אלכסון קלאסיק אתגר היקר / סייד היקר

ביולי 2014 עזב סייד קשוע את ישראל לארצות הברית. משם התכתב עם אתגר קרת על הורות, חורף, פוליטיקה וזהות ישראלית
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

מכתב ראשון: סייד קשוע לאתגר קרת

הי אתגר,
מה שלומך, ואיך שירה ולב?
זה כל כך מוזר לי לכתוב לך אתה יודע. דווקא השבוע חשבתי עליך. דיברתי עליך בכיתה שלי ובסוף הבאתי לתלמידים סיפור קצר שלך, "שימותו". קראנו חצי במשך שעה וחצי. חמודים הסטודנטים שלי אבל העברית שלהם על הפנים. אבל לא בגלל זה חשבתי עליך בכלל, אלא בגלל החורף שהתחיל כאן לתת את אותותיו. זאת אומרת החורף לא התחיל, אולי רק תחילת הסתיו אבל כבר קר כמו בשיאו של חורף ירושלמי. קר במרכז אילינוי, וכמעט  כל מי שפוגש אותי ומבין שרק הגעתי לכאן מרגיש חובה להזהיר אותי מהחורף האכזר שמצפה לנו כאן. השבוע היינו צריכים לקנות בגדים חמים. כפי שאתה יודע הגענו לכאן בקיץ, או יותר נכון ברחנו לכאן בקיץ ומלבד כמה חולצות קצרות וכמה זוגות מכנסיים כמעט ולא לקחנו כלום מהבית, והנה החורף כבר מגיע ואין לילדים שום דבר חם ללבוש. "תלכו לטי ג'י מקס", אמרו מכרים חדשים שעוזרים מאוד כאן ומקלים על ההתאקלמות, "יש להם דברים טובים שם והם די זולים".

"אל תקנו מהקניון", אמרו לנו הורים לילד ישראלי שהבן שלי פגש ביסודי, "יש אאוט לט ענק במרחק של חצי שעה נסיעה, יופי של בגדים במחירים מצוינים". הקשבנו לעצתם של החברים החדשים, וקנינו לילדים בגדים ממחסני עודפים עד שזה הגיע למעילים. "על מעילים לא מתפשרים", אמרתי לאשתי, "לא במרכז אילינוי, לא בחורף כמו שמבטיחים". ואתה יודע זה היה בגללך שאני לא מתקמצן על מעילים. אתה בטח לא זוכר אבל פעם כשחלקנו מונית מלייפציג לברלין, אולי לפני 15 שנים, סיפרת לי על אבא שלך ואצלי נחקק המשפט, "הוא שרד בגלל שהוא לקח מעיל".
"על מעילים לא מתפשרים", אמרתי לאשתי, "מוכרחים לקנות את הכי טובים, את הכי יקרים".

בכל מקרה, אנחנו בשמפיין אילינוי. אין כאן הרבה מה לעשות, יש אוניברסיטה ושדות תירס אינסופיים, חוץ מזה אני לא יודע הרבה. היית מאמין שעברו כבר חודשיים ולא יצאתי אפילו פעם אחת לשתות בירה? אני לא יודע אם יש כאן בכלל בארים שווים. אהיה חייב למצוא ממש מהר, בינתיים היינו עסוקים בלהתארגן בבית, למצוא בתי ספר לילדים, למצוא את דרכי באוניברסיטה ולדעת איפה קונים טחינה ומלפפונים. איכשהו הילדים הסתדרו מהר מכפי שחשבתי, למרות השפה החדשה והזרה להם לחלוטין, למרות מזוג האוויר והאוכל, וזה שהם נפרדו מהחברים הם נראים לי בסך הכל מאושרים, אני יודע כי אני רואה כיצד הם מאיצים בי בבוקר להתניע את המכונית ולצאת מוקדם מהבית כי הם לא רוצים לאחר ללימודים. איכשהו גם אשתי מסתדרת כאן, למרות שפחדתי שהיא תשתגע משעמום מעצם העובדה שהיא לוקחת בפעם הראשונה מזה 20 שנה חופש מהלימודים והעבודה.

אני שכל כך שמחתי שהלכתי, שלקחתי את המשפחה שלי רחוק מהמקום הנורא הזה שנקרא הארץ, שהרחקתי אותם מריח אבק השריפה והדם, מוצא את עצמי לפעמים אומלל מכולם

ואני שכל כך שמחתי שהלכתי, שלקחתי את המשפחה שלי רחוק מהמקום הנורא הזה שנקרא הארץ, שהרחקתי אותם מריח אבק השריפה והדם, מוצא את עצמי לפעמים אומלל מכולם. אני מפחד להישאר כאן, ואני כל כך מפחד מהיום בו אצטרך לחזור הביתה, לירושלים, לישראל, לפלסטין. העזיבה שלנו הייתה טראומטית. הרגשתי כמו פליט שנס על נפשו, וההחלטה לעזוב במהרה הייתה עוד בכלל לפני שהתחילה המלחמה עם עזה. ביום בו נשרף הנער הפלסטיני בירושלים הבנתי שאני לא יכול יותר לתת לילדים שלי לצאת מהבית. באותו יום התקשרתי לסוכנת הנסיעות וביקשתי שתוציא אותנו הכי מוקדם שהיא יכולה. לצערי זה לקח לה כמה ימים, והמלחמה הארורה, עוד מלחמה ארורה כבר החלה, והגזענות שראיתי אותה ממריאה מאז סוף שנת 2000 הגיעה לשיאים מחרידים. כל כך פחדתי והרגשתי נרדף ממש. אתה מבין, אתה סוג של כוכב, ובשיא ההצלחה, סרט עומד לצאת לקולנוע באותו קיץ וסדרה חדשה הצטלמה באותם ימים ראשונים של המלחמה, ופתאום אני הופך להיות האויב. פתאום כל עיתונאי זב חוטם מרגיש שהוא יכול לכלות את זעמו בי, פתאום אני מפחד מנערת המים על הסט של הצילומים אתגר, פתאום גם עוזר הפקה שמעולם לא פגשתי מרגיש שהוא יכול לעמוד מולי כשאני מגיע ליום צילומים ולהגיד לי בתחושת עליונות ברורה, "אנחנו צריכים להיכנס באם אמא שלהם אחד אחד", ואני מפחד. אני מפחד מהשכנים הקרובים וטובי הלב שלי כי בעיניהם נדלק מבט שלא הכרתי לפני המלחמה, אני מפחד מהברמן שמזג לי את אותה בירה יותר מעשרים שנים.

אשתי תמיד טענה שאני פחדן עם הפרעת אישיות פרנואידית, אמרה שהמצב מפחיד אבל שאני מגזים. אבל נשבע לך אתגר ראיתי כיצד מבטם של חברי היהודים הקרובים ביותר מתחלף. לפעמים הם ניסו לא להביט לי ישר בעיניים ולפעמים מבטם האשים, התנשא, שנא. אתה מבין, אני כל כך מפחד לחזור ארצה אני שמעולם לא תיארתי לעצמי שארצה להיות מורה, ובארץ כשעשיתי את זה שנאתי את זה עד מאוד, יוצא מגדרי כאן בהכנות ובדיקות שיעורים לקראת כל מפגש עם הסטודנטים בתקווה שירצו אותי להישאר עוד שנה, ואלי אחר כך עוד שנה. אני מעולם לא חשבתי קודם לכן לגור במקום אחר, כשהייתי נשאל לעיתים קרובות, האם שקלת לעזוב את הארץ? תמיד שללתי את האפשרות בגאווה, "מה פתאום, יש לי מלחמה לנהל כאן". ואתה יודע בקיץ האחרון הבנתי שהפסדתי. בקיץ האחרון שארית התקווה שהייתי בליבי נרמסה. בקיץ האחרון הבנתי שאני לא יכול יותר לשקר לילדים שלי ולהגיד להם שיום אחד הם עוד יהיו אזרחים שווים במדינה דמוקרטית. בקיץ האחרון הבנתי שלערבים אזרחי המדינה לעולם לא היה עתיד טוב יותר. להיפך זה רק ילך ויחמיר, הגטאות בהם נגור יהיו רק יותר צפופים, אלימים, ועניים עם השנים. לילדים שלי, הבנתי בקיץ האחרון, אני כבר לא יכול להבטיח עתיד טוב יותר.

ומצד שני אני כל כך מפחד להישאר כאן, מה יש לי לחפש כאן בלי כתיבה? ומה אעשה בלי העברית שרק בה אני מסוגל לכתוב. בהתחלה חשבתי שאלמד שפה חדשה, שאזנח את העברית לטובת האנגלית, ותאמין או לא, הספר הראשון שקניתי כאן היה ספר שלך. וכמה מעליבה היא התחושה שאם כבר אני מחפש שפה חדשה אינני שוקל את הערבית, שפת אמי כאופציה ראויה. הנה אני פלסטיני ערבי שיודע לכתוב רק בעברית ותקוע במרכז אילינוי. אומנם אני יודע שגם אתה ואשתך עברתם ימים קשים כי העזתם להשמיע קול אחר שמתנגד לאלימות ולמכונות המלחמה, אבל בכל זאת אני כותב לך אולי כי אני רוצה שתיתן לי קצת תקווה, אתה יכול גם לשקר אם בא לך, בבקשה אתגר, ספר לי סיפור קצר עם סוף טוב, בבקשה.

***

מכתב שני: אתגר קרת לסייד קשוע

הי סייד,
מאוד משמח לקבל ממך מכתב ומאוד מעציב לקרוא אותו. לא נעים לי לומר, אבל אני מכיר לא רע את העיירה שבה אתה גר באילינוי. לפני כמה שנים, כשלב עוד היה בגן, הוזמנתי להרצות באוניברסיטת אילינוי ונסעתי לשם עם המשפחה לכמה שבועות. כשחזרנו לישראל כל אחד מאיתנו שקל כמה קילוגרמים יותר, וכולנו בירכנו על כך שחברות התעופה גובות תשלום על משקל עודף רק של מזוודות ולא של בני אדם. ככה זה כשאתה חי במדינה שבמקום לחגוג את יום כיפור ואת יום השואה חוגגת את יום הדונאט (נשבע לך שיש דבר כזה). עד היום לב טוען שרומא וניו יורק הן ערים מרתקות, אבל אף מקום בעולם לא מתקרב לאורבנה אילינוי, והכל בגלל אולם הבאולינג ומשחקי הווידאו שהוא זוכר לטובה (הדבר שהכי הרשים אותו באולם ההוא היה המספר האדיר של מכונות למכירת פחיות משקה). אז אני לא מתפלא שהילדים התאקלמו בקלות (אתה חייב להגביל אותם בכמויות הפנקייקים והדונאטים, אחרת זה ייגמר רע, כשזה מגיע לתזונה המטבח האמריקאי יותר מסוכן מדאעש), ואני גם יכול בקלות להבין למה אתה לא ממש מוצא שם את מקומך. ביקשת ממני סיפור אופטימי עם סוף טוב, אז הנה, אני מנסה.

אם הבעיה היא לא בשטח אלא באנשים, כל שצריך לעשות הוא לשדרג את רעיון ה"שתי מדינות לשני עמים" לרעיון ה"שלוש מדינות לשלושה עמים", כך שבמדינה אחת יגורו הפלסטינים, בשנייה הישראלים, ובשלישית הפונדמנטליסטים

 

שנת 2015 היתה שנה היסטורית במזרח התיכון, והכל בגלל הברקה מפתיעה של סופר ערבי ישראלי גולה. ערב אחד ישב הסופר בחצר ביתו שבאורבנה אילינוי והביט בשדות התירס האינסופיים שהתפרשו עד קו האופק. כשהתבונן מהמרפסת בכל השטח העצום הזה לא היה יכול להימנע מהמחשבה שאולי מה שגורם לכל הצרות במקום שממנו הוא בא הוא, פשוט, שאין שם מספיק מקום לכולם. "אילו רק יכולתי לארוז את כל השדות האלה במזוודה שלי," אמר לעצמו, "לקפל אותם טוב-טוב, קטן-קטן, הייתי יכול לטוס איתם בחזרה לארץ. במכס הייתי עובר במסלול הירוק של אלה שאין להם מה להצהיר, כי מה כבר יש לי? זה לא שהבאתי איתי במזוודה איזה אידיאולוגיה חתרנית או משהו אחר שעשוי לעניין פקידי מכס, רק סתם שדות עצומים של תירס שקיפלתי קטן-קטן. וכשאגיע הביתה אפתח את המזוודה, אוציא אותם, ושאזאם!

פתאום תהיה מספיק אדמה לכולם: לפלסטינים, לישראלים, יישאר מקום אפילו לפארק שעשועים ענקי שבו ישקיעו שני העמים יחד את כל הידע והטכנולוגיה שאגרו עד היום בפיתוח כלי נשק, רק שהפעם זה יהיה כדי לייצר את רכבת ההרים המדהימה ביותר בעולם." הוא נכנס הביתה נרגש וניסה לחלוק את התובנה המפעימה הזו עם אישתו, אבל היא מיאנה להתרגש. "רד מזה," היא אמרה לו בקול קר, "זה בחיים לא יעבוד." הסופר הודה שעדיין עומדים בפניו כמה וכמה קשיים לוגיסטיים, כמו לשכנע את החוואים באילינוי לתת לו את כל שדות התירס האלה, שלא לדבר על מציאת טכניקת הקיפול הנכונה שתאפשר לו לדחוס את כל השדות האלה למזוודה אחת גדולה. אבל, הוא נזף באישתו, הקשיים השוליים הללו הם לא סיבה לזנוח רעיון שיכול להביא לשלום אזורי. "זאת לא הבעיה, טמבל," אמרה אישתו, "גם אם היית מצליח לדחוס למזוודה המרוטה שלך את כל האדמה שבעולם, לא היית מצליח להביא שלום לאזור. הדתיים הרדיקאלים בצד אחד יגידו שהאל הבטיח את כל שדות התירס האלה להם, בזמן שהגזענים המשיחיים בצד האחר יגידו שאלה שדות התירס שלהם. "אין מה לעשות, בעלי," היא אמרה ומשכה בכתפיה, "נולדנו במקום שאמנם יש בו הרבה בני אדם שרוצים לחיות זה לצד זה בשלום, אבל גם יש בו מספיק אנשים משני העמים שלא רוצים, והם אף פעם לא ייתנו לזה לקרות."

באותו לילה חלם הסופר חלום מוזר, ובחלומו שדה תירס אינסופי, ומתוך השדה משוגרים טילים שמיורטים על ידי טילים נגד טילים ומטוסי קרב חולפים ומטילים פצצות מהשחקים. השדה בער כולו והסופר מצא עצמו תוהה, עוד בעודו חולם, מי לעזאזל נלחם כאן במי? שכן בחלום לא היו כלל אנשים, רק טילים, פצצות וקלחי תירס בוערים. למחרת בבוקר שתה הסופר בשקט את הקפה האמריקאי המגעיל שלו בלי לומר אפילו בוקר טוב לאישתו (הוא מאוד נעלב מזה שקראה לו טמבל יום קודם לכן), ואחרי שהוריד את הילדים בבית הספר ובגן התיישב ליד המחשב שלו וניסה לכתוב סיפור. משהו עצוב כזה, עם הרבה רחמים עצמיים, על איש ישר וטוב שהחיים ואישתו מתאכזרים אליו בלי כל סיבה. אבל בעודו שוקד על הסיפור צץ בראשו רעיון גאוני, טוב פי מאה מהקודם, איך לפתור את בעיות המזרח התיכון. אם הבעיה היא לא בשטח אלא באנשים, כל שצריך לעשות הוא לשדרג את רעיון ה"שתי מדינות לשני עמים" לרעיון ה"שלוש מדינות לשלושה עמים", כך שבמדינה אחת יגורו הפלסטינים, בשנייה הישראלים, ובשלישית יגורו הרדיקאלים הפונדמנטליסטים, הגזענים וגם כל שאר אלה משני העמים שסתם אוהבים לריב. בניגוד לתוכנית קיפול שדות התירס, בתוכנית הנוכחית אישתו כבר זילזלה פחות, שלא לדבר על ברק אובמה, שאותו פגש הסופר בוקר אחד במקרה בדיינר בתחנת דלק בפאתי אורבנה אילינוי.

בתוך עשור איכלסו את אותה פינה קטנטונת במזרח התיכון זו לצד זו מדינת ישראל, מדינת פלסטין ומדינת "רק-כוח-הם-מבינים", שהיתה נתונה במלחמת אזרחים תמידית ולא התחבבה על איש מלבד על סוחרי נשק ועל כתבי רשתות החדשות. הסופר (שבסיפור הוא מאוד צנוע) סירב בנימוס לפרס הנובל לשלום שהוצע לו, ארז את המזוודה וחזר עם משפחתו לביתו הישן בישראל. ובכל פעם שברק אובמה היה קופץ לביקור במזרח התיכון במסגרת נסיונותיו הכושלים להשכין שלום בקרב אזרחי מדינת "רק-כוח-הם-מבינים", הוא היה קופץ לביקור בביתו של הסופר שהצליח להביא במו ידיו שלום לעמו. וכך הם היו יושבים יחד בדממה במרפסת שצפתה לטרסות שבעמק ונוגסים בתיאבון בקלחי התירס שנחו לפניהם.

זה הסיפור. אני לא בטוח שזה ממש סיפור ולא יודע אם הוא באמת אופטימי, אבל זה הכי טוב שיצא לי. שמור על עצמך, ומה שלא יהיה, אל תחסוך ואל תעגל פינות בקטע של מעיל. מעיל זה דבר חשוב.

שלך,
אתגר

***

מכתב שלישי: סייד קשוע לאתגר קרת

שלום אתגר,
טוב, קראתי את מכתבך פעמיים לפחות וקיוויתי בכל זאת למצוא שביב של תקווה אך לשווא. למרות שאני אשקר אם אכחיש את העובדה שרעיונות לפתרונות אפשריים עולים בראשי כשכאני נוסע על פני אותם שדות תירס אין סופיים.
ועם כל התירס שיש כאן, הם לא מכינים פיצה עם תירס כמו בארץ. פשוט אין להם דבר כזה, וזו באמת התוספת המועדפת על הילדים שלי כשזה מגיע לפיצה. ואובמה? בחיים לא הייתי נותן לו לאכול אצלי תירס במרפסת, זה מה שחסר לי, שנשיא ארצות הברית ישאיר לי פירורים על הרצפה.

חוץ מזה, מה זאת אומרת אין מקום לכולם? אתה באמת חושב שהבעיה היא שהארץ קטנה? לא יודע, לפעמים נדמה לי שהבעיה המרכזית היא לדעת מה זה הארץ בכלל? מה הם בדיוק הגבולות שלה? כשאתה אומר הארץ אתה כולל את הגדה המערבית ואת עזה? פעם חשבתי שיום יבוא ונדע מהם גבולות המדינה, ממשלת ישראל בהיותה בעלת השליטה תודיע בטקס חגיגי על גבולותיה הרשמיים של המדינה, ותודיע שכל מי שחי בגבולות המדינה הינו אזרח שווה זכויות באותה מדינה. בינתיים זה לא קרה והשבוע שוב קראתי שהממשלה הכריזה על סיפוח של עוד 4,000 דונם משטחי הגדה להתנחלויות או לאדמות מדינה או עוד הגדרה שמשמעותה גזילת אדמות מפלסטינים לטובת יהודים.

תגיד אתגר, כמה אתה מפחד ממה שהממשלה עושה? זאת אומרת כמה אתה מפחד שהעולם כולו יתחיל להתייחס לישראל באופן רשמי כאל מדינת אפרטהייד? אותי זה מפחיד מאוד מאוד

תגיד אתגר, כמה אתה מפחד ממה שהממשלה עושה? זאת אומרת כמה אתה מפחד שהעולם כולו יתחיל להתייחס לישראל באופן רשמי כאל מדינת אפרטהייד? אותי זה מפחיד מאוד מאוד. היית מאמין שעדיין אכפת לי מהמדינה? אני לא מתכוון לממשלה חלילה או להגדרתה של המדינה כמדינה יהודית, אני מתכוון לעתיד של המקום הזה שבו חייתי. אני באמת לא בטוח כמה המדינה רואה באזרחיה הערבים אזרחים בכלל, היא עושה הכל בשביל להסביר לנו שאנחנו שארית, בעיה דמוגרפית, גייס חמישי. אבל אני תמיד התעקשתי לתפוס את עצמי כאזרח המדינה ולא רק בשל ההגדרה הפורמאלית של משרד הפנים. תמיד טענתי שאני אזרח שאכפת לו מהמדינה, שהעתיד של המקום הזה חשוב לי כאזרח שאין לו מדינה אחרת, וחשוב לי שהמקום הזה יהיה מקום טוב לחיות בו לילדים הערבים שלי בדיוק כמו לילדים היהודים של השכנים שלי.

אתה לא יודע כמה מפחיד אותי הרגע שבו לא אוכל יותר להגיד שאני אזרח של המדינה. אתה יודע, בכנס אחד שהשתתפתי בו לאחרונה, מישהי מהקהל שאלה אותי אם אני חושב שמדינת ישראל היא מדינה לגיטימית. התחלתי ממש להזיע. "כן", עניתי לה, "זאת אומרת, הממשלה עושה דברים נוראים שאינם לגיטימיים, הכיבוש אינו לגיטימי, ההתנחלויות הן פשע, אפליית האזרחים הערבים היא גזענות טהורה, מה גם שהמדינה קמה על חורבות העם הפלסטיני, הנכבה כמובן ו....".. ואותה אישה בקהל המשיכה, "נו? אני לא מבינה, ואתה עדיין טוען שהמדינה היא לגיטימית?".
"אבל האנשים", ניסיתי לענות לה, ואולי לעצמי, "את מבינה יש שם אנשים ו......".

בקיצור אתגר זה מאוד מאוד מפחיד אותי. אני יודע שבארץ קופצים וצועקים ואומרים איך אתם בכלל מעיזים להשוות לדרום אפריקה? אבל מה שקורה בשטחים הוא הפרדה על בסיס גזעי, עצם העובדה שמתנחל יכול להצביע, לנוע בחופשיות לקבל ביטוח לאומי ורפואי ופלסטיני לא, היא הפרדה על בסיס גזעי. וזה לא רק בשטחים אלא בתוך גבולות 48׳, כשאנחנו מדברים על אזרחים ערבים כמוני. איך אפשר לקרוא השבוע בעיתון שבג"ץ דחה עתירה נגד חוק ועדות הקבלה שנותן סמכות חוקית למה שתמיד היה קיים בפועל ומטרתו למנוע מאזרחים ערבים גישה לאדמות מדינה? אדמות מדינה שכולם היו בבעלות ערבית לא לפני הרבה זמן. כיצד ניתן להסביר את העובדה שאזרח אינו יכול לגור בכל מקום שירצה במדינה? שלאזרח הערבי אין גישה ליותר מ-80 אחוז משטחה של המדינה, אם לא על ידי הפרדה גזעית?

ולמרות זאת, היית מאמין, למרות זאת אני אומר לעצמי אבל האנשים, אני מכיר שם אנשים שהם חברים שלי ושל הילדים שלי, שכנים, שותפים, אנשים טובים בסך הכל, חיי אלוהים שהם בסדר. לא יודע, ובכלל מה אני בא אליך בטענות פוליטיות, נדמה לי שאני מכיר אותך מספיק טוב כבר בשביל לדעת שאתה לא הכתובת הנכונה לפריקת תסכול מדיני, למרות שאתה ישראלי, זאת אומרת יהודי ישראלי. אתה רואה עכשיו אני עושה כמו הישראלי הממוצע שפונה אלי לשאול אותי בשל היותי ערבי, "תגיד מה הקטע של דאעש? מה המניע שלהם בכלל?". כאילו מעצם היותי ערבי אז ודאי אני מכיר את הגן, אותו גן מסתורי שגורם לכל הערבים לפעול אותו דבר, אומנם אותו גן יכול להיות רדום, אבל לך תדע מתי הוא קם לתחייה, זה רק עניין של זמן. אז אני מצטער על כך, ובכל זאת אתגר, מה הבעיה של הישראלים, למה הם מתנהגים כך? תעשה טובה רק אל תגיד לי פחד, כי זו תכונה שאני מעריך ומוקיר מקרב לב, אבל פחד לא יכול להסביר אפליה, ופחד לא יכול להסביר התנחלות בלב חברון או סילוואן, ופחד לא מסביר מדוע להשאיר כפרי ערבי צמא. אז מה זה אתגר?

סליחה אם הכבדתי עליך, אבל אתה התחלת עם התירס וזה שאין מקום לכולם. פה הייתי מוסיף סמיילי, ובאמת רציתי לשאול את דעתך על סמיילי ושאר סימני פרצופים. כביכול כסופר אני נמנע מלהשתמש בהם גם במיילים ומסרונים

טוב סליחה אם הכבדתי עליך, אבל אתה התחלת עם התירס וזה שאין מקום לכולם. פה הייתי מוסיף סמיילי, ובאמת רציתי לשאול את דעתך על סמיילי ושאר סימני פרצופים. כביכול כסופר אני נמנע מלהשתמש בהם גם במיילים ומסרונים, כי לכאורה זה כבר רמה נמוכה של סגנון כתיבה. אבל מצד שני חשבתי על הראשונים שהתחילו להשתמש בסימני שאלה וקריאה וכיצד סופרים רציניים ראו בהם סוג של בוגדים זולים שמשתמשים בציורים כשהם נכשלים להביע רגשות במילים. מה אתה אומר?

דרישת שלום חמה לשירה וללב מהדוד באמריקה. תבואו לבקר, יש מקום לכולם.
שלך,
סייד

***

מכתב רביעי: אתגר קרת לסייד קשוע

שלום סייד,

המכתב האחרון שלך באמת הכביד, אבל זאת לא אשמתך, זאת אשמת המציאות ששוקלת טונות. רק לפני כמה ימים עצרתי ברחוב נהג מונית מאוד ידידותי. אחרי שהראה לי תמונות של ילדיו ("יצאו יפים, אבל זה רק בזכות האמא"), הציע לי סוכריית מנטה והזמין אותי לראות סרטוני עריפה של דאעש בנייד שלו ("מזהיר מראש: לא לבעלי לב חלש!"), הוא התחיל לדבר איתי על פרנסה. "כל המלחמה," הוא אמר, "אנשים לא הוציאו את האף מהבית, לא היה מצב רוח. וכשלאנשים אין מצב רוח – לי אין פרנסה." מהר מאוד המונולוג שלו הגיע לפוליטיקה, ובאופן מפתיע הוא אמר פתאום, "די כבר. נמאס. כל שנה וחצי מלחמה. לגמור איתם אף פעם לא נצליח, אז בוא כבר ניתן להם מדינה ושייחנקו איתה. רק שיעזבו אותנו כבר בשקט." בהמשך השיחה הוא אמר שבבחירות האחרונות כולם נראו לו אפסים ורמאים אבל בסוף הוא הצביע ליכוד, ושבבחירות הבאות הוא כבר מתכנן לא להצביע בכלל. מה שבטח אומר שבסוף הוא שוב יצביע ליכוד.

ביקשת שאנסה להסביר לך למה העוולות שתיארת ממשיכות לקרות, וגם הוספת שלא אגיד שזה בגלל הפחד. אז אני אנסה להסביר, למרות שאני לא לגמרי בטוח שאני מבין, ואני לא אגיד שזה בגלל הפחד, כי מה שהרגשתי סביבי במלחמה האחרונה לא היה פחד אלא תחושה כללית של חוסר אונים וייאוש. במהלך המלחמה קראתי תוצאות של סקר שהראה שקרוב לתשעים אחוזים מהישראלים הם בעד כיבוש כל עזה ומיטוט החמאס, אלא שיום לפני זה נתקלתי בתוצאות של סקר אחר, ולפיהן כשמונים אחוזים מהישראלים לא מאמינים שכיבוש עזה יצליח להביא למיטוט החמאס.

החשבון הפשוט מראה שרוב הישראלים שדוגלים בשימוש בכוח ובעוד יותר כוח, לא באמת חושבים שייצא מזה משהו טוב, הם פשוט לא מאמינים שקיימת אלטרנטיבה. "האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת," כתב אייזק אסימוב, והרצון הקולקטיבי הזה להגיע להכרעה אלימה במלחמה האחרונה בא אצל רבים מאזרחי ישראל מהמקום שבו מרבית בני האדם יכולים לתת בעיטה למכונת משקאות קלים שבלעה מטבע בלי להוציא להם את הפחית: הם עושים את זה לא כי הם חושבים שזה יעזור במשהו לקרב את שפתיהם היבשות למשקה הצונן, הם עושים את זה כי לא עולה להם בראש שום רעיון אחר.

לפני כמה ימים לב ביקש משירה שאני והיא נפסיק לדבר עם אנשים על זה שאנחנו רוצים שלום. כששירה שאלה אותו למה, הוא התפלא, "אמא, לא לימדו אותך כלום בבית ספר? את יודעת מי אמר שהוא רוצה שלום? רבין, סאדאת, ג'ון לנון

הנימוקים שאני נתקל בהם היום אצל כל כך הרבה ממכרי הם: הפונדמנטליזם האיסלמי מתעצם בכל העולם, המשטרים באזור לא יציבים, וכל משא ומתן יסתכם באובדן שטח ללא תמורה, כי ממילא אין שם בעל הבית. וזה עוד מה שאני שומע מאלו שמנסים להית שכלתנים. הרבה אחרים פשוט יפסלו כל רעיון או יוזמה במשפט נוסח "הם לא רוצים שלום, ולא יפסיקו להילחם בנו עד שיקבלו גם את תל אביב ואת יפו". וכל הספק-טיעונים האלה לא מצליחים להסתיר רגש אחד: ייאוש. וייאוש הוא רגש מסוכן הרבה יותר מפחד. כי פחד הוא רגש אינטנסיבי, וגם אם הוא יכול לרגעים לשתק, בסופו של דבר הוא קורא לפעולה, ובאופן מפתיע גם יכול לייצר פתרונות. בעוד שייאוש הוא רגש שקורא לפסיביות ולקבלה של המציאות גם אם היא בלתי נסבלת, והוא מזהה בכל זיק של תקווה ובכל רצון לשנות אוייב מסוכן.

קל לי להבין מדוע ישראלים רבים כל כך בחרו בייאוש. ההיסטוריה של הסכסוך הזה לא מפסיקה לדכא. כל כך הרבה החמצות וגילויים של אי אמון ושל חוסר אומץ מצד כל הצדדים נפרשו כאן לאורך השנים, בהתמדה של כוח טבע כמעט. אבל גם אם האשמה בכישלון שייכת לכולם, האפשרות להתניע מהלך שיחלץ אותנו מתוך המציאות הבלתי אנושית הזאת נמצאת בראש ובראשונה בידינו הישראלים (מצטער שאני גורר גם אותך פנימה, סייד, אבל לא יעזרו אלף גרין קארדים, אתה בשבילי תמיד תישאר ישראלי). ישראל היא הצד החזק יותר בסכסוך, וככזה היא היחידה שיכולה באמת ליזום ולהוביל שינוי. ולשם כך היא תהיה חייבת להיפרד מהייאוש הזה, שכמו הרבה ייאושים אחרים, הוא לא יותר מנבואה שממשיכה להגשים את עצמה.

ואני מאמין שזה יקרה. אני מאמין שהייאוש הזה הוא מצב זמני, ושלמרות שיש גורמים פוליטיים לא מעטים שמעדיפים אותנו מייואשים, ולמרות שלפעמים נראה שכוחות אדירים מופעלים כדי לשכנע אותנו ש"תקווה" זאת סתם עוד מילה בהימנון שלנו, ולא רגש עוצמתי שיכול להביא לשינוי, אנשים מרגישים עמוק בפנים שהמציאות הנוראה שבה אנחנו נמצאים היא לא באמת המנה היחידה בתפריט האזורי. כשאני מתבונן סביבי, מלבד מיעוט יהודי משיחי שחוגג על הגבעות ובכנסת, אני לא רואה אנשים שמרוצים מהמצב הקיים ומוכנים להשלים איתו. רק לחלק מהם יש בעיה מוסרית עם הכיבוש, אבל גם אלה שאין להם מבינים שכל עוד העם הפלסטיני לא יזכה למדינה אף אחד לא ילקק כאן דבש. מלחמות זה דבר יקר, כפי שהזכיר לנו לא מזמן שר הביטחון שלנו, וכל אדם במדינה הזו מושקע אישית במלחמה הבאה: עם בן או אבא או אח או חבר שייכנסו לעזה בפעם המי יודע כמה. והעובדה שהאנשים הלא מרוצים האלה עוד לא מצאו את הדרך הנכונה לפעול, או מנהיג ראוי שיוכלו ללכת אחריו, היא רק מצב זמני. המצב הזמני הזה הוא נורא, אבל באופן פרדוקסלי ככל שהוא הופך לגרוע יותר כך הוא גם הופך את השינוי לבלתי נמנע. אני יודע, סייד, אני יודע, תמיד כשאני מתלהב אני מתחיל להישמע כמו איזה היפי שיכור, אז אסיים את המכתב בסיפור קצת מדכא, לאיזון.

לפני כמה ימים לב ביקש משירה שאני והיא נפסיק לדבר עם אנשים על זה שאנחנו רוצים שלום. כששירה שאלה אותו למה, הוא התפלא, "אמא, לא לימדו אותך כלום בבית ספר? את יודעת מי אמר שהוא רוצה שלום? רבין, סאדאת, ג'ון לנון, ואת כולם רצחו. תביני, גם אני רוצה שלום, אבל אני עוד יותר רוצה הורים." כששירה סיפרה לי את זה הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. הנה ילד חכם וסקרן בן שמונה וחצי, שבשנת הלימודים הקודמת לקח חלק בתוכנית המיוח"צנת של משרד החינוך, "האחר הוא אני", והאמת הכי חשובה שהוא הצליח לחלץ עד היום מהמציאות שמשתוללת סביבו היא שלרצות שלום זה דבר מסוכן. סליחה, אני מתקן, לרצות בעתיד לא אלים שבו כל תושבי האזור יזכו בהגדרה עצמית וזכויותיהם הבסיסיות יתקיימו זה בסדר, אבל להגיד את זה בקול רם, או, חס וחלילה, לנסות אפילו לעשות משהו בנדון, זה כבר מסוכן מדי.

שמור על עצמך ועל המשפחה שלך, חבר, ואני מבטיח לבוא לבקר בהקדם באורבנה אילינוי, המקום שלב חושב שהוא הטוב ביותר בעולם,
אתגר

נ.ב.
ואם אנחנו כבר מדברים כאן קצת פוליטיקה, זאלמה, תגיד, מה הקטע של דאעש? :)

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-9 באוקטובר 2014

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סייד קשוע ואתגר קרת.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

59 תגובות על אתגר היקר / סייד היקר

01
יצחק רוטשילד

לסייד קשוע ואתגר קרת.
תודה!
הוסיף ואומר תודה אם לא תאבדו את התקווה ותשעו לעצתו של רבי טרפון במסכת אבות פרק ב' משנה טז'
הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.

04
צהלה

תוהה אני, ככה ביני וביני, מדוע ולמה מתמהמהות תגובותיי לעלות לאויר. מה כבר נכתב בן שדורש אישור ( שעות?!!) ומדוע התגובה לה הגבתי איננה עוד.

ליעל (״סטאלין הקטן״) -- אנחנו אכן עורכים תגובות. לעיתים משאירים תגובה ערוכה, לעיתים נאלצים למחוק את התגובה כולה.
לצהלה -- אין זמן המתנה להעלאת תגובות, לעיתים מחשבי השרת עמוסים בגלל מספר כניסות גבוה, כפי שקורה לנו עם המאמר הזה, ולכן יש בעיות באינטראקציה עם האתר, כמו כתיבת תגובה.

10
אני

מצד אחד, השיתוף, החברות, השיח, ההתדברות והאהבה מדהימים בעייני והלוואי ויוכלו להעתיקם גם למקומות אחרים. מצד שני זה נראה כ"כ רחוק...
מרגש ומעציב כאחד.

11
קרני

כולנו ׳חכמי׳ ההווה שעוד נבכה על טיפשותנו. מגוון מיקרובים שכמונו, רבים על השלולית המעופשת הזו בחוף הים התיכון. במקום להנות קצת מהחיים, להתאגד, לוותר קצת, כן, לוותר קצת ולעשות ג׳סטות, אנו מתכתשים ולפנינו גל גדול שעומד לשטוף הכל ולמחוק את כל הקבוצות ותתי-קבוצות.

13
נחום שי

תמוה בעיני הצעד שנקט סעיד קשוע. על מנת למצוא מזור לייאושו ואכזבתו מהארץ. סעיד בחר לעבור לגור בארה"ב, ארץ שמבחינות רבות (על פי תפיסת עולמם של כיבכול מדוכאים ונדכאים למיניהם, ולא על פי תפיסתי אני) דומה לארץ אותה נטש, הן מבחינת ההתנהגות הלא מוסרית שלה בהפעלת כוח חסר פרופורציות במדינות שונות למימוש שאיפותיה האימפריליסטיות, ארץ שעד לא מזמן הייתה מן הגזעניות שקיימות בעידן המודרני, ולמרות שחוקי הגזענות הוסרו, עדיין קיימת אפליה בפועל כלפי האוכלוסייה השחורה והאיספנית, ארץ שבה במקומות רבים קשה לאנשים ממוצא שאינו וואספי להתקדם ולצמוח. אומנם ארה"ב גדולה ורחבה, והעוולות, כביכול, שהיא עושה, אפשר שלא תפגוש אותם ביומיום, ולכן יהיה לך יותר נוח להסתדר עם זה. לא ברור לי מדוע לא בחר סעיד קשוע מדינה שדוגלת ומאמצת את חלומותיו ותפיסת עולמו. יש לי הרושם שיהיה שלסעיד קשוע יהיה קשה למצוא מדינה אוטופית שכזאת.

    14
    Ohr Bagola

    The founding principle of separation between state and religion will forever make United States of America a better place to live. Not ours but better. Everything goes well and 30 years later, you don't belong, The good life is passing by and all of a sudden you miss everything else. The Israeli Arabs have been second class citizens ever since and until they will be treated equally, they will feel oppressed. Yes, it would be nice if they do public service but it will be nice if the orthodox Jews will do the same.

16
אוריה כהן

באופן כללי היה מרתק ועצוב לקרוא חלופת המכתבים הזאת (והסיפור של אתגר קרת היה משעשע ביותר). שני דברים קוממו אותי בכל זאת:

האחד הוא האמירה של סייד קשוע, ״ופחד לא יכול להסביר התנחלות בלב חברון או סילוואן.״

״התנחלות״ בלב חברון או סילוואן היא לא ישוב חדש ליהודים בלבד שנבנה על אדמות פלסטיניות. כשמדובר בהתנחלות בחברון או בסילוואן, מדובר בדירות שנקנו בכסף מלא מידי בעליהם הפלסטינים. ההנחה הסמויה במשפט, שיהודים הקונים באופן חוקי דירות בשכונה או בעיר ערבית מבצעים איזשהו עוול, היא בעייתית ביותר, שלא לומר גזענית. מדוע ההנחה האוטומטית שלנו היא שליהודים אסור יהיה לגור במדינה פלסטינית עתידית, ומה זה אומר עלינו?

הדבר השני הוא ההתייחסות המחויכת לדאעש, בין אם מדובר בנהג מונית שמראה סרטוני עריפת ראשים שלהם (לא לבעלי לב חלש, חה חה!), או ב-״תגיד, מה הקטע של דאעש? :)״

בעוד המצב בארץ, על פי הכותבים, הוא מצב נוראי של דם ואש ותמרות עשן שאי אפשר לסבול אותו בשום פנים ואופן, דאעש הם בסך הכל נושא לבדיחה טובה. כל זאת, אף על פי שכמות הפליטים, ההרוגים והזוועות שהם יוצרים גדולים פי כמה מאלו שנוצרו כתוצאה ממבצע ׳צוק איתן׳. לפי דעתי, זה מראה על ההתייחסות המעוותת שלנו בארץ לשאר המזרח התיכון ועל חוסר הרגישות שלנו לטרגדיות של אחרים.

    17
    שחר בן יצחק

    לגבי הנקודה הראשונה- לא קניית הבית בחברון או בסילואן היא בהכרח זו שהפכה את היהודי ללא מוסרי, אלא האפליה של היהודי בחברון על הערבי בחברון היא שעשתה זו. ככה שאין זה משנה אם הבית נקנה או נלקח בעורמה.

    לגבי הנקודה השנייה- אני בטוח שברור לך שאף אחד משניהם לא מפחית בחשיבות בעיית דאעש, אלא שפשוט כך הם מדברים על בעיות, בהומור. בקריאת סיפריו של אתגר קרת תמצא לא מעט בדיחות על המצב בארץ, וזה לא משום שהוא מפחית בחשיבות הבעיה כפי שאתה רואה אלא כי כך הוא ניגש לבעיות.

    21
    שמעון בר

    נפלא לפגוש אותך כאן, בין אתגר וסייד...מכול המקומות.
    אבל אני תמיד ידעתי, שאפגוש אותך באחד מאלה המקומות. כמו ב"קצה" שלך בנהריה. משלנו את,תמיד היית ,תמיד תהי.
    שמעון

25
יואל

כן, מאוד מצער ומקומם היחס לערבים, וחייבים לשים לכך סוף, כי הערבים הם אזרחים שווי זכויות.
אבל - כדאי גם לדייק. האדמות בגבולות 48 ממש לא היו כולן בבעלות ערבית.
די לקרוא ספרי מסע מהמאה ה-19 כדי לדעת שהארץ ברובה המכריע היתה ריקה ולא מיושבת, ודי לזכור שהעליות הראשונות, החל מסוף המאה ה-19 ואילך, התיישבו לא אחת על אדמות פנויות.
ואם כבר בעלות - אזי ה"בעלות, על הקרקעות הללו היתה של הטורקים, ואחר כך של הבריטים. אבל אף פעם לא ״של הערבים״.
הבעיה היא ששימוש לא זהיר במלים יכול גם הוא ללבות את האש. וחבל.

26
יוסי

המגיבים מן הסתם לא נתקלו לראשונה בשמו של סייד קשוע, ובכל זאת אחד מהם בוחר לפנות אליו בשם סעיד. זה כל כך מעצבן עד שקל לחשוב שזה מכוון, אבל אני מניח שמדובר בלקות שפתית.

28
אורלי

סייד יקר , קראתי בעיון רב את שעל ליבך והרגשתי שאני יכולה להזדהות עם כל מילה שאתה כותב הייתי בין הישראלים שהוכו בתדהמה גדולה כשנטשת את הארץ בה נולדת ובה נולדו ילדיך ובעיני נחשבת לגיבור תרבות כמי שהוא גר בארץ נוכריה שהיא מכורתו למעשה. קראתי בשקיקה את הספר שכתבת וחשבתי שרק מתי מעט אמיצים כמוך יכולים לה לארץ הזאת.
אתגר יק הייתי עוברת ביחד עם כל אדם באשר הוא אדם שהיה מוותר על תפיסת עולם גזענית ופנדמנטליסטית למדינה שאתה מציע וכמי שאבותיו חיו עם מוסלמים בשכנות טובה וצמודה דורי דורות (אמנם במרוקו) נוכחתי השנה בביקורי שם ובקבלת הפנים החמה והנעימה שהכל אפשרי ושבני אדם יכולים לחיות בצוותא ממקום של אהבת אדם מבלי הבדלי גזע דת או לאום אם רק מאפשרים להם לעשות זאת בלי לתת להם את האופציה האכזרית המכונה מלחמה. (אפילו ידעתי לדבר איתם בשפתם וזה כבר היה בסיס לתקשורת טובה...) היאוש נעשה יותר נח באמריקה אבל אני עדיין מקווה שדווקא אנשים כמוך ישובו ארצה כדי לשמור על איזון ושפיות ונסיון לחיות כאן עוד אי אלו דורות כי כשיש מקום בלב יש הרבה אפשרויות למצוא פתרון לאדמה- זה כמעט טכני אם נסכים על מהות הקיום האיכותית שיכולה לצמוח כאן. יחד אפשר לבנות כאן אי של שפיות אם נמשיך לרצות ולקוות כמו שנשמע ממילותיך אתגר, בכל מחיר חוץ משפיכות דמים הדדית ומיותרת שהוכיחה עצמה ככשלון חרוץ וכואב, וחבל.

33
דI

מרתק, מחמם את הלב ונותן תקווה למקום המוטרף הזה. שני אנשים יקרים, מבריקים ואנושיים מאוד, הייתי נותן להם תמפתחות אילו רק היה אפשר.

34
ישראל ישראלי

הלב אכן כואב את כאבו של סייד. אבל. אבל. אם סייד היה מבקר גם את הצד "שלו" -- הערבים, הפלסטינאים -- אלו שנגדם מופנית ה"גזענות" שהוא יוצא נגדה, כאבו היה יותר אמין.

על אף שברור לנו (קוראי אלכסון, נניח) שאכן גלויי הגזענות נגיד ערבים בזמן המלחמה (ובכלל) הם נוראים, צריך קצת פרספקטיבה: נניח להשוות לגילויי הגזענות של הפלסטינאים נגד יהודים (המדיניות הרשמית של החמאס) של הסונים נגד השיעים (דאעש) של השיעים נגד הסונים (סוריה), של המוסלמים נגד הנוצרים (רוב המזרח התיכון) ועוד ועוד. יש עדיין הבדל בין מבטים לא נעימים ורצח מתועב אחד (שהרוצחים נתפסים ונענשים) לבין רציחות חוזרות ונשנות של רוצחים רבים שנתמכות ומהוללות על-ידי קהילתם (בכל אחת מהדוגמאות שהבאתי מדובר לפחות על אלפי רציחות גזעניות).

אתגר, ברגישות שמאלנית, רומז לסייד שהבעיה אינה חד-צדדית. חבל שברגע שהתותחים רועמים נהיה לסייד קשה לקבל זאת ולבקר גם את עמו (במובן האתני-קהילתי-דתי). בל יתפלא אם, באותו מצב, גם קשה לישראלים-יהודים לקבל את קורבנותו.

35
אילה

סייד היקר, שמעתי שאתה מגיע לאילינוי מעייד.... קראתי את הספרים שלך ואני קוראת את המאמרים שלך בעיתון.... הגענו לכאן לפני 11 שנים על מנת לתת לילדים ולנו חיים טובים יותר. גם אנחנו השארנו את המשפחה והחברים מאחור בידיעה שאם להם הייתה נופלת הזדמנות כמו שלנו - גם הם היו משאירים אותנו בארץ ומתחילים חיים חדשים וטובים יותר במקום אחר. אני גרה בוורנון הילס ולעייד יש את הטלפון שלי. מתי שאתם בדרך לקנושה בויסקונסין לאווטלט אתם מוזמנים לבקר. נלך ביחד לאכול חומוס מעולה ופלאפל אצל ג'אמל. כאן, כולנו חברים ומזמן הגענו למסקנה שאם היו נותנים לנו - השלום כבר היה כאן מזמן.... השלום לא כאן בגלל הפוליטיקאים בלבד.

36
יפה גולדשטיין בהרב

התכתבות מרתקת ומרגשת! סייד, מקווה שתמצא את דרכך הביתה אלינו. בינתיים, קוראית אותך בעיתון וחשה שאתה פה ברוחך, אם לא בגופך.
אני מודה על ההתכתבות. זה נותן הרבה חומר למחשבה.

37
תמר

מרגש וכואב. כואב גם כי עוד בטרם הכריז סייד שהוא עזב את ישראל לצמיתות, כבר משתמשים האחרים בביטויים כמו: נטישה, בריחה (טוב, זה ביטוי שבו את השתמשת סייד, ואני גם מבינה), עזיבה.
אני רוצה לנסות וקצת לאזן את הפטריוטיזם הרב שכאן.
סייד, אל תייסר את עצמך אם טוב לך ולמשפחתך שם באילינוי. למה לא בעצם? לצערי, רב הסיכויים שכשתחזרו לישראל המצב לא יהיה יותר טוב... ולמה אסור שתדאג לגורל ילדך ולעתידם? למה זו בגידה? יש אמת מסוימת בקלישאות כמו "חיים רק פעם אחת", או "החיים קצרים", אז אם במולדת שלנו "המיעוט" שרוקד על הגבעות כבר אינו מיעוט, וקשה למצוא סתם שמאלני שאינו זוכה לכינוי שמאלני קיצוני - אז זה בהחלט הזמן לקום וללכת, נכון יותר לרוץ.

39
נעם ברנע

השלום היחיד שאנחנו יכולים לעשות בלי שום פחד, הוא לחייך למישהו מ"הצד השני". לדבר אתו.
בלי הפגנות, בלי כתבות, בלי נאומים. פשוט שני בני אדם.

(אבל לא להתחתן אתו, כי זה כבר ציבורי => מסוכן... לכו תבינו אנשים)

41
אורית חלילי

סייד שלום,
אחת הבשורות הגדולות שהבאת איתך בתוכניתך עבודה ערבית ושהיה לה ערך חינוכי שמלא אותי בתקוה זאת היכולת ונתינת הרשות לאזרח הערבי להסתכל פנימה, לבקר את עצמו, לצחוק על עצמו בכך יצרת דמויות ערביות אנושיות פתוחות המזמינות את האחר להתקרב להתחבר. אני מתארת לי שהסביבה בה יצרת אפשרה לך להתבטא ולבטא את עולמך
ראיתי בעבודתך עבודת קודש בחינוכם של תושבי הארץ בכלל וערביי הארץ בפרט שהאחרונים אינם מורגלים ובוודאי מפחדים להשמיע ביקורת כלפי המנהיגים שלהם. אם מדברים על התקוה לשלום בחלקה הרב היא נעוצה ביכולת של החברה הערבית להסתכל פנימה ולפתוח את עצמה לדיאלוג כנה. תוכניתך עבודה ערבית עשתה זאת. היא מוצר של כנות לא של פחד.
לכן התפלאתי כשקראתי את מכתבך שהיה ברובו מתגונן ומאשים . וחשבתי לעצמי היוצר הזה יודע לדבר ממקום שלוקח אחריות לא ממקום מאשים. מה קרה ?
אחד הדברים המסוכנים ביותר שהחברה הערבית יכולה לעשות לעצמה זה אי לקיחת אחריות והפניית אצבע מאשימה החוצה.
ואתה בחוכמה ואומץ פילסת את הדרך והראת כיצד יוצרים קרבה .
היציאה מהארץ אינה רעיון רע.
חשוב להתאוורר לנוח. ארצות הברית תתן לך אפשרות להיות אנונימי ו חופשי עד שתגלה שאתה ערבי או מוסלמי או יהודי או ישראלי ותרגיש את המבטים שיחזירו אותך הביתה. אגב אם תלך לסן פרנסיסקו ותגיד שאתה פלסטיני תקבל הרבה עבודה וזרי פרחים ואהבה ואהדה ואמפתיה, אין סוף ראיונות ברדיו ובעיתונים.
כל זמן שההרצאות שלך ילעיטו את הקהל בסיפורים המתארים את ישראל כמדינה לא הומנית. זאת המנה המומלצת בתפריט הסן פרנסיסקואי.והלבשת מדינת ישראל בשמלת אפרטהייד תהפוך אותך לאזרח כבוד. חייתי שם 5 שנים ב1990 וברחתי.
אני תקוה שמכתבך לאתגר מבטא מצב רוח חולף. ושבזמן שהותך בארצות הברית תמשיך בפועלך לחבר ולא להפריד, לקחת אחריות ולא להאשים, להצחיק ולא להשניא.
אגב שם משפחתו של אבי היה חלילי לפני שעוברת. כפי שאתה יודע משמעותו מחברון. אני לא בטוחה שבני משפחתי מכרו את אדמתם בחברון כדי להשקיע בגידולי תירס בפרס. קרוב לוודאי שגורשו -דבר של יום יום בהסטוריה הארץ ישראלית או שערבים שחטו את הילד של השכנים והם ברחו מרוב פחד.
אף פעם לא שכחתי את מה שאמר ממנהיגי תנועת שלום עכשיו, עמוס עוז : אם היינו מפסידים במלחמת העצמאות לא היה נשאר יהודי אחד חי בארץ ישראל. ב
את משקלה של האמת הזאת אתה ואני נושאים יחד. ההשלכות שלה שרירות וקיימות עד היום.
בעיותיה של החברה הישראלית נידונות ופרושות בפני כל ,עדות לשילטון דמוקרטי.
זאת אחריותה של החברה הערבית
לצאת למסע שיוביל אותה לבניית זהות-פילוסופית חיים, מערכת חינוך ודרך חיים-כאלה שיאפשרו
לצעוד קדימה בתהליך ההתחברות בין החברה הערבית והחברה הישראלית.
האדמה נעשתה נושא כבד משקל
מכיון שאין שכנות, אין כנות ואין אימון. ומה שקורה היום בעולם המוסלמי במזרח התיכון רק מחדד את המפריד.
אני מורה במקצועי
הייתי שמחה לקבל ממך תשובה.

שבוע נפלא,
אורית
סייד

    42
    מרקו

    הטון המלומד של שיחת ערב-שבת וההוראות המפורטות למשתמש הם די מבדרים, אם כבר עוסקים בהצחקות. יחד עם זאת ראוי לפעמים גם לחשוב על ההתעמרויות היום-יומיות בפועלים שעובדים בחצר האחורית של ביתך והמתקשים למצוא זמן ושקט נפשי בכדי לעסוק ב"בניית זהות-פילוסופית חיים" חדשה.

    43
    דליה פרחי

    אני מסכימה עם כל מילה של אירית.
    זאת ועוד: איפה עוד יש בעולם מדינה שאזרחיה , לפחות בחלקם, מזדהים עם אויביה?
    כל ערבי חייב היום להודות על כך שהוא חי בישראל ולא בסוריה למשל?
    באיזה מדינה ערבית (שאינה ממדינות המפרץ שבהן באמת יש אפרטהייד) היו ילדיך מקבלים טיפול רפואי כמו בישראל??
    דברי עמוס עוז חייבים להדהד באזני סייד קשוע בכל פעם שהוא מספר על פחדיו לשלוח את ילדיו לרחובות ירושלים. בינתיים נרצחו הרבה יותר ילדים יהודים חפים מפשע בידי ערבים בירושלים, חיפה, נתניה , תל אביב ועוד מקומות רבים בארץ.
    אני מאד מעריכה את אתגר קרת ומזדהה עם הרבה מרעיונותיו/תובנותיו. אין ספק שבעולם אידאלי אולי אפילו היה ניתן ליישמן. לצערינו הרב אנחנו חיים במזרח התיכון המסובך והמסוכסך. הדברים רחוקים מהיות שחור ולבן. יש הרבה אפור.
    גם אני חייתי בארה״ב ולמזלי הרב באוניברסיטת Northwestren באבנסטון אילינוי
    וכן שנים בדרום קליפורניה.
    אולי סייד, שמעת במקרה על העיר ששמה שיקאגו, או סקוקי באילינוי? אולי ידוע לך במקרה מה מקור השם? אז תסביר לחברך אתגר שאלו שמות שבטים אינדיאניים שחיו באזור. גם השם מסאטשוסש לא בדיוק אנגלו סקסי.
    אולי אתה יודע איפה נמצאים היום כשישה מיליון גרמנים ( שהיום מספרם ודאי מגיע ל18 מיליון) שחיו עד 1939 בפולין , ועל פי חוק שחוקק בפרלנט הפולני ב1951 לא יכולים לחזור לבתיהם. אני פגשתי בדנציג שהיא היום גדנסק, סבא וסבתא שבאו עם נכדיהם מגרמניה להראות להם את ביתם בגדנסק, ולא תאמין היה להם מפתח ביד!

    44
    איתי()

    אורית, תגובתך נהדרת בעיני.
    שני כותבים מעולים שמה שמאפיין לטובה את כתיבתם הוא ההומור העצמי - מתגלים כאן בחולשתם, במרירות ובשנאת האחר הימני/ המתנחל והאשמתו בכל צרות הארץ .
    אתגר, אתה הרבה יותר מדי אינטיליגנטי מכדי לחשוב שכל בעיות הסכסוך נובעות מ"מיעוט יהודי שחוגג על הגבעות."
    האחר שאותו יש לכבד עשוי להיות גם המתנחל שמעורר בך סלידה ואלימות.

46
שמעון בר

במקום ,שבו אתה פוגש את חבריך,דומיך, הוא המקום,שבו יש תקוה. אי שם בין אורבנה לתל אביב .צריך רק להמתין לשובו של סייד ולפגישה בינו לבין אתגר ושירה ופשוט להצטרף, אליהם, כאן. כול מי שאיבד את התקווה ,צריך,עכשיו לאבד את היאוש . אולי להתחיל מהתחלה את שפיספסו אבותינו,כול כך בגדול.

47
יחי המלך!!!

"בראשית" - ומה טעם פתח בבראשית? משום " כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" שאם יאמרו אמות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

48
Donald Leigh

הַתִּכְתֹבֶת בין סייד קשוע ואתגר קרת משעשעת, אינטליגנטית, משקפת כאבים שהם גם אישיים שלהם ובה בעת הם של כלנו, והעקר - אנושיים ומזכירים לקורא שיש עדין דבר כזה, להיות אנושי. גם בעמק הַבָּכָא שיצרו נתניהו וחבר מרעיו, עוד אפשר להציל שמץ אנושיות.
הבו לנו עוד-ועוד-ועוד מאותו הדבר!

49
מלא שם

אורית
את אכן מתנסחת לעילא ולעילא ותגובתך נוטפת כוונות טובות אך בסופו של דבר נפלט לך איזה "ערבים שחטו את הבן של השכנים" כאחרונת הגזענים. אז אנא ממך חיסכי מאיתנו את התחפושת הקלישאתית ואת המילים המכובסות. אינך מאמינה שניתן לעשות שלום ולכן לך אין את האפשרות. אלה מאיתנו שעדיין מאמינים שאפשר, אוחזים גם בכח להאמין שכולם חפים מפשע עד שהוכח אחרת. ורק כך אפשר כן לפתור את הסכסוך כאן.

50
ציונה

קראתי נהניתי ומעט התעניתי , עדיין בעיני שניכם ישראל מצטיירת כחסרת הכלה לאחר , דבר שאינו לא נכון בחלקו וזאת מתוך נסיון מר ונמהר עם הנסיונות הכושלים , עם הפניית העורף של לא מעט ערבים( ומעט יהודים) ששכחו שהיהודים לא זמניים לפי התזה של רוב ערביי הארץ הזו ( וההחרפה הקיצונית של ערביי הסביבה) כבשנו, נישלנו, גזלנו ,,,,וכו׳ קצרה היריעה בכדי להזכיר לטוענים שלנו היא , של מי היו השטחים לפני קום המדינה ? למה לא נדרשה האדמה הזו מהירדנים והמצרים , קשה קשה מאוד המחשבה שישראל היא מקור צרותיהם של העם הנודד שנקרא פלסטינים וכולם יודעים מהיכן מקור המילה פלסטין , למרות הכל ועם כל זאת נהניתי לקרוא את חלופת המכתבים ומזכיר לי שאולי , אולי יש עוד תקווה , אך אחרי שקוראים ספר כמו ״ תפוס ת׳יהודי ״ של טוביה טננבאום , מתחדדות התובנות עם מי יש לנו עסק , בתקווה שיש תקווה לארץ הזו , אך בשום פנים ולעולם לא על חשבון היהודים שזו מורשת אבות ועדיין חושבת שניתן יהיה למצוא דרך שתתאים לכולנו , בהצלחה.

ראשית - מברך אני על התכתובת בין השניים. מקווה שתהא לה המשך. ואולי גם יצוץ פתרון מעשי מעבר לקיפול חגורת התירס...
שנית - גם אני שותף להרגשה שהתכתובת "משקפת כאבים" כפי שכתבו מס' קוראים לעיל.
שלישית - כמי שמתלבט מה עדיף, כאב לב, כאב ראש או כאב בטן (הכוונה להרגשה האישית של הכאב מן הסובב) קצת הומור כתרופת פלסידו לא מזיק...

52
משה אוריין

לאורית חלילי. בתגובה שלך ביקשת לקבל תשובה מסייד קשוע . בתגובה שלי לפני יומיים ניסיתי להסביר מדוע הציפיה שלך היא ציפיית שווא וכי תשובה לא תקבלי.
לצערי, צינזרו את התגובה. הסיבה בלתי ברורה. מקווה שלפחות את זו יותירו.

54
דונלד לי

סייד קשוע כותב נהדר ובן אדם נפלא ונהדר. סייד, כתיבתך במוסף הארץ חסרה לי מאד!
ועכשו ל"געל נפש": נתניהו וממשלתו מְבַאֲסִים אותי עד בלי די. אין לי מלה טובה אחת עבורו. האיש מְעֻוָּת לגמרי.
אבל יש גם חדשות טובות. המפלגה הערבית המאחדת, העמידה בראשותה את אַיְמַן עוּדָה, בן אדם שעושה רשם נהדר!
פעם, כשמפא'י היתה בשלטון ובאפנה, היו אומרים עליו ועל שכמותו "בן אדם מן הישוב", וזו מחמאה גדולה - בלשון המעטה.
במשאל צבורי שֶׁפֻּרְסַם היום (20.2.2015) בידיעות, נשאלו אישי צבור שונים האם הם בעד הוראת תורת האבולוציה בבתי הספר. כל אישי הצבור היהודים (פרט לזהבה גלאון, יו'ר מרצ) התפתלו וגמגמו ולבסוף אמרו "לא". אימן עודה ענה ישר ולענין "כן". בן אדם ומנהיג נפלא ונהדר. יש עבור מי להצביע!
סייד, שמא תהרהר באפשרות שיבה לישראל?

55
שלמה תמיר

עצוב לקרוא דווקא מהערבי שזכה לחיבוק והוקרה מצד האוכלוסיה העויינת הישראלית, האיש שיודע כמה חברי כנסת ערבים מכהנים בפרלמנט של מדינת האפרטהייד, כמה רופאים ומנהלי מחלקות ערבים עובדים בישראל, כמה בדווים ודרוזים משרתים בצבא הישראלי, דווקא הוא מספר לעולם שישראל היא מדינת אפרטהייד.
הוא מתהדר בהיותו פלסטיני, אבל כשהוא החליט לברוח מישראל, משום מה הוא לא ברח לפלסטין, אלא לארה''ב.
נכון, לא הכל מושלם בישראל ורצח הנער הפלסטיני ראוי לכל גינוי, אבל אם כל הישראלים היו מגיבים כמו סייד קשוע על רצח אכזרי של אזרחים יהודים בידי פלסטינאים, לא היה נשאר אף יהודי בישראל.
יא סייד, כל מה שהפלסטינים צריכים לעשות הוא לחדול מהצהרותיהם על שאיפתם לסלק את היהודים הטמאים מן האזור. באותו רגע לא יהיה צורך בכיבוש ובמחסומים.
בכלל, אם אכן ברחת מכאן באישון לילה, איך קיבלת ויזה לעבודה בארה''ב בין לילה?

56
ישי

סייד תמה על היהודים הבוחרים לגור בחברון. אבל חברון היא לא רק עיר ערבית ומערת המכפלה קדושה גם ליהודים ויהודים גרו בחברון שנים רבות, התיישבות שנקטעה הפרעות תרפ"ט. כך שברןצונך של יהודים לשוב לעיר אליה הם קשורים אלפי שנים, מובן. צר לי על החד צדדיות שבדבריו. כל כך קשה להאמין שיהודים בוחרים לגור בחברון לא על מנת "להכעיס" או לשם התגרות ומלחמה? האם היהודים אינם חשים כמיהה וחיבוקים לארץ מולדתם ולארץ עלייה התפללו וייחלו בכל שנות גלותם ממנה?

57
ישי

סייד תמה על היהודים הבוחרים לגור בחברון. אבל חברון היא לא רק עיר ערבית ומערת המכפלה קדושה גם ליהודים ויהודים גרו בחברון שנים רבות, התיישבות שנקטעה הפרעות תרפ"ט. כך שרצונם של יהודים לשוב לעיר אליה הם קשורים אלפי שנים, מובן. צר לי על החד צדדיות שבדבריו. כל כך קשה להאמין שיהודים בוחרים לגור בחברון לא על מנת "להכעיס" או לשם התגרות ומלחמה? האם היהודים אינם חשים כמיהה וחיבור לארץ מולדתם ולארץ אלייה התפללו וייחלו בכל שנות גלותם ממנה?

59
mr.globy

אין חדש תחת השמש.
סייד ממשיך את מסורת האשמה כלפי היהודים אך אינו טורח לעצור רגע ולשאול מה תרומת הערבים למצב.
האם הערבים מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל?
התשובה היא לא.
יבדוק סייד את עצמו טרם הוא בא להטיף לאחר.