דור הפופיק

רובכם שמעתם ודאי על חוק התוצאות הלא מכוונות (Law of unintended consequences). בשנות ה-20 של המאה ה-20, אסרה ארצות הברית על ייצור אלכוהול ומכירתו, אך המהלך הזה הוליד מערך חדש של תחלואות חברתיות כמו סחר לא חוקי ופעילויות פליליות נוספות. לא מזמן, בשנת 2015, כלי התקשורת הרעיפו תשומת לב על מועמד כתמתם משונה בניסיון לגרוף רייטינג והכנסות מפרסום, וכך, בלי כוונה, עזרו לסלול את דרכו לבית הלבן – אופס!  שותף נוסף לדבר העבירה הזה היה מכשיר תקשורתי אחר – המדיה החברתית -- שנועד במקור לקרב אנשים זה אל זה ולהגביר את הקהילתיות, אך כעת נראה בעיקר כמו מכשיר ליצירת פילוג ומחלוקות.

כשמעניקים לכול את ההזדמנות לרכוש השכלה רבה יותר, מייצרים בטווח הארוך אינספור תועלות הן לפרטים הן לחברה כול

והנה התפתחות שנחשבת לברכה ללא סייגים: התרחבותה האדירה של מערכת החינוך הציבורית במהלך מאה השנה האחרונות. במקום אליטה הרוכשת לה השכלה ממוקדת בזמן שההמונים נשארים עם השכלה מזערית בלבד, יש לנו כעת חברה שבה הרוב המכריע הוא בעל הידע והכישורים הנדרשים להצלחה במגוון היבטים של החיים, ובהם עבודה, מעורבות קהילתית, השתתפות דמוקרטית ועוד. לא כולם מגשימים את הפוטנציאל שלהם, אבל ההשפעה הכוללת ברורה: כשמעניקים לכול את ההזדמנות לרכוש השכלה רבה יותר, מייצרים בטווח הארוך אינספור תועלות הן לפרטים הן לחברה כולה.

שאלה של מזג ושלב בהתפתחות. תצלום: תומס ציזאוסקס

ספרו האחרון של רוברט פטנאם (Putnam), החוקר המוביל בתחום השינוי החברתי בארה"ב המודרנית, מדגים מהי החוכמה המקובלת בתחום הזה. The Upswing (שאותו כתב יחד עם היזמית החברתית שַיילין רומְני גארֶט) מתאר תחילה את המצוקות החברתיות של תור הזהב האמריקני, העשורים האחרונים של המאה ה-19, כשהתיעוש המהיר והתמורות הטכנולוגיות יצרו טלטלה חברתית, אי שוויון, מחלוקות חברתיות עמוקות ושחיתות פוליטית. בתגובה למצב העניינים העגום הזה קמה התנועה הפרוגרסיבית שהביאה רוח קהילתית חדשה להתמודדות החברתית, וגם שורה של פתרונות פרגמטיים לבעיות הקיימות. אחד ההישגים הבולטים שלה הוא ייסוד בית הספר התיכון הציבורי המודרני, שהחל את דרכו במערב ובמערב התיכון והתפשט משם במהירות אל ארה״ב כולה. ההרשמה ללימודים תיכוניים בגילים 14-17 זינקה מ־15 אחוז ב־1910 ל־70 אחוז ב־1940.

לפי פטנאם, התועלת המובהקת ביותר שצמחה מהרחבת ההשכלה של התלמידים האמריקנים הייתה שיפור חסר תקדים בצמיחה הכלכלית ובניידות החברתית של המעמדות הנמוכים יותר – שיפור שהלך והתגבר לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 והפך את ארה"ב לחברה משגשגת ושוויונית יותר. תהליך זה היה חלק בלתי נפרד ממגמת שיפור רחבה יותר שהביאה עמה עלייה ברמת האמון החברתית, המעורבות הקהילתית, שיתוף הפעולה הפוליטי והסטת המבט החברתי מ"אני" אל "אנחנו".

מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, האינדיבידואליזם זקף שוב את ראשו בשנות השישים, חזר להיות הלך הרוח השולט בארה"ב ואף התבסס כאתוס של החברה האמריקנית

אבל התנופה הזאת לא נמשכה. מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, האינדיבידואליזם זקף שוב את ראשו בשנות השישים, חזר להיות הלך הרוח השולט בארה"ב ואף התבסס כאתוס של החברה האמריקנית. היפוך המגמה נמשך עד עכשיו, והוא ששוכן בלב בעיות חברתיות ופוליטיות רבות כיום.

בתוך נתיב מבלבל זה של שינוי חברתי מסתתרת תוצאה לא מכוונת נוספת. כאמור, הנגשת החינוך התיכוני לכול שיפרה את מצבם של האמריקנים על ידי הפצת ידע ומיומנויות רלוונטיות להמונים, אך בה בעת היא חוללה גם שינוי חברתי ותרבותי מורכב יותר: גיל ההתבגרות הפך לתקופה מרכזית של גיבוש הזהות. בית הספר התיכון – וכך תמיד היה – אינו רק מקום לרכוש בו השכלה. בסוף שנות החמישים, הסוציולוג ג'יימס קולמן (Coleman) חקר את חיי התלמידים בעשרה תיכונים אמריקאים בניסיון ללמוד על בנות ובני הנוער ועל זיקתם להשכלה. בספרו The Adolescent Society: The Social Life of the Teenager and Its Impact on Education (משנת 1961), הוא דיווח כי ההיבט החברתי – לא ההשכלתי – של החוויה התיכונית, הוא החשוב ביותר למתבגרים. הם מסוגרים יחד בין כותלי בית הספר התיכון בתוך מרחב מבודד ייחודי שחסין ברובו להשפעת המבוגרים. קולמן הזהיר:

"ילדים בגיל תיכון 'מנותקים' משאר החברה, נדחפים פנימה אל תוך קבוצת הגיל שלהם ונדרשים לקיים את כל חייהם החברתיים בין בני גילם. הם חיים לצד חבריהם בתוך חברה קטנה שמקיימת את מרבית הקשרים החשובים שלה בתוך עצמה ושומרת על קשרים רופפים בלבד עם החברה הבוגרת שבחוץ".

עלייתה של ממלכת המתבגרים המבודדת התרחשה הרבה לפני שקולמן אבחן את הבעיה. במחקר קלאסי מאמצע שנות העשרים, הסוציולוגים רוברט והלן לינְד (Lynd) תיארו את התיכון ב"מידֶלטאוּן" (בהמשך התגלה שמדובר במאנְסי, אינדיאנה) כ"עולם חברתי העומד פחות או יותר בפני עצמו... עיר בתוך עיר שהחיים החברתיים של דור הביניים שוכנים במרכזה... [ו]תופסים נתח גדול יותר ויותר מזמנם".

המתבגר העירוני הממוצע מבלה 4-6 ערבים בשבוע בהתרועעות עם בני גילו במקום לבלות ערב שקט בבית עם המשפחה. התיכון המודרני חולל שינוי יסודי בחיי היומיום של המתבגרים ובחוויות ההתבגרות שלהם

החיים מחוץ לכיתה איששו את הדפוס הזה: בסקר לאומי שנערך באותו זמן נמצא כי המתבגר העירוני הממוצע מבלה 4-6 ערבים בשבוע בהתרועעות עם בני גילו במקום לבלות ערב שקט בבית עם המשפחה. התיכון המודרני חולל שינוי יסודי בחיי היומיום של המתבגרים ובחוויות ההתבגרות שלהם. גיל ההתבגרות הפך למעין כור מצרף שבו מקבלים בני הנוער את הזמן והמרחב לקיים קשרים בלתי פוסקים אלה עם אלה ולהתגבש לפי דרכם.

אז אמנם לעיסוק בקריאה, כתיבה ואריתמטיקה בכיתות בית הספר התיכון בכל ארה"ב הייתה תועלת השכלתית ברורה, אך בה בעת, המסגרת החברתית החדשה הזאת חוללה מערך רחב יותר של שינויים חברתיים. הבולט שבהם היה יצירתה של תרבות נעורים מובחנת המתבססת על תחומי עניין משותפים ותשוקות משותפות שהתפתחו בחופשיות רבה יותר בתוך חברת המתבגרים החדשה. בני נוער נהרו לסרטים יותר מכל קבוצת גיל אחרת, ולמעשה, ההתלהבות שלהם מהמסך הגדול והסלבריטאים שלו עזרה לדחוף את הוליווד אל חזית התרבות הפופולרית. הם התלהבו מסגנונות מוזיקליים חדשים – ג'אז בשנות העשרים, סווינג בשנות השלושים – והפכו אותם לשלהם; טרפו ספרי קומיקס, הסנסציה הספרותית החדשה של התקופה; וסיגלו לעצמם סגנונות ומאפייני לבוש שהפכו לסמלים של אופנת הנוער. המגמות האלה ביטאו את הדגש המוגבר ששמו בני הנוער על הצד הכיפי והקליל של החיים, שעתיד היה לשנות את אמות המידה החברתיות בארה"ב.

צעירים נעשו סובלניים יותר ל"עבירות" חברתיות כמו אי עמידה מתמשכת בהבטחות, שימוש בשפה גסה ולקיחת עודף מיותר שהמוכר בחנות נתן בטעות

והיו גם שינויים פחות בולטים שאותתו בכל זאת על העתיד לבוא. מחקרים סוציולוגיים שנערכו בין שתי מלחמות העולם הצביעו על ליברליזציה מהירה ביחס החברתי לתופעות כמו הימורים, עישון וגירושים: תוך עשור אחד בלבד צנחו שיעורי ההתנגדות לתופעות האלה בקרב בני הנוער ב־20-35 אחוז. באותה תקופה, צעירים נעשו סובלניים יותר ל"עבירות" חברתיות כמו אי עמידה מתמשכת בהבטחות, שימוש בשפה גסה ולקיחת עודף מיותר שהמוכר בחנות נתן בטעות. אף שאלה כשלים מינוריים לפי אמות המידה של ימינו, הם לימדו על השינויים המתחוללים בנוף החברתי, שבו נעשה מקובל יותר לחרוג מהנורמות הקיימות.

ג׳יימס דין: סמל למרד, לחירות ולזכות לשבור כללים בשם הנעורים. תצלום: אלייזה

השינויים המהירים בהתנהגות היומיומית שיקפו תמורה עמוקה יותר: אופיים של הדורות הצעירים, הערכים שלהם, המזג והתכונות שלהם – את כל אלה החלה לעצב מחדש ההשפעה האדירה של הקשר עם בני נוער אחרים בשנים המכוננות של גיל ההתבגרות. הם הביעו בפתיחות רבה יותר תשוקות הדוניסטיות ועסקו בחופשיות רבה יותר בפעילויות מהנות. היסודיות והשקדנות איבדו ממעמדן, ובני הנוער התייחסו לנורמות החברתיות בספקנות רבה יותר ואף בבוז. צעירים חשו יותר בנוח לנהוג באימפולסיביות וברגשנות, ובאופן כללי שרתה עליהם רוח פתוחה והרפתקנית יותר.

בבני הנוער האלה נחקקו תכונות המעודדות את האדם להתרכז בעצמי ובצרכיו, וכאשר קבוצות שלמות של צעירים שחוברתו באופן הזה עברו אל החיים הבוגרים, הלכו התכונות האלה ושינו את פני החברה כולה

המאפיינים הרבים והמגוונים האלה של בני הנוער הפכו לאבני הבניין של אינדיבידואליזם חדש, אבני בניין שחוללו שינוי עמוק בחברה האמריקנית ככל שהבשילו והתחדדו בעשרות השנים שלאחר מכן. בבני הנוער האלה נחקקו תכונות המעודדות את האדם להתרכז בעצמי ובצרכיו, וכאשר קבוצות שלמות של צעירים שחוברתו באופן הזה עברו אל החיים הבוגרים, הלכו התכונות האלה ושינו את פני החברה כולה.

מן הטיעון המוצג כאן עולה כי להשפעה ההדדית של בני נוער זה על זה יש השלכות עמוקות יותר מכפי שמקובל לחשוב: לא זאת בלבד שהיא מבליטה בעצמי תכונות שטחיות בשנות הנעורים, אלא שהיא משנה את מי שאנחנו. בספרה החשוב "מיתוס גידול הילדים" (משנת 1998), הפסיכולוגית האישיותיות ג'ודית ריץ' האריס (Harris) מציגה סינתזה של מחקרים המאששת זאת. האריס בחנה מחקרים הקשורים לסוגיית תורשה מול סביבה, שמהם עולה באופן עקבי כי השפעות סביבתיות מחוץ לבית הן משמעותיות יותר מכפי שחשבנו. האריס הציגה ראיות לכך שהקשר עם בני נוער אחרים הוא אחת ההשפעות החיצוניות החשובות ביותר על התפתחות האישיות. במבט היסטורי, הממצאים המדעיים האלה עוזרים להסביר מדוע התרחבות החינוך התיכוני הייתה תהליך מהותי כל כך, כיוון שהיא הפכה את החיים בחברה המורכבת כולה מבני נוער אחרים להיבט יסודי של התפתחות האישיות ולזרָז של שינוי חברתי מראשית המאה ה-20 ואילך.

עם הזמן השתרשו והתעצמו ההשפעות האלה באמצעות הקשר הבין־דורי. כשבני הנוער של שנות העשרים והשלושים התבגרו וילדו ילדים משלהם, הם נשאו עמם אל ההורות משהו מנקודת המבט של גיל ההתבגרות, משהו שדחף אותם לתת לילדיהם המתבגרים חופש רב יותר. בטווח הארוך התחולל שינוי בתכונות שהורים, ומבוגרים באופן כללי, מעודדים בילדים: מצייתנות וקונפורמיזם לעצמאות ודמיון. כפועל יוצא, התכונות ה"נערוּתיות", כלומר התכונות המאפיינות את גיל ההתבגרות החדש, היו בולטות ונפוצות אף יותר בדור שאחרי מלחמת העולם השנייה.

בשנות השישים נעשה ברור מתמיד שרוח התקופה משתנה. בני הנוער של התקופה ההיא הפגינו את הקולניות והחיוניות שלהם ללא מעצורים, וביצעו פנייה חדה אף יותר מקודמיהם מ"אנחנו" אל "אני": תעשה את הקטע שלך, חיה ותן לחיות, הכול הולך. בעיני רוב המשקיפים, אז והיום, נדמה שזו התפתחות דרמטית, אבל הקרקע הוכשרה לכך על ידי התמורות המתונות יותר של העשורים הקודמים והדורות הקודמים, שבמסגרתן בני הנוער ספגו זה מזה הלך רוח אינדיבידואליסטי.

רק הוא והגלשן שלו. תצלום: בל סלוויי

מנקודת המבט הזאת, שנות השישים אינן נקודת התחלה, אלא נקודת מפנה: הרגע שבו תהליך ממושך נסק והתממש לפתע לעיני כול.

ילידי שנות השישים, הביאו איתם אל הבגרות חלק ניכר מנטיות הנעורים שלהם. סיסמאות והתנהגויות שמציבות את "אני" לפני "אנחנו" נטמעו בתרבות הרחבה, ואף זיכו את שנות השבעים בכינוי “Me Decade” – "עשור האני"

ומאז נמשך התהליך הזה בקצב מהיר. כמו הדורות שקדמו להם, בנות ובני דור ה"בייבי בום", ילידי שנות השישים, הביאו איתם אל הבגרות חלק ניכר מנטיות הנעורים שלהם. אמנם הם נפטרו מהשיער הארוך והבגדים הפסיכדליים, אבל הם שמרו על הלך הרוח שהתעצב בשנות התבגרותם. סיסמאות והתנהגויות שמציבות את "אני" לפני "אנחנו" נטמעו בתרבות הרחבה, ואף זיכו את שנות השבעים בכינוי “Me Decade” – "עשור האני".

גם הדורות שאחריהם ספגו לתוכם את ההנחות התרבותיות הרווחות במלואן, "כמו שדג מקבל את המים" כתבה הפסיכולוגית ג'ין טוונגי (Twenge) בספרה Generation Me (משנת 2006), העוסק בנושא זה. אמנם מתנהל עכשיו דיון מעניין גם בנוגע לאופיים הייחודי של בני הדורות האחרונים, דור ה-Y ודור ה-Z, הידועים בעיסוק הרב שלהם בסביבה, בצדק חברתי ובזכויות אדם. אך התמורות החדשות האלה צנועות יחסית בהשוואה למאה שנות השינוי החברתי היסודי שקדמו להן.

אם כך, אורחות החשיבה וההתנהגות של גיל הנעורים חלחלו אט אט אל החברה הבוגרת, וכעת אנו מוצאים את עצמנו בנקודה שבה גבול דק למדי מפריד בין המבוגרים לבני הנוער. גם בקולנוע ובטלוויזיה זיהו את התופעה הזאת, בתוכניות כמו "משפחה בהפרעה" ובסרטים בכיכובו של אדם סנדלר, שמתארים מבוגרים לא-בוגרים הנאחזים בהלכי הרוח של גיל ההתבגרות בלי להיות מודעים למצב עניינים זה או בלי להיות מודאגים ממנו (או גם וגם). באחד הפרקים של הסיטקום "משפחה מודרנית", פיל יוצר סרטון עם בנו לוק, שבו הוא מסכים לחטוף עשרות כדורי כדורסל לראש בתקווה שאחד מהם ייהדף אל תוך הסל ויסדר להם סרטון אדיר. את המניע שלו הוא מגלה למצלמה בחיוך: "תמיד אמרתי שאם הבן שלי יתייחס אלי כמו אל אחד החברים המטומטמים שלו, הצלחתי כאבא". כן, זאת בסך הכול תוכנית טלוויזיה, אבל זה מצחיק כי יש בזה הד של אמת.

גם העולם האמיתי שופע דוגמאות של מבוגרים המתנהגים כמו מתבגרים בהיבטים רבים של חייהם. הביטוי "תוצאות לא מכוונות", שבו השתמשתי בתחילת מאמר זה, מרמז בדרך כלל על תוצאות שליליות, אבל לתופעה שאני עוסק בה כאן יש גם תועלות ראויות לציון. בזכות ההטמעה ההדרגתית של מאפייני גיל ההתבגרות, התקלפו מעלינו כל מיני מאפיינים נוקשים של העולם הבוגר, ואנו הפכנו להיות משוחררים, פתוחים וזורמים יותר – ולפעמים אפילו קצת שטותניקים, כמו בסצנה שהזכרתי מ"משפחה מודרנית".

דיוקן משפחתי עכשווי: פעם זה נראה אחרת לגמרי. תצלום: רודריק איימה, iStock

תכונות הנעורים האלה גם הפכו אותנו להיות מכילים ונדיבים יותר. את העלייה בסובלנות כלפי קבוצות מודרות אפשר לייחס חלקית להלך הרוח הזה

במובנים רבים, תכונות הנעורים האלה גם הפכו אותנו להיות מכילים ונדיבים יותר. את העלייה בסובלנות כלפי קבוצות מודרות אפשר לייחס חלקית להלך הרוח הזה. אמנם נהוג לייחס את התהליך הזה לתנועות החברתיות הדינמיות של שנות השישים והשבעים, אבל האמת היא שאפשר לזהות את מקורותיו בשלב הרבה יותר מוקדם, בשינוי הגישה של הדורות הצעירים החל מראשית המאה ה-20. תכונות המקושרות לפתיחוּת גם הפכו אותנו ליצירתיים יותר בהשוואה לבני האדם שחיו לפני מאה שנה, והיצירתיות הזאת עודדה את התפתחותו המתמשכת של "המעמד היצירתי", בלשונו של התיאורטיקן האורבני ריצ'רד פלורידה (Florida), כלומר אנשים שמייחסים חשיבות ליצירתיות ולאינדיבידואליות במקום העבודה ובתחומי חיים אחרים, ולכן תורמים רבות לחדשנות ולשגשוג כלכלי. להשפעה של גיל ההתבגרות על העולם הבוגר היה תפקיד מרכזי יותר משנדמה ביצירתו של שחרור חברתי חיוני ששינה את החיים לטובה בטווח הארוך.

אבל לכל הסיפור הזה יש גם צד שלילי שאין להתכחש לו. כותבים רבים תיארו את התפתחותן של תופעות מזיקות כמו אימפולסיביות, גסות רוח ואנוכיות במגזרים שונים של החיים בארה"ב – החברתי והתרבותי, הכלכלי והפוליטי. בסוף שנות השבעים כתב ההיסטוריון כריסטופר לאש (Lasch) על "תרבות הנרקיסיזם" המתהווה, ואת דאגתו הדהדו לאחרונה גם ו' קית קמפבל (Campbell) וטוונגי בספרם The Narcissism Epidemic (משנת 2010). התיאורטיקן התרבותי פול רוברטס (Roberts) מתמקד בספרו The Impulse Society (משנת 2014) בבעיות של דחיית סיפוקים ושל צרכנות בלתי נשלטת, ואילו איש מדע המדינה אלן וולף (Wolf) מגנה את הילדותיות הפוליטית של ימינו בספרו The Politics of Petulance (משנת 2018). זהו מדגם קטן ממדף ארוך של ספרות קינה, ובעיניי, החוט המקשר בין כל החיבורים האלה הוא שחלק גדול מהבעיות הקיימות בספֶרות רבות של החיים העכשוויים, אפשר לקשר לכך שהעולם הבוגר הטמיע בתוכו את ההפרזות של גיל הנעורים.

התגובות היצריות של טראמפ מזכירות תגובות של ילד זעפן או מתבגר כעסן, ולא של אדם בוגר מפותח

ההיבטים המטרידים ביותר של התופעה הזאת והשלכותיהם זכו לתשומת לב רבה כשדונלד טראמפ נבחר לנשיאות ב־2016. העמדות הפוליטיות שלו פילגו את האמריקנים, אבל ליקויי האופי הבולטים שלו הדאיגו את המבקרים יותר מכול. אין זה מקרה שרבים מהם הגיעו לאותה אבחנה, והיא שהתגובות היצריות של טראמפ מזכירות תגובות של ילד זעפן או מתבגר כעסן, ולא של אדם בוגר מפותח. אמנם היו שהשתמשו בתוויות האלה רק לשם האפקט הדרמטי, אבל בקרב אנשי המקצוע שהיו מוכנים להביע את דעתם בנושא, הייתה הסכמה רחבה בנוגע לפגמים הפסיכו-חברתיים העמוקים באישיותו של טראמפ ובהתנהגותו.

הבעיה האמיתית, מן הסתם, היא שדונלד טראמפ אינו מקרה בודד. עם הזמן, הנטיות שטראמפ גילה – אימפולסיביות, תוקפנות, נרקיסיזם, זלזול גמור בנורמות חברתיות – נעשו נפוצות להדאיג בחברה כולה. דוגמה עדכנית לכך היא הסירוב העיקש של רבים לעטות מסיכה בזמן מגפת הקורונה. על פני השטח מדובר במחווה פוליטית, אבל ברמה עמוקה יותר זוהי תופעה חברתית שעלולה להתרחש רק בחברה שבה רבים שכחו מה פירוש להתנהג כמו אדם בוגר בעתות משבר ומצוקה. כשמזהים את הדפוס החברתי הרחב הזה, קל יותר להבין כיצד אדם המפגין תסמינים של אותו סינדרום יכול לזכות בתמיכה הציבורית הנדרשת כדי להיבחר לנשיאות פעם אחת וכמעט להצליח בכך פעם שנייה.

לא קיבלה מה שהיא רצתה. תצלום: דן יוז

החלחול של השקפות והרגלים נערוּתיים אל העולם הבוגר פתחה פתח להתנהגות שסותרת לעתים את טובת הכלל

אמנם פיאסקו טראמפ תפס, ובצדק, את תשומת הלב העולמית והעלה שאלות חשובות בנוגע להיעדר הבגרות בחיים הציבוריים בארה"ב, אבל השפעתו של גיל ההתבגרות על העולם הבוגר אינה תופעה אמריקנית גרידא. במקומות אחרים בעולם שבהם, כמו בארה"ב, הנורמה היא למידה בבית הספר לאורך רוב גיל ההתבגרות, התרחש אותו תהליך דומה של שינוי חברתי עמוק. מאפייני גיל ההתבגרות זלגו לתוך החברה הבוגרת והפכו על פיהן נורמות חברתיות מסורתיות ותפישות של בגרות. באופן כללי, לתמורות האלה היה אפקט משחרר, אבל במובנים אחדים הן גרמו נזק, מכיוון שהחלחול של השקפות והרגלים נערוּתיים אל העולם הבוגר פתחה פתח להתנהגות שסותרת לעתים את טובת הכלל.

עם זאת, אף על פי שמסלול השינוי החברתי הוא דומה, יש הבדל אחד מהותי: ארה"ב הייתה הסנונית הראשונה שבישרה את הופעתן של מערכות חינוך תיכוני לכול גם במקומות אחרים. תנועת ההשכלה התיכונית האמריקנית הקדימה את כל האחרות, ורובם המכריע של בני הנוער האמריקנים כבר לקחו בה חלק בסוף שנות השלושים, זאת בהשוואה למיעוט מצומצם – פחות מ־25 אחוז – במדינות מתועשות אחרות. ברגע שכיננו את מערכת החינוך התיכונית, השפעתה האדירה על גיל ההתבגרות החלה להתממש בארה"ב הרבה יותר מוקדם מאשר במדינות אחרות.

הפילוסופיה המכוננת של ארה"ב והאתוס הנערוּתי שלה הם שילוב רב עוצמה המוביל את המדינה אל אינדיבידואליזם מוקצן – החיים שלי, החירות שלי, רדיפת האושר האישי שלי – והוא שאחראי לא במעט להרבה מהבעיות החברתיות והפוליטיות של ימינו

לכן ארה"ב נמצאת בשלב מתקדם יותר של התהליך מרוב המדינות. במובנים רבים, היא הנערוּתית מכל החברות המודרניות. האפיון הזה מלמד על תפישה שונה מהרגיל של גישת המיוחדוּת האמריקנית, או אולי, ליתר דיוק, על שכבה נוספת שלה. נכון, ארה"ב הייתה מדינה ייחודית כבר מרגע הקמתה, וזאת לאור האירוע המכונן שלה, מהפכה שדחתה את המלוכה ואת השעבוד הקולוניאלי, ולאור כך שהיא אימצה פילוסופיה ציבורית ששמה את החירות במרכז – "הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". אבל המשמעות וההשלכות של הביטוי הזה מהכרזת העצמאות של ארה"ב (כאן בתרגום ארנון גוטפלד) נתונות לפרשנות, ופרשנויות שונות יכולות להצעיד את המדינה בכיוונים שונים. במאה השנה האחרונות הוזרקו למילים האלה, ולחברה עצמה, ערכים המשקפים את הדחפים והנטיות של בני הנוער. התברר כי הפילוסופיה המכוננת של ארה"ב והאתוס הנערוּתי שלה הם שילוב רב עוצמה המוביל את המדינה אל אינדיבידואליזם מוקצן – החיים שלי, החירות שלי, רדיפת האושר האישי שלי – והוא שאחראי לא במעט להרבה מהבעיות החברתיות והפוליטיות של ימינו.

לרפורמיסטים הפרוגרסיביים שרצו לספק השכלה תיכונית לכול, היו כוונות טובות. אך פרויקט ההשכלה שלהם הניע שינוי חברתי מקביל שחתר, לפחות באופן חלקי, תחת מלאכתם הנאמנה. אחרי מאה שנה, עולם המתבגרים הוליד עולם שכמו נטוע בגיל ההתבגרות. לכן חשוב שנבחן היטב את ההיסטוריה החברתית ונזהה את המקורות העמוקים של הבעיות העכשוויות, כי רק אז נצליח לתקן במידת מה את המצב ולהפוך את ארה"ב – והעולם כולו – למקום טוב יותר.

פול האוּ (Howe) הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטת ניו ברנסוויק בפרדריקטון, קנדה. הוא מחבר הספר Teen Spirit: How Adolescence Transformed the Adult World (משנת 2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרון

תמונה ראשית: אני ואני, והמכונית שלי, והשמש והחירות האישית שלי. תצלום: courtneyk, אימג׳בנק / גטי ישראל