בנופלם ציוו לנו את המאה

פיגועי 11 בספטמבר היו אות לכך שהמאה ה-21 תהיה רצופה זעזועים וטלטלות: יתר המאה, בידינו
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

אירועי 11 בספטמבר קבורים עמוק כל כך תחת שכבות של התרחשויות היסטוריות ופרשנויות שבאו בעקבותיהן, שקשה לגלות את התחושות האמיתיות שהתעוררו באותו יום. אבל אני זוכר תמונה אחת בבהירות מלאה. אלה הם פניה של בחורה בתמונה צבעונית, במודעה שהופיעה בכניסה לתחת הרכבת התחתית שלי בברוקלין, ברחבי השכונה שלי ואז בכל העיר. ״אנחנו זקוקים לעזרתכם״, כך נכתב שם.

ג׳ובאנה ״ג׳יני״ גמבלה

בת 27, מטר שבעים.

שיער חום, עיניים חומות, נראתה לאחרונה בקומה 102 של מרכז הסחר העולמי.

...

צלצלו אם יש לכם מידע.

המודעה נתלתה ממש אחרי המתקפה ונשארה שם עוד זמן רב אחרי שהיא כבר לא הייתה בקשה דחופה לאיתור נעדרת שאולי תועה ברחובות מנהטן העשנים, והפכה למחווה לבת האבודה. השעות והימים הראשונים היו כאלה. העובדות היו בלתי נתפשות. כמה אנשים מתו, כמה שרדו, האם מישהו שרד? מתי תגיע המתקפה הבאה? מי עשה את זה ולמה?

במשך מרבית 12 ו-13 בספטמבר חיכיתי כדי לתרום דם, ביחד עם תושבי ניו יורק אחרים, בתור ארוך על המדרכה. ״התנדבתי כדי שאוכל להיות חלק ממשהו״, אמר לי מפיק וידיאו מובטל בשם מאת׳יו טימס. ״בשלב הזה בחיי לא יכולתי לומר שעשיתי משהו שהשפיע על המין האנושי. כאילו, כששודרו החדשות, חשבתי, ׳מה אם יהיה גיוס לצבא? האם אלך?׳ אני חושב שכן״. נערה בשם אמליה דלה פאלורה חילקה עוגיות. ״בזמן כזה אנחנו צריכים, כאילו, לשתף פעולה ולעשות כל מה שאפשר זה למען זה״, היא אמרה, ולא ״לשבת בבית ולראות את זה בטלוויזיה ולהגיד ׳אה, הנה עוד פצצה׳״.  רק ביום השני התחלנו להבין שלא צריך יהיה את הדם שלנו, ואפילו אז איש לא עזב את התור עד שאמרו לנו ללכת הביתה.

אנשים שחיים בביטחון ובסביבה תרבותית להפליא בערים כמו ניו יורק, בדרך כלל נבוכים מול מפגנים של רגשות עזים – האירוניה טבעית להם יותר

נוכחותם של אנשים אחרים – התכנסויות דוממות סביב נרות בוערים בטיילת של ברוקלין הייטס, אנשים שהתקבצו סביב המחסומים ברחוב קנאל והציעו סירים מלאי אוכל חם לאנשי כוחות ההצלה – רק בזכות זה הימים ההם היו נסבלים. אנשים שחיים בביטחון ובסביבה תרבותית להפליא בערים כמו ניו יורק, בדרך כלל נבוכים מול מפגנים של רגשות עזים – האירוניה טבעית להם יותר. אבל מיד אחרי 11 בספטמבר, זרים ברכבת התחתית היו פותחים בשיחות ערות שנמשכו שש דקות, מתחברים ואז לעולם לא מתראים שוב.

11 בספטמבר, נזירה, שחורה, שוטר, ניו יורק, פיגוע

״תראה, שם...״, תצלום: פליקס קוצ׳ינסקי.

אני זוכר את ג׳יני גמבלה בגלל החיוך שלה, שהיה קורן. האור שלו חשף את עוצמת הפשע. החוטפים החליטו לסיים את חייה כשהיא התנהלה בשגרת הבוקר שלה, בלבה של עיר גדולה. אילו יכלו להרוג 30 אלף איש או 3 מיליון, הם היו עושים זאת בששון. היא הייתה צריכה להיות היום בת 47. הקורבן הצעיר ביותר, תינוק בטיסת יונייטד 175, אמור היה להיות בן 22. מספר החיים שצולקו, נהרסו או לא התגשמו כלל בגלל רצח של 2977 בני אדם, מונה בוודאי מאות או אלפים. בלתי אפשרי להבין מה אמריקה לא הבינה אחרי 11 בספטמבר – החרדה, ההיבריס, השקרים, המלחמות האינסופיות, שני עשורים של התדרדרות לאומית – בלי להניח קודם לידע הזה לנעוץ שורשים עמוקים בנפש.

שליש מהאמריקנים החיים כיום היו ילדים או טרם נולדו ב-11 בספטמבר 2001. הם בוודאי תוהים, מה זה היה בכלל?

בבחירות 2000, רבים הצביעו או לא הצביעו, כאילו שלא באמת משנה מי יהיה הנשיא. כל כך הרבה כוח, כל כך מעט אחריות

במהלך עשר השנים שחלפו מקץ המלחמה הקרה ועד למתקפות הטרור הללו, ארצות הברית נהנתה מרמת כוח, עושר וביטחון חסרת תקדים בהיסטוריה – למעט אולי בבריטניה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ״לאן תרצו ללכת היום?״ שאלה הפרסומת של מיקרוסופט. ביטחון מסחרר ונינוחות רופסת אפיינו עשור של עלייה במחירי מניות והתפתחות מואצת של מיקרו-מעבדים. כלכלת המידע קטעה לכאורה את מעגל העסקים. ארה״ב יכלה לצאת למלחמה עם טילי שיוט בלי לסבול נפגעים. האמריקנים לא היו צריכים לדאוג שמא נתעורר בוקר אחד ונגלה ברחובותינו חורבות וגוויות. העשור החד-קטבי אפשר לנו לבזבז שנה שלמה על פרשיית מין בלשכת הנשיא. בבחירות 2000, רבים הצביעו או לא הצביעו, כאילו שלא באמת משנה מי יהיה הנשיא. כל כך הרבה כוח, כל כך מעט אחריות.

11 בספטמבר פוגג את החלום שלנו לחרוג מגבולות ההיסטוריה. זה היה חלום ילדותי, וסופו הכריח רבים בארה״ב, אולי לראשונה, להתחשב בשאר העולם. באותו בוקר, בנקאי השקעות הצליח לברוח מ״גראונד זירו״ ולהיכנס ברגליים כושלות לכנסייה בגריניץ׳ וילג׳ שם הוא החל לרעוד ולבכות. שוטר הניח את ידו על כתפו ואמר, ״אל תדאג, אתה בהלם״. הבנקאי אמר, ״אני לא בהלם. המצב הזה מוצא חן בעיניי. מעולם לא הייתי מודע כל כך״.

לא חשבנו על החוטפים, אבל הם חשבו עלינו. במשך כמעט עשור, אסלאמיסטים קיצוניים ניסו לעורר את תשומת לבה של אמריקה – הם הכריזו מלחמה על אזרחי ארה״ב, הפציצו את השגרירויות שלנו, הספינות שלנו ואת מרכז הסחר העולמי עצמו – בהצלחה מועטה בלבד. הנשיא ביל קלינטון ירה טילים ארוכי טווח על מחנות אימונים של לוחמי ג׳יהאד וזה לא הטריד כמעט איש. המשפט ״לכשכש בכלב״ נכנס ללקסיקון. כשהשם אל-קעידה צץ ב-11 בספטמבר, אמריקנים מעטים בלבד בכלל שמעו אותו קודם. אסטרטגיית המלחמה הא-סימטרית לא הייתה מוכרת, ומטרותיו של האויב לא ברורות.

השייח׳ העיוור, עומר עבד אל רחמן

״השייח׳ העיוור״, עומר עבד אל רחמן: מעצרו ב-1993 על תכנון פיגועים נגד ארה״ב החל עידן חדש ונתן השראה לבן לאדן ולאל קעידה. תצלום: ויקיפדיה

לין סטיוארט המנוחה, עורכת דין שמאלנית שהגנה על לקוחות שהואשמו בטרור, לפני שנשלחה בעצמה לכלא באשמה שסיפקה להם סיוע חומרי, סיפרה לי פעם שאנשים במגדלים ״לא הבינו בכלל מה קרה. לא היה להם מושג שהם עלולים לשמש מטרה לזעמו של מישהו, פשוט משום שהם אמריקנים. הם לקחו את זה אישית. ובעצם, זה לא היה עניין אישי... במלחמה או במאבק מזוין, אנשים מתים״.

בכל הקשור לפרשנות ותשובה למתקפות, רוב המדינאים וההוגים המובילים מצאו מפלט בתסריטים מוכרים

המתקפות הביאו לעולם דבר מה חדש. אמריקנים נאלצו להתעורר בבת אחת, ולהתמודד עם הצורך להבין. ״הכול השתנה״, אמרו המומחים. אבל האתגר שתבע לחשוב ולפעול באורח שונה, היה מאיים. בכל הקשור לפרשנות ותשובה למתקפות, רוב המדינאים וההוגים המובילים מצאו מפלט בתסריטים מוכרים. השפעתם של שלושה מאלה הייתה גדולה במיוחד.

האחד טען כי המתקפות היו ״תרנגולות שחזרו אל הלול כדי לקנן״, עונש, אולי אפילו צדק קוסמי, על מעשיהם של אמריקנים בחו״ל – כפי שאמרה סוזן סונטאג באותו שבוע, ״תוצאה של בריתות ומעשים אמריקניים מסוימים״. מונח חדש, blowback [מכת נגד, לרוב נגד אזרחים חפים מפשע, אך בתגובה על פעילות ארצם] הפך לפופולרי. סטיוארט העניקה למושג הגדרה רחבה ואכזרית יותר: כל האמריקנים הם מטרות ראויות במלחמה נגד האימפריאליזם. השקפה זו רימזה כי אם ארה״ב פשוט תפסיק לעשות מעשים מסוימים, המתקפות ייפסקו גם הן.

משפט המפתח היה ״בהירות מוסרית״, והוא הפך בפועל למדיניות של תוקפנות שעד מהרה סדקה את האחדות הלאומית ובסופו של דבר גרמה לניכור מצד מרבית העולם

תסריט שני ראה באמריקה צד חף מפשע לגמרי. כל הרע (הם) מנסים להרוס את כל מה הטוב (אנחנו). העימות הוא אכן מלחמה, מלחמה על חירות. הצבא האמריקני וכוחות המוסר, שניהם כמעט חסרי גבולות, יחסלו בסופו של דבר את אויביה המושבעים של החירות. זו הייתה עמדתו של ג׳ורג׳ וו. בוש (מתברר שחשוב מאוד מיהו הנשיא). משפט המפתח היה ״בהירות מוסרית״, והוא הפך בפועל למדיניות של תוקפנות שעד מהרה סדקה את האחדות הלאומית ובסופו של דבר גרמה לניכור מצד מרבית העולם.

ג׳ורג׳ וו. בוש, 11 בספטמבר, הקונגרס

יוצא לחסל את הטרור בשם הטובים: ג׳ורג׳ וו. בוש נואם בפני הקונגרס ב-20 בספטמבר 2001. תצלום: הארכיון הלאומי של ארה״ב, ויקיפדיה

תסריט שלישי נפל בין או מחוץ לשני הראשונים: אמריקה, על כל מגרעותיה, מחויבת לתמוך בדמוקרטיה ובזכויות האדם, אפילו אם פירוש הדבר הוא שימוש בדיוויזיה המוטסת ה-82 בניסיון לבנות מדינה באפגניסטן ולהחליף את המשטר בעיראק. 11 בספטמבר הוליד את הרעיון שלפיו הביטחון בבית תלוי בהפצת ערכי הדמוקרטיה בעולם המוסלמי. זו הייתה התפישה של מצדדי ההתערבות הליבראלים – ובכללם אני, לפני שהתחלתי לסקר את הנעשה בעיראק בשנת 2003 – והיא נשענה על האשליה שניתן להשתמש במלחמה ופוליטיקה של כוח למטרות הומניטריות.

התפישות שרווחו בעקבות ה-11 בספטמבר הניחו שארצות הברית מסוגלת להביא שלום או חורבן כרצונה, ושמדינות ועמים אחרים אינם ממש אמיתיים

בדרך זו או אחרת, כל שלוש התפישות הללו ממשיכות את החלום של שנות ה-90. הן מציבות את ארה״ב במרכז הסיפור. הם הניחו שהיא מסוגלת להביא שלום או חורבן כרצונה, ושמדינות ועמים אחרים אינם ממש אמיתיים.

היו תגובות מוצלחות יותר, כאלה שהפגינו ענווה אינטלקטואלית מול סוגי המלחמה והפוליטיקה החדשים. ככל שמתקפות של אנשי ג׳יהאד הפכו לגלובאליות ושגרתיות, במדריד ומומבאי, בבוסטון ופריז ואורלנדו, התגובות הללו הזהירו גם מפני תגובות מוגזמות וגם מפני זלזול. הן ניסו להבין את האסלאמיזם הקיצוני במונחיו שלו – לא כתגובה מכאנית אוטומטית נגד מדיניות החוץ של ארה״ב וגם לא כתחייה של גרמניה הנאצית, אלא כאידיאולוגיה רבת עוצמה שמוזנת על ידי מדיניות דכאנית של אזור שיש לו קשרים מורכבים לאימפריאליזם וגם למודרניות. התגובות הללו סברו כי שוויכוח רעיוני ישיג, בטווח הארוך, יותר ממתקפות אוויריות.

הן לא זכו מעולם להקשבה רבה מדי. במקום זאת, מנהיגים אמריקנים נפלו למלכודת הג׳יהאדיסטית ופתחו ב״מלחמה בטרור״ שהיא בלתי מוגדרת וגם אינה ניתנת לניצחון, בעודם מדמיינים, כפי שהצהיר בוש, כי ״היא תיגמר באופן ובזמן שאנו נבחר״.

צנחן, צבא ארה״ב, אפגניסטן, הדיוויזיה המוטסת ה-82

שבע שנים לאחר הפיגועים בניו יורק, צנחן מהדיוויזיה המוטסת ה-82 מחפה על חבריו המבצעים חיפוש בכפר באפגניסטן. גם עוד 13 שנה לא יניבו תוצאות בשטח. תצלום: צבא ארה״ב, ויקיפדיה

השנים שאחרי 11 בספטמבר הטילו אותנו אל הזרם הגועש של ההיסטוריה. הלם אחר הלם הגיעו בעקבות ההלם הראשוני ההוא: המיליטריזציה של המולדת; מלחמת עיראק, שאופיינה ביהירות ראשונית וסבל מתמשך; השימוש בעינויים, שערער כל משפט נשגב של בוש; המשבר הכלכלי, שהרס את עושרם של אמריקנים ואת האמון שלהם במערכת; שובו של הטאליבן באפגניסטן, צמיחתה של דאע״ש בעיראק ובסוריה ועליית הפופוליזם הימני באמריקה; המתקפות ההיסטריות של דונלד טראמפ על הדמוקרטיה; ומגפת הקורונה, שהרגה מספר גדול פי 200 של אמריקנים מכפי שמתקפות טרור הרגו אי פעם.

אל-קעידה לא היה תזכורת פרימיטיבית לימי הביניים אלא יותר אות שבישר את המדיניות האנטי ליברלית והלאומנות הרעילה שהתפשטו במהרה בעולם כולו, והגיעו אפילו לאמריקה, לשם כיוונו אז החוטפים את מתקפתם

לאור ההיסטוריה הזו, 11 בספטמבר לא היה אירוע יחיד במינו שנפל כרעם ביום בהיר. זו הייתה אזהרה ראשונה לכך שהמאה ה-21 לא תביא שלווה ושגשוג בלתי נגמרים. אל-קעידה לא היה תזכורת פרימיטיבית לימי הביניים אלא יותר אות שבישר את המדיניות האנטי ליברלית והלאומנות הרעילה שהתפשטו במהרה בעולם כולו, והגיעו אפילו לאמריקה, לשם כיוונו אז החוטפים את מתקפתם.

ועם זאת, הם לא ניצחו. אחרי ששלט במשך שנים אחרי 11 בספטמבר בגיאופוליטיקה, האסלאמיזם הקיצוני נסוג, לעת עתה לפחות, כאיום אסטרטגי. זו כבר אינה תופעה שגרתית לשמוע על פיגוע התאבדות רב נפגעים בבגדד או בפשוואר, או על מרכזי קניות במזרח אפריקה שהפכו למטווחים, או על משאיות שדורסות קהל ברחוב אירופי. בעשרים השנים החולפות לא אירע על אדמת ארה״ב דבר הדומה בהיקפו ל-11 בספטמבר. בתקופה זו, ארה״ב הוציאה כ-3 טריליון דולר על מלחמה בטרור. בחלק מהכסף הזה נעשה כנראה שימוש ראוי. ההבנה מה הגן עלינו באמת חשוב לא פחות מדחיית מה שאך אכזב ובייש אותנו.

המלחמה החדשה היא למען הדמוקרטיה שלנו. היא תתבע את כל האיפוק והנחישות והחוכמה שהתקשינו לאזור כשהאויב לא היה אנחנו עצמנו

שרלוטסוויל, טרור לבן, לאומנות, גזענות, טראמפ

לבן, לאומן וטרוריסט מבית: זהו ג׳יימס פילד ג׳וניור, מפגין בשרלוטסוויל באוגוסט 2017, למען ״אחדות הימין״, שעות אחדות לפני שהוא ידרוס במכוניתו המון מפגיני נגד ויהרוג אדם ויפצע 19 נוספים. תצלום: רודני דאנינג.

ג׳יני גמבלה קבורה בבית הקברות ״גרין ווד״ בברוקלין. גופותיהם של 78 אחרים שנרצחו באותו יום טמונות לידה. שני עשורים לאחר 11 בספטמבר אנחנו כבר איננו אותם אמריקנים שהאמינו שדברים כאלה לעולם לא יקרו לנו, ואשר כשהם התרחשו, יצאנו באומץ אל מעבר לים לפטור את העולם ממפלצות. מומחים רואים כעת בטרור הלאומני-הלבן איום גדול יותר מבית מאשר הטרור האסלאמי. המלחמה החדשה היא למען הדמוקרטיה שלנו. היא תתבע את כל האיפוק והנחישות והחוכמה שהתקשינו לאזור כשהאויב לא היה אנחנו עצמנו.

ג׳ורג׳ פאקר (Packer) הוא חבר מערכת האטלנטיק. הוא מחבר הספרים Last Best Hope: America in Crisis and Renewal, Our Man: Richard Holbrooke and the End of the American Century, The Unwinding: An Inner History of the New America ו-The Assassins’ Gate: America in Iraq.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ואז, עם העשן, הכל החל להשתנות בארה״ב ובעולם. תצלום: vladm, אימג׳בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג׳ורג׳ פאקר, Atlantic.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בנופלם ציוו לנו את המאה

01
דן פלד

מוכר ומזכיר מאוד את התחושות שעלו אחרי רצח רבין.
ביקורת קצרה אבל חשובה מאוד לדעתי: המלחמה בטרור מעולם לא הייתה אמורה להיות זבנג וגמרנו. זו הייתה רק סיסמת פרסומת. מדובר בעסקה כלכלית ארוכת טווח שהוציאה מאמתחתה כמה מליארדרים מרוצים מאוד שבוחשים עד היום בקלחת הפוליטית במלוא המרץ. חשוב לזכור את זה בעיקר מכיוון שהכוחות הכלכליים והפוליטיים שהתחזקו והתמצבו בעולם בעקבות מערך המלחמה בטרור הם אלה שאחראים עכשיו על מיגור המגיפה והטיפול במשבר האקלים.
שיהיה לנו בהצלחה!