ביצת הנפש ותרנגולת האלים

הפסיכולוגיה אינה מדע של הנפש בלבד. היא צורת ידע הכרוכה בגישה המיתולוגית שלנו לשאלות עמוקות מהותיות. בעידן החילוני הזה, אנשים רבים אינם פונים עוד לספרי קודש בניסיון להבין מי הם ומה הם. הפסיכולוגיה היא המקום שבו רבים מאיתנו מוצאים משמעות. הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו דרך הפסיכולוגיה ממלאים אצל רבים מאותם תפקידים שמילאו בעבר מנהגי האמונה המסורתיים של המיתולוגיה. ומכיוון שהפסיכולוגיה ממוקמת במקום כלשהו בין מדעי החברה, מדעי הטבע ומדעי האדם, לא קל לקבוע איזה סוג של ידע אמור חקר הנפש להפיק. הפסיכולוגיה שואפת לזכות במעמד של מדעי הטבע, אבל היא מנסה להסביר הרבה יותר מאשר את הצד הפיזי של הדברים, ובסופו של דבר היא מגלה לנו הרבה פחות.

המיתולוגיה היא אוסף של אמונות שאליהן נלווים מנהגים, או טקסים, שיחד משככים את הצורך הבוער שלנו בהסברים

כיום, המונח "מיתולוגיה" מתקשר לאגדות שאינן מאומתות. אבל האסוציאציה הזאת אינה מדויקת. המיתולוגיה היא אוסף של אמונות שאליהן נלווים מנהגים, או טקסים, שיחד משככים את הצורך הבוער שלנו בהסברים. כפי שכתב ב־1957 התיאורטיקן הרומני מירצ'ה אליאדה (Eliade): "המיתוס לעולם אינו נעלם כליל מחיי הנפש... הוא רק משנה את מופעו". ובימינו, מופעו הוא בפסיכולוגיה.

"איניאס ואנכיסס" (1697), פייר לפוטר, מוזיאון הלובר. תצלום: ז'בולון, ויקיפדיה

החלפנו את טקסי הפולחן הסוערים של המיתולוגיה העתיקה, לא בהעלאת קורבנות או במסעות חניכה בטבע הפראי, אלא באמנות, סמים, קולנוע, רוקנרול ומסיבות שנמשכות כל הלילה

המיתולוגיה עודה בעלת חשיבות בתרבות המערבית. ראו לדוגמה את דמות הגיבור, את הרקולס ואיניאס, את המהפכנים, המרטירים והדיקטטורים של ימינו. הדמויות האידיאליות האלה משמשות לנו דוגמה ומופת להישגיות אנושית. ובדומה לדמות הגיבור, גם לתפישות של ישועה, קדמה ומוסר יש השפעה רבה כל כך על האופן שאנו תופשים בו את המציאות, שלעתים קרובות מוסרים לנו אותן בצורה של מיתולוגיה. יש שפע אדיר של תוצרים תרבותיים שממלאים את תפקיד המיתוס, ובמסגרתם דמויות וסיפורים נותנים לנו את הכלים להבין את העולם שאנחנו חיים בו. בין העולם הדמיוני שאנו נכנסים אליו דרך הרומנים, לבין חוויית התשוקה הצרכנית חסרת המשקל, שוכנים מרחבים אדירים של הבניית משמעות. מקומיקס של גיבורי על ועד המסרים המעורפלים של האמנות המודרנית, מחזיונות של חופשות גן עדן מושלמות ועד משחקי מחשב והמיתולוגיזציה העצמית שנולדת ברשתות החברתיות – בכל אלה אנו מחפשים נקודת השקפה שתאפשר לנו לראות אל מעבר לבנאלי וליומיומי. אפילו החלפנו את טקסי הפולחן הסוערים של המיתולוגיה העתיקה, לא בהעלאת קורבנות או במסעות חניכה בטבע הפראי, אלא באמנות, סמים, קולנוע, רוקנרול ומסיבות שנמשכות כל הלילה. יתרה מזאת, בני האדם פיתחו דרכים משלהם לייצר נרטיבים עצמיים, ובהן טיולים לארצות אבותיהם – מעין עליות לרגל המחוללות בהם שינויים מיתולוגיים. ויש המחפשים דווקא מרחבים פנימיים, שבתוכם אפשר לקחת את האמונה והמשמעות ולהופכן לחוויה ממשית.

https://www.youtube.com/watch?v=YMr19qBD8EE

סמלים ומיתולוגיה, וגיבור מודרני מציע טיפול להמונים: ג'ימי הנדריקס מבצע את ההמנון של ארצות הברית, וודסטוק (1969)

לפני שנצלול לחקר המיתולוגיה העכשווית, כדאי שנבחן תרבויות קודמות ונבין את תפקיד הסיפורים שהן סיפרו. סיפור המבול, למשל, חזר ונשנה בחברות עירוניות מוקדמות וסימל את המשבר ביחסי האדם והאל, ואת התהליך ההדרגתי שבו למדו בני האדם להיפרד מן התלות בטבע. ואילו בעידן הציר (800-200 לפני הספירה), כשהאמונה התפתחה בסביבה של כלכלות מסחר מוקדמות, אנו רואים עיסוק במצפונו של הפרט, במוסר ובחמלה, וכן את הנטייה להביט פנימה. לפי קארן ארמסטרונג בספרה "תולדות המיתוסים״ (משנת 2005), מיתוסים אלה של עידן הציר, מיתוסים של פנימיות, מלמדים כי אנשים הפסיקו להרגיש שטבעם הוא כטבע האלים – המציאות הנשגבת הפכה למשהו שבלתי אפשרי לגשת אליו. המיתוסים האלה היו תשובה לאובדן התפישות הקודמות של הסדר החברתי, הקוסמולוגיה והטוב האנושי, והם שיקפו את השינויים החברתיים האלה בתוך סיפורים העוסקים במקרוקוסמוס. המיתוסים של המבול ושל הפנימיוּת משקפים את האופן שבו ניסו בני האדם להבין עולם המשתנה במהירות, וברוח זו אפשר לומר כי התלות שלנו בפסיכולוגיה נובעת משינויים באורחות החיים ובפרקטיקות של הידע במאות ה־19 וה־20.

מהם הסיפורים המכוננים שמגישה לנו הפסיכולוגיה? סיפור העצמיוּת שלנו – כלומר, מה פירוש להיות אדם, להיות פרט, להיות בעל זהות – ושנית, סיפור ההרכב הפיזי של המוח

כיצד נגדיר מיתולוגיה? מיתולוגיה היא קנון מאורגן של אמונות המסביר את מצב העולם. והיא גם מספקת סיפורים מכוננים (Origin stories) – כמו חוקי מאנוּ של ההינדואיזם, או סיפור הבריאה התנ״כי – שיוצרים את המסגרת שבתוכה אנו חווים את העולם. לפי אליאדֶה, כל המיתוסים מסבירים את העולם כי הם מספרים מאין בא הכול. ואם כל המיתולוגיות הן סיפורים מכוננים במובן זה, מהם הסיפורים המכוננים שמגישה לנו הפסיכולוגיה? תורתה של הפסיכולוגיה מדברת על שני יסודות מכוננים של טבע האדם, והיא עושה זאת באמצעות שני סיפורים: סיפור העצמיוּת שלנו (Personhood) – כלומר, מה פירוש להיות אדם, להיות פרט, להיות בעל זהות – ושנית, סיפור ההרכב הפיזי של המוח. חזון האינדיבידואליות ההומניסטי, וכבודו של האדם כנתין פוליטי, משקפים את הסיפור הראשון. מדעי המוח, לעומת זאת, משקפים את הסיפור השני, ונותנים בסיס אונטולוגי לחומריותנו.

גילגמש הורג את השור המיתולוגי. תבליט טרה-קוטה ממסופוטמיה (2250-1900 לפנה"ס), המוזיאון לאמנות והיסטוריה, בריסל. תצלום: ויקיפדיה

הפסיכולוגיה היא ניסיון למלא את הצורך האנושי להאמין בסיפורים שיספקו לנו תחושת ערך ומשמעות במסגרת החילוניות המודרנית

באיזה מובן הפסיכולוגיה העכשווית היא מיתולוגיה? במובן זה: הפסיכולוגיה היא ניסיון למלא את הצורך האנושי להאמין בסיפורים שיספקו לנו תחושת ערך ומשמעות במסגרת החילוניות המודרנית. השימושים שלנו בפסיכולוגיה – לדוגמה, בניסויים, או בספרי עזרה עצמית, או במבחני אישיות, או בדימות מוחי – נועדו לספק לנו טקסים שיממשו את המיתוסים של העצמיות והחומריות.

כדי להבין מדוע אנו זקוקים למיתולוגיה, עלינו לבחון לעומק את טבעה של האמונה. האמונה היא כוכב הצפון שלנו. האמונה היא התחייבות לדבר מה, והיא מונחית על ידי הרגשות שלנו ומשתרשת מכוח ההרגל והחזרה. בעידן החילוני הזה, על הפרט לנווט בנוף המעורפל של המדע והאמונות התפלות. כשאין בעולם מסורות שולטות מובהקות, ובה בעת יש כל כך הרבה הסברים, איך אמור הפרט לגבור על הספק ולהתחייב?

חובתו של האדם החושב לאמת, להימנעות משגיאה, היא בעצמה מוּנעת מרגש

שפע של אמונות מניעות את הפעולות שלנו, החל מאמונות לא רפלקטיביות [כלומר שאינן כרוכות ברפלקציה, בהרהור] שבהן אנו נאחזים מתוך אינסטינקט, וכלה באמונות־מטא שאנו מרכיבים ומשכללים במודע, ללא הרף. האמונה נבנית סביב רגשות, והיא משככת את חוויית הספק, המעוררת בנו חרדה וחוסר ביטחון. זה ניכר יותר מכול ביכולת שלנו להשעות את מסקנותינו, באיזון הספקני שבזכותו אנו יוצאים לחפש ראיות בעד או נגד אמונות. מצב הבלבול הסובייקטיבי הזה, שקורא תיגר ומשבש, הוא למעשה מצב רגשי עמוק, וזאת מכיוון שתהליך הסקת המסקנות, התהליך התבוני, הוא ביסודו חיפוש אחר האישור להאמין. חובתו של האדם החושב לאמת, להימנעות משגיאה, היא בעצמה מוּנעת מרגש. התהליך הספקני, שמחייב אותנו למצוא הסבר, מייצב אותנו ומנחה אותנו בהרהורינו. כפי שכתב בשנת 1910 הפרגמטיסט האמריקני ג'ון דיואי: "הבעיה מגדירה היכן נמצא סוף המחשבה, והסוף שולט בתהליך החשיבה".

"החיזיון של איגנטיוס הקדוש מלוילוה, שראה את ישו ואת האל האב" (1622), דומניקינו, המוזיאון המחוזי לאמנות בלוס אנג'לס. תצלום: ויקיפדיה

אם כך, הדיוק אינו מטרת האמונה. כפי שטוען הפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס בספרו "הרצון להאמין" (1897), לבני האדם יש נטייה, חולשה בעצם, המביאה אותם לאפשר לאמונה להישען על גורמים רגשיים כמו "קונספציות נלהבות" ו"חיבה אינסטינקטיבית". כפי שלמדנו ממחקרים בתחום המוח, השיווק והכלכלה ההתנהגותית, קבלת ההחלטות מושפעת מגורמים רגשיים כמו פחד, תקווה, דעות קדומות וחיקוי, וכמובן – מלחצים חברתיים. גם אמונות רפלקטיביות וגם אמונות לא רפלקטיביות מושפעות מרגשות.

החברה העכשווית המשופעת בעובדות, במומחים ובמידע, ממחישה יותר מאי פעם את טענתו של ג'יימס לפיה כאשר מסובך מדי לקבל החלטה על בסיס אינטלקטואלי, הרגשות שלנו הם שקובעים

יחס פרגמטי לנושא האמונה הוא יעיל במיוחד במדעים חברתיים כמו פסיכולוגיה, מכיוון שחקר טבע האדם – כפי שציינו פרידריך ניטשה, וילהלם דילתַיי ומישל פוקו – אינו עיסוק נטול פניות. החברה העכשווית המשופעת בעובדות, במומחים ובמידע, ממחישה יותר מאי פעם את טענתו של ג'יימס לפיה כאשר מסובך מדי לקבל החלטה על בסיס אינטלקטואלי, הרגשות שלנו הם שקובעים. ספק הוא הבסיס לכל האמונות וההשקפות, ועוצמת הרגשות שאנו חווים כשאנו מאמינים שהגענו לאמת, התשוקה הזאת, מוכיחה כמה נחמה אנו מוצאים בהסבר. מה שעושה את ההסבר מספק במיוחד הוא ההתאמה שלו למערכת החברתית שהפרט מוטמע בה. לדוגמה, בחברה ההינדואיסטית, יש קשר הדדי בין הסַמְסַרָה (מעגל הקיום), הקארמה והקאסטה: המעמד של האדם בחברה מוסבר על ידי גלגוליו הקודמים. עבודתו המכוננת של הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים הבהירה לנו בדיוק את זה: החברה עצמה היא שמקנה לאמונות את משקלן.

אמונותיו של כל פרט שאובות מהדמיון המשותף הזה של החברה, והוא מושקע בהן רגשית

היכולת להחזיק באמונות היא חלק ממערך היכולות הפרימטיות, הכולל שיתוף פעולה, הדדיות, מחויבות, דמיון ופיתוח טעם אסתטי – יכולות שבלעדיהן לא היינו יכולים לחוש יראה ונשגבוּת. המבנים שמרכיבים את עולמנו החברתי המבוית תלויים בכך שנאמץ לנו אמונות מסוימות המאפשרות הבנה בסיסית והיוריסטיקה מעשית. המיתולוגיה היא מדריך תמציתי שמסביר את העולם באמצעות סמלים שאותם אנו שואבים מתולדותיו של עם, ממציאות חייו. אנו חיים בתוך מערכת סמלים חובקת כול שמאלצת אותנו ללא הרף למצוא דפוסים להאמין בהם. הסמלים המשותפים שאנו משתמשים בהם כדי ליצור הסברים, הם מרכיבי ההיסטוריה החברתית שלנו. יחד, הם מובילים אותנו אל מחויבויות אידיאולוגיות. אמונותיו של כל פרט שאובות מהדמיון המשותף הזה של החברה, והוא מושקע בהן רגשית.

טקס חיזור של בני ה-Wodaabe בניז'ר, בפסטיבל שנתי: תמיד ביחד. תצלום: אלפרד ויידינגר

להאמין פירושו להתחייב לאוסף של סמלים המשככים את הספק. להאמין פירושו להתחייב, מתוך תשוקה, לדרך מסוימת לחוות את העולם. כל אוסף נתון של אמונות הוא אמיתי בעיני כל האנשים שחולקים אותו. או כפי שאמר דורקהיים, אף דת אינה כוזבת – כולן אמיתיות בדרכן.

בעידן חילוני זה, כשהאדם מעוניין למצוא אישור לאמונותיו ולהשקפותיו בנוגע לטבעה של הנפש, אין לו מקור סמכותי יותר מאשר הדחף הרגשי לאמונה. חוויות קדומות כמו השתלטות האלים על גוף האדם, כמו אילוצים על־טבעיים על גופנו, צבועות באותו גוון רגשי לא רציונלי שעוטף את חוויית ההשראה היצירתית, ואין ספק שהן קשורות לאופן שבו אנו, בני האדם המודרניים, מאמצים אמונות מטאפיזיות. גם חוויות של התגלות והמרה דתית, ושל רגעי הארה, הן בעלות היבטים רגשיים כאלה. תחושת היראה שלנו כלפי המדע והטכנולוגיה כיום מעוררת בנו אמונה עזה בפסיכולוגיה העכשווית, ומזכירה את האופן שבו אנשים בעבר נאחזו במיתולוגיות שלהם.

המוטיבציה הרגשית למציאת הסבר מגרשת את חרדת הספק, כי האמונה נועדה להיטיב עם המאמין

המוטיבציה הרגשית למציאת הסבר מגרשת את חרדת הספק, כי האמונה נועדה להיטיב עם המאמין. האמונה היא מעשה הטומן בחובו הבעה עצמית, כושר המצאה אישי, ובמסגרתה לדמיון יש תפקיד מכריע ביכולתנו לחשוב על העתיד. האמונה בבדיות מבוססות, או באשליות חיוביות, נפוצה. ואף יש אמיתות שנולדות מתוך ההשתכנעות שלנו עצמנו באגדות, תיאוריות קונספירציה ותרמיות שכאלה, או מתוך מעשה השכנוע עצמו. אמונות לגבי הנפש, בין שמקורן במעבדה או בפסיכולוגיה הפופולרית, נשענות על בדיות כאלה, הנובעות ביסודן מכוונה טובה.

פסל של האל קרישנה במקדש בסינגפור: אלים הודיים קיימים באפוס, במיתוס, בהיסטוריה, וככוחות הפועלים בנפש. תצלום: AngMoKio, ויקיפדיה

כיצד הפך המדע לגרום שמקנה משמעות וחשיבות? בעידן הנאורות התחולל שינוי – הפרט השתחרר מהדוֹגמה וזכה בחופש השיפוט. כך נוצר עולם שבו מרחב האמונה הדתית הפך למרחב של דעות, זיקות פוליטיות וצרכנות. האמונה קיבלה תפקיד מכונן ביצירת האוטונומיה הפרטית. הפילוסוף האמריקני רוברט פיפין (Pippin) כתב ב־1991 שלהיות מודרני משמעו "לדרוש עצמאות... חירות מ... המסורת ההיסטורית, [ולדרוש] את הכוח למשול באמונותינו שלנו". כך לוקחת המודרניות את האנרגיה של האמונה הדתית ומייצרת תחליפים כמו ספורט קבוצתי, מרקסיזם-לניניזם, צדק חברתי והערצת הסלבריטאים.

החילוניות מלמדת על התרוקנות המרחב הציבורי מאלוהים ומהאמונה הדתית, ובאופן כללי על שקיעת האמונות הדתיות והמנהגים הכרוכים בהן

עוד לפני כן, הרפורמציה טלטלה את המחיצה המפרידה בין האמונה הנוצרית ושיטות הידיעה החילוניות, וכך הפכה האמונה המודרנית להיות, יותר מכל דבר אחר, סוג של אוטונומיה. כך התאפשרה החלופה ההומניסטית לאמונה. ואכן, ההומניזם של הנאורות אינו רואה לנגד עיניו שום מטרה פרט לפריחה האנושית. ללא מהלך זה שהתרחש בעידן הנאורות, לא היה יכול להיווצר הסדר הטבעי האימננטי המודרני שלפיו אפשר להבין את העולם במונחים של העולם עצמו, בלי לשאת עיניים לאלים. החילוניות מלמדת על התרוקנות המרחב הציבורי מאלוהים ומהאמונה הדתית, ובאופן כללי על שקיעת האמונות הדתיות והמנהגים הכרוכים בהן.

ואף על פי כן, המודרניות מתאפיינת בריבוי אמונות. כיום, כשהאדם מאמין בדמוקרטיה ליברלית קפיטליסטית, מחויבותו נתונה לתחושת האוטונומיה האישית שלו, והוא מבצע את ההתחייבות הזאת על ידי קבלת החלטות, קרי בחירה מודעת בין אפשרויות ואמונות. האמונה היא אפשרות, בחירה בין אוסף של תיאוריות ופרשנויות של המציאות. החל מהספקנות הקיצונית של מישל דה מונטן, עבור בהטלת הספק של דקארט וכלה ב־De omnibus dubitandum est של סֶרְן קירקגור (1843) – ובו מתואר סטודנט לפילוסופיה שהלך עם הספק עד לרמה מופרזת – בכל אלה אנו עדים לחשיבותה הרבה של האמונה ליצירת בסיס אוטונומי של ידיעה בעידן המודרני.

"משל השומרוני הטוב" (1616), יקוב יורדנס. תצלום: ויקיפדיה

מקס ובר טען שהתפוגגות הקסם מן העולם – ההתפכחות מאשליות על טבעיות – ועידן החרדה שנולד בעקבותיה, הולכים יד ביד עם השינויים שתיארתי לעיל. חלק בלתי נפרד מגישה חילונית כזו היא החלפת עולם "קסום", שבו מעולם לא הטילו בני האדם ספק באמונה באלים, בכוחות מוסריים ובמעמדו של הטקס. בימינו, כפי שכותב הפילוסוף צ'רלס טיילור (Taylor) בספרו A Secular Age (משנת 2007), "האתר היחיד שבו מתקיימים מחשבות, רגשות, פעילות רוחנית, הוא הדבר שאותו אנו מכנים 'נפש'... והנפש תחומה, כדי שהמחשבות, הרגשות וכו' יוכלו להתקיים 'בתוכה'". הפסיכולוגיה תופסת כיום את הספֶרה שהייתה שמורה עד לא מזמן לרוחות, שדים ואלים. את מה שאיבד העולם כשהקסם התפוגג ממנו, הרוויחה הנפש במעמד אפיסטמולוגי. לא שהפסקנו להאמין בנשגבוּת, בהתעלות הרוחנית, אלא שמבחינת רבים מאיתנו, השפעתם וכוחם הסיבתי של תהליכים "קסומים" (וכפועל יוצא המשמעות עצמה) אינם יכולים לבוא לידי ביטוי אלא בתוך הנפש.

עד כה, הפסיכולוגיה אינה מוצלחת כל כך בזיהוי חוקים כלליים. התיאוריות של זיגמונד פרויד הן בעצם בלתי ניתנות לבדיקה והפרכה, ואיש עדיין לא הצליח להוכיח, כמובטח, שהנפש היא המוח

אך האין הפסיכולוגיה שונה מהמיתולוגיה בכך שאפשר להפריכה? אין ספק שמאז 1879, פסיכולוגים רקחו מגוון שיטות למחקר אמפירי של הנפש, החל מאינטרוספקציה וכלה בביהביוריזם, מודלים קוגניטיביים, רשתות עצביות מלאכותיות ועוד. לדוגמה, כפסיכולוג קוגניטיבי, הכשירו אותי בתיאוריות המסבירות את פעולה נפש, ובשימוש בכלים סטטיסטיים בביצוע מחקרים התנהגותיים. ובכל זאת, התחום שלנו מצוי כעת במשבר בגלל בעיות הקשורות לשחזור תוצאות, תוקף אקולוגי, הגבולות התרבותיים של אוכלוסיות נבדקים ניסוייות ואף כמה תקלות אתיות. האמת היא שעברנו כבר יותר ממאה שנות מחקר, ועדיין איננו מצליחים לייצר תוצאות כמו מדעי הטבע. עד כה, הפסיכולוגיה אינה מוצלחת כל כך בזיהוי חוקים כלליים. התיאוריות של זיגמונד פרויד הן בעצם בלתי ניתנות לבדיקה והפרכה, ואיש עדיין לא הצליח להוכיח, כמובטח, שהנפש היא המוח. אולי מוטב לראות בפסיכולוגיה האמפירית אוסף של שיטות פרגמטיות לפיתוח מטאפורות מועילות לנפש, ובינתיים להמתין בתקווה שאט אט נצליח לפתח מערך של מתאמים מהימנים בין הנוירו־אנטומיה והתפקוד האנושי.

אם נתייחס לפסיכולוגיה כאילו היא מיתולוגיה, נראה שהיא למעשה תיאור מפורש של מה שאנחנו רוצים להבין בנוגע למציאות, ושל הצורות הפרגמטיות שבהן הידע הזה עוצב עם הזמן. הצורך הרגשי למצוא הסברים הראויים למחויבות שבאמונה, גדול מכפי שאנו מסוגלים להבין.

"לדה והברבור" (1882), פול סזאן. תצלום: ויקיפדיה

הפסיכולוגיה, בפרקטיקות הטיפוליות שלה, אימצה לעצמה רטוריקה של הארה (ואף "נאורות") אישית, ועל כן היא מנסה לשמש ככלי של גאולה. זה ניכר היטב בספרות העזרה העצמית. תחום הפסיכולוגיה צבר פופולריות בזכות השימוש במטאפורות נגישות שעיצבו את הנישה האנושית בנוף תעשייתי. מעל לכול, הפסיכולוגיה שפכה אור על הלחץ שהחברה מפעילה עלינו כדי להגביר את היעילות באמצעות תכלית, אינטגרציה ופרודוקטיביות. זהות ואוטונומיות הפכו למאפיינים מכריעים של העצמיות המנציחים יחדיו את הקפיטליזם, וזאת מפני שהן גילמו את התפישה שאומרת שסחר החליפין חשוב יותר מכל מערכות היחסים האחרות, והשתלבו בקלות עם הטכנו־פטישיזם. המיתולוגיה, באופן מסורתי, היא ביטוי של עולם קסום, וכיום הפסיכולוגיה היא ניסיון למלא את המרחב שהקסם פג ממנו באפיונים עשירים של עולמנו הפנימי.

יצורים מחפשי משמעות זקוקים לסיפורים שיעזרו להם להתמודד עם הלא נודע ויסבירו להם מאין הם באו ולאן הם הולכים

המיתולוגיה של הפסיכולוגיה מספקת את הצרכים הרגשיים והקוגניטיביים של האמונה. בכל הקשור לאמונה הרפלקטיבית, היא מעניקה הסבר ודרך לגאולה באמצעות עקרונות סיבתיים-חיזויים וסיפורים מכוננים. בכל הקשור לאמונות לא-רפלקטיביות, המיתוס מקבל ביטוי בשורה של טקסים. לדוגמה, אפשר להאמין שהאישיות היא תוצר של איזון (או חוסר איזון) כימי של מוליכים עצביים, ואפשר לתת ביטוי לאמונה הזאת בטקס נטילת תרופות. המיתולוגיה והפרקטיקות הטקסיות שלה משמשות בסיס ליצירת משמעות באמצעות ההתחייבויות המגולמות באמונה. המיתולוגיה מביעה, מעצימה ומקודדת אמונה באופן שאוכף מוסר מסוים, ובאופן זה היא יוצרת גם מכנה משותף לפעילויות חברתיות. המיתוס אוכף אמונה מכיוון שהוא מפיח רוח חיים בתפישות של גורל, וכך הוא מספק לנו סמלים וצורות ביטוי המאפשרות לנו להתמודד עם מהמורות החיים. יצורים מחפשי משמעות זקוקים לסיפורים שיעזרו להם להתמודד עם הלא נודע ויסבירו להם מאין הם באו ולאן הם הולכים. המיתולוגיה היא תוצר לוואי מתמיד של אמונה חיה ופעילה המובילה ליצירתיות בפרשנות ובדמיון. אם כך, מיתוסים הם פתרון מוקדם להתמודדות עם עובדות חיים טראגיות השוכנות מחוץ למחוזות המחשבה המעשית הלוגית המדעית.

סכמות מיתולוגיות – ובהן הפסיכולוגיה – מספקות לנו סיפורים המתארים כיצד כוננו המוסר, המיניות, החברה, החוקים והעבודה. הם מסבירים מדוע הדברים הם כפי שהם. עולמנו המשותף משתמר הודות לקיומם של טקסים. כפי שכתב הפילוסוף הצרפתי ז'ורז' בטאיי (Bataille) טקסים משקפים כללי התנהגות בנוכחות הקודש, וכך הם מגינים עליו ומבודדים אותו מפני החול. במיתוסים ובטקסים שמשמרים אותם, אנו מחפשים תחושה אבודה של קרבה למקורות הנשגבים. והפסיכולוגיה, שמספקת לנו עמודי תווך הסברתיים, היא כלי שעוזר לבני האדם לשמר את פרקטיקות העצמיות והחומריות שלהם כדי שהם יוכלו להתמודד עם העולם בביטחון ובמרץ.

טקס טבילה במים קדושים בעלייה לרגל קומב-מלה בהודו (2019), תצלום: נינארה, ויקיפדיה

הפסיכולוגיה כמיתולוגיה מעגנת את הסיפור המכונן החומרי וההיסטורי של בני האדם בחקר המוח ובפסיכולוגיה האמפירית

טבעו המקודש של הסמל או הסיפור שואב את כוחו מכוחה של החברה, וכוחה של החברה, כפי שדורקהיים טען, הוא התנאי לקיומה של תרבות. בעוד שאצל הברהמינים האש היא הקדושה, במודרניות החילונית הקדוּשה שוכנת בגישה המדעית ובתפישת הפרט הליברלי. אופן הארגון של המציאות מתבסס בראש ובראשונה על מוסר. ואופן הארגון הזה הוא שמגדיר את ההיגיון שלפיו פועלת הקבוצה, כי הכוח המוסרי הוא הוא החברה האנושית – המוסר הוא מערכת הרעיונות שבאמצעותה פרטים מבינים את עצמם ואת קיומם ביחס לתנאי התרבות המוטמעים בחברה. ויליאם ג'יימס טען שהחברה נותנת גיבוי לעוצמת הרגשות שאנו חשים, לתחושת האשרור של תשוקותינו, כשאנו מאמצים את האמונות הרווחות. כפי שמציין האנתרופולוג ויליאם מזארֶלה (Mazzarella) בספרו The Mana of Mass Society (משנת 2017), החברה היא גם חיצונית וגם אינטימית. האנתרופולוגים המוקדמים השתמשו ב"מאנה", מונח הלקוח מהרוחניות הפולינזית, כדי להתייחס לכוח שמבטיח את המשך קיומו של הסדר המוסרי, הסמלי והתרבותי. הסיפור המכונן של העצמיות והחומריות המטאפיזית הוא גלגול של ה"מאנה" הזאת, והוא מנהל את חרדת הספק של החילוניים המודרניים.

הפסיכולוגיה כמיתולוגיה מעגנת את הסיפור המכונן החומרי וההיסטורי של בני האדם בחקר המוח ובפסיכולוגיה האמפירית. הקוסמולוגיה שמאפיינת את ההומניזם של הנאורות באה לידי ביטוי בטקסי העצמיות שפיתחה הפסיכולוגיה הקלינית, ובגרסאות אזוטריות יותר, הפסיכולוגיה הפופולרית.

אולי האמת היא שאין אמת בלתי ניתנת להפרכה בנוגע לטבע האדם

אף שהלוגיקה והמדע היו יעילים יותר בכל הקשור לשליטה בסביבה, ההיבט המיתולוגי שמכתיב את האתיקה לא קיבל את המקום הראוי לו. האדם המודרני, כפי שטען אליאדה, מצוי בלימבו של חרדה, בעיצומו של טקס חניכה לקראת המוות. כדי להאמין בחשיבותן חובקת הכול של הזהות והחומריות, עליו להתמודד עם הרִיק שירוקן את טקסי החיים מכל משמעות. אולי האמת היא שאין אמת בלתי ניתנת להפרכה בנוגע לטבע האדם. הפסיכולוגיה כמיתולוגיה נותנת לנו יותר מדי ופחות מדי בעת ובעונה אחת.

ראמי גבּריאל (Gabriel) הוא מרצה לפסיכולוגיה ועמית מייסד בקבוצת המחקר לנפש, המדע והתרבות בקולומביה קולג' שבשיקגו. הוא מחבר הספרים A Suspicious Science: The Uses of Psychology (עתיד לראות אור) ו־Why I buy: Self, Taste and Consumer Society in America (משנת 2013), ומחבר שותף, יחד עם סטיבן אסמה, של הספר The Emotional Mind: Affective Roots of Culture and Cognition (משנת 2019).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: יש דרכים רבות לגעת במופלא, בעומק ההוויה. תצלום: אהרון בלנקו טחדור, unsplash.com

Photo by Aarón Blanco Tejedor on Unsplash