בנצח השמימי או בחידלון הגמור

על קרולינֶה מיכאליס ביהמר שלגל שלינג: דיוקן של אישה שהתעקשה לאהוב עד כלות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בפברואר 1810 נסע הפילוסוף פרידריך וילהלם יוזף שלינג משטוטגארט למאולברון כדי לבלות מספר שבועות בחיק הוריו; את הביקור הוא ניצל כדי לעמוד בפעם הראשונה, בלב קרוע מצער ובתודעה הממאנת להתנחם, מול קברה של רעייתו קרולינֶה, ששבקה חיים לכל חי באופן פתאומי חודשים ספורים לפני כן, ימים מספר לאחר שמלאו לה ארבעים ושישה סתווים. במכתב ששלח מבית הוריו לפאולינֶה גוטר (Pauline Gotter) – בת לואיזה, חברתה הטובה ביותר של קרולינה, שהיטתה אוזן לפילוסוף הידוע בשעת בדידותו האיומה ושעתידה הייתה להפוך לאישתו ולאם ששת ילדיו – ציין כי טרם העז לסור אל הקבר, ושברצונו לעשות כן רק משיפציע האביב במלוא עוזו. "ארצה לראותה רק באביב – ואז אשלח לך ורד מקברה", הוסיף במשפט קצר, שניכר היה שנכתב בדי עמל ושהרגיע אך בקושי את סערת רוחו. כשניצב סופסוף מול קברה הציצה בו כתובת המצבה שחיבר בעצמו, חתומה בצידה הימני במילים אלה: "האל העניק לי אותה; המוות לא יוכל לקחתה ממני". לפני שעזב את המקום הבזיקו בתודעתו שורות ממכתב ששלחה לו אימו שבועות ספורים קודם לכן; "חלמתי שאני מטיילת בגן", כתבה, "והנה באה קרולינה לעומתי, שמחה ועליזה, כְּלוּ החיים עודם זורמים חסרי דאגה בעורקיה. קראתי לעברה: "בתי! מה שלומך? מיהרת לעזוב אותנו", והיא ענתה, מלאת חמדה: "מרוצה הנני, ואנא אמרי לבנך שיהא אף הוא". התעוררתי וכל הווייתי עצובה ודואבת. הנני איתך יום וליל, מחמלי, ושוטחת תחינתי בפני האל שישלח נחמה ואור לנפשך המיוסרת". שלינג העיף מבט נוסף בקבר, והמילים שציווה לכתוב על המצבה נדמו לו לרגע כחסרות פשר. בארבעים וחמש השנים שנותרו לו לחיות בלעדי קרולינה – הוא מת, בשיבה טובה, בקיץ 1854 בשווייץ – לא פרסם כמעט דבר.

קבר מגליתי בחורף, יוהן כריסטיאן דאל

"קבר מגליתי בחורף" (1824), יוהן כריסטיאן דאל. תצלום: ויקיפדיה

*

"אילו הייתי אדון לגורלי", כתבה בגיל שמונה-עשרה, "הייתי מעדיפה שלא להתחתן ולתרום את חלקי לעולם באופן אחר"

דורותאה קרולינה אלברטינה מיכאליס, אישה בלתי רגילה, שחייתה מעבר למוסכמות זמנה, הייתה מבוגרת בשתים-עשרה שנים תמימות משלינג, בעלה השלישי, והראשון שאהבה באמת ובתמים. "אילו הייתי אדון לגורלי", כתבה בגיל שמונה-עשרה, "הייתי מעדיפה שלא להתחתן ולתרום את חלקי לעולם באופן אחר". אולם אישה אינה שולטת בגורלה, ואביה – פרופסור ידוע-שם באוניברסיטת גטינגן, אדם משכיל ונאור במונחי הזמן ההוא, שבביתו נהגו להתארח תדיר דמויות כגון גוטהולד אפרים לסינג, אלכסנדר פון הומבולדט  ויוהאן וולפגנג גתה, שעתיד היה לשחק תפקיד לא מבוטל בקשרה הגורלי לשלינג – השיא אותה בגיל עשרים ואחת לאחד ממכריו הקרובים, הרופא הצעיר יוהאן פרנץ וילהלם ביהמר. "אינני אלא יצור סובל, המציץ באדישות בדמדומי השחר מבעד לווילון, חסרת מטרה מכל וכל", כתבה על השנים ההן במחיצתו של ביהמר, ממאנת במפגיע להתמסר למה שהיא מכנה באחד ממכתביה "תכליתה של האישה". ובתוך כל זאת ולמרות הכל: שלוש פעמים הרתה בארבע השנים שבהן חיה במחציתו של בעלה, שהלך לבית עולמו בגיל שלושים וארבע, מטלטלת בין ייאוש גמור וייחולים ליום שבו תשלים עם גורלה "ויסתלק כל עניין מחייה" לרמץ תקווה סרבנית ולפיו ממתין לה, בכל זאת, "תפקיד גדול יותר" מהחיים אליהם הושלכה. בארבע השנים ההן התלוננה לא אחת על העיירה הקטנה קלאוסטהאל – ששת אלפים תושבים בסך הכול – אליה נאלצה לעבור בעקבות בעלה, הרחק מהקוסמופוליטיות המשכרת שאפיינה את ימי נעוריה בגטינגן; עולמה הפנימי הפליג – בכוונה או מבלי משים – הרחק מעולמו של בעלה, וכשני קרחונים שניתקו זה מזה הם חיו אמנם תחת אותה קורת-גג, אך בשני הקשרי-חיים שונים; הוא היה מקבל חולים בדיוטה התחתונה של הבית, ששימשה כמרפאה, והיא חיה בקומה העליונה, עם ילדיה ועם ספריה שאותם בלעה לקרבה כסם חיים הכרחי, כמו ממשיכה את ימי עלומיה האבודים.

*

במכתב ללואיזה גוטר, כשלושה שבועות לאחר מותה הבלתי צפוי של קרולינה, כתב שלינג: "את הכאבים הנוראיים, המלווים את המחלה הארורה הזו, נאלצה לסבול רק יום אחד, והיא נשאה בהם באצילות ובשלווה רוחנית בלתי מצויה. ימיה האחרונים שקטים היו; היא לא חשה בעוצמתה של המחלה ולא השגיחה בהתקרב המוות. בערב האחרון חשה רוממות-רוח ועליצות, וכל יפי נפשה הענוגה צף שוב אל פני השטח. הצלילים העדינים של שפתה הלכו וגבלו במוזיקה; נדמה היה כי רוחה כבר השתחררה מהגוף, כלו ריחפה מעל הקליפה שבקרוב תיטוש. כשגוועה, רכה ובלא כל מאבק, נטה ראשה הצידה בחן בלתי מצוי, והבעה של שמחה ורוגע נצחי נחה על פניה. כל עוד היא שכבה שם, כל עוד יכולתי לשזוף בדמעותיי את שאריותיה, לא הציפני העצב כליל; אבל לבסוף נאלצתי להתיק את מבטי – ולהיפרד. ליוויתי אותה לקברה, וכעת היא טמונה בעמק השליו. זה היה סופה של קרולינה – של קרולינה שלי".

*

שלבי החיים, קספר דויד פרידריך

"שלבי החיים" (1835), קספר דויד פרידריך, המוזיאון לאמנות בלייפציג. תצלום: ויקיפדיה

הרעלת הדם הפתאומית שקיפדה את חייו של בעלה הראשון – איש טוב-לב ונעים הליכות, שהשתדל בכל כוחו לשמש בעל נאמן ואב אוהב – ושגדעה באבחה ארבע שנות חיים נעדרות אושר, העניקה לקרולינה, בצד ההלם הגדול, מתנת חירות בלתי צפויה. כך לפחות קיוותה; אולם תחת שייפתחו בפניה עולמות רחבים מיני-ים התנפצו חייה אל סלעי הדעות הקדומות החברתיות וקשיי הקיום. הבן השלישי – ראשון לאחר שתי בנות, אוגוסטה בת השלוש ותרזה בת השנתיים – שנשאה ברחמה בזמן שבעלה מת, גווע שבועות בודדים לאחר שנולד. שוב מצאה את עצמה בבית הוריה, אלמנה צעירה, דחוקה ולחוצה, תוהה – ברגעי פיכחון תכופים שמהם לא יכלה להימלט – אם המחוגים עצרו מלכת. אף המפלט הזמני שמצאה בבית אחיה למחצה במארבורג לא האיר לה פנים, שכן שם נאלצה לקבור, אבודה מאי-פעם, את תרזה הקטנה, בעודה אוחזת בחוזקה, בין גלי החיים המאיימים להטביעה, בידה של אוגוסטה בת השלוש.

כיסופי החירות, סתומים ועמוקים, סרבו להניח לנפשה חסרת המנוח, והמהפכה הצרפתית – שפרצה בשנה שבה הורדה תרזה אליי בור – כבשה והסעירה את רוחה

ועדיין: כיסופי החירות, סתומים ועמוקים, סרבו להניח לנפשה חסרת המנוח, והמהפכה הצרפתית – שפרצה בשנה שבה הורדה תרזה אליי בור – כבשה והסעירה את רוחה. דחיית הצעת נישואין שהופנתה אליה, בתיווך חברים קרובים, בניסיון להשיבה אל חיק המהוגנות הבורגנית, העידה שתשוקתה העזה לעצמאות עודה מפעמת במעמקי הווייתה, גם אם משכה עליה זעם מצד השדכנים: "את מבינה חירות מהי באופן נלהב מידי", הטיחו בה. אולם היא עמדה במריה, והשתדלה להפיח, ככל שיכלה, להבת חיים ברמץ החלום העתיק ההוא שעוד בער בה. גם לחיזוריו של הרומנטיקן הגרמני הידוע אוגוסט וילהלם שלגל  – אז סטודנט מבריק בראשית דרכו, הצעיר ממנה בארבע שנים – אין היא נענית, ותחת זאת היא עוברת למיינץ בראשית 1792, שיכורה ונלהבת מהאפשרויות המסעירות שבישרה המהפכה הצרפתית. "הבה נקים לנו אגודת סתרים", היא כותבת לחבר קרוב בשנת פריצת המהפכה, "ונהפוך את סדר הדברים על ראשו. העניים ישלטו בעולם". כשהצרפתים מגיעים, היא לוקחת חלק פעיל בהתרחשויות המהפכניות, ואף מתאהבת בקצין צרפתי צעיר – "יפה כצלם אלוה" – בשם ז'אן בפטיסט דובואה קרנסה. סומק החיים שב ללבלב בלחייה.

אוגוסט וילהלם שלגל, אדולף הונק

אוגוסט וילהלם שלגל, דיוקן מאת אדולף הונק. תצלום: ויקיפדיה

בקיץ 1793 נכבשת מיינץ שנית, ורגעי האושר המעטים והנשמטים של אותה רפובליקה גרמנית רגעית באו לקיצם. בחודשי המאסר האיומים היא מתיקה את מבטה החומל מבטנה התופחת אט – ולד מנצנץ בה, פרי אהבתה האסורה לקצין הצרפתי ההוא – לאוגוסטה, שלא משה מקרבתה בכל ימי מאסרה, כלו ניחשה את הרהורי ההתאבדות שאיימו להכריע את אמה ואשר להם נתנה ביטוי במכתביה הנואשים. אם יתגלה חלילה דבר הריונה, תאבד הכל; אוגוסטה תילקח מידה, תישלל קצבת האלמנה הזעומה שממנה היא חיה והיא תישא לעד את חרפת קלונה ברבים. למרות תחינותיה, איש מחבריה רבי ההשפעה – ביניהם גתה ופון הומבולדט – אינו שש לסייע לה, פרט לאוגוסט וילהלם שלגל, שזוכר לה חסד נעורים. ואכן: היה זה שלגל שהגיע במיוחד מאמסטרדם ודאג להעבירה – יחד עם בתה אוגוסטה – מהמעצר לבית-חולים בעיר קטנה ליד לייפציג, שם אושפזה בשם בדוי כדי להסתיר את דבר הריונה, עליו לא הצטערה מעודה ("כשאני רואה את פריו אל מול עיניי, כיצד אנחם על מקורו?"). בזמן שהותה בבית החולים הופקד להשגיח על שלומה פרידריך שלגל, אחיו הצעיר של אוגוסט וילהלם; פגישתו עם קרולינה ההרה פוצעת את נפשו ומותירה עליו רושם כביר, שאותו יתאר ביד אמן ברומן ״לוסינדה״ המוקדש לדמותה. השיחות הרבות שניהלו על שקספיר – קרולינה שלטה היטב באנגלית וביצירתו של זה האחרון, וניחנה בחוש פילולוגי נדיר – עודדו את נפשה, שכן לראשונה נוכחה כיצד תובנותיה המקוריות מרתקות סופר צעיר בעל שאר-רוח. כשנולד וילהלם יוליוס בנובמבר 1793 היא סירבה בכל תוקף לשולחו לאימוץ בצרפת, למרות ניסיונות השכנוע חסרי התוחלת של האב; היא מחליטה, מכורח הנסיבות, להשאיר את הרך הנולד להשגחה ולעקור לזמן קצוב לעיר גותה. זמן הפך נצח עגום, שכן יוליוס הפעוט – בן פחות משנתיים – מת כעבור שנה, באפריל 1795, מזיהום, מבלי שהיא זכתה לראותו שוב. "כמה מבעית, כמה איום", כותב פרידריך שלגל בעצב חרישי, "להיאלץ לשאת בסתר כאב נורא מעין זה".

בעצב השלימה עם העובדה שאף יחיד אינו יכול לשנות בכוחותיו שלו בלבד מוסכמות חברתיות היצוקות בסלע הדורות, ושבמציאות הנתונה זקוקה היא לחסותו של גבר, לכל הפחות למראית-עין

הבידוד החברתי שנכפה עליה – ודאי לא אהבה פולחת-חזה – והתנפצותם של אידיאלים אישיים ופוליטיים הם שהובילו, בין שאר עניינים, להיעתרותה להצעתו של אוגוסט וילהלם שלגל לשאתה לאישה; בעצב השלימה עם העובדה שאף יחיד אינו יכול לשנות בכוחותיו שלו בלבד מוסכמות חברתיות היצוקות בסלע הדורות, ושבמציאות הנתונה זקוקה היא לחסותו של גבר, לכל הפחות למראית-עין. חופש, כך תפשה, הוא מה שניתן לממש רק בהינתן מגבלות של נסיבות חיצוניות, "וכל אחד צריך לדעת היטב את המחיר שהוא משלם עבור החלטותיו; רק מי שסמוך ובטוח שלעולם לא יקבול על התוצאות, רשאי לעשות מה שנראה נכון בעיניו". האם טרדה אותה המחשבה כי הפשרה שהתלוותה להחלטה זו – נישואי תבונה "בהתאם לנסיבות" –תעלה אותה בהכרח על שביל שסופו ויתור גמור על חיי אהבה?

קרולינה שלינג

דיוקן של קרולינה שלינג (1798), יוהן פרידריך אוגוסט טישביין, תצלום: ויקיפדיה

*

אני מפצירה בך, כמעט מתחננת בפניך, אמץ אותי אל חזך ונחם אותי. אני מודה: פשעתי, הפקרתי את עצמי לאהבה. האם לא תסלח לי לעולם על שנטייתי העזה אליך פרצה לבסוף ולא יכולתי לשים לה גדר? אנא אל תשיב את פני קרולינה שלך ריקם

לאחר שפקד את קברה הרענן והעביר – כמו בפגישה האחרונה – יד רועדת על האותיות שציווה לחרוט על מצבתה, חזר שלינג לבית הוריו וחש כאב איום בחזהו. בתודעתו השסועה צפו ועלו, מבלי שכיוון לכך, שורות ממכתב אסור ששלחה לו בשנת 1801, שאת תוכנו הפנים מבלי משים עם השנים, עד שזכרו על-פה: "אני מפצירה בך, כמעט מתחננת בפניך, אמץ אותי אל חזך ונחם אותי. אני מודה: פשעתי, הפקרתי את עצמי לאהבה. האם לא תסלח לי לעולם על שנטייתי העזה אליך פרצה לבסוף ולא יכולתי לשים לה גדר? אנא אל תשיב את פני קרולינה שלך ריקם. זאת עליך לדעת: כל הווייתי הבוערת נתונה בידך. עליך לחוש בעצמותיך שאני אוהבת אותך, שאתה השמחה היחידה של חיי". הוא מישש בידו את חזהו, הריק מראשה, ודימה שאם יחסיר ולו עוד פעימה אחת, יתמוטט מול בית הוריו.

*

היה זה פרידריך שילר  – המשורר והמחזאי הידוע – שהזמין את אוגוסט וילהלם שלגל להעתיק את מקום מגוריו ולעבוד ביינה, שהייתה תחנתה הבאה – ובכמה מובנים, המאושרת ביותר – בחייה של קרולינה. ביתם הופך למעין סלון ספרותי והגותי – "החוג של יינה", מקום הולדתה של הרומנטיקה המוקדמת – ומארח בסוף שנות התשעים של המאה השמונה עשרה את מיטב המוחות הסוערים של התקופה, ביניהם – פרט לאחים שלגל עצמם – שמות כגון לודוויג טיק, נובאליס, קלמנס ברנטנו ופילוסוף צעיר בן עשרים ושלוש, שכבר הספיק לקנות לו מוניטין לא מבוטל: פרידריך וילהלם יוזף שלינג, שבהשפעתו של גתה הוצעה לו פרופסורה באוניברסיטה המקומית. קרולינה היא כליא הברקים של אותו חוג, מוזה אקטיבית מכל וכל; המבקרת, המנחה וכותבת הרצנזיות, שלא אחת התפרסמו תחת שמו של בעלה או בשמות בדויים; וככל קובעת טעם ספרותי, היא מפילה לא אחת את חיתתה על היוצרים ("הגברת לוציפר", כינה אותה פעם פרידריך שילר הנעלב, לאחר ש"שיר הפעמון" שלו זכה לשטיפה לעגנית מצידה). יותר מכל היא נוכחת-נפקדת בעבודתם של אחרים; בתרגומיו הנודעים של בעלה, במסותיו ("חלקן אינן אך ורק שלי באופן בלעדי", הוא מודה, ומוסיף – מבלי לנקוב בשמה – כי הן "מגיעות מידיה של אישה עתירת-רוח, שיכולה הייתה – לו רק רצתה – להיות סופרת גדולה, אולם מעייניה אינם נתונים לכך"), בתובנותיה החודרות על שקספיר, שקבעו במידה רבה את דיוקנו בעיני בני התקופה, בנוכחות סמויה בעיצובו של אחד מהרומנים הידועים של פרידריך שלגל, ומאוחר יותר בנימים הדקים ביותר בהתפתחותו הפילוסופית של שלינג, בעלה השלישי. האם תודעתה העצמית המפוכחת כאישה בת-זמנה – זו היודעת היטב כי "לאור הנסיבות שאינן בשליטתה" אין היא יכולה להשפיע "בבחינת אדם מלא" – הרתיעו אותה מלפסוע לקדמת הבמה, ואף הובילו אותה לתקוף לא אחת נשים שהעזו לעשות כן? "חששה העמוק הוא להיחשב לא-נשית", אבחן פרידריך שלגל, כשניסה להסביר לעצמו מדוע לא פנתה לכתיבת רומן, והזניחה בקלות דעת כישרון שהיה ניכר לעיני כל.

בינתיים מתפורר לאיטו החוג ביינה, שכן ממילא אין בנמצא חישוקים חזקים דיים שיוכלו לאגד לאורך זמן תסיסה רוחנית מרובת כיוונים מעין זו. גם האהבה היוקדת, שבקושי הצליחה להסוות, של קרולינה לשלינג הצעיר, ערערה את בסיסו וזרתה את חלקיו לארבע רוחות.

פרידריך שילר, גרהרד קוגלגן

פרידריך שילר, דיוקן (1808), גרהרד קוגלגן. תצלום: ויקיפדיה

זהו סודה של האהבה שהיא מקשרת את אלה שהיו יכולים להיות גם בלעדיה ושעדיין אינם מה שהם, ולא יכלו להיות מה שהם, בלעדיה

*

"זהו סודה של האהבה", כותב שלינג בשורות שהתפרסמו – מבלי שידע זאת – בשנת מותה של קרולינה, שכמו התנחש בהן סוד צערו המציץ בפתח – "שהיא מקשרת את אלה שהיו יכולים להיות גם בלעדיה ושעדיין אינם מה שהם, ולא יכלו להיות מה שהם, בלעדיה".

*

שלינג הצעיר – מאנשי השיח רבי ההשראה ביותר של אותו חוג – מוצא בקרולינה אשת שיחה מרתקת ואישיות בשלה, מוזה רוחנית שכמותה לא פגש מעודו; אך היא – המבוגרת למדי במונחי זמנה, שהחיים צילקוה וזיקקו בה חוש אירוניה מפוכח וצונן – מה היא מוצאת בו? "תמיד האמנתי שהאושר אינו יכול להיות בן-בית במציאות, ושאין בממשות החיצונית דבר שיכול להלום את הפנימיות באופן שלם", כתבה; שלינג, שעורר בה תחושה חמקמקה שכמותה לא חוותה מעודה, שינה זאת. דבר הרומן מתחיל להיוודע ברבים ולעורר אי נחת; "שלינג יוצר לעצמו מוניטין רע", כותב הפילוסוף יוהאן גוטליב פיכטה בשנת 1799, "והדבר מצער אותי מאוד. אילו הייתי ביינה הייתי מזהיר אותו באופן אישי. האם אין ברצונו לשים קץ לדבר?". אולם שלגל, הבעל הנבגד – פגוע, אמנם, עד עמקי נשמתו – מתייחס לכל העניין, בניגוד לאחיו, בענייניות שגבלה באצילות; אין הוא רוצה למרר את חייה של קרולינה – של קרולינה "שלו".

כמה שנים היה נמשך הדבר בלא הכרעה אלמלא מתה במפתיע גם אוגוסטה, בתה בת החמש עשרה? "נותרה לי רק אחת", כתבה שנים לפני כן, לאחר שקברה את בנה, "וכל גורלי קשור בה". כעת נשמטה הקרקע באופן סופי מתחת לרגליה, ואש מן הגהנום – שכן לשווא ניסתה להיפטר מהמחשבה שמוות זה הוא בבחינת עונש אלוהי על דרכי חייה – איימה לכלותה כליל. "עכשיו היא חופשייה לגמרי, ומבודדת לגמרי", מעיר נובאליס, ומוסיף רמיזה לסברה מרושעת שהלכה וקנתה לה שביתה, ושעשתה את השימוש הנלוז ביותר במחשבת השכר והעונש, המקלה על אנשים רבים כל-כך להתמודד עם הסתום וחסר-הפשר: קרולינה ייעדה את אוגוסטה שלה לשלינג, אולם מכיוון שהיא עצמה אהבה אותו עד אין קץ, נגזר גורלה של אוגוסטה למות.

רדופת חרטה עמוקה, בלולה בתשוקה נואשת לשוב ולהיות אם, היא מנסה לקרב את שלינג אליה בתור בן; "גתה אוהב אותך באופן אבהי", היא כותבת לו, "ואני אוהבת אותך כאם; חשוב באילו הורים נפלאים זכית!", וגם: "בני אתה; יהא זה חטא, אם נהיה זה לזה דבר מה אחר". במקביל היא מנסה להשיב אליה ליינה את בעלה – שעזב בינתיים לברלין – ולהחיות את החוג הרומנטי מחדש, משכנעת עצמה שבכך תצליח להשיב את מחוגי השעון לאחור ולחלץ את אוגוסטה חסרת האונים מציפורני התולעים המכלות את בשרה. אבל בעלה – "אני יודע שאינה אוהבת אותי" – לא שב. במרץ 1802 הם נפגשים שוב בברלין הקפואה, ומבט חטוף זה בפני זו הספיק: הנישואין תמו. שנה לאחר מכן היו גרושים רשמית. "תמיד תישאר בינינו זיקה חברית, ואפילו רוך מסוים", כתב, והקפיד לנהוג בה בהגינות ובזהירות מופלגת.

חודש לאחר הגירושין כבר הייתה נשואה לשלינג.

פרידריך וילהלם יוזף שלינג

פרידריך וילהלם יוזף שלינג (1835), דיוקן מאת יוזף קרל שטילר. תצלום: ויקיפדיה

*

אינספור זיקות נקרעות בחיינו אלה, אולם באהבה יש דבר-מה נצחי, קשר שנעשה על-ידי האל, ושמשעה שקרם עור וגידים המוות – ואפילו האל עצמו – לא יוכלו עוד להתיר

בשנת 1810, שנה לאחר מותה, בדיאלוג פילוסופי שבו קלרה – קרולינה שלו – משמשת כדמות הראשית, שם שלינג בפיה את הדברים הבאים: "אינספור זיקות נקרעות בחיינו אלה, אולם באהבה יש דבר-מה נצחי, קשר שנעשה על-ידי האל, ושמשעה שקרם עור וגידים המוות – ואפילו האל עצמו – לא יוכלו עוד להתיר. אילו היו ניתנים לי ילדים ואז היו נלקחים ממני לא הייתי יכולה לראות בהיותי אמא לנשמות אלה רק עניין של גורל מקרי וחסר פשר; הייתי מרגישה – לא: הייתי יודעת – שהם שייכים לי באופן נצחי, ואני להם, ושאף כוח ארצי או שמימי לא יכול היה לעוקרם ממני, ואותי מהם".

*

לאחר שהות קצרה בווירצבורג – האווירה הדתית השולטת באוניברסיטה שבה התמנה שלינג לפרופסור אינה סבלנית במיוחד לרעיונותיו (על אנשי-דת מסוימים אף נאסר לבקר בשיעוריו), ופרידריך שלגל, אחי בעלה לשעבר של קרולינה, שמעברו לקתוליות כמו נתן דרור ליסוד מרושע ומיזוגיני שתמיד הבהב בו ("לפרידריך כישרון מולד להיות רודף כופרים", ציינה ביובש) דואג להפיץ על גיסתו לשעבר שמועות זדוניות במיוחד הממררות את חייה – הם עוברים למינכן; בכל שנותיה לצידו נדמה שוויתרה לחלוטין על עצמאותה, כאילו זיהתה את חיי האהבה הגמורה, שקרמו עור וגידים אחרי חיים שלמים של ציפייה, עם היבלעות במושא האהבה; "אתה, ליבי, נפשי, רוחי, כן: רצוני", היא כותבת לו בהכנעה. היא מתמסרת לעבודתו של שלינג – שהערצתה אליו גבלה בהאלהה – בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, כמנסה להדחיק את אובדנה הגדול של אוגוסטה, שלאחריו "חיה רק למחצה, נודדת בעולם כצל דועך"; תחת שתהיה לו לשלינג אם, כפי שהשתוקקה בהתחלה, היא משמשת לו כמעין בת, כאילו ביקשה למלא, בחלבה ובדמה, את שנות עלומיה החסרות של בתה. שאיפתה העתיקה לעצמאות התנדפה כמעט במלואה: הווייתה התגלגלה, כמעט בלא שארית, בדמותו של בעלה, ורק הכאב האיום על אובדנה ההוא עוד מזכיר לה, לעיתים תכופות מידי, כי גורלה אינו יכול לחפוף בשלמות את שלו.

בשנת 1809 פורצת מלחמה בין אוסטריה לבאיירן, המצויה בברית עם צרפת; בהמולת הקרבות, בין הרחובות המלאים חיילים, נוסעים שלינג וקרולינה לבקר את הוריו. שם חשה לפתע קרולינה ברע; שלל תסמיני דיזנטריה הופיעו בעוצמה. כעבור ארבעה ימים גוועה בידיו של שלינג. במכתב שכתב ללואיזה גוטר קבע: "היא תשוב ותהיה שלי, או מוטב: היא כבר שלי, גם בפרידה החטופה הזו".

*

שלוש שנים לאחר מותה נשא שלינג את פאולינה גוטר לאישה. לאחת מבנותיו קרא על שם קרולינה. הוא לא ידע ששלוש שנים אחרי שייקבר תמות אף היא, בגיל שלושים ותשע, צעירה בשבע שנים מהאישה שעל שמה נקראה, ושעימה התאחד בנצח השמימי – או בחידלון הגמור.

 

עמית קרביץ חוקר ומלמד פילוסופיה ב Ludwig-Maximilians-Universität שבמינכן. פרסם מאמרים רבים בגרמנית ובאנגלית על קאנט והאידאליזם הגרמני. ספרו "אלוהי הדברים הרעים. עמנואל קאנט על רוע ותאודיצאה" ראה אור בשנת 2109 בהוצאת מאגנס

תמונה ראשית: "צבאים בשקיעה" (1847), אנטון צוונגאוור, המוזיאון לאמנות בפרנקפורט. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עמית קרביץ.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על בנצח השמימי או בחידלון הגמור

01
עומר פומרנץ

תודה על מאמר מחכים, קולח ומעורר השראה.
אהבתי מאד את הדרך בה הוצגו הדברים.
ציטוט אחד במיוחד תפס את עיני: "וכל אחד צריך לדעת היטב את המחיר שהוא משלם עבור החלטותיו; רק מי שסמוך ובטוח שלעולם לא יקבול על התוצאות, רשאי לעשות מה שנראה נכון בעיניו"

02
חנה פולדס-עמית

טקסט מופלא ומטלטל, שהוא תעודה וספרות גם יחד. לכאורה סיפור של מאבק טרגי של אשה, קרולינה, במאה ה-18-19, שנלחמת בגורלה מכל הבחינות ושיכולה להיות אייקון פמיניסטי מודרני, אך למעשה ניסיון להימנע מלהבין את קרולינה על הרקע של השאיפות והמאבקים של ימינו. זה היופי במאמר הביוגרפי הזה: מאמץ הרואי להגיע פנימה אל האשה הזאת כ"חוויה" ישירה, ולא כהסבר היסטורי. התיאורים, והאירועים ההיסטוריים, אינם מובאים מנקודת המבט של קרולינה, אלא מובאים כאילו נובעים ממנה ומזמנה. הסגנון הנשגב מביא עד הקצה את העוצמה הרומנטית של כל מנעד הרגשות, לא רק אהבה והתמסרות עד כלות, לאדם או לרעיון, אלא גם רגשות קשים של צער ואבל ומשבר. קרולינה טבולה כולה בהבטחה הזוהרת של המהפכה הצרפתית, של השחרור של הנאורות והקצנת הרגש של הרומנטיקה הגרמנית, וכל זה אינו מספיק, לא כדי לאפשר לה להשתחרר מהמוסרות החברתיים והתרבותיים של זמנה, וודאי וודאי לא כדי להצילה מהמכות הניחתות עליה שלא באשמתה. יפהפה.