גם אנשים הם חיות

המוח האנושי הוא איבר מיוחד, פשוט לא עד כדי כך מיוחד. כדי להבין את בעלי החיים, עלינו להתחיל להוציא את עצמנו מהתמונה ולהתבונן בהם דרך העיניים שלהם
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

התיק של טומי השימפנזה הגיע סוף סוף לבית המשפט בשמונה באוקטובר 2014. טומי לא היה שם באופן אישי – את היום הזה הוא העביר, כמו כל יום אחר, בכלוב במגרש קרוואנים משומשים בגלוברסוויל, ניו יורק. אבל במרחק שעת נסיעה משם, בבית המשפט באולבני הבירה, טען סטיבן וייז מ-Nonhuman Rights Project שיש לראות בטומי בן אדם לפי חוקי מדינת ניו יורק. ואם זה המצב, הרי שיש לזמן את פטריק ודיאן לייברי ממגרש הקרוואנים Circle L Trailer Sales לבית המשפט כדי לקבוע אם הם כולאים אותו בצורה לא חוקית.

הנקודה המרכזית שעליה התבססו טיעוניו של וייז, כמו גם תביעות דומות שהגיש הארגון שלו בשמם של שימפנזים החיים בשבי, היא שקופים הם יצורים אינטליגנטים בעלי מודעות וחיי רגש מורכבים. "העובדות הבלתי ניתנות לערעור מוכיחות שלשימפנזים יש אוטונומיה ויכולת הגדרה עצמית, שתיהן ערכים בעלי חשיבות עליונה במערכת החוק", אמר וייז לחמשת השופטים בתיק. זהו מהלך משפטי נועז – שעד כה לא עלה יפה. בית המשפט באולבני, בדומה לערכאה נמוכה יותר לפניו, דחה את התפיסה שלטומי יש זכויות משפטיות של אדם (מעמד של personhood). אבל וייז מתכנן להמשיך במאבק ולקחת את התיק של טומי לערכאה העליונה ביותר במדינה, בית המשפט לערעורים של ניו יורק.

יש מיומנויות קוגניטיביות שנחשבו בלעדיות לבני אדם ולקופי אדם. הם מכינים כלים ומשתמשים בהם. הם זוכרים פרטים על העבר ומתכננים לעתיד. אך לפי כל המחקרים שהושוו עד כה ישירות, ביצועיהם של העורביים לא נופלים מאלה של השימפנזים

אירועים שהתרחשו במקום אחר בניו יורק עומדים בניגוד מוחלט לנכונותם של בתי המשפט במדינה לבחון את ההשלכות המשפטיות של חקר הקוגניציה בבעלי חיים. במרץ 2014 נערך זו הפעם הרביעית פסטיבל שנתי של מועדון החכה והרובה על-שם ריפ ואן וינקל מפליינוויל (כפר בן 1,000 תושבים על גדת נהר ההדסון). הפסטיבל כולל ירי-לשם-הספורט ביצורים הראויים לכאורה לזכויות משפטיות לא פחות מטומי, לפי מדדים אובייקטיביים של יכולות שכליות.

היצורים המדוברים הם עורבים, ובפליינוויל יורים עליהם ללא מעצורים במסגרת תחרות "הפל את העורב". בשנים האחרונות התגלה כי לחברים במשפחת העורביים – כולל עורבים, עורבניים ועקעקים – יש מיומנויות קוגניטיביות שנחשבו בלעדיות לבני אדם ולקופי אדם. הם מכינים כלים ומשתמשים בהם. הם זוכרים פרטים על העבר ומתכננים לעתיד. ונראה שהם אף מגיבים אלה לידע ולתשוקות של אלה. "לפי כל המחקרים שהושוו עד כה ישירות, ביצועיהם של העורביים לא נופלים מאלה של השימפנזים", אומרת ניקי קלייטון (Clayton) מאוניברסיטת קיימברידג', שמעבדתה אחראית לכמה מהתגליות המלהיבות ביותר בתחום זה.

הביטו בהם ותראו אותם

פרופ׳ ניקי קלייטון. צילום: אתר אוניברסיטת קיימברידג׳

פרופ׳ ניקי קלייטון. צילום: אתר אוניברסיטת קיימברידג׳

אנחנו מביטים בעיניהם של השימפנזים ורואים בהן את עצמנו. אנחנו מציצים בעורב ורואים ברייה זרה, שבמקומות מסוימים אפשר לחסלה ללא עונש. הטיות מסוג זה משפיעות על הדיוטות ומומחים כאחד ומעוותות את צורת החשיבה שלנו על אינטליגנציה בבעלי חיים. אין ספק שקופים הם חכמים מאוד, אבל מצד שני, את יכולותיהם הקוגניטיביות חקרנו הרבה יותר מאשר את אלה של מינים אחרים – בעיקר בניסויים שנועדו לבחון את כושרם השכלי של ילדים אנושיים. ליצורים שגופם וחושיהם דומים לשלנו יש יתרון גדול בניסויים כאלה. אם אנו רוצים להבין את בעלי החיים שונים – ודרכם להבין את עצמנו טוב יותר – עלינו לשפוט אותם במונחים שלהם.

ואת זה לא קל לעשות. אף על פי שידעתי עד כמה הם חכמים, כשפגשתי את העורביים של קלייטון בקיץ, לא הרגשתי שאני מתחבר אליהם.  כמה שבועות לאחר מכן, כשהייתה לי הזדמנות לתקשר עם זאבים בשבי, זה היה סיפור אחר לחלוטין. הייתי מודע לחלוטין לכך שבני אדם משכנעים את עצמם שכלבים וזאבים חכמים יותר משהם באמת על-ידי השלכת רגשותיהם ומחשבותיהם על בעלי החיים – ובכל זאת, זה מה שעשיתי.

צילום: אנדרה ספיקר

צילום: אנדרה ספיקר

 

כמו כולם, גם אני מלא סתירות ביחסי לבעלי חיים. יש לי כלב – ועד לאחרונה היו לי שניים. אני אוכל בשר. אני מאמין שניסויים מסוימים בבעלי חיים הם מוצדקים כיוון שהם מקדמים את הרפואה האנושית והווטרינרית. אבל ההתנסות שלי בחקר התנהגות עכברים כדוקטורנט בסוף שנות ה-80 הותירה בי חותם. לפני שהתחלתי בלימודים האלה, לא שקלתי כראוי את העובדה שאצטרך להיפטר מעשרות עכברים ברגע שכבר לא יהיה בהם צורך מחקרי. בפעמים הראשונות שהרגתי הלב שלי דפק, הפה שלי התייבש, הייתה לי בחילה והרגשתי שפל. כנראה שהייתי צריך לומר למנחה שלי שאני רוצה להחליף פרויקט. אבל המשכתי במחקר, וההריגה נעשתה קלה יותר – שגרתית אפילו. במבט לאחור, זה מדאיג אותי יותר מהתגובה האינסטינקטיבית הראשונית שלי.

יש לי כלב – ועד לאחרונה היו לי שניים. אני אוכל בשר. אני מאמין שניסויים מסוימים בבעלי חיים הם מוצדקים כיוון שהם מקדמים את הרפואה האנושית והווטרינרית. אבל ההתנסות שלי בחקר התנהגות עכברים כדוקטורנט בסוף שנות ה-80 הותירה בי חותם

עכברים לא נמצאים בשום רשימה של יצורים חכמים-במידה-מפתיעה. ובכל זאת, הניסיונות שלי להבין את חייהן החברתיים של חיות בעולם הנשלט על-ידי ריחות גרמו לי לפקפק ברלוונטיות של ניסויים שמטרתם לבחון את יכולותיהם של מוחות חייתיים מתוחכמים יותר. הידוע ביותר מבין ניסויים אלה הוא "מבחן המראָה", שתכנן גורדון גאלופ (Gallup, כיום באוניברסיטת אולבני) ב-1970. גורדון נתן לשימפנזים מעט זמן להתעסק עם מראה, ואז סימן אותם בצבע תחת הרדמה ובחן את תגובותיהם לבבואותיהם כשחזרו להכרה. השימפנזים הביטו במראה ונגעו באזור המסומן, ומכך הסיק גאלופ שהם יודעים שהם מביטים בעצמם. תפיסה של העצמי היא אחד מסימני ההיכר של תודעה מתוחכמת, ותינוקות אנושיים מתחילים להתנהג בצורה דומה בערך מגיל שנה וחצי.

הבעיה שלי עם מבחן המראה אינה האופן שבו מוגדרת "הצלחה", שלאחר מכן יוחסה למינים "אינטליגנטיים" אחרים כמו פילים, דולפינים ועקעקים, אלא האופן שבו עלינו לפרש "כישלון". האם רוב החיות נכשלות במבחן כי חסרה להם תפיסה עצמית, או שמא המבחן אינו רלוונטי למינים שלא משתמשים בתפיסה חזותית ככלי של תקשורת חברתית? כיצד נוכל לתכנן מבחן דומה שישתמש בריחות בשביל כלבי ציד או באולטרסאונד בשביל עטלפים, שמתמצאים במרחב בעזרת תהודה? יכול להיות שעטלף שיישמע גרסה מעט שונה של ההדים שלו יחשוב: "כן, זה אני... אבל משהו מוזר קורה פה..." – אבל איך נדע שזה מה שעובר לו בראש?

אני לא מאשים חוקרים על שהם מתמקדים במה שמבדיל בין בני האדם לבני דודנו הקופים. אין ספק שהמוח האנושי מיוחד מאוד: שימפנזים וקופי אדם אחרים לא מלחינים סימפוניות, בונים מטוסים או מתכננים ניסויים שבוחנים יכולות שכליות. הקושי מתעורר כשאנחנו מנסים לפרק את היכולת השכלית שלנו למרכיביה השונים בניסיון להבין למה בדיוק אנחנו שונים.
בעבר הייתה רשימה ארוכה של מיומנויות קוגניטיביות שנחשבו ייחודיות לאדם: הן כללו שפה, מוסר, פתרון בעיות על-ידי המצאת כלים, השלכת מחשבותינו לעתיד ו"תיאוריה של התודעה" (Theory of Mind) – היכולת לייחס רצונות, ידע ומצבים מנטליים נוספים לבני אדם אחרים, ובכך להבין שהם עלולים להיות שונים משלנו. אולם הייחודיות הקוגניטיבית האנושית הולכת ומאבדת ממעמדה במהלך העשורים האחרונים, כיוון שקופי אדם – ואחריהם גם מינים אחרים, כמו פילים ודולפינים – עברו בהצלחה מבחני מפתח לזיהוי מיומנויות קוגניטיביות. בה בעת, יש הטוענים כי הפער בין המינים ה"פיקחים" האלה לבין מינים רחוקים יותר מאיתנו כבר נסגר.

מבחן העורב הרעב

סיפורי הפולקלור של מספר תרבויות מייחסים לעורבים חוכמה ועורמה, אבל הרעיון הזה חדר למדע רק לאחרונה. הטענה שייתכן כי משפחת העורביים משתווה בחוכמתה לקופי האדם עלתה לראשונה באמצע שנות ה-90, כשגאווין האנט (Hunt) מאוניברסיטת מאסי בפלמרסטון צָפון בניו זילנד דיווח על תצפיות השדה שלו מיערות קלדוניה החדשה – קבוצת איים בדרום האוקיינוס השקט.

האנט צפה בעורבים וראה כיצד הם הופכים זרדים לְוָוים, ואז שולים בעזרתם חרקים מתוך גזעי עץ מתים, או כיצד הם תופסים חרקים בעזרת כלים משוננים שהם יצרו מעלי עצי הפנדנוס. מחקרים נוספים שנערכו בעורבים מקלדוניה החדשה שהוחזקו בשבי, מוכיחים שהתצפיות הללו לא היו מקריות. בניסוי מפורסם שנערך באוניברסיטת אוקספורד, עורבת בשם בטי הבינה במהירות איך להפוך תיל לוו כדי להרים דלי קטן שמכיל מזון, אחרי שבן זוגה לקח וו דומה שהוכן מראש וברח איתו.

עורבי קלדוניה החדשה אינם מיומנים אך ורק בהכנת כלים. נדמה שהם יכולים להבין קשרים סיבתיים, ואף מסוגלים להשתמש בכלים בצורה מורכבת: לשנות כלי אחד בעזרת אחר כדי להשיג מטרה כלשהי. למעשה, נדמה שהם טובים יותר משימפנזים בתרגום המיומנות שלהם בפתרון בעיה מסוימת לפתרון בעיה אחרת הדומה לה מבחינה קונספטואלית. אחד המבחנים הסטנדרטיים בהקשר זה הוא מבחן צינורית המלכודת (trap-tube test), שבו צריך בעל החיים להבין איך להשתמש במקל כדי לחלץ מזון מתוך צינורית: עליו להבין שדחיפת המזון לכיוון אחד תזכה אותו בגמול, אבל דחיפתו לכיוון האחר תגרום לחתיכת האוכל ליפול למלכודת. עורבי קלדוניה החדשה שכבר פתרו את החידה הזו, מצליחים יותר מאשר ציפורים אחרות כשהם נדרשים לפתור חידת שולחן-מלכודת, שבה עליהם לבחור בין שני פריטי מזון שאותם הם יכולים לגרוף על גבי משטח – ואחד מהם ייפול בהכרח למלכודת דומה. ואילו אצל שימפנזים וקופי אדם אחרים ניסיון עבר עם צינורית המלכודת לא מעניק שום יתרון בפתרון שולחן המלכודת. נראה שקופים לא מבינים ששני המשחקים עובדים לפי אותו כלל: אל תתנו לאוכל ליפול לחור!

משימות של פתרון-בעיות מסוג זה הן עמודי תווך של הפסיכולוגיה ההשוואתית, ולעתים קרובות משתמשים בהן כדי להשוות בין מיומנויותיהם הקוגניטיביות של ילדים ושימפנזים צעירים. קל למדי להתאים את המשימות האלה לעורבים: הם בעלי ראייה טובה, והם משתמשים במקור שלהם כמעט כמו שתינוק או קוף משתמש בידיו. אבל כדי להבין את הקוגניציה של העורביים בצורה מקיפה עלינו לבצע תרגיל מחשבתי – להיכנס לעולמן של הציפורים כדי לתכנן ניסויים שיבחנו לעומק את התהליכים השכליים שבבסיס התנהגותן היומיומית.

אני לא מאשים חוקרים על שהם מתמקדים במה שמבדיל בין בני האדם לבני דודנו הקופים. אין ספק שהמוח האנושי מיוחד מאוד. הקושי מתעורר כשאנחנו מנסים לפרק את היכולת השכלית שלנו למרכיביה השונים בניסיון להבין למה בדיוק אנחנו שונים

ניקי קלייטון הצליחה לעשות זאת כשעבדה באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס בסוף שנות ה-90. אחד מעמיתיה, הפסיכולוג טוני דיקינסון (Dickinson) מאוניברסיטת קיימברידג', אמר לה בביטחון שלחיות אין זיכרון "אפיזודי" – יכולת אוטוביוגרפית לזכור את ה"מה, איפה ומתי" של אירועים בעבר. זאת הייתה התפיסה המקובלת, אבל לקלייטון היו ספקות משמעותיים: "למיטב ידיעתי, אף אחד לא בדק את זה", היא זוכרת שאמרה. קלייטון חקרה אז התנהגויות שיחור מזון בזן מסוים של עורבניים (western scrub jay), והיא הבינה שמנהגי אגירת המזון של הציפורים מספקים לה הזדמנות מעולה לראות איך זיכרונותיהן נוצרים.

היא ודיקינסון נתנו לעורבנים לטמון תולעי שעווה מתכלות ובוטנים בלתי מתכלים במגשים מלאים בחול. הציפורים למדו במהירות שזחלי התולעים נעשים בלתי אכילים אחרי כמה ימים, בעוד שאת הבוטנים הן יכלו להמשיך לאכול. בניסויים עוקבים חיפשו העורבנים את המקום שבו החביאו את המזון האהוב עליהן – תולעי השעווה – אם עברו רק ארבע שעות מאז שראו את מגשי החול לאחרונה, אבל אם חלפו כמה ימים הן חיפשו את הבוטנים. והן לא סתם הריחו את התולעים המרקיבות: גם אם פריטי המזון סולקו מהמגשים והחול הוחלף, העורבנים חיפשו את התולעים רק אם היה סביר שהזחלים עדיין טובים למאכל. אין דרך לדעת אם זיכרונותיהם של העורבנים לגבי הזמן והמקום שבהם החביאו פריטי מזון מסוימים מתבססים על השלכה מודעת של מחשבותיהם לעבר, כמו אצל בני אדם. ובכל זאת, זה היה מפגן מרשים בכל קנה מידה מדעי למה שקלייטון מכנה זיכרון "דמוי-אפיזודי" בבעל חיים.

להזדהות עם העורב

העורבנים של קלייטון שוכנים כיום במתחם מיוחד במדינגלי, כפר ישנוני ליד קיימברידג' שבו שוכנת תת המחלקה להתנהגות בעלי חיים של האוניברסיטה. כשאני מבקר שם, אני מזהה בבירור ראיות למנהגי האגירה שלהם. הם לא מחביאים רק מזון: בין גדר התיל של המתחם למסגרת העץ שלו היו דחוסים גם אבנים, פקקים ומסמר. עבר זמן מה לפני שראיתי את אחת הציפורים טומנת פריט מזון – מסתבר שנוכחותי שיבשה את שגרת יומן. "אתה חדש, והן לא מכירות אותך, אז הן בוחנות אותך", אמרה לי קלייטון. בהיתי בחזרה ולפתע הבנתי את עומק התהום הפעורה בינינו. קראתי מאמרים מדעיים; ידעתי עד כמה הציפורים האלה מתוחכמות מבחינה קוגניטיבית. אבל לא הרגשתי כלפיהן ולו שמץ מהחיבור הרגשי שהרגשתי בכל פעם שעמדתי מול שימפנזה בשבי.

קלייטון, מצדה, לא מתקשה להזדהות עם הנבדקות שלה. היא מייחסת זאת בין השאר למשאלת לב ארוכת שנים שלה – לעוף. בגלל התשוקה הזאת היא רוקדת בלט כל החיים – בעיניה זו החוויה האנושית הקרובה ביותר למעוף הציפור. והיא בטוחה שמכיוון שברוב שעות הפנאי שלה היא חושבת כמו אמן, קל לה יותר לדמיין את צורת המחשבה של חיות במונחים שלהן. "בני אדם מוגבלים מכיוון שהם רואים את העולם בדרך מסוימת", היא אומרת. "אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לנסות למזער את המגבלות האלה בכך שנוציא את עצמנו מהתמונה – וזה מה שאמנים עושים כל הזמן".

יהיה אשר יהיה ההסבר לכושר ההזדהות של קלייטון, התגליות במעבדתה הולכות ומצטברות במהירות. ניסויים שנערכו לאחרונה ניצלו את העובדה שהעורבנים, בדומה לבני אדם, יכולים לשבוע מסוג מסוים של מזון אבל עדיין לרצות סוג אחר (זאת הסיבה שיש לנו מקום לקינוח גם אם כבר סירבנו לתוספת מהמנה העיקרית). בסיוע הדוקטורנטית לוסי צ'יק (Cheke) גילתה קלייטון שגם אם עורבני שחור כיפה (זן אחר של עורבני) ישבע מפריט מזון מסוים, הוא יתעלם מרצונו באותו רגע ויבחור לאגור את אותו סוג מזון, אם הוא יודע שיהיה קשה למצאו בעתיד. כלומר, עכשיו מסתבר שהעורבנים גם מתכננים קדימה, ולא רק פועלים בהתאם לזיכרונות מהעבר.

נראה שהעורבני מביא בחשבון גם את הידע והרצונות של חבריו. צוותה של קלייטון גילה אחרי שאחרי שעורבנים שחורי כיפה זכרים צפו בבנות זוגן אוכלות תולעי שעווה או תולעי קמח לשובע, הם בחרו להביא את פריט המזון האחר לבנות זוגן. הזכרים לא הגיבו לאיתות התנהגותי כלשהו שאומר "בא לי תולעי שעווה!", כי הם הביאו את המזון המועדף רק אם ראו במו עיניהם שבנות זוגן זוללות תולעי קמח. ניסויים קודמים עם עורבנים מזן scrub jay הראו שהציפורים משנות את התנהגותן כשהן מבינות שיש סיכוי טוב שיבזזו להן את מאגרי המזון. אם עורבני אחר צפה באחת הציפורים כשהיא הטמינה את המזון, היא תזיז את המאגר שלה מאוחר יותר, כשתהיה לה פרטיות. יש לציין שהציפורים מנסות למנוע פשע פוטנציאלי רק אם הן עצמן פשטו בעבר על מאגר של עורבני אחר. נראה כי ברגע שהן יודעות מניסיון אישי שגניבה היא דבר שעורבנים עושים, הן מגיבות בהתאם כשציפור אחרת מודעת למקום המסתור שלהן. או כפי שקלייטון אומרת: "כל הפוסל במומו פוסל". כשבוחנים את כל התוצאות האלה יחד, נראה שלעורבנים יש יכולת הדומה ל"תיאוריה של התודעה" אצל ילד אנושי – היכולת לחשוב על מצבים מנטליים של אחרים ולהבין שהם בריות אוטונומיות בעלות ידע ומוטיבציות משלהן.

אדם לחיה זאב

אז אם מדענים יצירתיים ישתלו את עצמם בכוח הדמיון בעולמם המנטלי של מינים אחרים כדי לתכנן ניסויים שיבחנו את יכולותיהם השכליות המרשימות, נצליח לצייר לנו תמונה שלמה יותר של אינטליגנציה בבעלי חיים, נכון? יכול להיות, אבל אולי דווקא מפני שבני האדם מרוכזים כל כך בעצמם נדמה לנו שחיות מסוימות מיוחדות יותר משהן באמת. אני בטוח שזה נכון לגבי ידידו הטוב ביותר של האדם, ואפשר לטעון שחלק מהניסויים בתחום זה מלמדים יותר על המדענים שעורכים אותם מאשר על היכולות השכליות של החיה המדוברת. גרגורי ברנס (Berns) מאוניברסיטת אמורי באטלנטה הכניס כלבים למכונות MRI כדי לגלות אם הם אוהבים אותנו, ובעקבות המחקר טען בניו יורק טיימס: "גם כלבים הם בני אדם".

האם הצ׳ימפנזה מתכונן לטיסתו  לחלל ב-1961. צילום: נאס״א

האם הצ׳ימפנזה מתכונן לטיסתו לחלל ב-1961. צילום: נאס״א

מה שמיוחד כל כך בכלבים, אומרת התיאוריה, זה שהם אולפו במשך עשרות אלפי שנים לתקשורת עם בני אדם. לדוגמה, כלבים מצטיינים באיתור מזון חבוי על-ידי פענוח מבטים ומחוות של בני אדם. צוות חוקרים בראשות בריאן הייר (Hare), שעבד אז בהרווארד, גילה ב-2002 שכלבים מבויתים מביסים זאבים ושימפנזים שגודלו על-ידי בני אדם במשימות האלה באופן עקבי, מה שמחזק את הרעיון שהכישורים האלה נרכשו במהלך דורות רבים של השבחה מכוונת.

בפארק הזאבים שבבאטל גראונד, אינדיאנה, לא מעט אנשים זקפו גבה למשמע ממצאיו של הייר. פאט גודמן, מטפלת הזאבים הראשית בפארק, הייתה סקפטית מאוד. "אני זוכרת לא מעט מקרים שבהם הצבעתי על משהו בכוונה לסמן לאדם אחר, אבל הזאב זיהה את המחווה", היא אומרת. התקריות האלה זכורות לה היטב כי לא אחת הן כללו פריט – כמו פחית בירה באגם שבמתחם המרכזי של הפארק – שהיא ממש לא רצתה החיות ימצאו.

כמה שנים לאחר מכן הספקות של עובדי הפארק לגבי ממצאיו של הייר הגיעו לאוזניו של קלייב וין (Wynne), שעבד אז באוניברסיטת פלורידה בגיינסוויל. זמן קצר קודם לכן הוא החל לחקור התנהגות כלבים יחד עם הדוקטורנטית שלו, מוניקה יודל (Udell). וין הסתקרן וטס לאינדיאנה לערוך ניסויי מחוות-הצבעה דומים, בהבדל אחד חשוב: האנשים שיצביעו יהיו בתוך המתחם יחד עם הזאבים, ולא מחוץ לגדר. בתנאים אלה, הזאבים הגיעו לתוצאות טובות יותר מהכלבים המבויתים, שהצטיינו בתוך אזור סגור אבל התקשו לעמוד במבחנים שנערכו בחוץ. וכלבים ממקלט, בעלי ניסיון מועט יותר באינטראקציה עם בני אדם, נכשלו נחרצות. "לכל בעלי החיים האלה יש יכולת לזהות את הקשרים בין הדברים שאנשים עושים לתוצאות החשובות מבחינתם", אומר וין. "ההבדל הוא סוגי החוויות שהם חוו במהלך חייהם".

אני מתאר לעצמי שלמיומנויות השכליות של חיות מסוימות עשויים להיות יישומים בבינה מלאכותית, אף על פי שאנחנו עדיין רחוקים משכפול יכולותיהם הקוגניטיביות של בעלי חיים לא-אנושיים

מסקנתו של וין: מיומנויות הקוגניציה החברתית של הכלבים לא התפתחו בעקבות השבחה מלאכותית ביוזמת בני אדם; הן כבר היו קיימות בלהקות הזאבים. הוא גם לא בטוח שהמיומנויות האלה מתוחכמות יותר מאשר כישורי למידה בסיסיים. במהלך ניסוייהם הראשוניים נשארו וין ויודל מחוץ לגדר ונתנו לגודמן ולעמיתיה להצביע. אבל באוגוסט האחרון הזדמן לי לפגוש מקרוב את אחת מכוכבות המופע, זאבה בשם מריון. היא הייתה כבר בת תשע כשנתבקשה לראשונה להדגים את כישורי פענוח המחוות שלה, והפכה לזקנת השבט של פארק הזאבים. כיום היא בת 16, כמעט לבנה כשלג, ואף על פי שהזאבים שהיו בעבר בני לווייתה כבר מתו, היא לא חוברת לאף אחת מלהקות הזאבים הקטנות בפארק: בגלל מעמד האלפא שלה היא תמיד תקרע לגזרים את יריביה – או תמות בקרב.

אבל גם זרים מתקבלים בברכה, אם הדריכו אותם בכללי ההתנהגות הזאביים: תן למריון לבוא אליך, גרד אותה, אבל הפסק מדי פעם. מסתבר שזאבים שאולפו בידי אדם מרגישים מחויבים לשבת במקום כשמישהו נוגע בהם, אבל אם לא כל כך בא להם לעשות את זה באותו רגע, הם עלולים להתעצבן. אני שמח לדווח שמפגשיי עם מריון ועם התושבים האחרים של פארק הזאבים היו ידידותיים להפליא. אפילו ניסינו לשחזר באופן ספונטני את ניסוי ההצבעה – אם כי מריון הבינה מבעוד מועד שהשק התלוי על החגורה של גודמן מלא בחטיפים טעימים, ולכן היא לא הייתה מעוניינת במיוחד להפנות את תשומת לבה למקום אחר.

היום שביליתי בפארק הזאבים הוכיח לי עד כמה קשה לעשות את מה שקלייטון רוצה שנעשה – להוציא את עצמנו מהתמונה כשאנחנו חושבים על בעלי חיים. כשמריון רכנה לפנים כדי ללקק את פניי, חזרתי בעיני רוחי הביתה, אל הכלבים שלנו. לאחר מכן, כששוטטתי במתחם המרכזי לצד הגורים של הפארק – ביצ'ו, קאנטי ופיונה – הייתי עד למפגן אכזרי של אלימות מצד שלושת האחים כלפי הוריהם, ששוכנים במתחם הסמוך. לכן כשקאנטי, זכר חזק ביותר, ניסה לבדוק מאיזה חומר קורצתי ונשען על רגליי בכל כובד משקלו, חלף בי בעל כורחי רטט של פחד.
"זה לא קשור אליך", אמר לי קולו הפנימי של המדען שהייתי בעבר. הוא הזכיר לי לצפות במה שהחיות עושות ולא לתת לתגובות הרגשיות שלי לשטות בי. אבל בראשי, באותו רגע, התגובות שלי לזאבים היו הדבר החשוב ביותר, ולא הייתי מסוגל לשלוט בזה.

אינטליגנציה חייתית

אולי יהיה לנו קל יותר לבחון ראיות לאינטליגנציה בבעלי חיים במונחים שלהם, אם הן יתקבלו מיצור זר כל כך עד שכלל לא ננסה להשליך את עצמנו עליו. ייתכן שבקרוב נזכה להזדמנות הזאת בעזרת מחקרים על סילוניות (cephalopods) – תמנונים, דיונונים וקרוביהם. מוחותיהם של חסרי החוליות האלה מאורגנים בצורה שונה בתכלית משלנו: יש להם מערכת עצבים מבוזרת, עם מוחות זעירים בזרועותיהם, בנוסף לאיבר הראשי. אבל קלייטון גילתה שדיונונים ככל הנראה זוכרים אירועים מהעבר; ותמנונים, מצדם, נצפו כשהם נושאים איתם קליפות קוקוס לשימוש כמחסה במקרה של התקפה, מה שמעיד על שימוש בכלים ותכנון קדימה.

צוללן מחזיק תמנון בשם Palau nautilus. צילום: פרוף ברגר

צוללן מחזיק תמנון בשם Palau nautilus. צילום: פרוף ברגר

הבריות היחידות שאנחנו יכולים לחקור הן אלה שנמצאות בכדור הארץ. אל לנו לבזבז את ההזדמנות בוויכוחים על מעמדם המשפטי של טומי השימפנזה, הכלבים שלנו, או כל מין אחר. עלינו לאמץ את המנטרה: "גם אנשים הם חיות"

בה בעת, חוקרים שמתמקדים בקוגניציה בחסרי חוליות מתחילים לדחות את ההטיות האנתרופוצנטריות של התחום. ג'וש פלוטניק (Plotnik) מאוניברסיטת קיימברידג' עובד באתר נופש יוקרתי במשולש הזהב של תאילנד. האתר הוא גם ביתה של קבוצת פילים, וכשהם לא נושאים על גבם תיירים, הם משתתפים במחקר של פלוטניק. המחקר התחיל בסבב הניסויים הרגיל על ילדים ושימפנזים צעירים, כולל מבחן המראה. אבל כעת הוא מבין שעליו להבין בצורה טובה יותר את העולם החושי של הפילים – הנשלט על-ידי ריחות וצלילים בתדר נמוך – לפני שהוא יוכל להבין כיצד לחקור את יכולותיהם הקוגניטיביות לעומק. "זה יהיה מאוד לא אתי מצדי לקחת את כל ניסויי השימפנזים כמו שהם ופשוט להריץ אותם על פילים", אומר פלוטניק. "לפרסם תוצאות שליליות ולומר: 'פילים לא יכולים לעשות ככה. פילים לא יכולים לעשות ככה'. כשבפועל, הם כנראה יכולים, אם נשאל את השאלות בצורה הנכונה".

כנראה שעלינו לזנוח את מבחני ה-עובר/לא עובר הפשוטים המשמשים לבחינת מיומנויות קוגניטיביות בהשוואה לבני אדם, ובמקום זאת לבחון בעיון את מה שאלכס טיילור מאוניברסיטת אוקלנד בניו זילנד, אחד מעמיתיה של קלייטון, מכנה "חתימות" קוגניטיביות. הוא מתכוון לומר שאסור לנו להסתפק בתיעוד קיומה או אי-קיומה של היכולת לבצע משימה שכלית כלשהי; עלינו לתעד את שיעורי הטעות ולבדוק באילו נסיבות היכולת קורסת – ובאופן אידאלי גם להשתמש בדימות מוחי כדי לזהות את הפעילות הנוירולוגית המתרחשת באותו זמן.

קשה לחזות לאן תוביל הגישה הזאת לחקר בעלי חיים, אך האם לא יהיה מעניין לגלות שחיות מסוימות חושבות בצורות שעוקפות את הטעויות הטיפוסיות שעושים בני האדם? לדוגמה, אנחנו גרועים בהערכת סיכונים כלכליים, ולרוב מייחסים ערך רב מדי לנכסים שכבר נמצאים בבעלותנו – גם כשכדאי לנו לסכן אותם כדי לזכות ברווח גדול יותר. אני גם מתאר לעצמי שלמיומנויות השכליות של חיות מסוימות עשויים להיות יישומים בבינה מלאכותית, אף על פי שאנחנו עדיין רחוקים משכפול יכולותיהם הקוגניטיביות של בעלי חיים לא-אנושיים. ואם אנחנו מחפשים בשמיים סימנים לבינה חייזרית, כמובן שאל לנו להגביל את עצמנו ולחשוב על "בינה" במונחים אנושיים גרידא.

נכון לעכשיו, הבריות היחידות שאנחנו יכולים לחקור הן אלה שנמצאות בכדור הארץ. אל לנו לבזבז את ההזדמנות בוויכוחים על מעמדם המשפטי של טומי השימפנזה, הכלבים שלנו, או כל מין אחר. עלינו לאמץ את המנטרה: "גם אנשים הם חיות". חיות נורא מעניינות, זה בטוח. אבל אין לנו מונופול על זה. המוח האנושי הוא איבר מיוחד. פשוט לא עד כדי כך מיוחד. כדי להבין בעלי חיים – ואת מקומנו שלנו בעולם החי – עלינו לפנות את מרכז הבמה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פיטר אלדהאוס, Mosaic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על גם אנשים הם חיות

מתבקש:
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם: כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל (קוהלת ג' 19)
מוזמנים לשחק כדורגל עם הכלבים שלי שתמיד יודעים לאן הכדור הולך לעוף לפי זווית הרגל. אלופים בבליסטיקה אינטואיטיבית.
אבל בני אדם לא מקבלים את האחר גם אם הוא שונה בהרבה הרבה פחות מאשר הכלב או העורב שונים. בני האדם המציאו דתות שבהן האדמה, בני אדם אחרים וחיות נועדו למענם.. אנחנו נזק הבריאה אין ספק

02
ד.

אחת המיומנויות הקוגניטיביות שנחשבו ייחודיות לאדם היא "'תיאוריה של התודעה' (Theory of Mind) – היכולת לייחס רצונות, ידע ומצבים מנטליים נוספים לבני אדם אחרים, ובכך להבין שהם עלולים להיות שונים משלנו. "

אם זה כל כך חכם להבין שאנשים שנראים כמונו חושבים על העולם כמונו אבל בצורה אחרת מאתנו, האם אין זה טיפשי שלא להבין שחיות השונות מאתנו בצורתן לחלוטין, בוודאי ובוודאי חושבות על העולם כמונו אבל בצורה אחרת מאתנו?!