גוף האישה, שדה קרב

בחוץ, חום צהריים מחניק. האוויר אינו לח כמו בערים גדולות ושוקקות כמו מומביי או כלכותה. כאן, בניו דלהי, החום יבש, סוג של חום מתיש, שמחמיר בגלל שכבת אבק סמיכה שנדבקת לפנים וצורבת את העיניים.

במחלקת היולדות בתוך בית החולים באוניברסיטת ג'מִיה המְדארד כל אלונקות המתכת תפוסות, חלקן מכוסות סדינים ואחרות לא.

נשים רבות שוכבות מכורבלות על הצד, כשזרועותיהן חובקות את התינוקות הזעירים שזה עתה ילדו. האימהות והחמָיות שלהן מצטופפות בחדר רחב הידיים, וצוחקות באושר ובהתרגשות.

אבל נשים ספורות לא הגיעו לכאן כדי ללדת. וידייה, בת 18, היא אחת מהן. היא הגיעה לבית החולים אתמול ביחד עם אמהּ. היא בחודש השני להריונה, ואינה נשואה – וזהו טאבו חמור בהודו.

ההפלות הפכו חוקיות בהודו בשנת 1971, עם קבלת "החוק להפסקת היריון באמצעים רפואיים", אבל הפלה אינה יכולה להתבצע על סמך בקשתה של האישה ההרה בלבד. ההליך מאושר אם ישנו סיכון לבריאותה הגופנית או הנפשית, או אם התינוק שייוולד עתיד לסבול מ"חריגות גופניות או נפשיות שיגמרו לו נכות קשה".

החוק מתיר הפלות לנערות מתחת לגיל 18, כל עוד האפוטרופוסים שלהן מסכימים, ולנשים שהרו כתוצאה מאונס. אישה אינה זקוקה לאישורו של בעלה והחוק מתיר לה לעבור הפלה עד לשבוע העשרים של הריונה.

סעיף אחד נוגע רק לנשים נשואות: הפלה בגלל כישלון של אמצעי מניעה.

האחיות והרופאים מתעלמים ומבצעים את ההליך למרות המגבלות, בידיעה מלאה שאם הוא לא יתבצע בבית החולים, הוא יתבצע במקום אחר וכנראה לא בתנאים בטוחים

אישה קוראת בניו דלהי. תצלום: אדם ג'ונס

אבל במקרים רבים כמו זה של וידייה, האחיות והרופאים מתעלמים ומבצעים את ההליך למרות המגבלות, בידיעה מלאה שאם הוא לא יתבצע בבית החולים, הוא יתבצע במקום אחר וכנראה לא בתנאים בטוחים. הם מתעלמים מכך שווידיה אינה נושאת את הבינדי – הנקודה האדומה על המצח שמאפיינת נשים נשואות – ואת הסימן האדום בשביל שבשיערה, שנועד לציין את המחויבות שלה להישאר נאמנה לבעלה במשך כל חייה.

וידייה, הלבושה בסוודר כחול גדול ממידותיה, משפילה את ראשה. השיער הפרוע שלה מכסה את העיניים ומדי פעם היא אוחזת בבטנה. "אנחנו לא מסכימים להמשיך את ההיריון הזה", אומרת אמהּ. אני שואלת את וידייה האם היא תמשיך להיפגש עם החבר שלה, שכמוה, גם הוא תלמיד שעומד לסיים את לימודיו בתיכון.

אמא שלה מתערבת: "אני אדבר איתו ועם המשפחה שלו בעוד זמן מה, אחרי שהוא יסיים את הלימודים, היא תסכים להתחתן", היא אומרת.

לווידייה אין הזדמנות לענות.

**

בשנת 1973, שנתיים אחרי קבלת חוק ההפלות בהודו, בית המשפט העליון של ארצות הברית קיבל החלטה תקדימית המכירה לראשונה בזכות החוקתית לפרטיות כזכות "רחבה מספיק כדי לאפשר לאישה עצמה להחליט אם לסיים את ההיריון או לא".

הפלות הן עדיין אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת והמקטבים ביותר בארה"ב, והמאמינים ב"זכות הבחירה" מתעמתים בלהט עם מי שהם בעד "הזכות לחיים"

בית המשפט ביטל חוק שהתקבל בטקסס וקבע תקדים משפטי התקף בכל רחבי המדינה, אשר הוביל שלושים מדינות נוספות לבטל את האיסור שהטילו על הפלות. ההחלטה הפכה את ההפלות לא רק לבטוחות יותר אלא גם לנגישות הרבה יותר עבור מיליוני נשים ברחבי ארה"ב.

"התנועה האמריקנית למען חופש הבחירה הייתה כוח רב עוצמה שהוביל את השינויים הכלל עולמיים בכל הקשור לנגישות של הפלות ואמצעי מניעה", אומרה שרה הודג'ס, מאוניברסיטת ווריק הבריטית.

אבל כעבור 44 שנה, ההפלות הן עדיין אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת והמקטבים ביותר בארה"ב, והמאמינים ב"זכות הבחירה" מתעמתים בלהט עם מי שהם בעד "הזכות לחיים". היום, רבים טוענים שזכויות הנשים בכל הקשור למין ופריון נמצאות תחת מתקפה מחודשת, המוּנעת בכוח הדת והימין השמרני.

כשדונלד טראמפ החל את כהונתו כנשיא בינואר 2017, הוא פעל במהירות כדי לחדש ולהרחיב את "מדיניות מקסיקו סיטי" (המוכרת גם בשם the global gag rule), התקנה האוסרת על מימון פדראלי של עמותות בינלאומיות המספקות שירותי הפלות או מספקות מידע על הפלות. הצו הנשיאותי המורחב גם עצר כל מימון אמריקני של ארגונים המציעים ייעוץ בנושאי הפלות או מעודדים את הזכות להפלה במדינות אחרות.

זמן קצר לאחר מכן, ארה"ב קיצצה את תרומתה הכספית ל"קרן האו"ם לאוכלוסייה" – סוכנות האו"ם העוסקת בתכנון המשפחה ובפן הבריאותי של הפריון – בטענה כי פעילותיה נוגדות את התקנה האמורה.

ובאמצע אפריל, בפעולה המאותת כי הפעילות נגד החופש להחליט בנושאי פריון לא תשפיע רק על ארגונים בחו"ל, טראמפ חתם על חקיקה שמאפשרת למדינה לסרב להעביר כספים פדראליים ל- Planned Parenthood ("הורות מתוכננת"), ארגון שמספק שירותי רפואה בתחום הפריון, ובכלל זה הפלות, בארה"ב ובעולם.

ארצות הברית: מפגינה נגד הפלות, "מצעד למען החיים", 2015. תצלום: American Life League

למעשה, על פי נתונים של מכון גוטמאכר – מרכז לחקר מדיניות הנמצא בוושינגטון, ותומך בזכות להפלות – מראשית אוגוסט 2017, התקבלו בארה"ב 53 תקנות המגבילות את ההפלות במדינות שונות. למעלה משלוש מאות מגבלות כאלה נכנסו לתוקף מאז שנת 2011.

אליזבת נאש,מנהלת בכירה במכון גוטמאכר, אומרת כי המטרה להכריז על איסורים נוספים – הבאה לידי ביטוי בעיקר במדינות הדרום והמערב התיכון בארה"ב – נועדה לסלק לחלוטין את כל הגופים שמספקים שירותי הפלה. "מחוקקים רבים מוּנעים על ידי הרצון למנוע כל גישה לאפשרות של הפלה", היא אומרת. "אילו יכלו, הם היו מכריזים על איסור מוחלט. אבל הם לא יכולים."

"במקום זה, הם מאמצים איסורים קטנים יותר, שהופכים את ההפלה לקשה או לבלתי אפשרית עבור נשים ומקשים על מרפאות להמשיך לתפקד".

אחת המגבלות החדשות, השנויה ביותר במחלוקת, תובעת ממי שמספקים שירותי הפלות בטקסס לקבור או לשרוף את רקמות העובר, כדי לבצע "סילוק מכובד", במקום להתייחס אליהן כאל פסולת רפואית.

הרעיון, אומרת נאש, הוא לגרום לציבור לראות את הרקמות הללו כ"בעלות ערך רב יותר". היא מאמינה שהחוק, שנכנס לתוקף ב-1 בספטמבר השנה, ישפיע מאוד על המרפאות, שיאלצו להשתמש בבתי לוויות לרקמות. אבל במדינה כמו טקסס, המתנגדת נחרצות להפלות, היא חוששת שהמרפאות ייאלצו להתמודד עם אתגרים בלתי אפשריים ולא יוכלו למצוא בתי לוויות שיהיו מוכנים להיות מקושרים להפלות.

בעוד ארה"ב ממשיכה לפעול לחיסול האפשרויות להפלה, הודו פועלת – אמנם באיטיות – להרחבת הנגישות של נשים להפלות. תיקונים לחוק משנת 1971 הממתינים כעת לאישור הפרלמנט כוללים את האפשרות של נשים להפיל עד לשבוע ה-24 להיריון, ואת החלפת המונח "נשים נשואות" במונח "כל הנשים" בסעיף הנוגע לכשלים באמצעי מניעה.

"להבדיל מאמריקה, החוק ההודי הוא ליברלי. אפילו לא נאלצנו להילחם", אומרת פונאם מוטרג'ה (Muttreja), מנהלת "קרן האוכלוסייה" של הודו, עמותה כלל ארצית שמקדמת מדיניות בעלת רגישות למגדר. "אני חושבת שאנחנו בני מזל, משום שהחוק התקבל בקלות כזו".

אלא שאף כי המדיניות נראית טוב על הנייר, המציאות עבור נשים רבות היא שונה. מרבית ההפלות בהודו – שני שליש, על פי הערכה ממשלתית משנת 2008 – מתבצעות במקומות "שאינם מורשים, ובדרך כלל בידי מבצעים שלא הוכשרו לכך".

לכן לא מפתיע שהפלות לא בטוחות הן בעיה גדולה בהודו: הן אחראיות ל-9 אחוזים מכלל מקרי המוות של יולדות בהודו. אז למה נשים מסתכנות?

מיליוני נשים מתמודדות עם מחסומים מִבניים, מוסדיים ותרבותיים המונעים מהן להשתמש בשירותי ההפלות – דברים כמו סטיגמה, אי ידיעת החוק, מחיר, פחד מחשיפה, והיעדר נגישות למוסדות המספקים שירותי רפואה. מחסומים כאלה משפיעים הרבה יותר על נשים עניות, שלעתים קרובות גרות במרחק, באזורים כפריים.

מכשול משמעותי נוסף הוא העובדה לנשים אין מעמד עצמאי, מסבירה מוטרג'ה, האומרת כי כמעט מחצית מהנשים המעוניינות להפיל אינן מספרות לבעליהן. לדבריה, הדבר מוביל לעתים קרובות לכך שהן מסכנות את חייהן בסמטאות נסתרות בידי מי שאינן אנשי מקצוע אמיתיים, או בולעות כדורים שנועדו לגרום להפלה ואינם מצריכים מרשם, אבל אינן מקבלות הדרכה מתאימה לשימוש בהם.

"אני בטוחה שעל כל אישה שמתה בזמן ההפלה, ישנן עוד עשרים נשים שממשיכות לחיות אבל מתות מסיבוכים שנוצרו באופן שבו בוצעו ההפלות הללו", היא אומרת במשרדה שבניו דלהי. "הן אינן רוצות שהבעל שלהן ידע שהן עוברות הפלה, כי לעתים קרובות ההפלה משמשת אותן במקום אמצעי מניעה. נשים אינן אמורות להשתמש באמצעי מניעה [אבל] הפלה נחשבת לעבירה חמורה פי כמה".

**

הגשמים הגיעו למדינת מניפור שבצפון מזרח הודו ועמם היתושים. שדות אורז מכוסי מים בצבע ירוק חשמלי, וגבעות פרא שעננים אפורים נמוכים נחים עליהן, מקיפים את אימפאל, עיר הבירה.

במונחי הודו, המקום אינו נראה כמו עיר ואין בו תחושה כזו – פחות משלוש מאות אלף איש חיים כאן, ובמדינה כולה מתגוררים פחות משלושה מיליון איש. כמו יתר שבע המדינות בצפון מזרח הודו, גם מניפור מופרדת מהיבשת על ידי בנגלדש. במניפור יש תחושה של ניתוק, והיא מזכירה חלקים של מיאנמר ונפאל, שכנותיה – החל בתווי הפנים המונגוליים העזים וכלה בדוכנים המוכרים כיסני עוף מהבילים בצד הדרך.

ב"מכון האזורי למחקר רפואי" – בית חולים ממשלתי במרכז העיר אימאפל – המסדרונות מלאים בעשרות אוהלים מאולתרים, שבהם גרים אנשים שהגיעו מכל רחבי המדינה בתקווה להיבדק על ידי רופא.

אישה במדינת מניפור, צפון מזרח הודו. תצלום: סידני וורד

בתוך מחלקת היולדות ההומה, זעקות הנשים מחדרי הלידה מתערבבות בצווחות התינוקות כשאלה מגיחים אל העולם.

לסאנאטוי (Sanathoi) בת ה-21 יש פנים עגולות ועור בוהק. היא עונדת עגילים כחולים נוצצים והשיער השחור הארוך שלה קשור לאחור בצעיף לבן. היא אוחזת היטב בזרועותיה את בנה שזה עתה נולד. אמהּ וחמותה מתגודדות מסביב ומציעות לה לגימות של מיץ תפוזים וחטיפי צ'יפס.

לפני יומיים היא נסעה 17 קילומטרים מהכפר שלה, כדי ללדת את בנה הבכור. היא החליטה לא ללכת בעקבות אמהּ (שילדה את כל ילדיה בבית), והעדיפה לידה בבית חולים, כמו מספר הולך וגדל של נשים הודיות.

לפני שנה וחצי, סאנאטוי נישאה לפועל יום מכפר סמוך. היא מספרת בגאווה שאלה היו נישואים מתוך "אהבה". הם נפגשו במהלך ריקוד "טהאבאי קונגה" – ריקוד עם פופולרי במניפור, שהוא חלק מחגיגות היאוסאנג, חג שנחגג מדי חודש מארס במשך חמישה ימים. זהו החג החשוב ביותר במדינה, ולעתים קרובות זוהי ההזדמנות היחידה של בחורים ובחורות לבלות ביחד.

בעשור האחרון, על פי סקר בריאות לאומי, הצורך הלא מסופק באמצעים לתכנון המשפחה ברחבי הודי, עלה בשיעור מדהים של 13 אחוזים: כמעט אחת מכל שבע נשים נשואות בגיל 15-49 אינה רוצה להיכנס להיריון כעת, אבל אינה משתמשת באמצעי מניעה. שיעור השימוש בשיטות מודרניות למניעת היריון (כמו גלולה, קונדומים, התקן תוך רחמי או עיקור) נותר בעינו: קצת פחות מ-50 אחוז.

לעומת זאת, במניפור הצורך הזה כמעט הוכפל, מ-16 אחוזים בשנת 2005 ל-30 אחוזים בשנת 2015. והשימוש באמצעי מניעה מודרניים ירד לכמעט מחצית, מ-24 אחוזים ל-13 אחוזים בלבד. הסיבות לשינוי הזה אינן ברורות, אבל מומחים משערים כי אחת התוצאות היא עלייה במספר הנשים הסומכות על הפלה כאמצעי מניעה. "אם לא מעניקים אמצעים לתכנון המשפחה, מספר ההפלות יעלה", אומרת נבקטאנה שארמה (Sharma) גניקולוגית ומיילדת באימפאל. "זה קורה במניפור".

סאנאטוי אומרת שהתינוק שלה לא היה מתוכן. היא אינה יודעת איך למנוע היריון: "אני לא מתכוונת להשתמש באמצעים לתכנון המשפחה. אני לא מכירה שיטות כאלה", היא אומרת. "אני חושבת שילחצו עליי ללדת ילד נוסף. אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על זה".

אף שפעילים מורשים לבריאות הציבור – סוג של אנשי רפואה בקהילה – אמורים להיות נוכחים בכל כפר ברחבי המדינה, כדי לייעץ בנושאי תכנון המשפחה, סאנאטוי אומרת שאיש לא ביקר בכפר שלה כדי ללמד אותה על אמצעי מניעה. אמא שלה, מניטומבי, בת ה-46, נישאה כשהייתה בת 12. היא ילדה לראשונה בגיל 15 ולאחר מכן ילדה תשעה ילדים נוספים בזה אחר זה. "בזמני זה היה נורמלי ללדת עשרה או תריסר ילדים", אומרת מניטומבי. "לא ידעתי שאפשר ללדת פחות".

אני שואלת את מניטומבי אם היא רוצה שבתהּ תלד ילדים נוספים, כמוה. היא מצחקקת. "אני מאחלת לסאנאטוי ילדים רבים – אני רוצה שהיא תחכה יותר זמן בין לידה ללידה, אבל אני לא מכירה דרכים לעשות את זה".

למשמע הדברים, סאנאטוי מושכת בכתפיה. כאילו שהגורל שלה כבר נחתם.

**

יום אחד בשנת 2000, המורה לגולף בבית הספר של רֶנה ברייסי שרמן באילינוי, לבש בגדי מנתח, החזיק בידו קונדום ונופף בו מול כיתה מלאה בבני עשרה.

"אם רופא לובש את כל הבגדים הללו כדי להגן על עצמו מפני נשא של HIV, אבל הוא מציע לכם רק את זה, אתם לא מבינים שיש כאן בעיה?" הוא שאל בכיתה, בכדי להדגיש באוזני התלמידים את העובדה שאמצעי המניעה אינם אמינים לגמרי, ואת חשיבות ההתנזרות ממין. כדי להיות בטוח שהמסר הובן, המורה הראה להם סדרת שקופיות שבהן נראו ביטויים של מחלות מין – תמונות מהסוג שיגרום לכל נער ונערה להצטמרר.

זה היה החינוך המיני שקיבלה רֶנה.

שנה לאחר סיום התיכון, היא עבדה כמוכרת בחנות ולמדה באוניברסיטת נורת'איסטרן אילינוי. היא והחבר שלה היו ביחד כבר שלוש שנים, והיא השתמשה בגלולה למניעת היריון, והעדיפה לשמוע לעצות של חברים בנוגע לסקס.

הגלולה עלתה לה 120 דולר מדי שלושה חודשים, אבל בחודש אחד לא היה לה כסף. המשכורת הבאה שלה הייתה עתידה להגיע רק בשבוע שלאחר מכן, ולכן היא לא רצתה להטריד את הוריה. ובכל מקרה, כך היא חשבה, חברה סיפרה לה שהגלולה מצטברת בגוף וממש גורמת לקשיים בכניסה להיריון, אפילו אם לא נוטלים אותה מספר ימים.

ולכן היא דילגה על שבוע. ולאחר מכן על המחזור.

אמצעי מניעה לשני המינים. תצלום: ג'ני לי סילבר

"המקרה שלי מוכיח שאם את זוכה למידע לא נכון בסופו של דבר אינך יודעת איך פועל הגוף שלך ואת נכנסת להיריון לא רצוי", היא אומרת מוושינגטון, שם היא עובדת עכשיו, בגיל 31, כפעילה חברתית בענייני פריון וחברת מועצה ב-Naral. Pro choice America, ארגון הפועל להנגשה רחבה יותר של האפשרות להפיל.

החבר שלה הציע שתלד את התינוק, ותניח לדודה שלו לטפל בו. רנה לא רצתה. האפשרות האחרת הייתה לנצל עד תום את כרטיס האשראי שהוריה נתנו לה – למקרי חירום בלבד – כשהייתה בת 17. היא מעולם לא השתמשה בו קודם, והוא אפשר לה להוציא עד 500 דולר – בדיוק הסכום שנזקקה לו כדי לשלם עבור ההפלה. וזה, כך היא חשבה, מקרה חירום.

לרנה רווח אחרי ההפלה, ועד היום היא בטוחה שההחלטה להפיל הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלה בחייה. היא הצליחה לסיים את הלימודים, להמשיך לעבוד ובסופו של דבר בחרה לעצמה את המסלול שרצתה בחייה.

אבל היא חוששת שנשים אחרות ייאלצו להתמודד עם אותו קושי כלכלי שעמד בפניה בבואן לשלם עבור אמצעי מניעה. היא חוששת מכוונותיו של ממשל טראמפ לבטל את החוק המאפשר נגישות לאמצעי מניעה, חוק התובע כמעט מכל המעסיקים להציע ביטוח בריאות הכולל מבחר גדול של אמצעי מניעה.

על פי טיוטה של הצעה שפורסמה במאי על ידי Vox ואושרה באוגוסט בכתבה בוול סטריט ג'ורנל, ממשל טראמפ מתכוון לשנות את לשון החוק, כך שכל מעסיק יוכל למצוא סיבה מוסרית או דתית שתפטור אותו מכך. הדבר עלול להוביל לכך שמיליוני נשים, שמקבלות כעת אמצעי מניעה בחינם, יצטרכו להתחיל לשלם עבורם. עבור רבות שכבר עתה מתקשות לשלם עבור שכר דירה ומזון, אמצעי מניעה הם משהו שהן יצטרכו אולי לוותר עליו.

לא כולם רואים בכך בעיה. דונה ג'. הריסון, מנכ"לית American Association of Pro-Life Obstetricians and Gynaecologists (האגודה האמריקנית של הגניקולוגים והמיילדים המתנגדים להפלות) מרוצה מהשינוי הצפוי.

צעדים כאלה גם מלבים את הוויכוח סביב השאלה: אם לנשים תהיה פחות גישה לאמצעי מניעה, האם שיעור ההפלות ירד?

מומחים רבים לבריאות הציבור סבורים שככל שגובר השימוש באמצעי מניעה, מספר ההפלות קטן. אחרי הכול, שניהם מציעים אמצעים לשליטה בפריון. עם זאת, אחרים טוענים כי השימוש הגובר באמצעי מניעה מוביל לשיעורי הפלות גבוהים יותר (אין נתונים מדעיים התומכים בטענה הזו).

בעיני סיסלי מרסטון (Marston), מרצה למדעי החברה ב-London School of Hygiene and Tropical Medicine הדברים פשוטים מאוד: "אם אתם באמת מתנגדים להפלות, הגיוני להעניק גישה קלה יותר לאמצעי מניעה לאנשים רבים ככל האפשר".

לא כל מי שעברה הפלה מרגישה את אותה הקלה שחוותה רֶנה. כשג'ורג'ט פורני (Forney) בת ה-16 ראתה את העובר שהיא הפילה נלקח במיכל נירוסטה, היא לא ידעה שרק כעבור שני עשורים היא תרגיש שהיא הצליחה להתמודד עם החוויה. זה קרה כשערכה טקס אזכרה לאליזבת, כך היא קראה לתינוקת שלה.

"זה הביא לי מרפא", היא אומרת מביתה שבפנסילבניה. "זאת הייתה דרך משמעותית להתמודד עם הכאב ולתבוע שליטה עליו". זאת הייתה גם ראשית עבודתה בארגון דתי המוקדש לסיום ההפלות, במסגרתה היא מחפשת נשים שידברו על החרטה שהן חשות אחרי שעברו הפלה.

פורני משוכנעת לכן, שהתנזרות היא הדרך היחידה למניעת הריונות שאינם רצויים. היא אינה מאמינה באמצעי מניעה. "אני רוצה שהפלות יהפכו באמת למשהו שאינו מתקבל על הדעת ואינו נחוץ", היא אומרת.

משתתפת ביום זיכרון לעוברים שהופלו, ארה"ב, 2015. תצלום: American Life League

**

הסיבות שמונעות מנשים בהודו גישה לאמצעים לתכנון המשפחה, מוכרות היטב. אבל בנוסף למכשולים כלכליים, פוליטיים וכאלה שקשורים לתשתית, ישנו סוג נוסף של מחסום – זה שנפוץ מפה לאוזן.

נתונים מסקר בריאות המשפחה האחרון שנערך בהודו מראים כי רק 1.5 אחוזים מן הנשים הנשואות בגיל הפוריות משתמשות בהתקן תוך רחמי – פחות מרבע, לעומת הנתונים בארה"ב.

מומחים מאשימים את חוסר הפופולריות של ההתקן התוך רחמי במיתוסים המלווים את השימוש בו. בין השאר מדובר באמונה כי ההתקן "יכול להגיע למוח ולהפוך אותך למשוגעת" או שהוא "יכול להגיע לצוואר, ולחנוק אותך למוות", אומרת אניקטה ראווט (Rawat) מדריכת נשים שעובדת עם צעירות בניו דלהי, כדי לשפר את הנגישות של אמצעי מניעה.

אני שואלת את פונאם מוטרג'ה אם היא נתקלה בשמועות כאלה. היא מנענעת את ראשה כאילו כבר שמעה בעבר את הכול. "העובדה שאנשים מלאים במיתוסים ותפישות מוטעות מעצבנת אותי נורא", היא אומרת. "כל הסיפורים האלה נולדו מהדמיון הפרוע".

נשים בהודו מתלוננות: "הם מתעקשים שאנחנו נעבור את העיקור, אבל מן הראוי שגברים יקומו וייקחו אחריות"

לפני תשע שנים, כשהיא הייתה בת 28, גיטה דֶבי (Devi) עברה עיקור בבית החולים הקרוב, במרחק של כ-25 ק"מ מהכפר שלה. היו לה שני בנים ובעצתה של אחות בריאות הציבור המקומית "הגיע הזמן לעיקור". היא לא עשתה זאת משיקולים כלכליים (ההליך עצמו עולה 20 דולר) אלא בגלל סירובו של בעלה לעבור את מה שהיא מכנה "החיתוך" (ניתוח להסרת צינור הזרע), בגלל שהדבר יחייב אותו להיעדר מעבודתו כפועל. הניתוח, לדבריו, יחליש אותו והוא לא יוכל לעבוד בשדות. ואם יעדר מהעבודה, זה ישפיע מאוד לרעה על הכנסת המשפחה.

בביתה, הבנוי לבני בוץ אשר בסמפלה, כפר במחוז רוהטָק במדינת הריאנה שבצפון הודו, היא מביעה תקווה כי הגברים יתגברו על הפחד שלהם מפני העיקור. "הם מתעקשים שאנחנו נעבור את העיקור, אבל מן הראוי שגברים יקומו וייקחו אחריות".

גברים רבים מאמינים גם שהעיקור ידכא את היצר המיני שלהם ויקטין את העונג שביחסי מין (אין לכך כל הוכחה מדעית).

הממשלה מכירה בצורך להסיר את נטל תכנון המשפחה מכתפי הנשים – בעיקר בהיעדר מגוון של אפשרויות למניעת היריון – ולהפוך את העיקור הגברי לפופולרי יותר. במדיניות הבריאות הלאומית שלה, הממשלה קבעה כמטרה להגדיל את שיעור הגברים העוברים הליך כזה לפחות פי שישה. אבל לא ברור עדיין כיצד תושג המטרה.

"גברים אינם לוקחים אחריות על תכנון המשפחה – הם חושבים שזה עניין לנשים", אומרת מוטרג'ה. "תכנון המשפחה אינו עניין של נשים, זה עניין של בני אדם. [גברים] חייבים לקחת... יותר אחריות מנשים, כי להם יש את כל החופש לפעול". לטענתה, נשים חסרות את הסמכות או ההזדמנות לקבל החלטות הקשורות להולדת צאצאים, ובוודאי שאינן יכולות לבקש מבעליהן לעבור עיקור.

"נשים אינן יכולות לדון במניעת היריון. זה משהו שהן צריכות לשמור לעצמן, כי לעיתים קרובות אפילו אם אישה מציעה לבעלה להשתמש בקונדום, היא נחשבת למופקרת מינית", היא אומרת.

שרה הודג'ס מסכימה איתה. "איש אינו בוחר מרצונו בעיקור. אלה נשים שאין להן בחירה במרבית התחומים בחייהן".

שני גברים צעירים במומביי. תצלום: מינא קדרי

בשנת 2000, מִנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) אישר את השימוש בתרופות Misoprostol ו-Mifepristone לסיום היריון במהלך עשרת השבועות הראשונים שלו – הן מוּכרות בכינוי 'תרופות להפלה'. רבים חשבו שמהפכת הפריון הגיעה סוף סוף.

אנשים חשבו שהתרופות, שהתגלו כיעילות ובטוחות מאוד, יגדילו בשיעור ניכר את הנגישות של נשים לביצוע הפלות. אבל ההתלהבות הייתה מוקדמת מדיי. אישור הגלולות לווה במגבלות חמורות על אופן השיווק שלהן – הן ניתנות רק במרפאות, משרדי רופאים או בתי חולים, ורק על ידי רופא המורשה לרשום אותן או בפיקוחו, ורק למטופלות שחתמו על טופס הסכמה מטעם ה-FDA. לדברי ה-FDA המגבלות הללו נועדו להבטיח את בטיחות השימוש בגלולות.

בעקבות מגבלות ה-FDA הגיעו המגבלות מטעם כל מדינה. בארקנסו, למשל, חוק שהתקבל בשנת 2015 תובע ממי שרושמים את הגלולה ליידע את המטופלות כי ניתן להפוך את תוצאות ההפלה הרפואית באמצעות מתן של כמויות גדולות של פרוגסטרון אחרי נטילת הגלולות (אין לכך ראיות מדעיות).

ככל שהמגבלות על האפשרות לבצע הפלה מתרבות, לא מפתיע שנשים מנסות למצוא תשובות משלהן. למעשה, הנתונים בגוגל-דאטה מצביעים על עלייה גדולה בחיפושים בנושא הפלה 'במו ידיך' בארה"ב בשנת 2011 – השנה המסמלת את העלייה התלולה בחקיקה נגד הפלות ברמת המדינה.

יותר ויותר, נשים פונות לאינטרנט כדי להשיג גלולות, כמקובל בחלקים אחרים בעולם שבהם הפלות אינן חוקיות או מוגבלות מאוד.

המחשבה שלנשים באתיופיה יש גישה טובה יותר להפלות מאשר לנשים בארה"ב היא מטורפת

"איך זה יכול להיות שבמדינה כמו אתיופיה, שיש בה תשתית בריאות עלובה, ניתן לרכוש גלולות בחמישה דולרים ופשוט להשתמש בהן?" אומרת אליזה וולס (Wells), אשר בשנת 2014, הקימה ביחד עם שניים מעמיתיה את Plan C Campaign, אתר אינטרנט המוקדש לאספקת מידע אמין על אודות הפלות רפואיות, לנשים אמריקניות. "המחשבה שלנשים באתיופיה יש גישה טובה יותר להפלות מאשר לנשים בארה"ב היא מטורפת", היא אומרת.

אתיופיה: אם וזוג תאומים. תצלום: Ayenew Haileselassie, Abt Associates.

וולס מאמינה כי מהפכה מקוונת תוכל לטלטל את המערכת ולסלק את המחסומים המקשים על נשים. "את כבר לא חייבת למצוא מרפאה סמוכה, במחיר של הפרעה לשגרת חייך, או מרפאה רחוקה מהבית... את יכולה פשוט להיכנס לאינטרנט ולעשות את זה בנוחות מהבית. את כבר לא צריכה לפלס דרך בין שורות של מפגינים שמגנים ומעליבים אותך – אין צורך שאישה תיחשף לכל זה".

דונה האריסון (Harrison) מה-American Association of Pro-Life Obstetricians and Gynaecologists מתנגדת נחרצות לאפשרות שנשים ישיגו גלולות הפלה ברשת – או בכלל. היא אומרת שזה הרבה יותר מסוכן מהפלה כירורגית, למרות מחקרים שמראים כי שני ההליכים – אם הם מבוצעים כראוי – בטוחים להפליא.

עבור נשים המעוניינות להשיג את הגלולות ברשת, החשש הגדול – מלבד היכולת להבחין בין אתרים אמיתיים לאתרים מפוברקים – הוא חוקי. "ראינו בשנים האחרונות נשים שנעצרו ולעתים הורשעו בגלל שחיפשו דרך להפיל, מחוץ למערכת החוקית", אומרת אליזבת נאש ממכון גוטמאכר.

"אנחנו חייבות להבטיח שנשים יוכלו לעשות את זה בביטחון, ללא איום בתביעה משפטית. בסופו שלדבר, זה יהיה נפלא אם נשים יוכלו לקבל טיפול רפואי כשהן צריכות אותו, ולא יאלצו להשתמש בתהליכים חשאיים".

שנתיים לאחר האישור של ה-FDA בארה"ב, גם הודו אישרה לרופאים מוסמכים לספק תרופות להפלה לנשים בהיריון עד לשבוע השביעי, במרפאות המאושרות לכך. בשנת 2003 האישור הורחב לחוק, המאפשר למוסמכים לכך לתת את התרופות במקומות אחרים, ופירושו שנשים יוכלו לקבל את התרופות בבתי מרקחת, עם מרשם. הרעיון היה להרתיע נשים מלחפש אפשרויות שאינן חוקיות לביצוע הפלות, ובסופו של דבר לצמצם את הנזק ואת מספר מקרי המוות שאלה גורמות.

אך שוב, החוק אולי אומר דבר אחד, אבל בשטח המצב שונה. מחקרים מראים כי מעל 70 אחוז מהמכירות של תרופות אלה מתקיימות ללא מרשם, ולעתים קרובות רוקחים אינם מסבירים לנשים איך לקחת את הגלולות או מציעים להם תרופות עממיות במקומן.

"תרופות עממיות או אלטרנטיביות... מובילות לעתים קרובות לסיבוכים או להפלה שאינה שלמה. לעתים תכופות, הלקוחות כל כך עניות שהן אינן יכולות להרשות לעצמן שילוב של תרופות, והן לא רוצות ללכת לבית החולים אף ששם הטיפול בחינם", אומר ראג'יב אקריה (Acharya), סטטיסטיקאי ודמוגרף במועצת האוכלוסייה ההודית, גוף מחקרי המתמקד בנושאי בריאות.

ונותרו מכשולים משמעותיים אחרים שבגללן הפלות רפואיות אינן נפוצות מספיק, ובכלל זה העלות, בורות וסטיגמה.

בסופו של דבר, נשים רבות – כך בטוחה מוטרג'ה – ימשיכו לחפש רופא מתחזה מקצה הרחוב, כי הן פוחדות להיראות בבית מרקחת. "האם לנשים יש באמת אומץ ללכת לבית מרקחת שתמיד [מנוהל] על ידי גבר ולבקש שייתן להם גלולות להפלה?" היא שואלת.

למרות המרחק הפיזי הגדול ביניהן וההבדלים בשפה, בתרבות ובהרבה יותר מזה, נשים כמו סאנאטוי ורנה שתיהן חלק מסיפור על שינויים אדירים שעמן מתמודדות היום נשים: איך לנהל את גופן בעולם שבו הבריאות והזכויות שלהן בנושאי מין ופריון נמצאים תחת מתקפה גוברת.

בניו דלהי, אמהּ של וידייה רובצת על ספסל ליד מיטתה, וזיעה נוטפת ממצחה. מדי פעם מתרחשות הפסקות חשמל והן קוטעות את פעולת המאווררים ומחריפות את הקושי לשאת את החום הבלתי נסבל.

"היא המיטה בושה גדולה על המשפחה", היא אומרת ומטלטלת את הראש כלפי האחות העומדת לצידה. וידייה שמעה את כל זה כבר בעבר. היא לא סותרת את אמה. למעשה, היא בקושי ממצמצת. "כן, אני מתכוונת להינשא בסוף השנה", אומרת וידייה, ובוהה במרחק. בלי לומר מילה, היא מובלת לחדר הניתוח.

*חלק מהשמות ברשימה שונו.

סופי קאזינס (Cousins) היא כתבת בריאות אוסטרלית המדווחת מדרום אסיה. היא מתמקדת בכתיבה על מערכות המחריפות אי שוויון מגדרי, ועל השפעתן על בריאות נערות ונשים. היא כותבת רבות על נגישות של טיפולים רפואיים. בימים אלה היא כותבת ספר על בריאות נשים באזור. מאמריה התפרסמו בגארדיאן, הניו יורק טיימס, מוזאיק, סיינס, האטלנטיק ואחרים.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אישה בתרגול יוגה, תצלום: אמילי סי, unsplash.com

Photo by Emily Sea on Unsplash