אתגר הפדופיליה

מי אחראי להתנהגות פדופילית? האם אפשר למנוע אותה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

גבר בן 29 בשם חואן קרלוס קַסְטיוֹ פוֹנְסה שכר דירת מרתף באליזבת, ניו ג'רזי, ובמהלך שהותו שם התחבר עם הילדות של בעל הבית. הן היו אז בנות 3, 6, ו-10. בתקופה שבה התגורר בדירה, בין השנים 2000 ל-2008, הוא נהג לקחת את הבנות לאכול בחוץ והפך לחבר קרוב של המשפחה. הוא נהג גם לתקוף אותן מינית כשהוריהן לא היו בבית, לצלם אותן בחדריהן דרך מצלמה זעירה ולאיים עליהן שאם יספרו למישהו על התקיפות, אף אחד לא יאמין להן, והן אף יופרדו מהוריהן. כשאחת הבנות סיפרה סוף סוף להוריה, החוקרים מצאו מאות הקלטות די-וי-די שבהן מתועדים המעשים שפונסה ביצע, לא רק בבנותיו של בעל הבית, אלא גם בילדות נוספות.

פונסה נעצר והואשם, בין היתר, בתקיפה מינית חמורה של ארבע ילדות (בנותיו של בעל הבית וילדה נוספת) וסיכון רווחתן. כאשר השופט גזר עליו 27 שנות מאסר ואמר שהפשע החריד את מצפונו, טמן פונסה את ראשו בין זרועותיו ובעזרת מתורגמן דובר ספרדית ביקש מחילה. אך ייתכן כי האנשים שקראו את הדו"ח הפסיכולוגי שלו לא התרשמו ממפגן החרטה הזה: פונסה הודה שכאשר היה בחברת ילדות – ובחברת הארבע האלה במיוחד – הוא ידע שהוא עושה דברים רעים אבל פשוט לא היה מסוגל להתאפק.

פדופילים הם אנשים הנמשכים לילדים. התנהגות פדופילית היא מה שקורה כאשר אדם מממש את הדחף; זוהי משיכה לילדים שהפדופיל אינו מצליח לשלוט בה.

ההודאה הזו לא תפתיע את המומחים הטוענים כי הדבר המסוכן באמת אינו פדופיליה, אלא התנהגות פדופילית. זוהי הבחנה מהותית: פדופילים הם אנשים הנמשכים לילדים. התנהגות פדופילית היא מה שקורה כאשר אדם מממש את הדחף; זוהי משיכה לילדים שהפדופיל אינו מצליח לשלוט בה.

תהום

"תהום", גרפיקה של אלחנדרו ראמוס

וכעת הולכות ומצטברות ראיות שלפיהן ייתכן כי פדופיליה אינה תשוקה נרכשת אלא תכונה ביולוגית מולדת, כמו חך שסוע או אף נשרי. ויכול להיות שגם היעדר שליטה רגשית – תכונה נפרדת – נובע ממקור ביולוגי.

אם התובנות האלה אכן נכונות, עולה מהן מגוון בעיות, החל מאחריות בפני החוק (אם הם נולדים ככה, האם הם מסוגלים לשלוט בעצמם?) וכלה במניעה (האם אפשר לכלוא אדם על עצם היותו פדופיל, גם אם הוא לא התעלל בילדים?). נכון לעכשיו, נדמה שהמומחים המשפטיים אינם מתרגשים מטיעונים נוסח, "המבנה הביולוגי שלי גרם לי לעשות את זה". אחרי ככלות הכול, לכולנו יש דחפים שאנו שולטים בהם. אבל נושא המניעה מסובך יותר. אנחנו לא עוצרים אנשים רק כי ישנה אפשרות שיעברו על החוק. הם חייבים תחילה לבצע פשע. עם זאת, האם באמת אפשר להתעלם מהדחף להתעלל בילדים? ייתכן שסוגיית ההתנהגות הפדופילית – אחד הפשעים הנתעבים ביותר – מכניסה אותנו לעידן מתסכל שבו יש לנו מידע איכותי רב אך אין לנו דרך טובה לנצלו.

עד לאחרונה היה מקובל לחשוב שפדופיליה היא תוצר של טראומת ילדות מוקדמת, ככל הנראה תקיפה מינית כלשהי. אבל מחקרים חדשים מראים שלמרבית הפדופילים יש מבנה מוח ייחודי ומספר מאפיינים פיזיים יוצאי דופן. החוקר ג'יימס קנטור (Cantor) ועמיתיו מהמרכז הקנדי להתמכרות ובריאות הנפש בטורונטו פרסמו מחקרים ב-2008 וב-2015 המראים שלפדופילים יש פחות חומר לבן במוח.

במאמר מ-2015, שהתפרסם בכתב העת Archives of Sexual Behavior, דיווח הצוות שלפדופילים יש סיכוי גדול יותר להיות שמאליים, מאפיין שנובע מהתפתחות עצבית טרום-לידתית; אם לדייק, לפדופילים יש סיכוי גדול פי שלושה משאר האוכלוסייה להיות שמאליים, שיעור שזוהה גם אצל אוטיסטים ובעלי פיגור שכלי. בנוסף, הצוות של קנטור זיהה אצל פדופילים סיכוי גבוה יותר לתנוכים "חופשיים" ואוזניים מעוותות, גובה נמוך מהרגיל, מנת משכל ממוצעת נמוכה יותר, ציונים נמוכים יותר במבחני זיכרון חזותי-מרחבי וזיכרון מילולי, הישגים לימודיים נמוכים יותר ונטייה גדולה מהרגיל לספוג פציעות ראש לפני גיל 13, אך לא אחריו.

מדובר בגורם שנמצא גם במוח וגם בתהליך התפתחות הגוף: התגלית הזו היא ראיה לכך שאנשים מסוימים נולדים פדופילים, עוד לפני שגורמים סביבתיים, כמו אופן הגידול, נכנסים לתמונה.

קנטור אמר שהוא אינו מחפש סיבתיוּת. הוא אינו מאמין שיש קשר סיבתי בין שמאליות, צורת התנוך או גובה האדם לבין פדופיליה. הוא מחפש את התכונות האלה כדי לנסות לקבוע באיזה שלב התפתחה הפדופיליה, בדומה לאופן שבו אפשר לחתוך גזע עץ ולבחון את טבעותיו כדי לקבוע את גילו. אצל רוב האנשים התכונות האלה נוצרות בעודם ברחם, בגלל גנים, או זיהום, או אפילו לחץ נפשי שחווה האם. התכונות האלה הן "רמזים לכך שאת הדברים שאנחנו צריכים למצוא, יהיו אשר יהיו, לא נמצא רק במוח", הוא מוסיף. "אנחנו מחפשים משהו שנמצא גם במוח וגם בתהליך התפתחות הגוף. זאת התגלית המרכזית בסיפור הזה". למעשה, התגלית הזו היא ראיה מדהימה לכך שאנשים מסוימים נולדים פדופילים, עוד לפני שגורמים סביבתיים, כמו אופן הגידול, נכנסים לתמונה.

רק לאחר שסיימון לֶווי (Levay), חוקר מוח בריטי, זיהה הבדלים אנטומיים בין מוחותיהם של הומואים למוחותיהם של גברים סטרייטים, החלו אנשים להאמין שאולי התנהגות מינית לא טיפוסית, כמו הומוסקסואליות, אינה בחירה אלא תולדה של הבדלים ביולוגיים. ב-1991 גילה לוויי שהגרעין הבין-רקמתי השלישי בהיפותלמוס הקדמי במוח, אזור שעוזר לווסת את ההתנהגות המינית, נוטה להיות קטן יותר אצל הומואים מאשר אצל סטרייטים. המחקר של לווי היה ראיה ראשונה לכך שנטייה מינית בסיסית היא אכן תופעה מוחית.

אך היה קשה לבחון קבוצות נוספות בצורה מקיפה כל כך. רוב מחקרו של לווי נעשה על הומוסקסואלים שמתו מאיידס ואפשר היה לבחון את מוחותיהם בנתיחה לאחר המוות.

"לא עמד לרשותנו מדגם זהה של פדופילים", אמר קנטור. אך המצב השתנה לפני כ-15 שנה כשמדענים התחילו להשתמש במכשירי דימות תהודה מגנטית (MRI) רגישים שעזרו להם לזהות הבדלים זעירים בין מוחותיהם של אנשים חיים.

אחד החלוצים בתחום זה היה חוקר המוח קנט קִיהל (Kiehl), שבחן כמה מהפושעים המסוכנים ביותר שכלואים כעת במרכז הטיפולי המאובטח סנד רידג' שבמאוסטון, ויסקונסין. קיהל קיבל גישה לאסירים האלה במסגרת מחקרו, והוא ועמיתיו הביאו עמם מכשיר MRI נייד שהובל ברחבי הכלא בסמיטריילר. לאוכלוסיית המחקר של קיהל היו, מן הסתם, מגוון רחב של בעיות, החל מהתמכרות לסמים וכלה בכעס בלתי נשלט; כלומר סטייה מינית הייתה רק אחת הבעיות. עדיין לא נעשתה ההבחנה בין הבדלים מוחיים שעלולים להוביל לסטייה מינית לכאלה שמובילים לבעיות אחרות.

חוקרים אחרים מתמקדים בגנטיקה ובאפידמיולוגיה ברמה המשפחתית. מחקר שפורסם בגיליון אפריל 2015 של International Journal of Epidemiology השווה בין קרובי משפחה של 21,556 גברים עברייני מין לבין קרוביהם של לא-עבריינים, ומצא ראיות מבוססות לקיומו של סיכון משפחתי בינוני עד גבוה לעבריינות מין בקרב גברים. אם אביו או אחיו של גבר הורשעו בעבירת מין, הסיכויים שהוא עצמו יורשע בה גדלו פי ארבעה או חמישה, זאת בהשוואה לעלייה של פי שלושה וחצי בסיכוי שילדיהם של עבריינים אלימים יורשעו בעצמם, או עלייה של פי שניים בסיכוי שילדים שהוריהם התאבדו יפגינו התנהגות אובדנית בעצמם.

אנה קרול סולטר (Salter), פסיכולוגית קלינית ממדיסון, ויסקונסין, שעבדה באופן נרחב עם עברייני מין, אמרה שהיא אינה מופתעת לגלות שפדופיליה מושפעת על-ידי הגנים ומתוכנתת במוח. בעבודתה עם שירות בתי הסוהר של ויסקונסין היא ראתה שמרבית הפדופילים מאשרים בבדיקת פוליגרף שהם לא הותקפו מינית כילדים – רציונל שלעתים הם משתמשים בו כדי להסביר את התנהגותם.

אזהרה מפני פדופיל

אזהרה מפני פדופיל. תצלום: שינה ביזאר.

כולנו מתוכנתים באופן מסוים – והדבר נכון גם להטרוסקסואל שנמשך לבייביסיטר בת ה-16 או לחברה הכי טובה של אשתו. פדופילים פשוט מתוכנתים להימשך מינית לילדים. "לכולם יש דחפים מיניים שהם יודעים שלא כדאי לממש", אמרה סולטר. הבעיה נוצרת כאשר הם כן מממשים אותם. הבעיה אינה במנוע, היא אמרה. "אלא בבלמים. העניין אינו מיהם מושאי המשיכה, אלא מה הם עושים עם המשיכה".

במקרה שזכה לפרסום רב, מורה בן 40 מווירג'יניה פיתח פדופיליה פתאומית ובלתי נשלטת. הוא הציע הצעות מיניות לבתו החורגת, שכלל עוד לא הגיעה לגיל ההתבגרות, ואסף פורנוגרפיית ילדים. הוא סולק מביתו ונמצא אשם בהתעללות. במקום מאסר נגזר עליו לעבור טיפול בתוכנית 12 צעדים במרכז גמילה לעברייני מין. אבל גם במהלך הטיפול הוא המשיך לשדל את אנשי הצוות ומטופלים אחרים להעניק לו טובות מיניות. לאחר כמה ימים הוא נזרק מהתוכנית. נקבע כי הוא יישלח לכלא. בלילה לפני שהיה אמור לעזוב את התוכנית הוא נכנס לחדר המיון בבית החולים והתלונן על כאב ראש. כשנבדק, התגלה שיש לו במוח גידול הלוחץ על הקורטקס האורביטו-פרונטלי – האזור שמווסת את כושר השיפוט והיכולת לשלוט בדחפים.

מרגע שהגידול הוסר נעלמה האובססיה המינית שלו, ולכן הרופאים טענו שהגידול אכן גרם להתנהגותו הפדופילית. המורה הורשה לחזור לתוכנית הגמילה לעברייני מין, והפעם סיים אותה בהצלחה. הוא אפילו חזר לגור עם אשתו. אבל עשרה חודשים לאחר מכן הוא חזר לאסוף פורנוגרפיית ילדים ולהתלונן על כאבי ראש. כשנבדק שוב ראו הרופאים שהגידול חזר. שוב הוא הוסר, וההתנהגות ההיפר-סקסואלית שוב נעלמה ברובה.

הנוירולוג ראסל סוורדלואו (Swerdlow) היה חלק מהצוות מאוניברסיטת וירג'יניה שחשף את התגלית, ובעקבותיה הוא זכה לשבחים על כך שמצא את האזור במוח שאחראי לפדופיליה. אך לדבריו, הצוות שלו בסך הכול אישש את ההנחה שכאשר נגרם נזק לקורטקס האורביטו-פרונטלי, אנשים עלולים לאבד את יכולתם להדחיק דחפים מיניים, יהיו אשר יהיו. הוא השווה פדופילים חסרי שליטה מסוג זה למטופל האייקוני פיניאס גייג', מנהל צוות פיצוץ סלעים בחברת רכבת ב-1848. פיניאס ואנשיו ניסו לחפור מנהרה בעזרת חומרי נפץ כאשר מוט ברזל התעופף באוויר ושיפד אותו בראשו, מעל העין הימנית. המוט עבר דרך חלק במוח שהשפיע על יכולתו לשלוט בזעמו. "הוא לא איבד את יכולת החשיבה שלו והמשיך לתפקד כרגיל; בכלל לא היה אפשר לדעת שמשהו לא בסדר אתו עד שהוא היה מתעצבן והופך לבריון אמיתי", אמר סוורדלואו, שעובד כעת במרכז הרפואי של אוניברסיטת קנזס. "הבחור עם הגידול ידע מה הוא עושה, אבל לא היה משוב פיזיולוגי שיעצור אותו".

שורשיה הביולוגיים של הפדופיליה מעלים את שאלת האחריות. האם יש למחול לאנשים על דחפיהם המיניים רק מכיוון שהם נולדו איתם?

שורשיה הביולוגיים של הפדופיליה מעלים את שאלת האחריות. האם יש למחול לאנשים על דחפיהם המיניים רק מכיוון שהם נולדו איתם? בשום פנים ואופן, אמרה ג'סיקה אופנהיים, לשעבר סגנית התובע הכללי של ניו ג'רזי. לגברים סטרייטים אסור לקיים יחסי מין עם נשים ללא הסכמתן.

"בעצם מדובר באותו הדבר", אמרה אופנהיים, שכעת עומדת בראש תוכנית הדין הפלילי של The ARC, קבוצת אינטרס מניו ג'רזי הפועלת למען בעלי נכויות התפתחותיות. "רק מפני שהעניין הוא גנטי, הדבר אינו פוטר אותי מאחריות. אני עדיין חייבת ללמוד לשלוט בעצמי".

הם זקוקים לעזרה, כמו כל מכור אחר, אמר מייקל הייני, מנהל עמותת American Professional Society on the Abuse of Children. בדיוק כפי שיש אלכוהוליסטים שנכנעים לשתייה וכאלה שלא, ישנם פדופילים שנכנעים לתשוקותיהם ומממשים אותן, וכאלה שלא. "זה קצת כמו אלכוהוליסט שנכנס למכונית אחרי ששתה והורג מישהו. הוא עדיין מואשם בהריגה או ברצח כי הייתה לו בחירה. נכון, יש לו צורך כפייתי, אולי התמכרות, אבל הוא עדיין אחראי בעיני החוק".

אם מבחינה מדעית פדופילים נחשבים כעת לאנשים בעלי נטייה ביולוגית חזקה, הרי שמבחינה משפטית יש לשאול אם הם מתוכנתים להתנהג כך אוטומטית, או שמא יש רק סבירות גבוהה מהרגיל שהם יתנהגו כך, הסביר רוברט וייסברג, ממייסדי המרכז לדין פלילי של סטנפורד, בקליפורניה. אם התעללות בילדים אינה תוצאה אוטומטית של התכונה הזאת, אזי היא אינה שונה מתכונות אופי רבות אחרות שאדם עלול לפתח כתוצאה מסביבה או תורשה, הוא אמר. מנקודת מבט משפטית, ההגנה היחידה שאפשר להשתמש בה בבית משפט היא לומר שהתכונה המולדת הזאת מובילה באופן אוטומטי לרפלקס לא רצוני שהאדם אינו מסוגל לשלוט בו, כמו אדם אפילפטי שעובר התקף ובמהלכו הוא חובט באדם אחר.

נוסף לכך, ציין וייסברג, "זו אמת מידה שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בה". רפלקס הוא תופעה מידית. במימוש של דחף פדופילי אין מידיות ולכן לא ניתן לראות בו רפלקס בלתי רצוני. הרכיב הביולוגי של הפדופיליה יוכל לשמש כגורם מקל, אך לא כדבר הפוטר מאחריות.

גם הגנת אי-שפיות לא תתאים, אמר וייסברג. אפילו אם מישהו נולד עם הפרעה נפשית, יש לזכור שההגדרה המשפטית ל"אי-שפיות" מתייחסת ליכולת להבחין בין טוב לרע. אדם הסובל מהפרעת נפש קשה עשוי להאמין שקולו של אלוהים מצווה עליו להרוג, אבל אם הוא יודע להבחין בין טוב לרע, הוא לא ייחשב בלתי שפוי בעיני החוק. מי שמטפל בפדופילים אומר שלעתים קרובות הם יודעים שהם עשו דבר מה שאסור היה להם לעשות.

ולא יעזור גם להשתמש בהגנת ה"אחריות המופחתת", שבה השתמש דן וייט, חבר מועצת העיר של קליפורניה שהורשע בכך שירה למוות בג'ורג' מוסקוני, ראש עיריית סן פרנסיסקו, ובעמיתו, חבר המועצה הארווי מילק, ב-1978. וייט השתמש במה שנודע מאז כ"הגנת הטווינקי", וטען שמוחו כשל בגלל רמת סוכר נמוכה בדם. האסטרטגיה הביאה להפחתת האישום מרצח מדרגה שנייה להריגה, אבל היא עוררה מהומה גדולה כל כך עד שחוקי הרצח של קליפורניה שונו באופן שאוסר את השימוש בהגנה זו בעתיד. הגנות אי-שפיות מפוקפקות שכאלה, ציין וייסברג, הן דרך מצוינת להפסיד במשפט.

הידע החדש שרכשנו לא יעזור לפדופילים לנצח בבית המשפט, אך האם אפשר להשתמש בו כדי למנוע מהם להתעלל בילדים מלכתחילה? לקיהל מוויסקונסין יש כמה תובנות בעניין זה; הוא חקר אימפולסיביות ורצידיביזם (הידרדרות חוזרת לפשיעה) במגוון סוגי התנהגויות פליליות, וזיהה קשר בין שליטה עצמית לכמות החומר האפור במוח. המחקר שלו, שהתפרסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences ב-2013, מראה שכאשר יש דחיסות נמוכה מהרגיל באזור מוח הנקרא פיתול החגורה הקדמי, יש לאדם שליטה מועטה יותר בדחפים וסיכוי גבוה יותר לפשוע שוב.

במסגרת המחקר סרקו קיהל ועמיתיו את מוחותיהם של 96 אסירים בעזרת מכשיר MRI בשעה שהם ביצעו תרגיל שנועד לבחון את מידת השליטה שלהם בדחפים. האסירים התבקשו ללחוץ על כפתור בעזרת האצבע הימנית שלהם במהירות ודיוק כמה שיותר גדולים בכל פעם שהם ראו את האות X על המסך, אבל לא ללחוץ על הכפתור כשהם ראו את האות K. מכיוון ש-X הופיעה כ-85 אחוז מהזמן, האסירים התרגלו כל כך ללחוץ על הכפתור עד שהם היו צריכים להתאמץ כדי להדחיק את הדחף הזה כשהאות K צצה לה. החוקרים גילו שאסירים עם רמת פעילות נמוכה יותר בפיתול החגורה הקדמי ביצעו טעויות רבות יותר, ממצא המעיד על מתאם בין מידת הפעילות בפיתול החגורה הקדמי לבין מידת השליטה בדחפים. ומכיוון שמחקרים קודמים הראו שאימפולסיביות היא גורם סיכון משמעותי לרצידיביזם, החוקרים הניחו כי לאסירים שהפגינו שליטה נמוכה יותר בדחפים יש סיכוי גבוה יותר להיעצר שוב לאחר שחרורם.

קיהל עדיין לא ביצע מחקר זהה המתמקד בפדופילים. אבל אפילו אם תימצא בבדיקת MRI אינדיקציה לכך שישנה במוחותיהם בעיה של שליטה בדחפים, ואפילו אם בית המשפט היה מוכן לקבל את הממצא הזה כראיה, אמר ג'ון אסמרדו, התובע במשפט של חואן קרלוס קסטיו פונסה, "אני לא חושב שנוכל להצביע על קשר סיבתי שאומר כי הם ישתמשו בדחף הזה כדי לתקוף מינית ילדים בעתיד. השימוש הטוב ביותר במידע הזה כעת הוא להבטיח שמורים, מאמנים ומטפלים מסוימים לעולם לא יישארו לבדם עם ילדים, אף פעם".

"אנחנו לא יכולים לתבוע אנשים או לשים אותם תחת פיקוח אם הם לא עשו משהו רע", הוסיפה אופנהיים. היא משווה זאת ל"דו"ח מיוחד" (2002), סרט עתידני העוסק ביחידת עילית למניעת פשעים המסוגלת לצפות מקרי רצח ולעצור את הרוצחים העתידיים עוד לפני שפעלו. היא טוענת שיהיה הוגן ומועיל יותר לזהות את הפדופילים ולהבין איך לטפל בהם, בלי לכלוא אותם, עוד לפני שהם מאבדים שליטה בדחפיהם ופוגעים בילד.

המדע עדיין אינו מסוגל לזהות עבריינים פוטנציאליים – אלה שיממשו את הדחפים הפדופיליים שלהם – מבעוד מועד. אך יש דרכים לנסות למנוע מפדופילים מורשעים לתקוף שוב. הדרך הידועה ביותר היא מרשם עברייני המין וחוקי ההתראה, כמו חוק מייגן של ניו ג'רזי, שמחייב להודיע לקהילה כשעבריין מין מורשע עובר לגור בקרבת מקום.

בחלק ממדינות ארצות הברית קיימים חוקי אשפוז כפוי שמחייבים עבריינים מורשעים לעבור בדיקה מקיפה כדי לקבוע אם הם עדיין נחשבים לתוקפים מיניים אלימים. אם כן, הם מועברים למתקן לטיפול בעברייני מין לזמן בלתי מוגבל, אף על פי שהם כבר ריצו את עונש המאסר שקיבלו.

מינסוטה, לדוגמה, מחזיקה כעת 733 עברייני מין בשני מתקנים טיפוליים בסיינט פטר ומוּס לייק: שיעור גבוה יותר, לנפש, מאשר בכל מדינה אחרת; האנשים האלה מועברים לטיפול מתמשך במתקנים האלה לאחר שסיימו לרצות עונש מאסר. אבל החוק המאפשר זאת סופג כעת ביקורת בעקבות טענות שהעבריינים כלל אינם מקבלים טיפול.

אחרים תומכים במעמד של שחרור על תנאי לכל החיים. במקרה כזה, העבריינים יהיו תחת פיקוח מוגבר לעד. המדינה תוכל לחפש במחשבים ובדירות שלהם ללא צו, ויהיה להם אסור לגור עם ילדים אלא במקרים חריגים.

ישנן גם תרופות המסוגלות לשנות את החומר האפור במוח – לדוגמה, התרופות שמשמשות כעת לטיפול בתסמינים של טרשת נפוצה. "המוח הוא איבר גמיש מאוד", אמר קיהל. "אם לימדתי אותך משהו במהלך השיחה שלנו, שיניתי את ההיפוקמפוס שלך".

אבל פתרונות כמו אשפוז כפוי, שחרור על תנאי לכל החיים וטיפול תרופתי בעברייני מין מציבים אותנו על מדרון חלקלק שמוביל להפרת זכויות אדם. אז אנחנו ממשיכים לאסוף נתונים, אבל עד שנוכל להוכיח שפדופיליה מובילה בהכרח להתנהגות פדופילית, לא בטוח שנוכל להשתמש במידע שאספנו בצורה יעילה. "נכון לעכשיו אנחנו לא מסוגלים לחזות התנהגות אנושית. אנחנו יודעים אילו גורמים נותנים לנו אינדיקציה לכך שלאדם מסוים יש סיכוי גבוה מהרגיל להתנהג בצורה מסוימת, אבל אנחנו לא מסוגלים לחזות אם הוא באמת יתנהג כך."

"הניסיון לחזות זאת הוא כמעט כמו הימור במשחק קוביות", אמר הייני. "הרי לוּ באמת הייתה לנו היכולת, היינו מסוגלים לעצור הרבה מאוד דברים".

 

קרן צ'סלר (Caren Chesler) היא עיתונאית אמריקנית עצמאית, שכתבותיה הופיעו, בין היתר, ב"ניו יורק טיימס", ב"סלון", וב-Scientific American.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרן צ'סלר, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על אתגר הפדופיליה

01
דרורה

מנסיוני הרב בתחום הטפול בקטינים פוגעים מינית ובעבריינים קטינים בכלל, למדתי שחקירת המניעים לביצוע עבירה היא פחות קריטית. בעבר התיחסו גם לעבריינות כגנטית. יתכן שגם ההתמכרות לאלכוהול ולסמים נובעת ממבנה פיזי של המכור. שיטות הטפול כיום עוסקות יותר בדרכים להפסקת שרשרת העבירה. הטפול הקוגניטיבי התנהגותי מעמת את הפוגע עם המעשה ועם האחריות למעשה ( בד"כ הפוגעים מכחישים את המעשה) ומלמד אותו לשלוט בו. רק מי שמצליח להכיר בעביקה, לראות את העבירה, לנתח אותה לפרטיה, לחוש אמפאטיה לקורבן העבירה, להבין איך מתגלגלת התנהגותו לפרטיה ולהסכים לשלוט עליה, יש לו פוטנציאל של ריפוי. זו התמודדות לכל החיים כדוגמת גמילה מסמים ומאלכוהול. המבנה הפיזי של האדם הוא לא רלבנטי לענייננו. אחרת היינו סוגרים את בתי הכלא.

    04
    אחת

    לא. ממש לא. את כ"כ לא מבינה מה זה גבר.

    הטיפול הוא כירורגי בלבד. טיפול מניעתי כירורגי.

    פדופיליה אינה מחלה ולא נובעת מהתעללות בילגות. מבנה מוח (וכן, גם מבנה גוף לפעמים).

    יש לטפל מראש ולא לנסות לחנך בעדינות ולצפות לטוב!!!!!
    די עם הנאיביות הפמיניסטית.

05
אחת

האם זה הגיוני שאני טוענת את הדברים האלו שנים רבות וכולם לועגים לי?

אני בדר"כ יודעת על מה מחקרים יצביעו בעתיד. םשוט יודעת ידיעה מוחלטת לפני שמחקרים כאלו מתפרסמים.