושאים הנתונים במחלוקת ציבורית בולטת (כמו המפץ הגדול, אבולוציה, תאי גזע, שיבוט גנטי), תומך בגוף הולך וגדל של עדויות שמאששות את הטיעון שהזהות האישית שלנו יוצרת את השקפותינו ומפרשת את הממצאים בהתאם.

כך נמצא את  הטיית-האישור – קול פנימי שמהדהד בראש בעקביות את אמונותיו של המאמין, ומשתיק קולות אחרים. אנו מסננים, מתעלמים, נמנעים או מקטינים את העובדות והנתונים שסותרים או מערערים בעיקר  בנושאים אמוניים ותפישתיים טעונים רגשית. חוקרים דגולים בתחום כמו דניאל כהנמן (למשל, בספרו לחשוב מהר לחשוב לאט) ואחרים בעידן הנוכחי אף קיצוניים יותר: הם מראים במחקריהם, שבקרב רוב מוחלט ביננו, הדחף הראשוני בבחירה והחלטה הוא קודם כל לדבוק בתוצאה מסוימת, לקבל אותה כנתון, מבלי להפעיל שיקול דעת. הגורם לכך הוא הנטייה להימנעות אינסטינקטיבית מהפסד, הימנעות גורפת מכל עמדת נחיתות בטווח הנראה לעין. כך יוצא שרק אחרי שהחלטה כבר נפלה, במודע או שלא במודע, קיים תהליך של תרוץ לאחור, הצדקה בדיעבד: אנחנו מדביקים להחלטה את הסיבתיות האפשרית, מבלי לחשוב האם ראוי ונכון יותר לשנות את ההחלטה להשגת תוצאה טובה יותר. כך נמצא גם מאמינים רבים שנמנעים במכוון מלהיחשף לכל ערעור וסתירה, כדי לא להיחשף לנימוקים, עובדות ואמונות אחרות שעלולות לערער את האמונה שלהם ולגרום להם לחשוב שההחלטה שלהם שגויה, או שישנה בחירה טובה יותר.

לנין

לנין. תצלום: Jonathan Khoo

אנשי השיווק והפוליטיקאים מנצלים נטיה אנושית זו של קלות ראש, לפיתוח והעצמת מותגים. המותג הנו הפשטה של קבלת החלטות ללא מאמץ, לאופן כמעט מיידי, ברמת כותרות קצרות בלבד. כך משכנעים את הלקוחות לרכוש מוצר מסוים ולא מוצר דומה של חברה מתחרה, וגם לרכוש מוצר שאין כל צורך בו. אך ההשפעה הניכרת יותר היא בזירה הציבורית, שבה מועצמים מותגים באמצעות הפשטה של דעות, השקפות ומצבים מורכבים שמצומצמים לכותרת, סיסמאות, אמירות מושכות תשומת לב, מעוררות סקרנות והשתאות, תוך הסתרה והימנעות מכל נטיה להתעמק ולבדוק את העובדות. כך גם נמנעת התמודדות קוגניטיבית בין עובדות או אמונות שאומצו ומצויות זו לצד זו, גם אם הן סותרות אחת את השניה.

"לראות" מעבר

אחד ההסברים הנפוצים, שמאמין מסביר לעצמו באמצעותם מדוע הוא דבק באמונתו, מבלי לתת לעובדות לבלבל אותו, הוא הודאה בנחיתות מובנית, במוגבלות היכולת האישית, מוגבלות ראיית הדברים כמו שהם בסגנון "מי אני, הקטן/ה, שאבין, שאקבע, שאדע". לכן הוא בוחר להסתמך על מתווכים, על קומץ חכמים המוסמכים לכך או על מקורות מידע מקודשים. מתווכים אלה אינם רק בעלי תובנה וכושר אינטלקטואלי גדול יותר, אלא הם בעלי 'ראייה' נוספת, יכולות להתחבר ללא-נראה, ל"תמונה הגדולה" של המציאות, אל מעבר לקיים, לכל מה שמאמין מן השורה אינו רואה.  אנחנו פוגשים זאת בחיי היום-יום הניו-אייג'יים, בדמות אנשים כריזמטיים במיוחד,  מתקשרים ו"רואים" למיניהם וגם בכתבים ועדויות בכל דת ותנועה רוחנית עתיקה וחדשה.

להלן מספר דוגמאות:

  • הביטוי "חוזה" (נביא הרואה את המציאות האל-זמנית) מופיע לאורך כל המקרא ומשמש עד היום למטרה זו. פרושו - איש מורם מעם בעל יכולות ראייה אל "המעבר". רואה איכות אנשים, לא לפי מראה העיניים, חוזה את העתיד וכיוצא באלה.
  • הביטוי "לראות" מעבר למציאות הגלויה לאדם רגיל, כדי להסביר את הפער בין המציאות האפורה, המעיקה ואף מאיימת, לבין האמונה שבקיום הֵיכָלוֹת של מעלה, בה נקבע בין השאר גורלו של העולם של מטה. נמצא, למשל, בספר הזוהר, בסצנה שבה מביע ר' שמעון את אכזבתו מתלמידיו הבכירים שאינם "רואים" [זהר חדש, כט, ע"ג, מדרש נעלם].

"... עד שראו את רבי שמעון, והוא מדבר מילים, ולא ראו אחרים חוץ ממנו.
לאחר זמן אמר להם רבי שמעון: הראיתם דבר מה?
אמר לו ר' פנחס: לא, אלא כולנו תמהים על שלא ראינו אותך בבית חוליך זמן רב, וכשראינו אותך עלו אלינו ריחות של
בשמי גן-עדן, ושמענו את קולך מדבר, ולא ידענו מי מדבר עמך.
אמר להם: ולא שמעתם דיבור אחר חוץ משלי?
אמרו: לא
אמר להם: אין אתם ראויים לראות סבר פני עתיק-יומין."

  • ביטוי אחר, כמעט פיזי של "לראות" מעבר, הוא "העין השלישית", המקובל בתרבות המזרח. העין השלישית היא איבר רוחני שאינו נראה, במרכז המצח, ומאפשר "לראות" את מה שמעבר. פתיחת העין השלישית נעשית על ידי גירוי של בלוטת האצטרובל שבמח, בתרגול רוחני מיוחד, ואף מדווח  ) על פרוצדורה פולשנית בראש, שהייתה נהוגה בעבר במנזרי טיבט, ונועדה לפתוח את העין השלישית אצל פרחי נזירים.
  • בסוף שנות השישים של המאה ה-20 יצאה קריאה מאת שלטונות מקסיקו למאות רבות של צעירים אמריקנים, להפסיק לשוטט במדבריות מקסיקו ולחפש אחר המכשף האינדיאני דון-חואן מאטוס, המכשף שמלמד כיצד "לראות" מעבר למציאות, בטענה שהוא בדותה ספרותית בספריו מלאי הדמיון וההשראה של קרלוס קסטנדה .
מסיכה רומית, פנים

מסיכה רומית. Museum und Park Kalkriese, גרמניה תצלום: קרול רודאטו.

חלופה שהכזיבה: הרציונליות

בשיח הציבורי, החלופה הנפוצה לאמונה היא הרציונליות, חקר העבודות כהויתן. "אני מאמין רק במה שאני רואה", הנו ביטוי שמושמע מפי "רציונליסטים" – כינוי למאמינים שמכחישים שהם כאלה, שסבורים שהם "עם רגליים על האדמה", ורחוקים שנות אור מחסידי המיסטיקה והתאולוגית העתיקה והניו-אייג'ית. הם דבקים בדיעה שהמתמטיקה בפרט ומדעי-החיים והמדע בכלל, הם הוכחות מוסמכות והסבר למציאות ולמתרחש בה, וכל אמונה אחרת שמתימרת להביא תמונת מציאות אחרת בלתי נראית, אין לה תוקף.

למרבה המבוכה, התעמקות באמצעות הכלים החדים שמעמידה הרציונליות, מגלה שתמונת העולם של אבותינו הקדמונים – אינה שונה במהותה משלנו

אך חלק גדול מהרציונליסטים מתנהגים כאחרוני הפונדמנטליסטים וכך שומטים אף הם את הבסיס לאמונתם הרציונלית, מה שנשמע כדבר והיפוכו. לדעתם, רק בידיהם ההבנה המוסמכת היחידה של המציאות. הרציונליסט המצוי מנסה ליצור ממלכה של וודאות מוחלטת ומוכחת, מעבר לידע, כדי שיוכל להרגיש בטוח לגבי דברים שאינו יכול לקבוע בוודאות, ובכך לבצר את השקפת העולם מבלי להשאיר דלתות פתוחות ואפשרות לערער על משהו שהוא מחוץ לתחום ההבנה והידע. הטיעון הנפוץ הוא שאם משהו אינו ברור וסותר,  זה מפני שעדיין לא נחקר מספיק, ובעתיד הכול ייפתר ויוכח.

למרבה המבוכה, התעמקות באמצעות הכלים החדים שמעמידה הרציונליות, מגלה שתמונת העולם של אבותינו הקדמונים, שעד כה נחשבו בעיננו לנחותים בכושר הדמיון, המחשבה והידע – בהשוואה אלינו, בני המודרנה והטכנולוגיה – אינה שונה במהותה משלנו. אנו מגלים לפתע שהעולם הוא עדיין מעין דִסקה תחומה, תחום מוגבל בכמות המידע הסופית ובהבנה שלנו, העומדת על פילים העומדים על גב צב שעומד על גב צב "כך כל הדרך למטה". אז נכון שהיום ידיעותינו על העולם עשירות ואף בשלות מאלה של אבותינו, והפיל והצבים הם מתמטיקה, לוגיקה, חקר מדעי ו...אמונה, הרבה אמונות. אך יש להודות שגם אם אנו יכולים לאפיין את ייחודיות הרציונלית שבמתודה מחקרית מדעית על פני אמונות אחרות, כפי שנראה להלן, איננו חורגים ממסגרת אֱמוּנִית.  גם מתמטיקה ומדע הם אמונה שנשענת על... אמונה, ולא כפי שסברנו עד כה, שהמתמטיקה, הבינה השכלית, היא בסיס אוביקטיבי בלתי תלוי, תלוש מן ההוויה האנושית ומתאר אכן מציאות אוביקטיבית.

מצפה כוכבים, מאיה, צ'יצ'ן איצה, יוקטן

מצפה הכוכבים של בני המאיה, צ'יצן איצה, יוקטן, מקסיקו. תצלום: דניאל מנריך

תפישת העולם שלנו, הנאורים, המשכילים, המודרניים והרציונליים, ובכלל זה אנשי המדע והחקר האוביקטיבי, אינה מציעה למעשה דבר מה מוצק ומשמעותי אחר, בר-הוכחה כפי שהרציונליות דורשת. הסיבה העמוקה לכך היא שלשם השגת "הוכחה" –  בסיס רציונלי מוצק שאינו ניתן לערעור – עלינו לעשות את הבלתי אפשרי: להתנתק, להפוך לחלק נפרד מן המציאות שאנו מנסים לפרש. רציונליסט אינו עומד, ואינו יכול לעמוד בתנאי ההוכחה שהוא עצמו מתווה. לא ניתן לחקור את הסובב כעומד בפני עצמו, כשאתה חלק בלתי נפרד ממנו ומהווה מרכיב חיוני בעיצוב הסובב הנחקר. במילים פשוטות יותר – לעולם אינך מסביר משהו אוביקטיבי, העומד בפני עצמו, בו אתה אינו נוכח. לצד הוגים מרכזיים מהמאה ה-20 כמו פוקו, שטוען שאין אמת העומדת בפני עצמה בטבע, אלא היא תלוית שיח (נרטיב) ואדם, אין כמו הסיפור החביב מהמאה ה-18, אודות הברון מינכהאוזן, ששלף עצמו ואת סוסו מביצה טובענית, כשהוא מושך את עצמו בשערותיו שלו (בגרסה אחרת – בשרוכי מגפיו) להדגים סוגיה זו.

הדבקים בלוגיקה צרופה, בעובדות ונתונים בלבד, נוכחים שגם הם מסתמכים באופן לא מודע על הנחות ללא יסודות מוצקים, נחלת המאמינים במטפיזיקה, באַיִן-האלוהי שממנו נובע הכל, או כל אמונה טרנסנדנטית אחרת. כך ההבנה והידע של הסובב ומהותו: מוגבלת לאזור שמעבר אליו אין לנו גישה וכלים מתאימים. עבורם הוא כאותו האַיִן, ריקנות טוטאלית חשוכה אינסופית של המיסטיקה לגווניה. באבחה רציונלית-לוגית, אנו נאלצים להשליך גם את המתמטיקה והרציונליות לאותו סל עם המיסטיקה, האמונות והדיעות שעד כה הדוגלים ברציונליות שביננו זלזלו בהן וחשבו אותן לנחותות.

"האם אלוהים הוא מתמטיקאי", תוהה מריו ליביו בספר רב השראה בשם זה. האם מצאנו את האלוהים מדבר מתמטית בבוראו את היקום על תכולתו? האם המתמטיקה היא הבסיס ליקום הקיים? כולנו מרבים להשתמש במושג "לוגיקה". הלוגיקה מתארת איך דבר נובע מתוך דבר, במבנה בנוי לתלפיות, וכמוהו גם העולם. אך האם זה באמת הכלי הנכון להבין באמצעותו את המציאות, כלי שאינו ניתן לערעור? התשובה עמומה ומאד לא חד משמעית. יש כאן איחוד מוזר בין יכולת הקוגניציה המופלאה והנשגבה, אך הסופית והמוגבלת של האדם (לא, השמיים הם לא הגבול, הוא הרבה יותר קרוב), לבין אמיתות טרנסצנדנטיות, שלפחות נראות כך, שכן לא ניתן לערער עליהן, ולא ניתן לאשש אותן. למרות האינטואיציה המוטבעת בנו, שמעניקה תחושה שהכל ניתן להוכחה והסבר, אין ברשותנו כלים קוגניטיביים של ממש לקבוע "נכון" או "לא נכון", "אמת" או "שקר". הכל נתון בספק, וכל שנותר הוא להשלים עם העובדה שישנם מצבים או מאפיינים שעשויים להיות גם וגם, או לא זה ולא זה, באופן מתעתע, סותר ומבלבל. למורת הרוח של כל רציונליסט, אי אפשר להימלט מן הקביעה המביכה, שהכל מבוסס על אמונה, בין אם יסכים או ידחה בשאט נפש השוואה כה מופרכת ומתעתעת לשיטתו, בין "הוכחה" לבין אמונה.

טבעת מביוס

טבעת מביוס. תצלום: David Bendennick, ויקיפדיה

ואכן, זהו השבר העמוק בקרב המתמטיקאים, המדענים והפילוסופים בתחילת המאה ה-20: הלוגיקן גוטולוב פרגה סבר שבכוחו לכתוב את כלל חוקי האריתמטיקה הנגזרים מתוך קבוצה של אקסיומות לוגיות, ואף סיים את כתיבת החלק הראשון של מפעל חיים זה. מכתב קצר שכתב לו פילוסוף ענק נוסף, ברטנרד ראסל, הראה שיש אי עקביות בשיטה זו, שכן, אין בנמצא רק שני מצבים ("נכון/אמת" "לא נכון/שקר") אלא קיים מצב שלישי, "לא זה ולא זה" או "זה וגם זה" 2, שבו לא ניתן להכריע בין שני המצבים האפשריים. בכך ראסל שמט את הבסיס העיוני העמוק של הלוגיקה. נציין שלמרות זאת, הכלים שפותחו על בסיס הלוגיקה הלא שלמה זו, הם הבסיס לטכנולוגיה הדיגיטלית (שני מצבים בלבד 1 או 0) שהפכה לחלק בלתי נפרד מעולמנו.

מכה נוספת לרציונליות לוגית נטולת השפעות אישיות, ניחתה על ידי המתמטיקאי קורט גדל במשפטי "אי-השלמות". משפטים אלו מראים שאין ולא יכולה להיות מערכת פורמאלית של משפטים הנובעים דבר מתוך דבר, לאורך כל הגורמים והנגרמים, או במילים אחרות – אין מערכת עקבית, שלמה וסגורה, העומדת בפני עצמה. בכל מערכת נמצא תמיד טיעונים  שרירותיים, שלא ניתן לאשש או להפריך, ובכך האדם תמיד מעורב באובייקטיבי לכאורה, והיכן שנמצא אדם, קיימות סתירות ואי התאמות שכן השלמוּת, ההרמוניה הנכספת נפגמת מעצם נוכחותו.

כך, אגב, נוכל להבין טוב יותר את שהבינו אבות-אבותינו באינטואיציה מופלאה, גם ללא ההבנה המתמטית המפותחת של ימינו, כמו "החטא של האדם הראשון" שהפר את ההרמוניה הקוסמית. התפאורה אותה התפאורה, רק הפרטים שונים. נמצא בשפע מקורות דתיים ומיסטיים, עתיקים ועתיקים פחות, שבהם "אבי אבות החטא" הוא הרגע שבו האדם היהיר ניתק עצמו מהסובב, והעמיד שתי ישויות נפרדות: האדם מצד אחד, והעולם מצד שני, מבלי להבין שניתוק כזה אינו אפשרי באמת. העולם הנשקף בעיננו ובאמונותינו הרבות אודותיו, קיים רק כשהצופה החוקר הוא חלק בלתי נפרד ממנו, ומכאן, גם חלק בלתי נפרד מעיצוב העולם. אין משמעות "לעולם כפי שהוא באמת", לעולם העומד בפני עצמו, ללא נוכחות התבונה, הדמיון והמחשבה, כמו גם נוכחות פיזית של האדם בו. הבנות אלה של מגבלות חקר העולם ניתן למצוא גם בזרמים מרכזיים בפילוסופיה בת זמננו ובלב המדע – בתאוריות הקוונטים, למשל ב"אפקט הצופה": לא ניתן לבטל את השפעת הצופה על תוצאת המדידה שהוא מבצע, ומכאן שלא ניתן לדעת את "העולם כפי שהוא באמת".

מנדאלה

מנדאלה: שלום וכאוס באותה הנפש. תצלום: דנקן בלאקווד

ייחודיות אמוּנית של הרציונליות

בל נשכח, שרציונליסט, איש מדע מובהק, יכול לעסוק במדע, ובה בעת להיות חסיד שלם של דת, כולל פולחן, מנהגים ומסורת, ללא כל תחושה של סתירה

אל לנו לשפוך את התינוק עם המים בפשטנות דמגוגית, כשאנו באים לומר שהמדע הוא כמו כל אמונה אחרת. לשם כך עלינו לעשות עוד צעד תבוני בהבנת הייחודיות והחיוניות של התפישה או האמונה הרציונלית, המושתתת על חקר עולם החומר, על נתונים, ספקנות והפרכה. כל ההוויה החומרית שלנו כיום עוצבה ומעוצבת על ידי מתודות מדעיות קפדניות, שעומדות במבחן של חזרה ושחזור ללא תלות במבצעים. הן מספקות לנו באמצעות הטכנולוגיה והכלים המתמטיים את הרווחה הכלכלית, הרפואית, אורך החיים ואיכותם – בהצלחה רבה. הייחודיות האמונית של הרציונליות, ורק שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במתודה מדעית היא שאיש סביר ובעל הבנה רציונלית לא יכפור בעובדה שהתאוריה שאימץ מזה שנים רבות, או פיתח בעצמו כעבודת חייו, ניתנת להפרכה, אם יונחו בפניו נתונים סותרים. אם זה יקרה, הוא יאלץ לחפש או לבחור בתאוריה אחרת שטרם הופרכה. כך אנו מוצאים תאוריות מדעיות למכביר, גם כאלה שסותרות זו את זו, שעדיין לא הופרכו.

באותה נשימה בל נשכח, שרציונליסט, איש מדע מובהק, יכול לעסוק במדע, טכנולוגיה, חקר והנדסה, ובה בעת להיות חסיד שלם של דת או כל תפישה טרנסנדנטית, כולל פולחן, מנהגים ומסורת, ללא כל תחושה של סתירה, שאינה אלא הטייה קוגניטיבית-רגשית שאין בה ממש. אין כל טעם, ענייניות והגיון בכל ניסיון לשלב בין השתיים, שכן אין קריטריונים רציונליים שיצדיקו זאת, המדע לא יתרם מכך, וכך גם לא האמונה האחרת.

על עיוורון מוסרי שהוא נחלת כולנו

המגוון האינסופי של האמונות משקף את המגוון האנושי העצום. בנקודה שבה הבנו שלמעשה כל תפישת המציאות שלנו ושל הסובב תלויה באמונה, ללא קשר לתוכנה ולסיפור שהיא מספרת, יש לעשות עוד צעד: להביט באופן חיובי על מגוון האמונות, ללא הצורך לאשש או לפסול חלק מהן.

במקום אימוץ או פסילה, מוטב לבחון את האמונה באמות מידה מוסריות. לפרוט את ההשלכות של התובנות וההתנהגויות שנובעות מהאמונה למעגלים מתרחבים והולכים. החל מהמאמין עצמו, דרך חבר המאמינים, ציבורים אחרים, עד לכלל החברה האנושית ובעידן הנוכחי במיוחד, מוטב גם להוסיף לכך את החי והסביבה.

במציאות נמצא שכמעט בכל דת, למעשה בכל תפישת עולם, ישנו גם מרכיב קנאי וקיצוני, שהוא עיוור ואדיש למוסר

עלינו להודות שאין כל ערובה לכך שמאמין באמונה כלשהי – גם כזו שחורטת על דגלה את ערכי הטוב וערכי אנוש בסיסיים כמו שוויון, אי-פוגענות, חירות וצדק – אכן מיישם זאת באופן שלם לגבי עצמו והסובב הקרוב לו, וכלל החברה. במחקר עדכני (2017) של חוקרי התנהגות ממספר אוניברסיטאות מובילות בעולם, שבדק מגוון אנושי רחב, כולל אזכורים של מחקרים דומים אודות תפישות הציבור בנוגע למוסר, דת וחילוניות, נמצא שהתפישה הרווחת היא שאדם דתי הוא מוסרי יותר מחילוני, אף שעניינית נמצא שמדובר בדיעות קדומות. גם נטישת בתי התפילה והעלייה בחילוניות בארצות המערב בעשורים האחרונים אינה מחליפה את התפישות המושרשות לפיהן הדת היא המקור למוסריות.

קנאים, קיצונים, פנאטים

"קנאים", תצלום: Theo Junior

אך תפישה ציבורית לחוד ומציאות לחוד. במציאות נמצא שכמעט בכל דת, למעשה בכל תפישת עולם, ישנו גם מרכיב קנאי וקיצוני, שהוא עיוור ואדיש למוסר – ליתר דיוק, הוא אינו משלים עם כך שלכל בן אנוש ישנן זכויות אדם בסיסיות שוות. מרכיב קנאי זה מקדש עקרונות וערכים שנקבעו כנעלים מכל ערך אחר, עד כדי כך שהם אינם ניתנים להפרה בכל הקשר, ללא תלות בהשלכות החמורות על החברה ורווחת האזרחים שנפגעים בעקבות יישום עיוור של ערך מקודש בעיני המאמין.

קל ואף פופולארי להדגים עיוורון מוסרי באמצעות ארועים ותפישות קיצוניים, בארועים היסטוריים קרובים ורחוקים שלקחו בהם חלק ציבורי מאמינים קיצוניים, הדוגלים בערכים שונים כמו קנאות עיוורת לכללי פולחן, לאומנות וטוהר הגזע, שלשם כפייתם השתמשו באלימות. אך הסוגיה מורכבת הרבה יותר, ודורשת תשומת לב לעיוורון מוסרי של אמונה, כל אמונה.

מביך לדעת שאי-מוסריות מובנית, שמוצדקת בשלל תרוצים והסברים, נמצאת בכל מרחב אנושי ואצל כל אחד מאתנו –  הנאורים והמוסריים, בני החברה המתקדמת. תפישות אלה, הן אמונות לכל דבר ועניין, שהשלכות היישום שלהן מסווגות את בני האדם על פי סולם עדיפויות: את מי ניתן לנצל ואף לפגוע, ממי ניתן להתעלם כאזרח שווה זכויות, והכל בשם ערכים עליונים או אף מקודשים.

רק לשם ההדגמה עד כמה החברה החופשית הדמוקרטית כשלנו לוקה בעיוורון מוסרי כמעט בהיסח הדעת, נציג את האמונה במתמטיקה ובכלכלה, שהכל רואים בהן את פסגת הרציונליות, מרכז החיוּת של החברה המודרנית.

במאמר  ביקורתי "האסטרולוגיה החדשה", מראה לוינוביץ' (חוקר פילוסופיה ודת, וידוע כמבקר חריף של אמונות ומיתוסים שמנהלים את החברה שלנו) בין השאר, כיצד מכללות ואוניברסיטאות החלו בשלהי העשור הראשון של המאה ה- 21 ועד עתה לנוון באופן מודע חלק גדול מן הפקולטות, בעיקר בתחום מדעי הרוח ואף המדעים, ואת המשאבים היטו למקצועות הכלכלה. בכך הצטרפו שומרי הסף של המוסרית הציבורית באקדמיה למחנה המתנגדים של ערכי בסיס של שיוויון, חופש וצדק. זאת למרות שתאוריות ומודלים מתמטיים-כלכליים כשלו באופן גורף בניסיונותיהם לחזות משהו ממשי, ובוודאי לא את תהפוכות המציאות הכלכלית שהסבו נזק עצום לחברה. אמינות החיזוי של מודלים אלה, ולו רק בעשורים האחרונים, אינה עולה על הצלחת חיזוי באמצעות אסטרולוגיה או קריאה בקפה. למרות הנזק שנגרם כתוצאה מאמונה עיוורת בתאוריות שנכשלות פעם אחר פעם באינטראקציה עם המציאות, עדיין רואים באמונה הכלכלית ערכי יסוד מכוננים שמקדשים החלטות ויישום גם אם ההשלכות הן פוגענות ואי-מוסריות בחברה.

עוני, זקן, איש זקן, רחוב, קבצן

עוני: למרות הכול, עדיין קיים. תצלום: פטימה נדימי

אך אמונה רציונלית בשם הכלכלה המביאה שגשוג ופרנסה, לצד עיוורון ערכי מוסר בסיסי, החלה הרבה לפני העידן הנוכחי. תפיסת "השוק החופשי" שמוזנת מזה מאות אחדות על ידי האמונה שחופש האדם, שעושה את מה שהוא מוצא לנכון ללא הפרעה רגולטורית של השלטון, הנו ערך עליון ומקודש. ערך זה גרם וגורם לעיוורון  מוסרי ולעוולות, שקשה להביןכיצד הדהודים שלהם קיימים ומיושמים כיום, ולא נעלמו מן העולם. האמונה בכלכלה חופשית גורסת שבני אנוש, שמטבע הדברים חלק גדול מהם הוא מן האוכלוסיות המוחלשות, הם "אמצעי יצור" אנונימיים, שיש לבחון אותם באופן עיוור לזכויות אדם, רק על פי כושר התרומה שלהם לכלכלה. עוד בשיא המהפכה התעשיתית במאה 19 וגם אחריו, תרצו אנשי השוק החופשי – ובהם  אנשי רוח אינטלקטואלים מכובדים –  בשלל נימוקים רציונליים וברצינות רבה, מדוע נכון וצודק להעסיק ילדים בעבודה מפרכת באולמות היצור או במכרות, ולא ראו בכך עוול אנושי. האמונה, הערך העליון המקודש בשוק חופשי, שאין צורך בהסדרה, שכן "יד-נעלמה" היא המביאה את החברה למצב האופטימלי הרצוי כלכלית וחברתית. גם כיום נמצא בקרב הוגים מתחום הכלכלה ובקרב אנשי עסקים הסמוכים לקובעי המדיניות, הטייה מובנית, עיוורון מוסרי, תוך הוצאה דברים מהקשרם בציניות צורמת ו/או בורות, המובילות לפוגענות קשה בציבורים שונים. למשל, הפרוש וההקשר לעוולות בשם "היד-הנעלמה" מתעלמים לגמרי מכתיבתו של אדם סמית, מההקשר שלה ומספרי המוסר והגותו האתית החברתית הענפה. כך הפכה הכלכלה לערך עליון מקודש ואמוני, שבשמו מובילים עד היום מנהיגי המשק, לצד אינטלקטואלים עיוורים מוסרית, מצדיקים עוולות חברתיות.

אין צורך להרחיק לאזוטריה פילוסופית או מוסרית כדי להשתכנע שגם אמונה, כמו תורה כלכלית, חייבת להיות חברתית ומוסרית. לצד ערכים עליונים הנשמרים בשם טובת האזרחים או המדינה, יש להעמיד את חירות האדם, טוב לבו וכושר שכלו להכיר את הסדר הטבעי, לנסח חוקים שיתאימו לו ולפעול בהתאם להם. הדבר יאפשר לאנשים לא רק להיות עשירים יותר, אלא גם מוסריים יותר, ובסופו של דבר – גם מאושרים.

מיהו המאמין וטוב לו?

להוציא אי-ציות לחוק ועיוורון מוסרי, אין הצדקה רציונלית ועניינית לשפוט אמונה, תהא אשר תהא. איש באמונתו יחיה. אין כל צורך ממשי בנימוקים רציונליים או מיסטיים להצדיקה, קל וחומר להפריכה.

אפשר בהחלט לחוש טוב באמונה או תפישה שתורמת לטוב אישי ולסובב. לחוש נינוחות פנימית לצד תחושה עמוקה שזה הדבר הנכון, ללא כל צורך בהסבר ובהנמקה

למרות שלכל אחד, ובוודאי למאמין במודע באמונה מסוימת, קשה לאכזב את השאיפה להיות היצור הנבון ששולט, מבין ויודע כל, יש להשלים בשלב כלשהו שכמיהה כזו לעולם לא תתגשם במלואה. יש להשלים שאין חובה להיות כל הזמן בצד הבוחן, המבקר והשואל שאלות אודות האמונה. אפשר ומותר להרפות מהחקירה, לאפשר לאגו לשמש אזור הנוחות ולא לחוש כל הזמן שלא בנוח, במקום המלא באי-הוודאות והספק המציקים והמעיקים. נוסיף לכך את החשש מפני טעויות: כולנו טועים  וכולנו חשים רע בגלל זה ובאופן טבעי דוחים את החשש מטעות.  די אם מאמין מודע למלכודות ומצבים אלו, גם אם לא מתמיד להימנע מהם.

"במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור" 3, פסוק שנכתב בתחילת המאה השנייה לפני הספירה, שמצוטט רבות בהקשרים רבים עד היום, אינו רק התחמקות מעימות תבוני, אלא הוא גם תפישה חיובית מצננת, צניעות רוחנית, הכרה במגבלות התבונה וכח המחשבה. לצד הדחף הלא מודע לשליטה בסובב ובחיים האישיים, ניתן גם להשלים עם כך שאין תכלית של ממש בחתירה ללא ליאות לתשובות קיומיות, פילוסופיות ו/או מסטיות קוסמיות, שכן חתירה שכזו עלולה להפוך לאובססיה ולפגום ללא צורך באיכות החיים.

אפשר בהחלט לחוש טוב באמונה או תפישה שתורמת לטוב אישי ולסובב. נינוחות פנימית לצד תחושה עמוקה שזה הדבר הנכון, ללא כל צורך בהסבר ובהנמקה. הכלה ואימוץ שאיפה לאמת במקום לשקר, דחייה של נתונים מזויפים, נתוני לא אמת, ללא כל חובה לטבוע בהם.

נזירים, בודהיסטים, טיבט, דגלים, תפילה

נזירים טיבטיים פורשים דגלי תפילה, שיגטסה, טיבט. תצלום: eastwords

יש ביננו מאמינים שניתן ללמוד מהם. הם אינם מרשים לעצמם לשטוף את מוחם, אינם מאפשרים לאיש להשתלט על נפשם, דוחים במודע מניפולציה פסיכולוגית או ציות לפסבדו-חובה להאמין במשהו שאינו הגיוני לשיטתם או אף סותר את תפישתם האישית ואת מצפונם. נמצא מאמינים שמשתדלים באופן מודע להאמין רק במה שחיובי וגם במחיר מאבק פנימי. נמנעים ממקומות שמושכים אותם מטה, מייאשים, ציניים, רואי שחורות וחסרי תקווה. הם אומרים לא לראיית שחורות, לשנאה, לגזענות, לפוגענות, לציניות, להתנשאות, לא לכפיה כוחנית וודאי לא לאלימות. אלה מאמינים אמיצים שיאמינו בתודעה אמונית שנובעת מאהבה, בטוב ובצודק, מתוך תחושה פנימית שזה הנכון. אנשים אלה מסרבים להשלים עם קיבעון רוחני או לפעול תחת אמונות ופולחן שאינם מייצרים דבר בעל ערך בעיניהם. הטוב והנכון בעיניהם, בנוסף לאמונתם הפרטית, הוא ראיית אדם כשווה, ללא קשר למוצאו, אמונתו ומראהו. אמונה בעצמם ובאחרים, ביכולתם, בכושר יצירתם, בטוב שבהם ובדחף להנחות, לתמוך ולתת יד לאחרים בעת הצורך. זו כנראה נקודת המוצא הבטוחה וההולמת כדי להאמין באמונות שחורגות מהטבע והניסיון, להפליג בדמיון, בהשראה מאחרים, ולהתמסר למקומות ולחוויות טרנסנדנטיות, ולעמוד על כך שאין כל צורך להתנצל, להצדיק  ולהוכיח את אמונתם בפני אחרים.

הדיון על אודות אמונה, סיבותיה האנושיות על פי מיטב התובנות המדעיות, הפסיכולוגיות והרפואיות העדכניות, מתכנס לתובנות שאין, לא הייתה ולא תימצא אמת-מידה אוביקטיבית שעשויה לתת תו -איכות מוסכם לאמונות, תפישות וערכים.

עם זאת, יש טעם להראות את הסכנות והאיומים על שלמות החברה ורווחתה, בשל עיוורון מוסרי שנילווה במקרים רבים לאמונות ולערכים מקודשים. לפחות בזאת נראה שניתן למצוא הסכמה, מכנה משותף למרבית המאמינים האוחזים במגוון האינסופי של האמונות שהן נחלת כל החברה האנושית על כל אזרחיה.

 

ד"ר אברום רותם הוא פיזיקאי, מהנדס אלקטרוניקה ויזם הייטק. בשני העשורים האחרונים עסק בייעוץ אקדמי בשילוב טכנולוגיות בחינוך, לצד כתיבה ענפה בתחום המקצועי, ופירסם 3 רומנים.  שנים רבות עוסק באינטגרציה בין תחומי עניין וידע באתיקה, פילוסופיה, תאולוגיה (יהדות, הינדואיזם, נצרות), היסטוריה ומדעים

תמונה ראשית: "אני מאמין!", תצלום: איאן אספינוסה, unsplash.com

Photo by Ian Espinosa on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על אשרי המאמין

    03
    ראובן

    ממש לא אמונה.
    הוכחה לוגית היא הוכחה סופית בלתי ניתנת לערעור.

    מסקנה מדעית אינה אלא הכרה בכך שזו התאוריה או ההשערה הטובה ביותר הקיימת עד היום.

    להבדיל מאדם מאמין בהבלי דת וכיו"ב, המדען והאדם הרציונלי אינם קובעים את מסקנתם מראש ומגינים עליה בכל מחיר. ההפך הוא הנכון, כל הפרכה של תאוריה קיימת על ידי תצפיות או תובנות חדשות פותחת פתח למסע חיפוש מרתק חדש לגילוי עוד טפח מהאמת.

04
איתמר

כתבתם חצי שעת קריאה? לקח לי כמעט שעה וחצי: לחשוב על כל פסקה, להרהר על כל תובנה חדשה שעלתה, ולהעמיק במושגים ובמחקרים השונים שהוצגו.

תודה לכם על מאמר מלומד, איכותי ומעמיק.