גורל של חבילה בעולם לא מושלם

כיצד יתכן שכיום, על אף ההתקדמות הטכנולוגית המרשימה של העשורים האחרונים, הבעיה הלכאורה-פשוטה של העברת חבילה ממקום אחד למשנהו במהירות וביעילות טרם נפתרה בצורה המניחה את הדעת. שילוח בינלאומי הוא עדיין תהליך ארוך, מסורבל ויקר, הנדרש להליכים בירוקרטיים שלא השתנו כמעט במאה האחרונה.

משלוח של חבילה מארץ המקור לארץ היעד מחייב, לפי החוק, רישום מדויק של תוכן החבילה ויעדה. לשם כך מעסיקים המכס המקומי, וחברות השילוח הפרטיות, עמילי מכס שתפקידם המרכזי להשוות את אוסף תעודות המשלוח אל מול תוכן החבילות, ולדאוג לתשלום המיסים הנדרשים. גם בהגיעה לארץ היעד, עוברת החבילה תהליך דומה, שבו עמיל מכס מבצע פעולה מקבילה לזו שביצע עמיתו בארץ המקור.

תהליך השילוח (באדיבות המחבר)

משועממים? מן הראוי שתהיו.

התהליך הזה, שגרסתו המודרנית הוחלה ב-1789 בארצות הברית (קבלת חוק המכס הראשון בקונגרס) ושמקורותיו באימפריה הרומית, מתקיים עד היום בשינויים קלים בלבד. עמילי מכס רבים עדיין נועצים בספר מודפס עב כרס, המציין את קטגוריות המכס השונות לסיווג ומיסוי כל פריט שמתקבל. רק בשנים האחרונות עבר הספר דיגיטציה והועלה לרשת. מי שמשלם על אי היעילות הזו הוא הצרכן הסופי.

שילוח  כמטפורה

הקורא הסביר יתהה וודאי מדוע אני מעסיק אתכם בנושא כה אפור ומשמים. העניין הוא, שבעיית השילוח כשלעצמה היא מטפורה למשהו עמוק הרבה יותר.

בפרפרזה על זיגמונד פרויד: לפעמים שילוח אינו רק שילוח. מושג החבילה מייצג כל סוג של טובין, מט"ח, או נכסים שאנחנו רוצים להעביר מארץ אחת לאחרת, או לחילופין לרשום תחת בעלות חדשה.

שלושת העקרונות – זהות, בעלות, ואמון – שהם הבסיס לכל עסקת חליפין באשר היא, ממומשים כיום בצורה מסורבלת ולא יעילה, ממש כמו בימי קדם

לשם כך נדרש חוזה כתוב או בלתי-כתוב בין המוכר לקונה. חוזה כזה מחייב שכל צד יאמין שהאחר הוא אכן מי שהוא טוען שהוא (זהות), שהטובין קיימים והם בבעלותו של המוכר (בעלות), ושהקונה אכן ישלם למוכר תמורתם (אמון).

שלושת העקרונות הללו (זהות, בעלות, ואמון) שהם הבסיס לכל עסקת חליפין באשר היא, ממומשים כיום בצורה מסורבלת ולא יעילה, באמצעות סדרה של אישורים נוטריוניים המופקים ידנית ואמינותם מוגבלת –  ממש כמו בימי קדם.

כל זה עומד להשתנות בקרוב.

כך שמרו על אמון עד לא מזמן. תצלום: סמואל זיילר

זהות היא המפתח

כל בעלות על נכס, לא כל שכן האפשרות למכור אותו, מסתמכת על העובדה שלבעל הנכס יש זהות שניתן לאמת.

שוו בנפשכם שהייתה לכל אחד מאתנו זהות בינלאומית אחת (זה"ב). כזו שלא ניתן לזייף או להכחיש. דמיינו שהרחבנו את הרעיון כך שיחול גם על חפצים, סחורות נכסים שונים ושירותים (שלכל אחד מהם תינתן זהות כזו) –  והנחתם את הבסיס לשינוי מהותי בעולם.

זהות כזו, תקושר לכל פרטי המידע האישיים של כל אחד מאתנו. היסטוריית האשראי, מידע רפואי, רישומי בעלות ועוד. דמות רפאים דיגיטלית, שאינה ניתנת להעברה (עד כדי זיהוי ביומטרי). גרסה קיברנטית של האני שבבעלותך הבלעדית, שאינה שייכת או סרה למרותם של מדינות, שלטון מקומי או חברות כמו גוגל או פייסבוק.

הופכים את מושג הזהות

כשנתת לאותם גופים מסחריים וגם מדינתיים שליטה על ניהול והוכחת זהותך, הפקרת את האני שלך בידיהם ואפשרת להם לנצל אותו לטובת מעקב ובניית פרופיל שלך, הכולל את הרגלי חייך

כיום, הזהות, או אוסף הזהויות המשויך לאדם, מסופקים על ידי צד שלישי כגון מדינות, או ארגונים מסחריים גדולים. הוכחת הזהות, והרישומים המקושרים אליה נמצאים בשליטתם של אותם גופים שעל הסכם המשתמש שלהם חתמת (ככל הנראה מבלי לקרוא) ובדרך כלל מצוין בו שהמידע והזהות שלך אינם בשליטתך המלאה.

כשנתת לאותם גופים מסחריים וגם מדינתיים שליטה על ניהול והוכחת זהותך, הפקרת את האני שלך בידיהם ואפשרת להם לנצל אותו לטובת מעקב ובניית פרופיל שלך, הכולל את הרגלי חייך.

אבל זה המידע שלך. האני שלך. מדוע שתרשה?

זהות בינלאומית שאינה בשליטת מדינות או חברות מסחריות, אינה יכולה להתפתח מתוך המנגנונים הקיימים תוך שמירה על פרטיות ובעלות על המידע האישי. רק אתה אמור לאפשר גישה לזה"ב שלך או לפרטי מידע המקושרים אליו, באופן פרטני ובררני.

בשנת 1993 כתב אריק יוז, מתמטיקאי, איש מדעי המחשב ואקטיביסט רשת, בספרו "מניפסט הסייברפאנק" את המילים הבאות: "ברוב המקרים זהות אינה דבר שאתה נדרש להציג. כשאני קונה עיתון ומשלם עליו במזומן לא מבקשים ממני להזדהות. כשאני שולח דואר אלקטרוני, ספק האינטרנט שלי לא אמור לדעת למי שלחתי אותו או מה נכתב בו [...] כשמנגנון השילוח (של הדוא"ל) דורש ממני אימות זהות אין לי יותר פרטיות. אין לי את היכולת לחשוף באופן בררני פרטים על עצמי, אני מחויב בחשיפה מלאה".

כדי ליצור זהות בינלאומית שתשרת אותנו, נדרש היפוך של הדרך שבה זהות כזו מנוהלת כיום. נדרשת הפקעה שלה מידיהם של ממשלות וארגונים והשבתה לידיו של כל אחד מאתנו, בעליה המקוריים והיחידים.

אלמוניות? השמיים הם הגבול. תצלום: טיילר ניקס

בשביל מה זה טוב

השאלה המתבקשת היא בשביל מה כל זה טוב. למה להשקיע זמן ומאמץ כדי ליצור זה"ב, שלא לומר לשים את כל המידע הפרטי שלך על שרת ענן בודד אי שם.

התשובה מתחלקת לשני חלקים. הראשון, כיוון שזה מועיל לכם, השני, כי לא מדובר בשרת ענן בודד אי שם (נרחיב בהמשך).

קיומה של זהות בינלאומית שאינה ניתנת לזיוף או הכחשה, שמאפשרת חשיפה בררנית של מידע אישי בצורה מאובטחת ומהירה, תאפשר ייעול משמעותי והוזלת עלותם של תהליכים רבים

קיומה של זהות בינלאומית שאינה ניתנת לזיוף או הכחשה, שמאפשרת חשיפה בררנית של מידע אישי בצורה מאובטחת ומהירה, תאפשר ייעול משמעותי והוזלת עלותם של תהליכים רבים שכיום עדיין צורכים זמן ומאמץ מיותרים.

נוטריונים, עורכי דין, רואי חשבון והשרות הציבורי מרוויחים סכומי עתק על חשבון זמנו וכספו של האזרח, בכל פעם שזה נדרש לבצע פעולות פשוטות כגון שילוח חבילה לחו"ל, רכישת נדל"ן, או השקעה באג"ח מקומי או גלובלי. הפעולות האלו חייבות להתייעל.

אם תיושם זהות בינלאומית אחידה, יהיה ניתן לבנות מערכות ממוכנות שישנעו חבילה מארץ המקור אל היעד ללא צורך בהתערבות אנושית. מערכת שכזו תזהה בוודאות את השולח, על פי הזה"ב שלו, תקלוט את כל הפרטים האישיים הרלוונטיים לצורך המשלוח (ורק אותם), תנפיק זה"ב ייחודית לחבילה עצמה ותשלח אותה אל הנמען לפי הזהות הבינלאומית שלו והכתובת המקושרת אליה. המכס, והתשלומים הנלווים, אם יש כאלה, יבוצעו אוטומטית, כיוון שהחבילה נושאת עמה את הזהום ופרטי המידע של השולח, הנמען והחבילה עצמה. כשיוודאו כל הפרטים, יועבר התשלום עבור החבילה לשולח ללא שיהוי כיון שהזה"ב של כלל המעורבים (כולל החבילה עצמה) ודאו באופן שאינו ניתן לזיוף או הכחשת העסקה. שלל בעלי המקצוע המעורבים היום בעסקה כזו יאבדו אמנם את מקום עבודתם, אבל השולח והמקבל ירוויחו זמן וכסף שהיה מושקע בעבר בבירוקרטיה מיותרת.

פשוט. אם כי מנוגד לחלוטין לאינטרס של מי שנהנים כיום משרשרת המזון.

בעיית השילוח של חבילות היא רק דוגמה אחת לתועלת שבישום זהות בינלאומית ייחודית. גם מידע רפואי, ובנקאי שנשמרים היום במחשביהם המאובטחים (?) של בנקים וחברות ביטוח, מחוץ לשליטתו של האדם אותו הם מייצגים, יקושרו וישמרו תחת תשתית הזה"ב ובשליטתו הבלעדית של בעליהם החוקיים. המצב שבו בנק או חברת ביטוח מסרבים למסור מידע השייך ללקוח, או לחילופין מעבירים אותו בחלקו או בשלמותו לצדדים שלישים ללא הסכמתו, יעבור מהעולם –  בלי קשר לשאלה האם קראתם את האותיות הקטנות בחוזה.

רעיון פורץ דרך אחר (שבו דנים מזה שנים מספר בעולם הפרסום הדיגיטלי) מדבר על קניית המידע האישי (המשמש את המפרסמים לפרסום ממוקד לקוח) ישירות מהמשתמש, במקום לעקוב אחריו ולנסות לפענח את הרגלי הגלישה שלו, את כוונותיו הצרכניות ואת פרטיו הדמוגרפים.

במקום להיות נתונים למעקב מתמיד כשהפרטים האישים שלכם מאוחסנים באינספור שרתים של חברות כאלה ואחרות מחוץ לשליטתכם, אתם תחליטו איזה מידע אתם מוכנים למכור ולמי, תמורת שירותים חינמיים ברשת או מחוץ לה. אחרי הכול, זה המידע שלכם, רכושכם הדיגיטלי, ואין סיבה שתתנו את כולו או מקצתו כברירת מחדל, רק כדי לקרוא צהובון חינמי או לגלול תמונות של חתולים ברשת חברתית "ללא עלות".

נשמע טוב, נכון? אז למה שלא נתחיל בישום הפרדיגמה הזאת כאן ועכשיו?

כרגיל, לטבע האנושי יש מה להגיד בעניין.

מחסום תרבות

רוב מוחלט של האנשים כיום סומכים בעיניים עצומות על הבירוקרטיות המנהלות את חייהם. בנקים, עורכי דין, נוטריונים וארגונים ממשלתיים

רוב מוחלט של האנשים כיום סומכים בעיניים עצומות על הבירוקרטיות המנהלות את חייהם. בנקים, עורכי דין, נוטריונים וארגונים ממשלתיים. המוכר והידוע תמיד נדמה נכון יותר מהחדש שאינו ידוע. רק לאחר זמן רב, כשהחדש יתקבל ויהפוך למוכר יתייחסו אליו באותה רמת אמון כאל מה ש-"תמיד היה שם". הנטייה האנושית הזו אינה ניתנת לשינוי ולכן אין טעם להיאבק בה. כל פתרון מערכתי שישאף לקדם זה"ב יצטרך לנהל תהליך ארוך טווח המגשר על הפער המנטאלי בין "מה שמוכר כרגע" ל-"מה שיהיה מוכר" בתום התהליך.

כדי לתכנן תהליך גישור כזה, צריך למצוא את הנקודות הכאובות שיטרידו את האדם הרגיל ולתת להן מענה. המחסום הראשון קשור כנראה באבטחת המידע. בני אדם סבירים שיתבקשו לשמור את המידע הפרטי ביותר שלהם במודע תחת זהות בינלאומית ייחודית יבקשו להבטיח שהמידע לא ידלוף ולא יגיע לגורמים שאינם מוסמכים. יש אירוניה מסוימת בעובדה שתהליך שאמור לתת לאנשים שליטה ורמת אבטחה גבוהה יותר במידע הפרטי שלהם ייתקל בספק מצד הציבור, כשמצבו הנוכחי של אותו ציבור גרוע בהרבה. אבל כפי שאמר קורט וונגוט בספרו המפורסם "בית מטבחיים 5": ככה זה. פעולה אקטיבית (העברת המידע למערכת מבוססת זה"ב) תמיד תעורר יותר ספק מפעולה פסיבית (השארתו בידי המוסדות המוכרים).

טכנולוגים שיתבקשו לתת מענה לאתגר הזה יתכננו מן הסתם מערכת מבוזרת, שבה המידע האישי של כל אחד מהמשתמשים פרוס לפרוסות דקיקות ומפוזר באלפי שרתים על פני הגלובוס, כך שכל פיסה היא חסרת משמעות בפני עצמה, ורק המשתמשים, המחזיקים במפתח, יכולים לארוג את המידע לרשומות בעלות משמעות. הדבר דומה למתבגר שמעביר את היומן הסודי שהוא מנהל במגרסה, מסמן כל גזיר בסימן המוכר רק לו ומחביא אותם ברחבי הבית, כך שרק הוא יוכל לשחזר מן הגזירים את היומן המקורי.

אלגנטי, ועבור רובם המוחלט של האנשים זהו ג'יבריש מוחלט.

נסו לקרוא את התיאור הטכנולוגי הזה לאדם ממוצע ולשכנע אותו שמדובר במערכת שתשמור על המידע האישי שלו מאובטח ובשליטתו. רוב הסיכויים הם שתתקלו במבט מזוגג.

מבוך אינסופי? לאן נגיע? תצלום: לואמן קרלסון

אנשים הם יצורים פשוטים למדי. כדי להניע אותם לפעולה נדרש להציג להם רווח ממשי ומוחשי (ולעתים גם מידי) מחד גיסא, או להפחיד אותם מאידך גיסא. אם האדם ברחוב מאמין בכל ליבו שהבנק הוא המקום הבטוח ביותר לכספו (למרות ידיעות חוזרות ונשנות על התנהלות רשלנית של הבנקים) הוא לא יקשיב להרצאה המרתקת על יתרונות הבלוקצ'יין ועל כך שמטבעות וירטואליים מאובטחים ונוחים לשימוש הרבה יותר. לא אכפת לו שהמידע הרפואי שלו מוחזק על שרתים המתוחזקים על ידי צוותי טכנולוגיה שאינם העילית שבעילית ואינם מוטלאים חדשות לבקרים. מבחינתו של האדם ברחוב אלו המוסדות בהם הוא בוטח כיוון שהם תמיד היו שם.

צריך להתוות דרך שבתחילתה המוסדות שבהם אנשים בוטחים ישרו את האמון שניתן בהם על הטכנולוגיות החדשות, שעל בסיסן תבנה תשתית הזהות הבינלאומית

כדי להתגבר על המכשול הפסיכולוגי הזה צריך להתוות דרך שבתחילתה המוסדות שבהם אנשים בוטחים (בנקים, חברות ביטוח וכו') ישרו את האמון שניתן בהם על הטכנולוגיות החדשות, שעל בסיסן תבנה תשתית הזהות הבינלאומית. במידה רבה אנו מבקשים מבעלי התשתיות הקיימות לסייע לנו לבנות את המערכות שיהפכו אותן לבלתי רלוונטיות.

כיון שלא ניתן לצפות לשיתוף פעולה נלהב מצדן, יש צורך להכריח אותן.

אבל איך אפשר להכריח תעשייה שלמה, עתירת כוח וממון לפעול בניגוד לאינטרס השימור העצמי שלה? התשובה היא שיש להשתמש קודם בגזרים ורק לאחר מכן במקלות.

היסטורית, המרוויחים הגדולים מאימוץ טכנולוגיות חדשות הם מי שעשו את הצעד הראשון. בין אם זו חברה פיננסית שתאמץ את המטבעות הווירטואליים ותהפוך לבנק הווירטואלי הראשון, או חברת שילוח שתציע משלוחים זולים ומהירים מקצה אחד של הגלובוס למשנהו, השינוי יקרה, ושאר השחקנים בשווקים יאלצו ליישר קו.

כשהחברה שבבעלותה הבורסה של ניו יורק (ICE) שבה נסחרות רבות מחברות הטכנולוגיה החשובות בעולם, משיקה פלטפורמת השקעות לסחר בנכסים דיגיטליים וחוזים עתידים על הביטקוין, היא מסמנת לשווקים שהיא מאמינה בכוחו של המטבע, ובחשיבותה של פלטפורמה לסחר מבוסס אסימונים (tokens) בנכסים, וכתוצאה מכך היא משרה חלק מהאמון שניתן בה על אותן פלטפורמות חדשות. כשמארסק (Maersk) ואיי.בי.אמ (IBM) חושפים לציבור מערכת שילוח מבוססת בלוקצ'יין הם מכשירים את השימוש בה עבור חברות לוגיסטיקה אחרות, שעד כה עמדו מן הצד וחששו מתגובת הלקוחות.

הדרך תהיה ארוכה ומפותלת, אבל ההכרה ביתרונות הברורים של פלטפורמות מבוזרות מבוססות זהות בינלאומית כבר כאן.

ועדיין, נותרה בעיה אחת שצריך לפתור.

אבטחת מידע

הבה נניח שהציבור, הפקידוּת וחברות מסחריות החליטו לתת אמון במערכת מבוססת זהות בינלאומית, והם נוהרים בהמוניהם אל הפלטפורמה החדשה. האם המידע המאוחסן בה מאובטח?

התשובה היא בהחלט לא. גם אם הפרוטוקולים מאובטחים קריפטוגרפית, מפתחות ההצפנה מאוחסנים במקומות שאין אליהן גישה אלא לאדם שלו הם שייכים, והמתמטיקה מוכיחה שהמערכת בלתי ניתנת לפריצה, תמיד יוותר הגורם האנושי. בין אם מדובר בהנדסה חברתית, או בטעויות בקידוד המערכת שחושפות אותה למתקפות שונות, תמיד ימצא הנקב דרכו יצליח מישהו להתחזות למשתמש לגיטימי ולגנוב מידע.

נשמע כאילו נתקלנו בקיר. לא כן.

בעולם לא מושלם

בעולם הלא מושלם שבו אנו מתנהלים כיום, כשהמידע האישי של כל אדם ואדם מפוזר על פני שירותים ושרתים שונים ומשונים, חשוף למאות אנשים מדי יום בין אם בהרשאה (עובדי פייסבוק למשל), או שלא בהרשאה (פקיד ציבור שמנצל גישה למאגר נתונים ממשלתי תמורת בצע כסף) המצב גרוע בהרבה.

האמת היא שאף מערכת, בין אם הנוכחית או כזו שתבוסס על זהות בינלאומית ייחודית, אינה עמידה בפני גורמים חדורי מטרה וממומנים היטב שיחליטו לשים את ידם על המידע הפרטי של מאן דהוא, אם כי הקושי שתציב בפניהם האחרונה גדול בהרבה, והיכולת לטשטש את עקבותיהם תהיה קטנה בהרבה.

העולם אינו מושלם, ואיש אינו בטוח לחלוטין, אבל זהו הטוב בעולמות האפשריים. ולפחות החבילות יגיעו במהירות.

תמונה ראשית: חבילות ארוזות. תצלום: ליאונה ונטר, unsplash.com

Photo by Leone Venter on Unsplash