גורלי, ודאי ושקרי

קראו את רשימת המילים הללו: שולחן, לשבת, רגליים, מושב, רך, שולחן כתיבה, משענת, ספה, עץ, כרית, ידית, שרפרף. עכשיו ספרו עד 30.

האם שמתם לב למילה "כיסא"? אם כן, אז זה עתה שתלתי בכם זיכרון כוזב. קראו את הרשימה שוב. במבחנים שבהם נעשה שימוש ברשימות כאלה, אנשים בדרך כלל אומרים שהם ראו את הפיתיון, אותה מילה שאינה קיימת שם, מילה שריקדה שם על הסף אבל מעולם לא נאמרה באמת.

אם תשמעו סיפורים משפחתיים על ילדותכם מספיק פעמים, אתם עשויים לראות בסיפורים הללו זיכרונות גם אם סופרו בתוספת פרטים שלא היו או שהומצאו

זוהי דוגמה פשוטה לכשלי הזיכרון האנושי – ובעיקר לאופן שבו ניתן לשכנע אנשים להיזכר בדברים שמעולם לא היו. אם תשמעו סיפורים משפחתיים על ילדותכם מספיק פעמים, אתם עשויים לראות בסיפורים הללו זיכרונות גם אם סופרו בתוספת פרטים שלא היו או שהומצאו. מידע כוזב עלול לשנות את דיווחיהם של עדי ראייה לפשעים ותאונות. אגדות אורבניות עלולות להפוך בזיכרונותינו המבולבלים לעובדות רפואיות מקובלות, וידיעות חדשותיות מוטעות עלולות לשנות את מה שנדמה לנו שפוליטיקאי אמר או עשה.

זיכרונות שווא התקיימו מאז שהמוח החל לקודד מידע. אבל רק עם התפתחות האינטרנט הופיעה מערכת מהירה ורחבת היקף כל כך להעברת מידע. בעבר, כותרות החדשות סוננו מבעד לשכבות של עורכי עיתונים או עורכים של תכניות משודרות לפני שהגיעו לביתכם. כעת כל מי שיש לו מניע, וגם מי שלא, יכול להעלות מאמרים מומצאים או דימויים מטופלים ולראות כיצד הם מתפשטים במהירות, כאילו היו סרטוני חתלתולים. הסרטונים עצמם אינם מעידים על קשר למציאות, משום שכלים חדשים של בינה מלאכותית עשויים להניב צילומים מפוברקים שבהם כל אחד עשוי להיראות עושה כל דבר. אלגוריתמים גם מאפשרים לכוון את החומרים לקהל יעד מוגדר מאוד, ולהבטיח שזרע הזיכרונות הכוזבים ימצא מוחות פוריים.

אפילו אם התוכן גובל במגוחך – תיאוריית הקונספירציה בדבר "פיצה גייט" משנת 2016 התפשטה באמצעות טוויטר ורשתות חברתיות אחרות, ונטען בה כי הילרי קלינטון מנהלת רשת של פדופילים ממרתף של פיצרייה בוושינגטון הבירה – יש מי שמאמינים. השמועות התפשטו במהירות, ועודדו בלש חובב לנסוע מאות קילומטרים ולירות בפיצרייה בתת מקלע.

כולם יודעים שמסתתרים פה פדופילים של הילרי קלינטון. תצלום: ויטה מריה מרונייטה

המוח האנושי, כך טוענים מדענים, בנוי להאמין. כשאתם מדמיינים או שומעים משהו, אתם מניחים שהוא אמיתי. אבותינו התפתחו בסביבה מסוכנת מכדי לתהות בכל פעם שנדמה היה להם שהם רואים אריה או לפקפק בכל סיפור ששמעו מבני שבטם. אמונה, מגע בלתי אישי, ומיזוגם של שמועות ושכנוע פנימי עמוק אל רשתות הזיכרון אינם פגמים – אלה כלים יעילים לבניית קוסמולוגיה מלוכדת. אבל הם גם מותירים אותנו פגיעים למפיצי שמועות מניפולטיביים. הנה החלק המורכב: אפילו אם אינכם מאמינים במשהו מן האשליות, הן עדיין עלולות לעוות את הזיכרון שלכם.

דמוקרטיה, כמו גם השפיות, דורשת מאתנו תמונת מציאות שאנו חולקים עם האחרים לפחות בחלקה

בין אם מדובר בסוכן זר, משווק או טרול, כולם יכולים כיום לתמרן רבים ולגרום להם להאמין במה שהם רוצים. הבעיה היא שדמוקרטיה, כמו גם השפיות, דורשת מאתנו תמונת מציאות שאנו חולקים עם האחרים לפחות בחלקה. זיכרונות שווא של מה שראינו, חווינו וקראנו מפריעים לנו לקבל החלטות מבוססות על מידע בכל הנוגע למדיניות ומדינאים. הם מניבים סכסוכים ורצח אופי. הם גם גורמים לנו לקבל החלטות מוטעות בנוגע לבריאותנו ורווחתנו האישיות.

המוח שלנו נמצא כעת תחת מתקפה. הזיכרון האנושי הפך בידי הטכנולוגיה לנשק, המרחיק מאיתנו את העובדות ויוצר מחלוקות. רוצים לעקוב אחר התנוונות השיח? הביטו ב"מילות השנה" שנבחרות על ידי מילונים מובילים – "פוסט-אמת" בשנת 2016 (מילון אוקספורד), "פייק ניוז" בשנת 2017 (מילון קולינס), "מיס-אינפורמציה [מסירת מידע כוזב המתכוון]" בשנת 2018 (dictionary.com).

"הנוף השתנה בשנתיים האחרונות", אומר הנרי פאריד (Farid)המלמד מדעי המחשב בדארטמות' קולג' והתמחה בניתוח דימויים דיגיטליים. "הטכנולוגיה מאפשרת יצירת זיופים מתוחכמים ומטעים מאוד. ישנם מנגנונים המאפשרים להפיץ אותם במהירות ובתפוצה חסרות תקדים. הציבור מקוטב ומוכן להאמין בדברים הנוראים ביותר הנאמרים על יריביו. ואז ישנם הפועלים בזדון, בין אם אלה סוכני ממשלה המתערבים בבחירות בעולם, אנשים המנסים לעורר אלימות או מי שמנסים להרוויח רווח אישי מידיעות כוזבות. זוהי המתקפה המושלמת במלחמת המידע". מדובר במלחמה שמוחותינו אינם מפותחים בדרך המאפשרת להם לנצח בה.

יצירת זיכרונות

בשנות השבעים, הפסיכולוגית אליזבת לופטוס, שלימדה אז באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל וכיום מלמדת באוניברסיטת קליפורניה, באירוויין, התעניינה בפשעים ורצתה לנצל לשם כך את מחקריה בנוגע לזיכרון. היא סברה שיש לחקור את דיווחיהם של עדי ראיה. היתכן ששאלות מסוימות – כאלה שעשויות להישאל על ידי תובעים, ומלוות בפרטים גרפיים – משפיעות על האופן שבו עדים נזכרים באירוע?

היא גילתה שאכן כן. במחקר מוקדם, משתתפים צפו בסרט שבו נראתה תאונת דרכים ונתבקשו להעריך את מהירות המכוניות "בעת שהתנגשו בעוצמה זו בזו", או "בעת שהתנגשו". שבוע לאחר מכן, 32% ממי שהשאלה שהוצגה בפניהם כללה את התיאור "בעוצמה" נזכרו שראו זכוכית שבורה – שלא הייתה בסרט – לעומת 14% בלבד מקרב מי שהמילה "בעוצמה" לא הוזכרה בפניהם. עצם הרמז על מהירות גבוהה גרם להם למלא את הזיכרון שלהם בתמונות של הרס.

כשתיאור של הפגנה או מסיבת עיתונאים נמסר בלוויית פרשנות מוטה, אתם תזכרו אותו אחרת מכפי שהייתם זוכרים לו צפיתם בו ללא פרשנות. ויכוח פוליטי הופך לסערה קטלנית

מרבית בני האדם מעולם לא נתבקשו להעיד בבית משפט בנוגע לתאונת דרכים, אבל כולם נתבקשו לגבש דעה בנוגע לדמות ציבורית או אירוע ציבורי, במסיבת קוקטייל או בקלפי. ומהיכן אנו מקבלים את המידע שעל פיו אנחנו מגבשים דעה? הרשת או רשתות הכבלים הופכות אט אט למקורות העיקריים שלנו, והן מציגות את עצמן כניטרליות אבל לרוב הן מקדמות סדר יום מוטה. כשתיאור של הפגנה או מסיבת עיתונאים נמסר בלוויית פרשנות מוטה, אתם תזכרו אותו אחרת מכפי שהייתם זוכרים לו צפיתם בו ללא פרשנות. ויכוח פוליטי הופך לסערה קטלנית.

בשנת 2004, נפוץ בתפוצה רחבה מאוד צילום של המועמד לנשיאות ג'ון קרי בחברת ג'יין פונדה, במחאה אנטי מלחמתית. חיילים לשעבר זעמו, אבל התמונה התגלתה לאחר מכן כמזויפת. התקרית הניעה את לופטוס לבדוק האם דימויים מטופלים כאלה של אירועים פומביים יכולים לשנות את זיכרונותיהם של אנשים. היא ועמיתיה השתמשו בתמונה המפורסמת שבה נראה גבר עומד מול טנק בכיכר טיאנאנמן הסינית, תמונה שהופיעה בשער ה"טיים" ב-1989, והוסיפו קהל משני צדי הכביש. נבדקים שבפניהם הוצגו התמונה האמיתית והמזויפת, העריכו שיותר אנשים נכחו באירוע. החוקרים טיפלו גם בתמונה מתקרית עכשווית יותר, בהפגנת מחאה שקטה ברומא. איטלקים שראו את התמונה שהוספו לה כוחות משטרה לפיזור הפגנות זכרו את האירוע כאלים יותר.

האם אנשים עשויים לזכור אירועים פומביים שמעולם לא התרחשו? בשנת 2010, בעקבות עבודתה של לופטוס, כתב של המגזין Slate ויליאם סלטאן (Saletan) ערך ניסוי על קוראיו, ואז ניתח את התוצאות ופרסם אותן בשיתוף מעבדת המחקר של לופטוס. הקוראים ראו צילומים של שלושה אירועים אמיתיים וצילום אחד של אחד מחמישה אירועים מזויפים, שנוצר מעיבוד של תמונה והוספת כותרת מטעה. בצילום מזויף אחד נראה הנשיא בוש נופש בחברת שחקן בייסבול מקבוצת "יוסטון אסטרוס" בעת שהתרחשה סופת ההוריקן קתרינה. בתמונה אחרת נראה הנשיא אובמה לוחץ את ידו של הנשיא מחמוד אחמדינג'אד. קוראים התבקשו להיזכר באירוע ולתאר איך חשו כששמעו על כך לראשונה.

במחצית מהמקרים, אנשים אמרו שהם זוכרים את האירוע שלא היה, ורובם של אלה נזכרו שראו את האירוע בחדשות. הם נזכרו שהיו "המומים", או חשו "רגשות מעורבים", ש"התכווצו באי נוחות". יתכן שחלקם שיקרו, אבל כשנאמר להם שאחד מן האירועים לא התקיים כלל, ב-37% מהמקרים הקוראים ניחשו ובחרו את האירוע הלא נכון. בעיניהם, האירוע הבדוי לא היה רק אמיתי אלא אמיתי יותר מאחדים מהאירועים שהתרחשו באמת.

אם אנחנו מדמיינים סצנה בפרטי פרטים, ניטה להניח שחווינו אותה באמת ושהיא שייכת למה שקרה לנו באמת

זיכרונות שווא הם דוגמאות למה שפסיכולוגים מכנים בשם "טעויות בבקרת המקור" (source-monitoring errors). כשאנו חושבים על דימוי או עובדה, המוח מנסה לזהות את מקורם: האם הם נאגרו בזיכרון או שאנחנו פשוט מדמיינים? לעתים קרובות אנחנו משתמשים בקווים מנחים בלתי מודעים, או בתהליכים היוריסטיים, כדי לקבוע מהו המקור. אם אנחנו מדמיינים סצנה בפרטי פרטים, ניטה להניח שחווינו אותה באמת ושהיא שייכת למה שקרה לנו באמת. לעתים אנו משתמשים בעיבוד שיטתי מודע יותר: כשאנו יודעים שהיינו במקום אחר בזמן ההתרחשות, ההיגיון יגיד לנו שלא יתכן שחווינו אותה.

היכרות מניבה שכנוע

"טיפולי ההמרה, הגמילה מהומוסקסואליות, של מייק פֶּנְס הצילו את נישואיי". הכותרת הזו התפרסמה ב-2016 ב- Nevada County Scooper, שהוא אתר חדשות סטירי. זו כותרת אבסורדית, אבל אם נתקלים בה מספיק פעמים משהו בה מתחיל להישמע אמיתי. וזה מה שקרה במחקר מדעי. הפסיכולוג גורדון פניקוּק (Pennycook) מאוניברסיטת קנדה שברג'ינה הראה לנבדקיו שש כותרות אמיתיות ושש בדויות, שכולן נאספו מהרשת (בין הכותרות הבדויות: "ליל הבחירות: הילארי הייתה שיכורה והחלה להתמזמז עם מוק ופודסטה", ו"לאחר היבחרו טראמפ עומד לאסור על הקרנת תכניות טלוויזיה המקדמות פעילויות הומוסקסואליות"). המשתתפים ענו על מספר שאלות ואז נחשפו שוב לכותרות, בתוספת כותרות חדשות, ודירגו את רמת אמינותן. 4 אחוז מהנבדקים האמינו לכל כותרת בדויה חדשה. כשמדובר היה בכותרת בדויה שהם כבר קראו דקות מוקדם יותר, שיעור המאמינים עמד על 8 אחוז. "לא מדובר בהרבה אנשים, אבל שיעורם הוכפל", אומר פניקוק. "זה עצוב בעיניי, אבל מאוד מעניין".

ב-20 באפריל 1945 בישר בתקשורת על הניצחון הקרוב של גרמניה: יוזף גבלס. תצלום: הארכיון הלאומי של גרמניה, ויקיפדיה

חשיפה חוזרת גורמת לדברים להיראות לנו אמיתיים יותר, וזו תופעה הידועה בשם "אפקט האמת האשלייתית". פסיכולוגים מציעים שני הסברים עיקריים לכך. ראשית, אם אתם שומעים משהו פעמים רבות, מאנשים רבים, אתם מניחים שזה כנראה נכון. תשעה מעשרה רופאי שיניים חושבים ככה. "באינטרנט, זה כבר לא משנה כמה משונה האמונה הזו", אומר סטיבן לוואנדובסקי (Lewandowsky), חוקר מוח מאוניברסיטת בריסטול האנגלית. "כשנכנסים לרשת, אפשר למצוא קהילה של אנשים שחושבים כמוכם. דוגמה מובהקת היא המאמינים כי כדור הארץ הוא שטוח".

יתכן שאנו מקשרים בין רהיטות לאמיתות, משום שאמיתות נאמרות שוב ושוב יותר מכזבים ולכן קל לנו יותר לעבד אותן

אבל מה שנדמה כקונצנזוס אינו מסביר את מה שקורה לאנשים שרק קוראים משהו במסגרת ניסוי. הם כנראה נסמכים על היוריסטיקה בלתי מודעת, המבוססת על שטף של עיבוד: ככל שאנחנו מעבדים הצהרה בקלות רבה יותר – בין אם הדבר נובע מכך ששמענו אותה קודם או משום היא כתובה בפונט שקל לנו לקרוא – כל נעדיף לראות בה אמת. יתכן שאנו מקשרים בין רהיטות לאמיתות, משום שאמיתות נאמרות שוב ושוב יותר מכזבים ולכן קל לנו יותר לעבד אותן.

אפקט האמת האשלייתית יוצר בדרך כלל אמונות כוזבות, ולא בהכרח זיכרונות שווא, אבל הוא נסמך על אופני הפעולה של הזיכרון. זהו עיקרון נוסף שמקדמי תעמולה יכולים לנצל כדי להשתמש במערכות הזיכרון שלנו כנשק נגדנו. והוא עלול להוביל לזיכרונות שווא. בניסוי אחד, המשתתפים קראו בפעם הראשונה מספר ידיעות כוזבות וחזרו כעבור חמישה שבועות כדי להעריך אותן. הם היו משוכנעים למדיי שהם כבר נתקלו בעבר בידיעות הללו, מחוץ למעבדה – הם טעו בייחוס המקור לידיעות. כדי לזכור משהו, עלינו קודם כל להאמין לו.

כשאינכם יודעים עד כמה טענה היא אמיתית, יתכן שכדאי לכם לבטוח בתחושת הבטן שלכם ולהשתמש ברהיטות כסימן. אבל חוקרים מוצאים כי אפקט האמת האשלייתית עלול להשפיע אפילו כשאנשים יודעים את התשובה הנכונה. כשאנו רואים את אותה הצהרה מספר פעמים הדבר עשוי להקנות אמינות לטענה כי "סארי הוא שמה של חצאית משובצת שהסקוטים נוהגים ללבוש", גם עבור מי שיודעים שלחצאית הזו קוראים "קילט". בעבר, חוקרים חשבו שאנחנו בודקים קודם כל את מאגר הידע שלנו ופונים לעזרת הרהיטות אם המאגר הזה ריק. אבל למעשה אנחנו נוהגים בצורה הפוכה: אנחנו מחפשים קודם את הרהיטות, והידע משמש גיבוי בלבד. כולנו, מסתבר, בודקי עובדות רשלניים מאוד.

ואין כל טעם להזהיר אנשים מפני השפעת הרהיטות. במחקר שנערך לאחרונה, אזהרות כאלה הובילו לכך שהשפעת הרהיטות ירדה למחצית, אבל לא נעלמה. אז האם אנחנו יכולים לפחות לתקן את זיכרונותיהם של אנשים לאחר שאגרו בהם מידע כוזב?

שנים לאחר מותו, ממשיכים להתקבל דיווחים מאנשים שרואים אותו בחיים. תצלום: בוני נטקו

אי אפשר למחוק את מה שראיתם

בשנה שעברה נפוץ סרטון שבו נראתה אֶמה גונזלס, שניצלה מן הטבח בתיכון בפארקלנד, קורעת את החוקה האמריקנית. למעשה, זה היה סרטון מזויף, ובמקור גונזלס קרעה לגזרים מטרת-ירי ממטווח, בסרטון שצולם כדי ללוות מאמר דעות שכתבה בעד הגבלת מכירתם של כלי נשק בארה"ב. אף שבסופו של דבר אנשים ראו את הסרטון המקורי, הגרסה המעובדת בוודאי נחרטה היטב בזיכרונם. אחד מחברי איגוד הרובאים הלאומיהגיב בציוץ בטוויטר, "התביעה [של גונזלס] שאוותר על זכויותיי, היא בדיוק כמו קריעת החוקה האמריקנית לגזרים". הזיכרון מסוגל להפוך דימויים פיגורטיביים ומדומיינים לאירועים שברור כי התרחשו.

ג'נט קוּק, כתבת של הוושינגטון פוסט, זכתה בפרס פוליצר ב-1991 על כתבתה על אודות ילד עני בן שמונה מהעיר וושינגטון, המכור להרואין. היא החזירה את הפרס כשהתגלה כי הילד אינו קיים. שני עשורים לאחר מכן, הכתבה שימשה בניסוי. חוקרים הציגו אותה כבדויה או כאמיתית. אחרי קריאת הכתבה, נאמר לאחדים מן הנבדקים, אשר בפניהם הוצגה הכתבה כאמיתית, כי פרט חשוב בה הומצא. לאחר מכן כולם נתבקשו לדרג אמונות שונות. מי שקראו את הכתבה כאמיתית ללא התיקון, נטו יותר להאמין יותר ממי שלא קראו אותה כי "תוכניות חברתיות שנועדו לסייע לצעירים נכשלות תמיד". אבל מי שקראו את הכתבה ונאמר להם כי משהו בה זויף, עדיין האמינו בטענה הזו באותה מידה. התיקון לא שינה דבר. עבור חלק מהטענות, גם המידע כי הכתבה הייתה מפוברקת לא עזרה.

אפילו כשתמונה אינה מזויפת בצורה משוכנעת, היא עדיין יכולה לטעת רעיון במוחנו

דימויים מזויפים עשויים להשפיע עלינו לא פחות מנראטיבים בדויים. רוברט נאש (Nash), פסיכולוג מאוניברסיטת אסטון שבאנגליה (ונינּה האקדמי של לופטוס) הראה לנבדקים בבריטניה תמונה מן החתונה המלכותית של הנסיך ויליאם עם קייט מידלטון. חלקם ראו את התמונה המקורית, חלקם ראו גרסה מעובדת היטב שנוספו לה מפגינים ושוטרים ואחרים ראו גרסה מזויפת ברישול שאיש לא יכול היה לחשוב בטעות שהיא אמיתית. מאוחר יותר, הם נתבקשו להעריך מזיכרונם את שיעור המפגינים מקרב הצופים בחתונה. מי שראו את אחת משתי התמונות המזויפות, העריכו את מספר המוחים ככפול מכפי שהיה בתמונה המקורית. "אפילו כשתמונה אינה מזויפת בצורה משוכנעת", אומר נאש, "היא עדיין יכולה לטעת רעיון במוחנו".

צולם ליד מגידו: מי רואה פה חייל בריטי מימי המנדט? תצלום: Aviad2001, ויקיפדיה

תמונה המזויפת ברשלנות שותלת במוחנו מחשבה על מפגינים אבל היא גם שותלת בו את המחשבה ההפוכה: מפגינים היו שם – לא! לרוע המזל, הרעיון הסותר נעלם, ומניח לעצם הדימוי של מפגינים להשפיע עלינו – אולי משום שאנחנו מצטיינים בהיזכרות באירועים קונקרטיים ושלילתם רק מפריעה לנו, כמו פתקית המוצמדת בקלילות לצילום וקל מאוד להסיר אותה ממנו. ישנה טענה פילוסופית, הנתמכת על ידי המחקר הפסיכולוגי העכשווי, ולפיה כדי להבין משהו אנחנו חייבים ראשית להאמין בו. כדי לתפוש את מושג המפגינים בחתונה, המוח קולט ומנסה את המושג, ויוצר עולם שבו הוא אמיתי. לראות פירושו להאמין. וכך ידיעות ודימויים כוזבים, אף כשאנו טוענים כי איננו מאמינים בהם, עדיין נבלעים. כשראיתם משהו, אין לכם דרך למחוק אותו.

בעוד שתיאורים שאינם רהוטים ועריכה מרושלת של תמונות עשויים לטעת בנו זיכרון, כלי בינה מלאכותית חדשים עלולים לעשות את המלאכה טוב יותר. הטרנד הלוהט בתחום הבינה המלאכותית הוא "למידה עמוקה", במסגרתה תוכנה שנבנתה בהשראת המוח מנסה לחקות רשתות נוירונים מורכבות כדי לזהות דפוסים ולקבל החלטות. הדבר הוליד את התופעה המכונה DeepFake (זיוף עמוק). אלגוריתמים מסוגלים לשלב בין סרטונים וקטעי אודיו שאינם קשורים ולייצר סרטונים שבהם אנשים אומרים או עושים דברים שמעולם לא עשו או אמרו. בסרטון אחד כזה שהועלה לרשת, קולו של הקומיקאי ג'ורדן פיל שולב עם דמותו של הנשיא אובמה, המזהיר אותנו מפני זיופים עמוקים: "למשל", אומר אובמה המזויף, "הם יכולים לגרום לי לומר דברים כמו... 'הנשיא טראמפ הוא חתיכת ח** גדול".

ככל שהזיופים יהפכו לריאליסטיים יותר, הם יזדחלו עמוק יותר אל תוך ראשינו, ועד שיוכחו כמזויפים או עד שלא נאמין להם, הם כבר יספיקו ליצור בנו רמיזות ואסוציאציות

אחד היישומים הראשונים של תוכנת זיופים עמוקים היה השתלת ראשיהן של שחקניות מפורסמות לסרטי פורנו. ככל שהזיופים יהפכו לריאליסטיים יותר, הם יזדחלו עמוק יותר אל תוך ראשינו, ועד שיוכחו כמזויפים או עד שלא נאמין להם, הם כבר יספיקו ליצור בנו רמיזות ואסוציאציות. יצירת פורנו-נקמה של בת זוג לשעבר עלולה לפגוע בשמה באורח בלתי הפיך. ככל שהדימוי עז יותר, כך קשה יותר לשכוח אותו.

זיופים עמוקים עלולים לשכנע אתכם שביצעתם פשע שמעולם לא ביצעתם. לופטוס ואחרים הראו כי קל לשתול זיכרונות אוטוביוגרפיים. כשליש מן המשתתפים בניסויי מעבדה אימצו זיכרונות כאלה ללא מחאה. כשמספרים לכם סיפור בדוי שלפיו בילדותכם הלכתם לאיבוד בקניון, טסתם בכדור פורח, שפכתם משקה על הורי הכלה בחתונה או אפילו ראיתם אדם שנכנס בו שד, אתם עלולים להיזכר באירועים הללו, ואפילו להוסיף להם פרטים חדשים. נאש השתמש בסרטונים מעובדים כדי לדרום לאנשים להאמין שהם רימו בהימורים. המרחק מכאן ועד לאפשרות שחוקרים מושחתים ישתמשו לרעה בזיופים עמוקים ריאליסטיים – בשילוב חקירה משכנעת – כדי לשכנע חפים מפשע להודות בפשעים שלא ביצעו, הוא קצר.

נאש אומר "יותר ויותר קשה לאנשים להבחין בין אמת וכזב בזיכרונותיהם שלהם". עיבוד תמונה הוא עניין ישן, אבל כשצופים בסרטון מזויף ברשת שיש בו שפע פרטים, "האמינות של הדימוי מוכפלת פי מאה".

מי עלול להיות מרומה?

אתם אולי חושבים שאתם חסינים מפני התערבות בזיכרונותיכם. אתם מזהים בקלות ידיעות ודימויים מזויפים. וכשהמידע מתוקן, אתם מתקנים את הזיכרון שלכם בהתאם. נכון שישנם מי שמועדים יותר למידע כוזב וזיכרונות מטופלים. אבל איש אינו חסין כל הזמן.

קבוצה אחת של גורמים כוללת את המידה שבה אנשים מנסים להיאחז במציאות. נטייה לשקוע בתגובות לחוויות מקושרת עם זיכרון אוטוביוגרפי נזיל יותר. אנשים שקיבלו ציון גבוה בסולם ההתמסרות לחוויה ("כשאני מאזינה למוזיקה אני יכולה לשקוע בה עד כדי כך שאני לא שמה לב לשום דבר אחר") הם בעלי זיכרונות מדויקים פחות. אנשים שחוו חוויות דיסוציאטיביות – הם שכחו למה הם נכנסו לחדר או שהם נוהגים לחלום בהקיץ חלומות שנדמים להם אמיתיים – זוכרים זיכרונות שווא של מילים בניסויים כמו ניסוי הכיסא.

פניקוק גילה כי הנטייה להאמין ל"בולשיט פסבדו-עמוק" חוזה את מידת האמונה שיש לנו מלכתחילה בחדשות מזויפות. אנשים שנוטים לייחס עומק למשפטים מעורפלים שנוצרו על ידי ערבוב המילים בציוצים של דיפאק צ'ופרה ("אנחנו באמצעה של פריחה תדירה ביותר של רב-חיבוריות שתעניק לנו גישה למרק הקוונטי עצמו") התקשו להבחין בין כותרות של חדשות אמיתיות ומזויפות. נדמה כי מי שנוטים להשתקעות, ניתוק ומיסטיקה נוטים יותר ליצירת עולמות פנימיים משלהם, ובכלל זה זיכרונות, ואינם מסוגלים להבין בין תפישה ובין דמיון.

גם ליכולת הקוגניטיבית יש תפקיד. במחקרים, היזכרות כוזבת מתאימה לאינטליגנציה נמוכה יותר, תפקוד זיכרון (היכולת לשמר ולעבד מידע במודע) נמוך יותר וביצועים גרועים יותר במטלות של תפישה כמו הבחנה בין צלילים וזיהוי פנים. אנשים שתפקוד הזיכרון שלהם גרוע נוטים יותר לשמר מידע על אודות אירועים שעליהם סופר להם ושלאחר מכן נשללו. ואנשים עם אי קיו נמוך נוטים יותר מכולם לבקר מישהו גם אחרי שהאשמות שווא נגדו הוסרו.

באינטרנט ובתקשורת אמרו שאבטיח נקבה מתוק יותר. נכון? תצלום: דימיטרי באייר

הגיל גם הוא משפיע. אנשים בני יותר מ-65 מצליחים פחות מן הצעירים מהם לעדכן את אמונותיהם אחרי שמיתוס הופרך. אולם לעתים הם מצליחים יותר להתנגד להשפעת המוּכרוּת – אולי משום שהם נסמכים על ידע יותר מאשר על תחושת בטן. או שהם טובים יותר בשליפה ויישום של ידע אחרי עשרות שנים של ניסיון.

המעבדה של לופטוס מצאה גם מגוון של גורמים אישיים הקשורים לזיכרון המועד למידע כוזב: שאפתנות אישית גבוהה, התמדה ויכולת התמודדות. גורמים כאלה מביאים אנשים לבטוח מדי בזיכרונותיהם.

אולם איש אינו חסין מפני זיכרון נגוע. פניקוק גילה לאחרונה כי שלושה גורמים – יכולת קוגניטיבית, צורת חשיבה אנליטית, והימנעות מאי ודאות – אינם מצליחים לנטרל את אפקט המוכרות ולמעשה אין להם כל השפעה עליו.

תרמיות של הזיכרון מעצימות שברים חברתיים מתוך נקודות מבט שנויות במחלוקת

גורמים נקודתיים עלולים להשפיע עלינו כשאנחנו מועדים במיוחד לשיבושים במחשבה, כך גילתה לופטוס. זיכרונות שנשמרו בזמן שמנעו מאיתנו שינה קלים במיוחד לשינוי. כשאיננו ישנים בלילה, נפתחות בפני הנראטיבים הכוזבים דרכים שבאמצעותן הם משבשים את זיכרונותינו.

אנחנו גם נוטים לומר שאירוע מסוים התרחש כשסיפר לנו עליו מקור אמין – כמו הורה. ואנחנו נוטים להאמין באירועים שמתאימים לאידיאולוגיות שלנו. לופטוס השתמשה בדימויים מפוברקים של אירועים פומביים וגילתה כי אנשים בעלי השקפה ליברלית נוטים יותר מאשר חבריהם השמרנים לזכור את הנופש (המזויף) של בוש במהלך הסופה קתרינה, ושמרנים נטו יותר להיזכר בלחיצת היד (המזויפת) של אובמה עם אחמדינג'אד. במחקר של פניקוק על השפעת המוכרות שנעשה בו שימוש בכותרות של ידיעות מזויפות ("הילרי הייתה שיכורה!) תומכי טראמפ וקלינטון התקשו יותר להאמין לסיפורים אמיתיים שהאירו את המועמדים הנבחרים שלהם באור שלילי (אבל אפילו במקרים כאלה, אנשים זכרו דברים שלא רצו להאמין בהם).

מחלוקת היא עניין אחד. כנגד אמונות עובדתיות רבות ניתן להביא טיעוני נגד – בתנאי שישנן ראיות. תרמיות של הזיכרון הן עניין אחר. הן מעצימות שברים חברתיים מתוך נקודות מבט שנויות במחלוקת. ידיעות חדשותיות מזויפות ודימויים מזויפים "יצרו יותר ויותר הזדמנויות למחלוקות בין קבוצות", אומר נאש. אנשים יאמינו ויזכרו את מה שמתאים להשקפותיהם ואם משהו לא יתאים הם יאמרו שהוא היה מזויף.

כשאינכם רק יודעים משהו אלא גם מסוגלים לשחזר אותו במוחכם, האם תקשיבו למישהו שאומר לכם, שאינכם רק טועים אלא בעצם משוגעים?

מאת'יו הטסון (Matthew Hutson) הוא כתב מדע פרילאנס המתגורר בניו יורק. הוא מחבר הספר The 7 Laws of Magical Thinking.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2019 Sussex Publishers LLC.Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: קוביות פריזמה. תצלום: MirageC, אימג'בנק / גטי ישראל