בעיית הפרטיות האמיתית

אתם בחרתם מרצונכם החופשי לוותר לחלוטין על הפרטיות שלכם. זכותכם. אבל יבגני מורוזוב, נביא הזעם של האינטרנט, סבור שאבדן הפרטיות ברמה החברתית הוא מסוכן לאין שיעור מאשר ברמה האישית
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

בשנת 1967 פרסם כתב העת ״פאבליק אינטרסט״, שהיה אז זירה מובילה לדיון אליטיסטי בנושאי מדיניות, מאמר פרובוקטיבי שחיבר פול ברן, אחד מאבות השיטה להעברת תשדורות הידועה כ"מיתוג מנות" (Packet switching). המאמר, "שירות המחשוב העתידי", העלה השערה שלפיה יבוא יום ומחשבים גדולים ומרכזיים יספקו "עיבוד נתונים... כפי שרוכשים כיום חשמל". הקונסולה הביתית שלנו תשלח ותקבל מסרים – ממש כמו מברקים. נוכל לבדוק אם חולצת הספורט המופיעה בפרסומת קיימת במלאי של חנות הכולבו המקומית בצבע ובמידה המבוקשים. נוכל לברר עד מתי יגיע המשלוח, אם נזמין. המידע יהיה מעודכן ומדויק. נוכל לשלם חשבונות ולחשב את המיסים שלנו באמצעות הקונסולה. נוכל לשאול שאלות ולקבל תשובות מ"בנקי מידע", גרסאות אוטומטיות של הספריות של היום. נוכל להיוועץ בלוחות שידורים עדכניים של כל תכניות הטלוויזיה והרדיו... המחשב יוכל לשלוח בכוחות עצמו הודעה שתזכיר לנו שיום הנישואין שלנו מתקרב, ותציל אותנו מההשלכות הרות האסון של השכחה.

עשרות שנים נדרשו למחשוב הענן להגשים את חזונו של ברן, אולם ראיית הנולד שלו הייתה מרחיקת לכת דיה כדי שתגרום לו לחשוש ששירות מחשוב כזה יזדקק למודל פיקוח משלו. אנו מדברים על עובד של תאגיד ראנד – מישהו שקשה לחשוד בו בנטיות מרקסיסטיות – שדואג לגבי ריכוז כוחות השוק בידיהם של ספקי מחשוב גדולים ודורש התערבות ממשלתית. ברן רצה גם מדיניות ש"תעניק את ההגנה המרבית כדי לשמור על הזכות לפרטיות המידע":

מידע אישי רגיש ביותר ומידע עסקי חשוב יהיו מאוחסנים ברבות מהמערכות הנ"ל... כיום אמון – או לכל היותר היעדר תחכום טכני – הוא המכשול היחיד העומד בפני המצותת הפוטנציאלי... חסרים לנו המנגנונים הדרושים כדי לאבטח את המידע כראוי. בשל הקושי לבנות מחדש מערכות מורכבות כדי לכלול בתוכן את ההגנות האלה במועד מאוחר יותר, ניטיב לעשות אם נצפה את הבעיות האלה מראש.

ניתוח חד וחף מבולשיט: העתידנות הטכנולוגית מידרדרת בהדרגה מאז.
כל פתרונות הפרטיות שאתם שומעים עליהם נמצאים בצד הלא נכון.

כשקוראים את המאמר של ברן (רק אחד ממאמרים רבים על מחשוב כשירות שפורסמו באותן שנים) מבינים שבעיית הפרטיות שאנו עומדים בפניה היום ממש לא התחילה היום. היא לא קרתה כי מארק צוקרברג מכר את הנשמה שלו ואת הפרופילים שלנו בפייסבוק ל-NSA; היא זוהתה כבר בשלב מוקדם, ומעט נעשה בעניינה. כמעט כל השימושים שחזה ברן ל"מחשוב כשירות" הם שימושים מסחריים טהורים. רכישת חולצות, תשלום חשבונות, חיפוש אחר אפשרויות בידור, התגברות על השכחה. זה אינו האינטרנט של "קהילות וירטואליות" ו"אזרחי האינטרנט".

אחת הסיבות לכך ש"מהפכת המחשוב" של ברן אולי לא נשמעת מהפכנית במיוחד היא שהוא לא העלה בדעתו שהיא תהפוך על ראשם את יסודות הקפיטליזם

ברן פשוט דמיין שרשתות מחשבים יאפשרו לנו לעשות את אותם דברים שאנו עושים גם בלעדיהן: קניות, בידור, מחקר. אבל גם: ריגול, מעקב ומציצנות.
אחת הסיבות לכך ש"מהפכת המחשוב" של ברן אולי לא נשמעת מהפכנית במיוחד היא שהוא לא העלה בדעתו שהיא תהפוך על ראשם את יסודות הקפיטליזם והמנהל הבירוקרטי בני מאות השנים. אולם בשנות התשעים כבר סברו רבים מתומכיה הלהוטים של הדיגיטליות אחרת; הם היו משוכנעים כי התפשטותן של הרשתות הדיגיטליות והירידה המהירה בעלויות התקשורת מסמנות שלב חדש לחלוטין בהתפתחות האנושית. הפיקוח והמעקב שהחלו בשנות האלפיים בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים וכיבוש המרחבים הדיגיטליים הראשוניים על-ידי גוגל, פייסבוק וביג דאטה לא היו בעיניהם אלא עיוותים שאפשר להתנגד להם, או לכל הפחות לתקנם. אילו רק יכולנו למחוק את העשור שאיבדנו ולחזור לאוטופיה של שנות השמונים והתשעים בעזרת חקיקה נוקשה יותר, מתן שליטה רבה יותר למשתמשים ויצירת כלי קידוד טובים יותר!

קריאה אחרת של ההיסטוריה הקרובה תוליד אג'נדה שונה עבור העתיד. קרוב לוודאי שאותה תחושה רווחת של שחרור באמצעות מידע, שרבים מייחסים עדיין לשנות התשעים, לא הייתה אלא אשליה שהתארכה. הן הקפיטליזם והן המנהל הבירוקרטי הסתגלו במהרה למשטר הדיגיטלי החדש; שניהם משגשגים על אספקת מידע, ועדיף שיהיה אוטומטי ככל האפשר. חוקים, שווקים וטכנולוגיות לא יאטו או ישנו את הדרישה למידע, מכיוון ששלושתם הם גורמים שתומכים בקפיטליזם ובמנהל הבירוקרטי מלכתחילה. דרוש דבר אחר: פוליטיקה.
גם תוכנות תמימות למראה עלולות לפגוע בדמוקרטיה.

ראשית, הבה נתייחס לסימפטומים של המחלה שלנו. כן, האינטרסים של חבורת הטכנולוגיה והאינטרסים של הגופים הממשלתיים התלכדו: שניהם מעוניינים באיסוף וניתוח מהיר של מידע משתמשים. גוגל ופייסבוק מעוניינות לאסוף יותר ויותר מידע כדי להגביר את יעילות המודעות שהן מוכרות. גופים ממשלתיים צריכים את אותו מידע – הם יכולים לאסוף אותו בכוחות עצמם או תוך שיתוף פעולה עם חבורת הטכנולוגיה – למטרותיהם הם.

רבות מהמטרות האלה קשורות לביטחון לאומי. אבל ניתן להשתמש במידע הזה גם בדרכים רבות אחרות שפוגעות בפרטיות. הממשלה האיטלקית, למשל, משתמשת בכלי שנקרא רדיטומטרו, או מודד הכנסה; הכלי הזה מנתח קבלות ודפוסי הוצאות כדי לסמן אנשים שמוציאים יותר מההכנסה שהם מדווחים עליה כחשודים בהונאה. כשתשלומים באמצעות הטלפון הנייד יחליפו חלק גדול מהעסקאות במזומן – וגוגל או פייסבוק ישמשו כמתווכים – המידע שהחברות האלה יאספו יהיה חיוני לגובי המסים. באופן דומה, חוקרי משפט בודקים איך ניתן להשתמש בכריית מידע כדי לעצב חוזים או צוואות שיתאימו לאופי, לתכונות או להיסטוריה ההתנהגותית של אזרחים ספציפיים כדי להגדיל את יעילותם ולהפחית מקרים של רשלנות.

בחזית אחרת נמצאים טכנוקרטים כמו קס סנסטיין, ראש המשרד למידע ולענייני רגולציה בבית הלבן לשעבר ואחד מתומכיה הבולטים של "המדינה האומנת", המדינה שמנדנדת לאזרחים לעשות דברים; סנסטיין ודומיו מקווים שאיסוף וניתוח מיידי של נתונים אודות אינדיבידואלים יוכלו לעזור לפתור בעיות כמו השמנת יתר, שינוי אקלים ונהיגה בשכרות באמצעות שינוי התנהגותי. ספר חדש בשם "שינוי התנהגות: על עלייתה של המדינה הפסיכולוגית", שנכתב על ידי שלושה אקדמאים בריטים, מונה רשימה ארוכה של תכניות מסוג זה הפועלות בבריטניה, שם היחידה המנדנדת של הממשלה, שפותחה בהשראת סנסטיין, הצליחה כל כך עד שהיא עומדת להפוך למפעל למטרות רווח.

בזכות הסמארטפונים או גוגל גלאס אפשר ליצור איתנו קשר בכל פעם שאנחנו עומדים לעשות משהו טיפשי, לא בריא או לא שפוי. אנחנו לאו דווקא צריכים לדעת מה לא בסדר בפעולה שאנו עומדים לבצע: האלגוריתמים של המערכת מחשבים את החישוב המוסרי בכוחות עצמם. האזרחים הופכים למכונות מידע שמזינות את המערכת הטכנולוגית-בירוקרטית בנתונים. ולמה שלא נעשה זאת, אם מבטיחים לנו בתמורה מותניים דקים יותר, אוויר נקי יותר או חיים ארוכים (ובטוחים) יותר?

אופן המחשבה המניעתי אינו שונה מזה שמנחה את המלחמה של NSA בטרור: עדיף למנוע בעיות מאשר להתמודד עם תוצאותיהן. גם אם נקשור את ידיו של NSA – באמצעות שילוב כלשהו של פיקוח טוב יותר, חקיקה נוקשה יותר לגבי גישה למידע או טכנולוגיות קידוד יעילות וידידותיות יותר – הרעב של גופים ממשלתיים אחרים לנתונים לא ישתנה. הם ימצאו דרך להצדיק זאת. בנושאים כמו השמנת יתר או התחממות גלובלית – כשקובעי המדיניות ממהרים להוסיף שאנו מתמודדים עם פצצה מתקתקת – הם יאמרו שהתועלת שבפגיעה קטנה בדמוקרטיה יכולה להיות עצומה.

דמוקרטיות עשירות במידע הגיעו לנקודה שבה הן רוצות לנסות לפתור בעיות ציבוריות מבלי שיצטרכו להסביר או להצדיק את עצמן לפני האזרחים

הפגיעה הזו תיראה כך: התשתית הדיגיטלית החדשה, המבוססת על מידע שנתרם על ידי אזרחים בזמן אמת, מאפשרת לטכנוקרטים להוציא את הפוליטיקה, על כל הרעש, החיכוכים והסכסוכים המתלווים אליה, אל מחוץ לתהליך הפוליטי. היא מחליפה את העסק המלוכלך של בניית קואליציה, משא ומתן ודיון בניקיון וביעילות של מנהל מבוסס נתונים. לתופעה יש שם ידידותי לממים: טים אוריילי מכנה אותה "אסדרה אלגוריתמית". הרעיון שעומד מאחוריה הוא שדמוקרטיות עשירות במידע הגיעו לנקודה שבה הן רוצות לנסות לפתור בעיות ציבוריות מבלי שיצטרכו להסביר או להצדיק את עצמן לפני האזרחים. במקום זאת הן יכולות פשוט לפנות לאנוכיות שלנו – והן יודעות עלינו מספיק כדי להנדס נדנוד מותאם אישית מושלם, שלא נוכל להתנגד לו.

פרטיות היא אמצעי לדמוקרטיה, לא מטרה בפני עצמה.

אזהרה נוספת מן העבר. השנה היא 1985, וספירוס סימיטיס, מבכירי חוקרי הפרטיות בגרמניה והממונה על אבטחת מידע במדינה הגרמנית הסן באותה תקופה, נשא נאום לפני בית הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה. הרצאתו עסקה באותו נושא שהטריד את ברן – האוטומציה של עיבוד נתונים. אולם סימיטיס היה מודע להיסטוריה של הקפיטליזם והדמוקרטיה, ולכן הוא ראה את השינויים הטכנולוגיים באופן מורכב הרבה יותר. בנוסף, סימיטיס הבין שפרטיות אינה מטרה בפני עצמה – היא דרך להשיג אידיאל מסוים של פוליטיקה דמוקרטית, שמניחה שהאזרחים אינם רק ספקים זחוחים של מידע לטכנוקרטים רואי-כול ומשפרי-כול. "כשהפרטיות נהרסת," הזהיר סימיטיס, "נעלמים הן הסיכוי לבחינה של התהליך הפוליטי על-ידי היחיד, והן היכולת לפתח ולנהל סגנון חיים מסוים".

שלושה טרנדים טכנולוגיים עמדו בבסיס הניתוח של סימיטיס. ראשית, הוא הבחין שכבר אז תיווכה טכנולוגיית המידע בתקשורת חברתית מכל סוג – הוא הזהיר מפני "שאיבה אינטנסיבית של נתונים אישיים לגבי פחות או יותר כל עובד, משלם מסים, מטופל, לקוח בנק, נתמך סעד או נהג מכונית." כתוצאה מכך, פרטיות הפסיקה להיות בעיה של איזה בחור אומלל שנתפס בעסק מביך, והפכה לבעיה של כולם. שנית, טכנולוגיות חדשות כמו כרטיסים חכמים ווידיאוטקסט לא רק אפשרו "לתעד ולשחזר פעולות של יחידים בפרטי פרטים", אלא גם הרגילו אותנו לכך שעוקבים אחרינו, והפכו את המעקב לחלק מחיי היומיום שלנו. ולבסוף, המידע האישי שתועד באמצעות הטכנולוגיות החדשות האלה אפשר למוסדות חברתיים לכפות נורמות של התנהגות וליצור "אסטרטגיות מניפולטיביות לטווח ארוך במטרה לעצב ולהכתיב התנהגות של פרטים".

טכנולוגיות חדשות כמו כרטיסים חכמים הרגילו אותנו לכך שעוקבים אחרינו, והפכו את המעקב לחלק מחיי היומיום שלנו

ברור היה שמוסדות מודרניים ירוויחו מההתפתחויות הללו. חברות הביטוח יוכלו להתאים תכניות חסכוניות לצרכי הלקוחות, בתי החולים ותעשיית התרופות. מאגרי נתונים חדשים ו"דפוסי תנועה" יסייעו למשטרה לזהות חשודים פוטנציאליים ולאתר חשודים. שירותי הרווחה יוכלו לחשוף מעשי הונאה. אבל איך ישפיעו הטכנולוגיות האלה עלינו, כאזרחים – כסובייקטים שלוקחים חלק בהבנת העולם שסביבנו ובעיצובו, לא רק כצרכנים או לקוחות שנהנים ממנו?

סימיטיס צפה שהן יפעלו שוב ושוב לרעתנו. במקום שנקבל מידע רב יותר שישרת אותנו בקבלת החלטות, נקבל פחות מידע; במקום להבין את ההיגיון מאחורי המערכות הבירוקרטיות שלנו ולהפוך את הידע הזה למדויק יותר וקפקאי פחות, נהיה מבולבלים יותר כי מערכת קבלת ההחלטות הפכה להיות יותר ויותר אוטומטית ואף אחד לא בדיוק יודע איך האלגוריתמים פועלים. ההבנה שלנו את הגורמים המניעים את המוסדות החברתיים שלנו תפחת; למרות ההבטחה להתאמה אישית ולהעצמה, המערכות האינטראקטיביות יספקו רק אשליה של השתתפות רבה יותר. כתוצאה מכך "מערכות אינטראקטיביות... יוצרות מראה עין של פעולה אינדיבידואלית, כאשר למעשה לא מתרחש דבר מלבד תגובות סטריאוטיפיות".

אם נדמה לכם שהעתיד הזה מעולם לא התגשם, כדאי שתעיינו במאמר שפרסם לא מזמן טל ז'רסקי, אחד מהמומחים המובילים בעולם לפוליטיקה ולאתיקה של כריית מידע. ז'רסקי מציין כי "כריית מידע עשויה להצביע על אנשים ואירועים כגורמי סיכון מוגבר, מבלי לומר לנו מדוע." דרגת הפענוח היא אמנם אחת מההחלטות המהותיות ביותר בתכנון מערכות לכריית מידע. ז'רסקי סבור שיש לכך השפעות הרות גורל על הדמוקרטיה:

תהליך שאינו ניתן לפענוח יכול להיות תוצאה של ניתוח נתונים שאי אפשר להסביר בשפה אנושית. התוכנה מקבלת החלטות בהסתמך על משתנים מרובים (אפילו אלפים...) הממשלה תתקשה להשיב בפירוט אם תישאל מדוע אדם זה או אחר נבחר על ידי מערכת המלצות אוטומטית לקבל יחס שונה. היא תוכל לכל היותר לומר שזה מה שהאלגוריתם העלה בהסתמך על מקרים דומים.
זה העתיד שאנו צועדים אליו בעיניים עצומות. נראה שהכול עובד, ואפילו משתפר – אנחנו פשוט לא יודעים למה או איך.

פחות מדי פרטיות עלולה לפגוע בדמוקרטיה, אבל גם יותר מדי פרטיות.
סימיטיס זיהה לאן הרוח נושבת. הנחות מפוקפקות על "עידן האינטרנט" לא עמדו בדרכו, והוא ניסח כתב הגנה מקורי אך שקול על הפרטיות כתכונה החיונית לדמוקרטיה בעלת ביקורת עצמית – לא דמוקרטיה הלקוחה מאיזו תיאוריה פוליטית מופשטת, אלא הדמוקרטיה המלוכלכת והרועשת שבה אנו חיים, על הסתירות הבלתי פוסקות שבה. התובנה החשובה ביותר של סימיטיס היא שפרטיות יכולה הן לסייע לדמוקרטיה והן לערער אותה.

התגובה המסורתית שלנו לשינויים בעיבוד נתונים ממוחשב היא לראות בהם בעיה אישית שנוגעת לאנשים המושפעים מכך. דוגמה לכך היא "הזכות לפרטיות", חיבורם החשוב של לואיס ברנדייס וסמואל וורן, שהתפרסם ב- Harvard Law Review ב-1890. לואיס ווורן כתבו על "הזכות שיעזבו אותך במנוחה" – הזכות לחיות חיים בלתי מופרעים, הרחק ממטרידים. לפי סימיטיס הייתה המשאלה שהביעו משותפת לרבים מה"סלף-מייד מן" של אותה תקופה, השאיפה "ליהנות מפירות הפעילות החברתית והכלכלית שלהם לבדם, בתנאים שהם קבעו".

מטרה ראויה לשבח: ייתכן שללא הגנה חוקית כזו ליזמים, לא היה הקפיטליזם האמריקאי כה איתן. אך כשהזכות הזו מנותקת מהאחריות הנלוות אליה, היא עלולה לגרום לניתוק מוגזם שיחצוץ בינינו ובין העולם החיצון ויערער את יסודותיו של אותו משטר דמוקרטי עצמו שבזכותו היא קיימת. אילו היו כל האזרחים מיישמים את זכותם לפרטיות במלואה, לא היו לחברה הנתונים השקופים והזמינים הדרושים לא רק לטכנוקרטים, אלא – ואפילו יותר – כדי שאזרחים יוכלו לשפוט בעניינים שונים, לגבש דעות ולנהל דיון (ומעת לעת גם לפטר את הטכנוקרטים).
הבעיה הזו אינה ייחודית לזכות לפרטיות. מספר הוגי דעות מודרניים, כמו למשל ההיסטוריון והפילוסוף הצרפתי מרסל גושה, סבורים שדמוקרטיות עלולות להפוך לקורבנות הצלחתן: משטר הזכויות שבזכותו יכולים אזרחים לעשות מה שטוב להם בלי קשר לשאלה מה טוב לציבור עלול לכלות את אותם משאבים שאפשרו להן לשגשג.

חברה שמאמינה שהגישה של האזרחים למידע "מסתיימת במקום שבו מתחילה התביעה הבורגנית לפרטיות", כפי שסימיטיס מנסח זאת, לא תשרוד כדמוקרטיה מתפקדת

כשאזרחים תובעים את זכויותיהם אך אינם מודעים לחובותיהם, מצטמצמות השאלות הפוליטיות שהגדירו את החיים הדמוקרטיים במשך מאות שנים – איך עלינו לחיות יחד? מהו האינטרס הציבורי, ואיך ליצור את האיזון בינו ובין האינטרסים האישיים שלי? – אל התחום המשפטי, הכלכלי או המנהלי. "הפוליטי" ו"הציבורי" אינם קיימים כתחומים כלל; חוקים, שווקים וטכנולוגיות תופסים את מקום הדיון והמחלוקת כפתרונות מועדפים, מלוכלכים פחות. אולם דמוקרטיה ללא אזרחים מעורבים לא נשמעת כמו דמוקרטיה, ועלולה גם לא לשרוד ככזו. זה היה ברור לתומאס ג'פרסון, שלא רק רצה שכל אזרח יהיה "שותף לניהול המדינה", אלא גם חשב שהשתתפות אזרחית משמעה מתח תמידי בין החיים הציבוריים והפרטיים. חברה שמאמינה שהגישה של האזרחים למידע "מסתיימת במקום שבו מתחילה התביעה הבורגנית לפרטיות", כפי שסימיטיס מנסח זאת, לא תשרוד כדמוקרטיה מתפקדת.

מוסדות מכורים

הצורך למצוא את האיזון הנכון בין פרטיות ושקיפות גובר בזמנים של שינויים טכנולוגיים מהירים. האיזון הזה עצמו הוא נושא פוליטי מובהק; יש להכריע לגביו באמצעות דיון פוליטי, ועליו לעמוד תמיד למשא ומתן. אסור שנושא כזה יוכרע באופן בלתי הפיך באמצעות שילוב כלשהו של תיאוריות, שווקים וטכנולוגיות. במילותיו של סימיטיס: "הפרטיות אינה נתפסת כלל וכלל כמרכיב יסודי של החברה הדמוקרטית, אלא כסתירה נסבלת, שיש לשוב ולדון ללא הרף בהשלכותיה".
חוקים וכלכלת שוק הם פתרונות לא מספקים. במהלך העשורים האחרונים התחלנו לייצר כמויות גדולות יותר של נתונים, והמוסדות שלנו התמכרו. אם נשמור מהם את המידע הזה ונקטע את לולאת ההיזון החוזר, לא ברור אם יוכלו לשרוד כלל. כאזרחים, אנו לכודים בעמדה משונה: איננו מספקים את הנתונים האלה מתוך דאגה לטובת הציבור. לא, אנו מספקים אותם ממניעים אנוכיים, דרך גוגל או באמצעות אפליקציות למעקב עצמי. אנחנו קמצנים מכדי לא להשתמש בשירותים חינמיים שמסובסדים באמצעות פרסום. או שאנחנו רוצים לעקוב אחרי הכושר והתזונה שלנו, ואז מוכרים את המידע.

כבר ב-1985 ידע סימיטיס שהתוצאה ההכרחית תהיה אותה "אסדרה אלגוריתמית" הקורמת עור וגידים לנגד עינינו, כשהפוליטיקה הופכת ל"מנהל ציבורי" הפועל על טייס אוטומטי כדי שהאזרחים יוכלו להירגע וליהנות, בלי שינדנדו להם, אלא אם הם עומדים, חלילה, לשכוח לקנות ברוקולי. הרגלים, פעילויות והעדפות נאספות ומתועדות במטרה ליצור התאמה טובה יותר, ולא כדי לשפר את יכולתו של הפרט לפעול ולהחליט. בלי קשר למטרה המקורית של המחשוב, עיבוד נתונים מתגלה בהדרגה כדרך האידיאלית להכפיף את הפרט להתנהגות קבועה וסטנדרטית שמכוונת לדרגה הגבוהה ביותר של התאמה למודל המטופל, הצרכן, משלם המסים, העובד או האזרח.

ככל שאנו חושפים מידע רב יותר על אודות עצמנו. אנו מאבדים בהדרגה את יכולתנו לבנות טיעונים ולהתווכח; אנו מפסיקים להבין למה דברים קורים לנו

סימיטיס מתאר כאן את הקמתה של מה שאני מכנה "גדר התיל הבלתי-נראית" סביב חיינו האינטלקטואליים והחברתיים. ביג דאטה, על מאגרי הנתונים הרבים שלו המחוברים אלה לאלה וניזונים ממידע ומאלגוריתמים שמקורם לא ברור, כופה מגבלות חמורות על אופן ההתבגרות הפוליטית והחברתית שלנו. הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס צדק כשהזהיר – בשנת 1963 ­– ש"ציביליזציה טכנית לחלוטין... עלולה לפצל את בני האדם לשני מעמדות: מהנדסים חברתיים ­- ואסירים במוסדות חברתיים סגורים".

גדר התיל הבלתי נראית של ביג דאטה מגבילה את חיינו למרחב שאולי נראה לנו שלו ומזמין, אך הוא לא נתון לבחירתנו, ואיננו יכולים לשנות או להרחיב אותו. והבעיה הגדולה ביותר היא שאיננו תופסים אותו כך. אנחנו מאמינים שאנו חופשיים ללכת לאן שנרצה, ולכן גדר התיל נשארת בלתי נראית. וגרוע מכך, אין לנו את מי להאשים: בטח לא את גוגל, את דיק צ'ייני או את NSA. זו תוצאה של השילוב ההרסני בין לוגיקות ומערכות רבות ושונות – של הקפיטליזם המודרני, של הממשל הבירוקרטי, של ניהול סיכונים, לבין האוטומציה של עיבוד הנתונים ותהליך הדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה.

גדר התיל הזו נעשית עבה יותר, אך גם מורגשת פחות, ככל שאנו חושפים מידע רב יותר על אודות עצמנו. אנו מאבדים בהדרגה את יכולתנו לבנות טיעונים ולהתווכח; אנו מפסיקים להבין למה דברים קורים לנו. אבל הקרב אינו אבוד. אנחנו יכולים ללמוד לתפוס את עצמנו כלכודים בתוך גדר התיל, ואפילו לפרוץ בעדה. פרטיות היא המשאב שמאפשר לנו לעשות זאת, ואם יהיה לנו מזל, הוא יכול אפילו לעזור לנו לתכנן את נתיב הבריחה שלנו.

זו הנקודה שבה סימיטיס הביע תובנה מהפכנית באמת, שנעדרת מהדיון העכשווי על פרטיות: אי אפשר יהיה להשיג שום התקדמות, הוא אמר, כל עוד הגנת הפרטיות "פחות או יותר זהה לזכותו של היחיד להחליט אילו נתונים לחשוף ומתי". המלכודות שלתוכה נופלים רבים ממגני הפרטיות היא המחשבה שאילו רק יוכלו לספק ליחיד יותר שליטה על המידע שלו או שלה – באמצעות חקיקה נוקשה יותר או חיזוק הגדרות הקניין – גדר התיל הבלתי נראית תיעשה נראית ותיחלש. זה לא יקרה – לא אם המידע יוחזר בסופו של דבר לאותם גופים שמותחים את התיל סביבנו.

חשבו על פרטיות במונחים של אתיקה. אם נסכים שפרטיות היא בעיה של הדמוקרטיה ושיש לפתור אותה כדי שזו תמשיך להתקיים, הרי שתיקונים פופולאריים אינם הולמים את העניין. ג'יירון לנייר, למשל, מציע בספרו "של מי העתיד?" שנתעלם מאחד מהיבטיה של הפרטיות – מן ההיבט המשפטי – ונתמקד בהיבט הכלכלי. "זכויות מסחריות מתאימות יותר למספר הרב של מצבים עדינים ומורכבים שיצוצו בחיים האמיתיים, מאשר סוגים חדשים של זכויות אזרח כמו פרטיות דיגיטלית," הוא כותב. לפי ההיגיון הזה, להפיכת המידע שלנו לנכס שאנו יכולים למכור יש שני יתרונות. ראשית, אנו יכולים להחליט למי תהיה גישה לנתונים שלנו, ושנית, אנו יכולים לפצות במידת מה על חלק מההפסדים הכלכליים שנוצרו בעקבות היעלמות כל מה שהוא אנלוגי.

ההצעה של לנייר אינה מקורית. ב"קוד וחוקים אחרים של הסייברספייס" (שפורסם לראשונה ב-1999) כתב לורנס לסיג בלהט על בנייה של הגדרת קניין סביב נתונים אישיים. לסיג חזה "משרת אישי אלקטרוני" שיוכל לשאת ולתת עם אתרים: "המשתמשת תקבע את הגדרות הפרטיות שלה פעם אחת – תציין איך היא מעוניינת לשאת ולתת על פרטיות ועל מה היא מוכנה לוותר – ומרגע זה ואילך, בכל פעם שתיכנס לאתר יתקיים משא ומתן בין האתר והמחשב שלה. רק אם הם מסכימים ביניהם, יוכל האתר לקבל את הנתונים האישיים של המשתמשת".

קל לראות לאן קו המחשבה הזה מוביל. לכולנו יהיו אפליקציות מותאמות אישית בסמארטפונים שלנו שיתעדכנו ללא הרף באנשים שאנו פוגשים, במקומות שבהם אנו מבקרים ובמידע שאליו אנו נחשפים כדי לעדכן את ערכו של תיק הנתונים האישיים שלנו. זה יהיה דינמי ביותר: אם תעברו ליד חנות יוקרתית שמוכרת תכשיטים, החנות תהיה מוכנה לשלם יותר כדי לדעת מה יום ההולדת של בן או בת זוגכם, מאשר אם אתם יושבים בבית ורואים טלוויזיה. הגדרת קניין יכולה בהחלט לחזק את הפרטיות: אם לקוחות מעוניינים בתגמול הולם לתיק הנתונים שלהם, עליהם להבטיח שהמידע שלהם לא נמצא במקומות אחרים. הם יכולים להשכיר אותו, כפי שנטפליקס משכירה סרטים, או למכור אותו – ולהשית תנאים מגבילים ביותר על השימוש בו או על מכירתו. קיימות מספר חברות שכבר מציעות "מנעולי מידע" לתמיכה בעסקאות בטוחות ממין זה.

אז אם אתם רוצים להגן על "הזכות לפרטיות" בפני עצמה, הפיכת המידע לנכס סחיר יכולה לפתור את הסתייגויותיכם. NSA עדיין יקבל את מה שהוא רוצה; אבל אם אתם מודאגים שהמידע האישי שלכם נעשה נזיל מדי ושאיבדנו שליטה על תנועותיו, הרי שמודל עסקי חכם בצירוף מערכת קשיחה של ניהול זכויות דיגיטליות יכול לתקן זאת. בינתיים גופים ממשלתיים המחויבים לרעיון "המדינה האומנת" יהיו מעוניינים גם הם במידע הזה. אולי הם יהיו מוכנים לשלם סכום קטן או להעניק נקודות מס תמורת הזכות לנדנד לכם אחר כך – בעזרת המידע שהשיגו מהטלפון החכם שלכם. הצרכנים מרוויחים, היזמים מרוויחים, הטכנוקרטים מרווחים. גם הפרטיות נשמרת, במידה זו או אחרת. אז מי בדיוק מפסיד כאן? אם קראתם את סימיטיס, אתם יודעים את התשובה: הדמוקרטיה.

ברגע שיהיו מספיק משתמשים שיאמצו את הטכנולוגיה וישתמשו בה כדי לעקוב אחרי עצמם, אלה שיסרבו ייתפסו כסוטים מן הנורמה, שיש להם משהו להסתיר

לא רק כי גדר התיל הבלתי נראית תישאר ללא פגע. גם ההשלכות לגבי הצדק והשוויון אמורות להדאיג אותנו. למשל, להחלטה שלי לחלוק מידע אישי, גם אם אני חולק אותו רק עם חברת הביטוח שלי, יהיו בהכרח השלכות על אנשים אחרים, שמצבם הכלכלי של חלקם טוב פחות משלי. אנשים שאומרים שמעקב אחר הכושר שלהם או מיקומם הוא רק בחירה שהם יכולים לבטל בכל עת, יודעים מעט מאד על האופן שבו גופים מסוג זה חושבים. ברגע שיהיו מספיק משתמשים שיאמצו את הטכנולוגיה וישתמשו בה כדי לעקוב אחרי עצמם – ורובם ככל הנראה גם ירוויחו משהו מזה – אלה שיסרבו לא ייתפסו עוד כסתם עופות מוזרים שמבטאים את עצמאותם. לא, הם ייתפסו כסוטים מן הנורמה, שיש להם משהו להסתיר.

הביטוח שלהם יהיה יקר יותר. אם נקפיד שלא לשכוח את העובדה הזו, לא יהיה קל כל כך לצמצם את החלטתנו לעקוב אחרי עצמנו לשיקולים כלכליים אנוכיים בלבד; ייתכן שבשלב זה או אחר יעלו גם שיקולים מוסריים. האם אני באמת רוצה לחלוק את המידע האישי שלי ולקבל קופון שאני לא צריך אם כתוצאה מכך מישהו אחר שכבר עובד בשלוש עבודות יצטרך לשלם יותר? החלטות מוסריות כאלה מאבדות את המשמעות המעשית שלהן אם אנו מפקירים את קבלת ההחלטות ל"משרתים אלקטרוניים". למעטים מבינינו יש רגשי אשם על האופן שבו אנו משתפים מידע, אבל זה עשוי להשתנות. לפני שאיכות הסביבה הפכה לבעיה עולמית, מעטים מבינינו חשבו להשתמש בתחבורה הציבורית במקום במכונית פרטית. לפני שצריכה מוסרית הפכה לבעיה עולמית, אף אחד לא היה משלם יותר על קפה שיש לו בדיוק אותו טעם אבל מבטיח "סחר הוגן".

חשבו על טי שרט זולה שאתם רואים בחנות. אם תקנו אותה לא תעברו על שום חוק, אבל עשרות שנים של עבודה קשה של קבוצות אקטיביסטיות הביאו לכך שתווית של "מיוצר בבנגלדש" גורמת לנו לחשוב פעמיים. אנחנו יכולים לחשוש שהיא יוצרה על-ידי ילדים או מבוגרים בתנאי ניצול. במחשבה שנייה, אולי דווקא נחליט לקנות את החולצה בתקווה שתתמוך בעבודתו של ילד שבלעדיה ייאלץ לעבוד בזנות. מה נכון לעשות? אנחנו לא יודעים – אז אנחנו בודקים. איננו יכולים ליישם את הבחינה הדקדקנית הזו לכל דבר שאנו רוכשים, אחרת לעולם לא נצא מהחנות. אבל חילופי מידע – החמצן של החיים הדמוקרטיים - צריך להיכלל בקטגוריית "חשבו יותר, לא פחות." זה לא משהו שאנחנו רוצים למסור ל"משרת אלקטרוני" – לא אלא אם אנחנו רוצים לטהר את חיינו מהממד הפוליטי שלהם.
חבלו במערכת. עוררו יותר שאלות.

דבר נוסף שצריך להטריד אותנו הוא ההצעה לצמצם את בעיית הפרטיות להיבט המשפטי. אסור שהשאלה שאנו שואלים במשך שני העשורים האחרונים – איך נוכל להשיג שליטה רבה יותר על המידע הפרטי שלנו? – תהיה השאלה היחידה שאנו שואלים. אם לא נלמד ונשוב ונלמד איך עיבוד נתונים אוטומטי מקדם או מכשיל את החיים הדמוקרטיים, התשובה לשאלה הזו עלולה להתגלות כחסרת ערך, במיוחד אם המשטר הדמוקרטי הדרוש להטמעתה (בלי קשר לתוכן התשובה) יתפרק בינתיים.

מבחינה אינטלקטואלית ברור לגמרי מה יש לעשות: עלינו להתמודד עם השאלה לא רק מהיבטיה הכלכליים והמשפטיים, אלא גם מההיבט הפוליטי שלה, ולקשר בין עתיד הפרטיות לעתיד הדמוקרטיה בדרך שתסרב לצמצם את הפרטיות לשווקים או לחוקים. מה המשמעות המעשית של התובנה הפילוסופית הזו?
ראשית, עלינו להפוך את הדיון על פרטיות ועל שיתוף מידע לדיון פוליטי. הדגשת קיומה – והשלכותיה הפוליטיות העמוקות – של גדר התיל הבלתי נראית תהיה התחלה טובה. עלינו לבחון לעומק את השימוש בפיתרון בעיות על בסיס מידע מבוסס נתונים ולחשוף את טבעו שלעתים מנוגד לדמוקרטיה. לעתים עדיף לנו להסכים לקבל יותר סיכון, חוסר שלמות, אלתור
וחוסר יעילות למען השמירה על הרוח הדמוקרטית.

שנית, עלינו ללמוד לחבל במערכת – אולי על ידי סירוב מוחלט לעקוב אחר עצמנו. אם סירוב לתעד את צריכת הקלוריות שלנו או את מיקומנו הוא הדרך היחידה לשכנע את קובעי המדיניות לטפל בגורמים המבניים של בעיות כמו השמנת יתר או ההתחממות הגלובלית – ולא רק להסתפק בטיפול נקודתי בתסמינים שלהם על-ידי נדנוד – ייתכן שיש הצדקה לחרמי מידע. הסירוב להרוויח כסף מהמידע שלנו יכול להיות אקט פוליטי כמו סירוב לנהוג במכונית פרטית או לאכול בשר. באופן זה יכולה הפרטיות להיוולד מחדש ככלי פוליטי לשמירה על הרוח הדמוקרטית: אנחנו רוצים אזורים פרטיים כי אנחנו עדיין מאמינים ביכולתנו לחשוב על תחלואי העולם ולמצוא דרכים לתקנם, ואיננו מעוניינים למסור את התפקיד הזה לאלגוריתמים וללולאות היזון חוזר.

אנחנו גם זקוקים לשירותים דיגיטליים פרובוקטיביים יותר. לא מספיק שאתרים יציעו לנו לבחור מי יכול לראות את המידע שלנו; עליהם לעורר מחדש את הדמיון שלנו. במקום לנדנד לאזרחים לשמור או לחלוק את המידע הפרטי שלהם, עיצוב נכון של אתרים יחשוף את ההיבטים הפוליטיים הסמויים של פעולות שונות של שיתוף מידע. אנחנו לא רוצים משרת אלקטרוני – אנחנו רוצים פרובוקטור אלקטרוני. במקום עוד אפליקציה שתגיד לנו כמה כסף אנחנו יכולים לחסוך אם נעקוב אחר שגרת הפעילות הגופנית שלנו, אנחנו צריכים אפליקציה שתאמר לנו כמה אנשים יאבדו את ביטוח הבריאות שלהם אם לתעשיית הביטוח תהיה אותה כמות מידע שיש ל-NSA, מידע שרובו נתרם על-ידי צרכנים כמונו. ייתכן שבסופו של דבר נוכל לזהות את ההיבטים הללו בעצמנו, ללא עזרה טכנולוגית.

ולבסוף, עלינו לזנוח את הדעות הקדומות שלנו לגבי הדרך שבה השירותים הדיגיטליים שלנו עובדים ומתקשרים. אחרת ניפול קרבן לאותה צורת מחשבה שסירסה את דמיונם של כה רבים מבין מגני הפרטיות שחושבים שההגנה על "הזכות לפרטיות" – לא המאבק על הדמוקרטיה – צריכה להניע את המדיניות הציבורית. גם אם רבים מהאקטיביסטים של האינטרנט יטענו אחרת, מה שיקרה לאינטרנט הוא בעל חשיבות משנית בלבד. בדיוק כמו לגבי הפרטיות, גורלה של הדמוקרטיה עצמה צריך להיות המטרה הראשית שלנו. אחרי הכול, מזלו של פול ברן ב-1967 היה שלא ידע למה יהפוך האינטרנט. זה לא מנע ממנו לראות את היתרונות ואת הסכנות שבמחשוב כשירות. זנחו את הרעיון שהאינטרנט סטה מן הדרך בעשור האחרון. אם נשחרר את עצמנו מהקריאה השגויה הזו של ההיסטוריה, נוכל לטפל באיומים האנטי-דמוקרטיים של העתיד הדיגיטלי.

יבגני מורוזוב הוא הוא עיתונאי בלארוסי, סופר וחוקר את ההשפעות החברתיות והפוליטיות של הטכנולוגיה. בפברואר 2012 זכה ספרו ״אשליית הרשת: הצד האפל של חירות האינטרנט״ בפרס "Goldsmith Book Prize", המוענק לספר הטוב ביותר המגשים את היעדים של שיפור הממשל הדמוקרטי תוך בחינת קשרים וחיתוכים בין תקשורת, פוליטיקה ומדיניות ציבורית. מורוזוב זכה גם בפרס "Eli M. Oboler", המוענק לפרסום הטוב ביותר בתחום החרות האינטלקטואלית.

Copyright 2013 MIT Technology Review, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יבגני מורוזוב, MIT Technology Review .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על בעיית הפרטיות האמיתית

01
ארי א

הקפיטליזם האמריקאי ממש אינו איתן, מישהו שכח לספר את החדשה המרעישה הזאת לאדם שכתב את המאמר, והיסודות הרקובים של הקפיטליזם האמריקאי מתמוטטים בדיוק בכלל שהן בנוים על ההנחות של ההוגים המצוטטים כאן.
מה שיעזור לפרטיות זה דווקא ביטול מוחלט של זכויות הקניין
ישום של זרימה חופשית של מידע
ובמקום לקבוע מראש את גבולות הפרטיות אז להגמיש אותן בצורה שישומן הקונקרטי יבטא תלות מלאה בהקשר,
הרשת מאפשרת לראשונה סוג כזה של גמישות
הדעות המבוטאות כאן מפספסות בדיוק את העיקר
גם בגלל שהן ממשיכות להשליך על טכנולוגיות חדשניות תבניות ששייכות לרמה הטכנולוגית של העבר

03
אור מ

@ארי א
השאלה הקונקרטית יותר (לדעתי הענווה) היא האם הקפיטליזם באמת מתחיל להתמוטט או שמא גם זו אך אחיזת עיניים,בעיקר משום שקבוצת העילית הקטנה והמצומצמת מחזיקה בכל הכלים המובנים בכלכלה ובתבנית החברתית הקיימת מספיק בכדי שיוכלו לעכל לתוכם את אוכלוסיית ההאקרים המחוננת ביותר למשל ומתוך כך תמשיך לצבור עוד ועוד עוצמה בזמן שאנחנו חושבים שהמהפכה (הפושרת משהו) החברתית משיגה את מטרותיה...

04
ארי א

אור, לטווח הארוך, הרשת , בדיוק כמו כל טכנולוגיה שקדמה לה, משנה את הכלים המובנים והתבניות החברתיות,
הטווח הארוך תמיד נראה פושר משהו, התהליכים שמגלמים אותו הם הרבה יותר שקטים ולכן סמויים למי שנוהים אחר הצעקנות של העכשיו , לכאורה,
אבל בסופו של דבר אלה הטווחים שמדברים באמת.