בצלמי ובדמותי

פולחן עצמי, תדמית שקרית, החפצה ריקנית, פורנוגרפיה עצמית, ניסיון פתטי להיות בני-אלמוות, ותשוקה קדומה ואנושית מאוד. מבט מקורי על הצילום העצמי, ה"סלפי".
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

היכולת של המין האנושי לשקף גדולה, בדרך כלל, מיכולתו ליצור השקפות. סופר שהתעוור, הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, הפך את המראות לנושא ששב ומופיע ביצירותיו. בין המשפטים המפורסמים ביותר של בורחס מצוי המשפט הבא, שיש לו נימה כמעט מקראית: "המראות והמשגל נתעבים, כיוון שהם מרבים את מספר בני האדם". אולי היה אפשר להפוך את המשפט על פיו ולקלל או לברך את מי שמכפילים כיום את מספר המראות עבור המשגלים ואת המשגלים באמצעות המראות.

מספר עצום של בני-אדם על פני כדור הארץ נושאים איתם את היכולת להכפיל את עצמם, לבצע "משגל-עצמי"

לא, לא נפלה שום טעות במשפט האחרון שקראתם. מאז ההתפשטות של מה שמכונים "טלפונים חכמים", מספר עצום של בני-אדם על פני כדור הארץ נושאים איתם את היכולת להכפיל את עצמם, ללא עזרתו של איש, פרט למי שמספקים להם את הטכנולוגיה המייצרת את העותק-העצמי שלהם, את היכולת לבצע "משגל-עצמי". רבים אוהבים להחליף את הייצוגים העצמיים הללו עם אחרים, אפילו ייצוגים של עצמם בעירום. וסופו של דבר הוא שאנו נאלצים לשוב להגדרה של הצילום כפי שניסח אותה התאורטיקן הקנדי מרשל מקלוהן: "בית זונות ללא קירות". בספרו "להבין את המדיה" הוא אמר:

"הן המונוקל והן המצלמה נוטים להפוך את בני-האדם לדברים; הצילום מרחיב ומכפיל את הדמות האנושית לממדים של סחורה ביצור המוני. הכוכבים והכוכבות בקולנוע ואלילי ההצגה היומית מובאים אל התחום הציבורי באמצעות הצילום. הם הופכים לחלומות שהכסף יכול לקנות; אפשר לקנות אותם, מחובקים ומסומנים יותר מאשר יצאניות. [...] אף-אחד אינו יכול ליהנות מתצלום בבדידות".

בהנאה תוך שיתוף, יש מידה של ארוטיזציה ברמה הסמלית. תצלום דורש דבר שבח, תצלום חסר מידה של שבח, תצלום מתחנן למלים של שבח. ומדובר כיום בדבר שבח שמישהו אפילו יכול לשלוח מבלי שהוא אפילו ראה את התצלום. אנחנו יכולים היום להרחיב את דבריו של מקלוהן ולומר שבעולם כמו עולמנו הנוכחי, שבו הכול הוא מוצר ויחסי מסחר, יש חילופין והתחלפויות מכל סוג: הנושא הופך למושא, המושא נתפש כנושא, ולכן עושים לו "לייק" או "מתים עליו" או משמיעים ביחס אליו ביטויים שהיו הופכים את הסגידה לעגל הזהב שהאל ומשה הוקיעו למעשה תמים בתכלית. בתהליכים הצילומיים הראשונים, הייתה מילה שבלטה במיוחד: "חשיפה". בימינו, אין לה שמץ של משמעות. יש רק בהילות ומהירות, הכול כמו הבזק, דחוף כמו לחיצה על כפתור.

אישה, כלה, עשן

אישה בדמות כלה? אישה אפופת עשן? תצלום: דניאל ניימן, unsplash.com

אם הדיוקן העצמי אינו המצאה חדשה, הרי שהדרך המודרנית להקצין אותו היא בהחלט חידוש: מדובר במה שמכונה בשם "סלפי". כל אחד מחפש את הזווית הטובה ביותר להופיע בה בתצלום, כדי שאחרים יתפעלו ממנו, אך בעיקר – כדי להתפעל מעצמו.

"להתפעל מעצמך"? אולי יש בכך מידה של אי-דיוק. היכולת העכשווית של אדם להתפעלות מוגבלת מאוד, לפחות במובן המדויק של מילה, כי על איזו פעולה מדובר? פעולה בעצמך, על עצמך, במעגל סגור של אני ואני ואני ותו-לא.

אילו כל אחד מאותם צלמי-עצמם ברחבי העולם היו יכולים לכתוב מחדש את הכלל העתיק, הוא היה בוודאי נראה כך: "ואהבת אותי לפחות כפי שאני אוהב את עצמי"

התפעלות היא בדיוק מה שחש הצ'יף קיימאוייט (Cameahwait), משבט השושונֶה (Shoshone) בשנת 1805, כשקיבל במתנה מספר מראות, במהלך המסע המפורסם של לואיס וקלרק: "נתנו לנו דברים שדמו למים מוצקים; פעם הם היו בוהקים כמו השמש, ופעם הם הראו לנו את פנינו. חשבנו שמדובר בבניה של הרוח הגדולה".

לא, איש לא ישווה טלפונים סלולריים למראות, וגם לא מראות למים מוצקים, ואיש לא יחשוב שהוא ניצב מול "הרוח הגדולה", נכון? כי היום אין עוד רוח, לא גדולה ולא קטנה, לפחות לא מבחינת רוב בני האדם. מה שיש זה "קסם" שאפשר לקנות בכל חנות, אפילו באינטרנט, והוא מאפשר לנו להעמיד פנים כאילו אנחנו אנשים יפים ומעניינים, או לפחות סלבריטיז, לפחות לעצמנו, ולהשיג מיד הרבה "עוקבים", בלי שנצטרך להיות בעלי חוכמה מיוחדת או איזו תכונה מושכת אחרת. מספיק לפתוח חשבון באינסטגרם, או בפייסבוק.

יחד עם זאת, במיני הקסם של השגת הכרה באמצעות הדימוי יש כמה וכמה סייגים. אם לאדם כבר יש שם טוב והוא גם עשיר, אולי הוא יהפוך בן-רגע ליפה ולראוי לשבח מצד הבריות. אם הוא אינו מפורסם וגם אין לו נכסים רבים, אך הוא ניחן ביופי, הוא עשוי, אם ידע להשתמש בו היטב, להשיג את שתי התכונות הנוספות שהן חיוניות לאדם הראוי להיחשב בן-אלמוות. ואם דבר מכל אלו אינו מנת חלקו, עדיין עומדת לרשותו האשליה שלו, אשליית הטלפון-מראה שלו, ה"פרופיל" שלו ברשתות החברתיות. זהו המקום שבו כל אחד הופך את עצמו לפסל ותמונה, לצלם דמותו.

החזות החיצונית נחשבת כל כך עד כי תכנת מחשב אחת, אינסטגרם, נמכרה לפייסבוק תמורת יותר ממיליארד דולר. יש להניח שהמשתמשים באינסטגרם מאמינים שהיא שווה הרבה יותר מכך. אילו כל אחד מאותם צלמי-עצמם ברחבי העולם היו יכולים לכתוב מחדש את הכלל העתיק, הוא היה בוודאי נראה כך: "ואהבת אותי לפחות כפי שאני אוהב את עצמי". אלא שהניסוח הזה אולי מסורבל מדי, נכון? אין בעיה: די בכפתור או שניים והעניין נפתר.

פדריקו דה מונטפלטרו, פיירו דלה פרנצ'סקה

דיוקן הדוכס פדריקו דה מונטפלטרו (1470), פיירו דלה פרנצ'סקה, גלריה אופיצי. הדוכס איבד את גשר אפו ואת עינו הימנית בתאונת ספורט. תצלום: ויקיפדיה

הרי היום לא קיימת אהבה בלי תצלום, בלי "שיתוף", בלי לקבל ולהחזיר לשולח. זהו הכלל החדש של ההדדיות, ההיגיון החדש של הנתינה. ואין מדובר עוד ב"מתנה" הפשוטה שאנתרופולוגים כמו מרסל מוס וברוניסלב מלינובסקי גילו בין בני פולינזיה, הילידים באמריקה ובקרב עמים אחרים. אם האהבה מבוטאת באמצעות תצלום, הרי שגם האמת מבוטאת באמצעותו. הרי מאז ראשית ימי הצילום, רווח הרעיון לפיו ככל שדבר מצולם יותר, הוא יותר אמיתי, יותר נאמן למציאות. אדם כן הוא מי ש"מראה את הפרצוף", הלא כן?

הדיוקן העצמי הצילומי, הוא ה"סלפי", לעולם אינו מספיק לעצמו, הוא לעולם אינו יכול להיות בודד

על אף שלא הצילום אחראי לכך שהזהות מבוטאת באמצעות דימוי, הצילום בהחלט הגביר את התופעה. התצלום עדיין נדרש על ידי רשויות החוק בדרכונים ובתעודות זהות, על אף שהטכנולוגיה כבר העמידה אמצעים חדשים שבני-האדם מזדהים ומקטלגים את עצמם בעזרתם. במשחק הזה, בין האינדיבידואל האינדיבידואלי והאינדיבידואל הקולקטיבי (וסלחו לי על היתרות בביטויים), טמון כוח המשיכה העצום של תמונת-העצמי, הדיוקן העצמי הצילומי, הוא ה"סלפי". הוא לעולם אינו מספיק לעצמו, הוא לעולם אינו יכול להיות בודד. הנרקיסיזם לעולם אינו שלם אם הוא אינו מייצג את החלפת האחר, או את דחייתו. אני מצלם את עצמי ומראה את עצמי, משמע אני קיים. אני ולא אחר, ואין אחר על פניי.

לכל תקופה המוזריות שלה, הדברים המגוחכים המיוחדים לה. בני-האדם מצטיינים בכך. לכן מיליונים סבורים שזה ממש מקסים או מושך להראות בתצלום את מה שמכונה בשם "duckface". אנחנו החברה של הפרצופים, של הרעש והסגידה המרבית לבנליות. לכן, ואולי גם מסיבות אחרות, לא הגזים המשורר האורוגוואי איזידורה דוקאסה (Isidore Ducasse) כשהוא קבע בבוז: "איך שכל אדם צוחק דומה בעצם לעז".

להצטלם משמעו להשלות את עצמך שאתה קיים "באמת", גם אם מדובר בשקר. זוהי האשליה לפיה אנחנו משמעותיים במציאות, האשליה שאנחנו במידה מסוימת בעליה של המציאות, שאנחנו מתייגים אותה ומתייגים את עצמנו, שאנחנו מסמנים ומסתמנים, שאנחנו מקבעים, ולו לשניות אחדות, רגע מואר. אם לראות משמעו לחיות ולהיפך, הרי שלתעד את עצמך בדימוי הוא להשיג את האשליה שאתה מנציח את עצמך, לפחות כעד, כזיכרון, כחלק מסיפור קטן: הסיפור שלך, קורותיך. אנחנו נרקיסיסטים עשירים באותה מידה שאנחנו סוליפסיסטים עניים.

כל צורות התיעוד האנושיות הן בנות-חלוף, שבריריות, והן תמיד נדבקות בבדיון. לא צריך להיות מופתעים שהביטוי "תמונה שווה יותר מאלף מלים" ודומיו הם המצאה של תחום הפרסום, ולא של איזה זקן סיני חכם. תמונה לא שווה אפילו אלף מלים. בבקשה, נסו ללכת לכל חנות עתיקות – אפשר אפילו ללכת לאיביי – כדי לקנות תצלומים. מאות ואלפים של תצלומים, בלי אפילו מלה אחת שתזהה מי הם האנשים המיוצגים בהם. מי הם? מי הם היו? מי הם חשבו שהם? עם ה"סלפי" של ימינו קורה משהו עוד יותר מלנכולי. על אף שיש מספר כללי יסוד בסוג התצלום הזה – כולם מחייכים, לכולם יש שיניים לבנות, כולם מסורקים יפה וניצבים בתנוחות הטובות ביותר.

קאראווג'ו, נרקיס

"נרקיס" (1594-1596), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

לא חשוב לנו במיוחד שהסיפור של נרקיס אינו מתקבל על הדעת. מה שמשנה הוא הלקח, או הניסיון להבין את מניעים והמנהגים האנושיים. התמונות והמלים אינן מדויקות. הן כלים, כמו כל הטכנולוגיות, המצאות שמנסות להרחיב את האפשרויות האנושיות. פעמים רבות אנחנו מוקסמים כל כך מן ההמצאות שלנו, שאנחנו סבורים שאנחנו יותר ממה שאנו באמת. בתצלומים ובקטעי הווידאו אנחנו תמיד בחיים, אבל גם תמיד מתים, חסינים מפגיעה. עד שהאש, או הזמן או השִכחה יכלו אותנו, ולאחר  מכן את השמות ואת הדימויים החזותיים.

מתוך אותה היקסמות נוכח הקסם הנחמד הזה, אנחנו טובעים ביטויים כמו "מציאות מדומה", "היפר-מציאות", "מציאות מוגברת", כשהדבר שמעניין אותנו פחות מכל הוא המציאות. אנחנו מעדיפים את החלומות, אפילו את אלו שאפשר להשיג ללא מאמץ מיוחד. ובמיוחד, את החלומות המוצגים יפה, עם מיטב הפילטרים והתיקונים שהתוכנה מסוגלת לספק לנו. שום דיוקן אינו ריאליסטי, ושום דיוקן עצמי לא יהיה כזה לעולם.

לא צריך להכליל ולטעון שכל "סלפי" הוא סממן לנרקיסיזם. חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון החלו לפתח אפליקציה בשם BillScreen, שמטרתה לגלות האם אדם חולה בסרטן הלבלב, על ידי ניתוח "סלפי" שלו. רוב בני-האדם, אפילו כשהם אינם משתמשים במצלמה של הסלולרי שלהם לצורך מועיל כזה, עושים זאת לצורך שעשוע, לתיעוד, כמעט כרפלקס אוטומטי. שכן אחד המאפיינים של קופי-האדם, ואנו הרי קופי-אדם, הוא הנאת המשחק ואהבת החיקויים. אנחנו מומחים לחיקוי, לפרצופים, להעתקת תנועות גוף. לראות דימוי של הדברים החיצוניים, או של דמותנו שלנו, מאפשר לנו להיטיב להכיר, או להיטיב לזהות. המראה היא יסוד לאלפי מטפורות. פעם לציון אמפתיה, בדמות אותם נוירוני-מראה שהמדענים זיהו. פעם לסיפורים כמו הסיפור של נרקיס.

ואם מדברים על קופי-אדם, מי הבעלים של "סלפי" שצולם על ידי קוף?

ואם מדברים על קופי-אדם, מי הבעלים של "סלפי" שצולם על ידי קוף? זאת הייתה השאלה המרכזית בתביעה המשפטית של קבוצה של פעילים למען חיות (PETA) נגד הצלם דייויד סלייטר (Slater). שאלות מהסוג הזה יעלו עוד ועוד לא רק בנוגע ל"בעלי חיים לא אנושיים", אלא באשר למכשירים עצמם, בעולם מורכב, עולם של מלחמות יומיומיות קטנות, שבו "הצבא" החזק ביותר בעולם נושא טלפונים סלולריים עם מצלמות חזקות במיוחד, במקום כלי נשק מסוגים אחרים. המצלמות יכולות להיות יודעות-כל, נמצאות בכל מקום, או בעלות כל הכוחות האפשריים, לייצר וידאו ולא רק תמונות קבועות. הרי היום, מצלמה בטלפון סלולרי מסוגלת לרומם ולהשפיל, להכריע ולהרשיע, לנצח בוויכוח ואף בקרב על התודעה, וגם הרבה מעבר לכך.

לאובססיה לדימוי חיובי יש סיבות רבות עוצמה. שלוש העיקריות הן: הרצון בהכרה, הדימוי המראה על הצלחה או אושר, והפחד מפני הבדידות. כמה נורא בימינו להיות אדם שאין לו "עוקבים", פמליה המשתרכת אחריו בהערצה, או להיות אדם שאין לו אפילו אדם אחד שמלווה אותו. אדם בודד בימינו עשוי להיתפש כבן אנוש שמצבו גרוע יותר ממצבו של מצורע בעולם של פעם. לכן, אם אדם כזה יצלם את עצמו, עליו להקפיד להיראות מחייך, כאילו שהוא אכן שבע רצון מעצמו, שמח בחלקו, ועליו להקפיד להיראות יפה על פי מושגי היופי שבאופנה או היופי המקובל באמצעי התקשורת. אך מומלץ  לאדם כזה גם להצטלם בקבוצה. ברור שכשהוא יבחן את התצלומים הללו, עליו לשים לב רק לדמותו שלו, ולהתעלם מן האחרים. ואם אין לו חברים או קרובים, עליו לשכור לו אחדים. ממש כך. בארצות מסוימות, כבר פועל שרות כזה.

גבר שחור, גבר צעיר, דוגמן

גבר צעיר בתצלום תדמית. תצלום: טיילר ניקס, unsplash.com

ביפן, חברה בשם Family Romance מעסיקה 1200 עובדים שיהיו לכם לחברים, נאהבים, קרובים משפחה או חברים לעבודה. תמורה כ-60 אירו בלבד, אדם יכול להשיג לעצמו אנשים יפי-מראה ומעניינים כדי להצטלם איתם באינסטגרם. הדרישה לשירות עולה בהתמדה. החברה מציעה מלווים מושכים, מלאי סטייל וברק, כאלו שיודעים לעמוד מול המצלמה ולהבטיח תוצאה אידאלית.

הבל הבלים, הכול הבל? הקוראים עשויים לחשוב שאני מפריז. האדם מסוגל לכל כדי להקרין חזות של מנצח.

בין אם מדובר בהרגל ובין אם באופנה, תופעות כמו ה"סלפי" באות לעולם, מגיעות לשיאן ודועכות, כמו כל דבר. יש מי שכבר עייפו מ"סלפי" קונבנציונליים, ופונים לדרכים אחרות. תמורת 6.05 אירו, יש בית קפה בלונדון המגיש "Selfieccino". כן: "סלפיצ'ינו". השם מדבר בעד עצמו: קפוצ'ינו ועליו, בקצף, דמותו של הלקוח.

הסופר הארגנטיני רמון גומס דה לה סרנה (Ramón Gómez de la Serna) כתב באחד מספריו ש"האידאל של חובב הצילום הוא להיות בעל המצלמה הטובה ביותר כדי לצלם עלובי-חיים". הדבר נכון רק בעולמם של הצלמים המקצועיים. מי שעושים "סלפי" הם בעיקר חובבנים, וה"סלפי" גם אינו בדיוק דיוקן-עצמי. הוא יכול להיות קומפוזיציה בדיונית, בדיוק כמו הרומן הרומנטי של פעם. אילו בשיקוף העצמי הזה, הנעשה באמצעות גאדג'ט, האדם היה יכול גם להגיע להשקפה מסוימת, הוא היה יכול לומר, כמו המשורר הפורטוגלי אלוורו דה קמפוש: "אילו לפחות היית מעניין בחוץ כפי שאני מעניין בפנים!"

הבעיה היא שרבים מבני-האדם הללו חסרים "פנים".

 

הטקסט נכתב במיוחד עבור "אלכסון". תרגום מפורטוגלית: יורם מלצר

תמונה ראשית: "דיוקן בצבע לבן", תצלום: ג'ייק דייוויס, unsplash.com

Photo by Jake Davies on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על בצלמי ובדמותי

03
חושב ש...

מקלוהן, משוררים וספרים, ציטוטים, הגות. ערפל מילים סמיך.

ובכל זאת - לא נאמר כאן דבר מה של ממש מלבד הסתייגות מה"סלפי".

עורכי האתר - היה עדיף לוותר.

    07
    יהודית סולה אדר

    שלום וורדה רזיאל ז'קונט. אינני פסיכולוגית אך בתור מתענינת הדיוטה המאמר של גומס פתח בפני דלתות שלא הייתי מודעת להן,כמו כן לא הייתי שואלת עצמי שאלה זו "מהו הסלפי" בשבילי.אגב אינני עושה אף פעם סלפי כי אינני יפה וצעירה כמו פעם,אם יהיה לך פעם חשק תוסיפי כמה משפטים שלך,מודה ותודה

08
דנונה

אחד המאמרים הטובים באלכסון בזמן האחרון, כי לא רק שכל יש פה אלא הרבה מאד לב. עושר של זוויות ומבט עמוק על תופעה משונה. אם חיזר היה נוחת היום ורואה אותנו מצטלמים הוא היה נתקל בקושי רציני להבין. הצד המסחרי מענין מאד, כי סלפי זה אכן כלי לשיווק עצמי, ושיווק של אנשים ותדמיות הוא אחד הדברים שחיזר כזה באמת לא יבין.

10
מימי

מאמר חכם ועמוק שחושף את עליבותו ושטחיותו של האדם המצטלם ללא הרף ומאמין שקנה לעצמו אושר ו/או הצלחה ו/או נצחיות ..... ההתנגדות למאמר על ידי חלק מהכותבים פה למעלה היא התנגדות של אנשים שנחשפה ערוותם. מומלץ לאנשים למצוא עניין וריגושים מסוג אחר בחייהם ולא בהכרח ביכולת המדומה להפיל אנשים אחרים מהכסא...... הצביעות עלובה היא למתבונן מהצד.

11
אלכסיי גריגורייב

הייתי מוסיף מרכיב חשוב מאוד והוא ה"זהות", בעידן שבו הזהות שלך הופכת להיות דיגיטלית, ואתה רואה את עצמך דרכה ואת העולם. מעניין אם ייקחו לאנשים את הפרופיל בפייסבוק או באינסטוש, מה יקרה להם? הזהות שהם בנו לאורך השנים, נעלמה בלחיצה, והם נותרו עם כלום. הסלפי המרובה של היום פשוט מראה כי לאנשים אין אופי.

13
מרים

פני הברווז בצילום הם דרך מהירה להומור עצמי. אם אין ערך אמיתי לשפתיים המשורבבות החוצה. זו הדרך הכי מהירה לגיכוך.

ובעניין הסלפיש. אני מעדיפה סלפיש לא מחמיא. אולי כי אני סתם אוהבת לשחות בכיוון הנגדי. אולי כדי להזכיר לעצמי שכבר אינני נערה דקיקה ויפה כמו פעם. ובמובנים מסויימים יש בכך נחמה.

14
נאום כלב מת

כותרת המשנה מבטיחה מבט מקורי, אבל המאמר לא מקיים.

כל שעשה המאמר הוא לרטון על תרבות הסלפי, תוך שימוש בדוגמאות ובמילים גדולות. אין בזה כלום, כמעט. רק עוד מאותו דבר.

הנה מבט מקורי:
הסלפי בפרט, ותרבות הסלפי בכלל, הם רק שלב.
[כל דבר הוא רק שלב. אמריקה היא רק שלב, כשם שרומא היתה רק שלב, כשם שימי הביניים, והמהפכה התעשייתית, והפמיניסטית, והאימפריות, והמדינות, והדיקטטורות והדמוקרטיות, ומלחמות העולם. הכל חולף, הכל עובר, יש ללמוד לראות את הדברים כמונחים על רצף, כביטוי של זרימה, ולא לעצמם, משום שאין דבר לעצמו, רק אלוהים, ואפילו הוא ברא אותנו, (כי כך מתחייב מעצם עצמו, אבל זה לא העניין עכשיו). משלמד האדם לראות את הדברים כך, הרי שהפך לחכם, תיכף ומיד, ואין הוא עוד מושפע יותר מדי מתופעות כאלה או אחרות, טרנדים, נקרא לזה.]
אם כן, הסלפי, על נגזרותיו ואינטגרליו, הוא רק שלב.
לטעמי האנושות הולכת למקום חדש. כך או אחרת, באמצעות מלחמה כזו או אחרת, ובאמצעות טכנולוגיה כזו, האנושות אט אט הולכת ונוטשת את האינדיבידואליות, ועוברת למודוס קולקטיבי. זה מתחולל לאט, וקשה להבחין בזה, אבל הדגשת האינדיבידואום עד הקצה, עד קצה קצהו של קצה, היא המאפיינת של התקופה שבין מלחה"ע שנייה, אז היו כולם מגוייסים למען רעיון קולקטיבי כזה או אחר, שבסופה הפך האינדיבידואל לנכס הגדול ביותר הקיים, הפרט, קראנו לזה, והענקנו לזה את זכויות הפרט, ולאט הפכנו יותר לאוסף של פרטים, ופחות ופחות לקולקטיבים, הגם שניסינו בכל כוחנו לשמור על אותם קולקטיבים, אם זה דרך מבנה מדיני, או חברתי, או קואופרטיבי, או קורפרטיבי. אבל הפרט עמד מעל הכל. אני. אני. אני.
כעת מגיע עידן אחר, שבו הפרטי שוב הולך ונגוז לעומת הכללי. האינטרנט הפך לפלטפורמה המשטחת את כולנו לכדי צמתי מידע על רשת (NODES), ואין אנו עוד לעצמנו או כלשעצמנו, אלא בהיותנו משרתים את עניין הכלל. זה חדש, זה אחר, זו התקדמות, ומבחינה זו זה טוב מאד. אבל הישן עדיין כאן, וכמו כל ישן, הוא מתקשה לוותר על ההגמוניה שלו, על כוחו, על נכסיו. זאת למרות שאין לו סיכוי, משום שכל ישן ימות נוכח החדש, אלה הם פני הדברים, המתחוללים פשוט מעצם חלוף הזמן. אלף שנה של רומא חלפו ונמוגו, ואז צמח כוח חדש, ואחר כך חדש יותר, וגם עכשיו, כוח חדש. תרבות הסלפי היא סוג של פרידה מן העידן הפרטי עד מאד, סוג של בואו נאכל הרבה היום, כי מחר לא יהיה עוד. אנשים מתעקשים להנציח את עצמם לפחות עוד פעם, ועוד פעם, לפני שיהפכו לזכרון רחוק, אבוד, כמעט בלתי קיים.

מאותו מקום בדיוק יונקת תרבות הסלבס, אנשים שעשו את זה, שקנו שם לעצמם, לאו דווקא מתוקף היותם מוכשרים במיוחד, אלא מתוקף היותם הם.
בהסתכלות דתית הם השיגו איזו גאולה, בחינת "הוא ושמו אחד", וכשמישהו אומר קים קרדשיאן, בר רפאלי (ועוד ועוד), הרי שדי בשם על מנת לדעת מיהי האישיות הנושאת את השם, שהם התאחדו עם שמם, והרי זו תכונת הגאולה הכללית.

אנחנו, ובזה גם אני, הפרטים הבלתי מאוחדים עם שמם, מתוסכלים קמעה מן המצב, ואנו משתמשים בטכנולוגיה הקיימת, על מנת לטעום משהו מן הגאולה הפרטית הזאת, שבעבור מספר קטן של אנשים אנו כן מאוחדים עם שמנו, וכך רונית או אפרת או יעקב או איל זוכים לטעימה קטנה מתחושת ההישג הגדול, מתחושת הזיהוי שלנו עם שמנו.

מה שאני אומר הוא שתרבות הסלפי היא בסדר גמור, וודאי וודאי שאיננה נצחית. היא כאן על מנת לחלוף, וזה ממש מעבר לפינה, וכל שעושים אלה המצלמים עצמם, מבחינה רחבה מאד של הדברים, הוא לנסות ולגעת מעט בנצח, תוך העשרה ושכלול של האמצעים הטכנולוגיים - שמתפתחים פשוט מעצם השימוש המאד נרחב בהם.

הכל בסדר גמור. הכל טוב. מה שלא טוב מצוי בחלקי, בפרטי, בנפרד. אבל הכלל הוא טוב מאד. אם רואים את תרבות הסלפי כנקודה על רצף, כחלק מן הכלל ולא כחלק פרטי, עצמי - סלפיי - הרי שאין מקום לרטון. רק להסתכל בפלאי הבריאה, ולשמוח בה עד מאד.

כתבתי מבולגן, אני אוהב לכתוב מבולגן, אבל אני מקווה שהעניין עבר.
מקורי, לא?

    15
    נאום כלב מת

    אפילו לא זכרתי שהגבתי כאן, פתאום ראיתי אחרי שנה וחצי כמעט.
    אני חושב שיש לי נטייה כזו, להשתיק את כל הקולות. כולם מגיבים ומדברים ביניהם, ואז אני כותב משהו, ופתאום שתיקה, אין עוד מה לומר, ואין עוד מה לכתוב. יש, ברור שיש.
    אבל אנשים שותקים. מישהו כאן רוצה לומר לי ששנה וחצי איש לא נכנס למאמר הזה, ששנה וחצי איש לא קרא תגובות. אין מצב. אבל אף אחד לא הגיב.
    אני משתיק קול.
    כך נדמה לי היום, שלושים ואחת בינואר עשרים עשרים, עשרים ושלוש עשרים ושלוש על השעון.