דרושים משכילים למאסר עולם

אריסטו האמין שאדם משכיל חייב ללמוד כל חייו. כך הוא יוכל לתפקד באורח מיטבי, למען עצמו ולטובת הכלל. כיצד נוכל להיעזר בעצתו בעידן של משבר ידע, אמון ואמונה?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

הרשו לי להתחיל בתמונה. תמונה של מאזניים מיושנים, מהסוג שאלת הצדק מכוסת העיניים אוחזת בדימויים רבים. בעצם נוכחותם, המאזניים מסבירים לנו מהו דיוק. אני רוצה שתדמיינו שחלק ממערכת הראייה שלכם הוא מעין מאזניים כאלה. כשאתם מסננים צבעים בצורה נכונה, המאזניים נוטים בדיוק במידה הנכונה. כשאתם עושים זאת בצורה לא נכונה, הם נוטים יותר מדי או פחות מדי. כשהמאזניים הללו נמצאים רוב הזמן במצב הראשון, כלומר כשאתם מפרידים בין צבעים בצורה נכונה, אריסטו אומר כי מדובר ב״דרך האמצע״ של התפישה.

דמיינו לעצמכם שגם החושים האחרים שלכם הם כאלה. אם החלק הרלוונטי בכל אחד מהם היה מאוזן, כל חושיכם היו מבחינים בין צבעים, צלילים, טעמים, ריחות ותחושות בצורה מדויקת. כעת דמיינו שכל המאזניים הקטנים הללו משפיעים באמצעות המידע שהם מוסרים, על מאזניים מרכזיים גדולים (בערך מה שאריסטו מכנה ״השכל הישר״). המאזניים הללו יוצרים מכל אלה תמונה רב-חושית ותלת ממדית של עולם שבו האובייקטים צבעוניים, משמיעים צלילים, בעלי טעמים וריחות, מרקמים וחום, הם תופסים מקום ונמצאים על רצף חלל-זמן, בעודם נעים להם במרחב, ומייצרים אינטראקציות אלה עם אלה ואיתנו. זהו העולם הגשמי, עולם החומרים – ousiai כפי שכינה זאת אריסטו. אתם, התופשים, גם אתם חלק מהם.

ורדים, צבעים

אנחנו מבחינים בדיוק. תצלום: דניז צ'אן

כשאנו תופשים ״לבן״, ומערכת קליטת הצבע שלנו מאוזנת, התפישה שלנו מהימנה למדי, אבל כשאנחנו תופשים כי הדבר הלבן ״הוא זה, או משהו אחר, תיתכן טעות״. במקרים כאלה, ה״זה או משהו אחר״ הוא ״נתפש מקרי״, כמו ״בנו של קליאון״, שאותו אנו תופשים ״לא משום שהוא בנו של קליאון, אלא משום שהוא לבן, ודבר לבן הוא במקרה בנו של קליאון״. תפישתו של אדם את אותם נתפשים מקריים עלולה להתעוות בשל פחד או תחושות אחרות, כך ש״ייראו, אפילו בשל דמיון זעיר, כאויבו״, או אם הוא מאוהב ולא נמצא בסכנה, כאהובו.

איברי החישה נמצאים אם כן באינטראקציה עם המניעים שלנו, עם התחושות, הרצונות, הרגשות והתשוקות. וזהו הדבר החושף את האיזון המוכר יותר – שאותו אנו פוגשים ב״אתיקה״ של אריסטו בהקשר למידת האופי הטובה.

השכלה אינו מעניקה יכולת ראייה או אינטליגנציה לעיניים עיוורות, אלא מפנה אותנו לעבר השמש ואל הטוב, כשהיא משילה מעלינו את כבלי התשוקות המותירים אותנו בחשיכה, שם אנו מתמקדים רק בדימויים מעוותים של הטוב, במקום בטוב עצמו

למען הפשטות, בואו נחשוב על מידה טובה אחת כזו: אומץ. האומץ קשור לרגשות של פחד וביטחון נוכח סכנה. לפחוד בצורה מוגזמת מסכנה זעירה פירושו להיות פחדן, ואילו להפגין ביטחון מוגזם מול סכנה עצומה פירושו להיות פזיז או נמהר. לעומת זאת, להיות אמיץ פירושו לאזן את הפחדים, כך שהם יאמדו את הסכנה בצורה נכונה, וכתוצאה מכך תחושות הפחד והפעולות שהן מולידים או מניעים תואמות את הסכנה עמה אנחנו מתמודדים. שיקולים דומים נכונים גם לגבי תחושות ומעשים אחרים. מתינות, למשל, נוגעת בתענוגות וכאבים הנובעים מתשוקות גופניות, כמו הכמיהה למזון, שתיה או מין. תענוגות וכאבים מסוגים שונים הם אכן אלה שעומדים במוקד מידות האופי הטובות על פי תפישתו של אריסטו.

בואו נחשוב על מידות אופי טובות כעל מסננים, משום שהם מסננות או פועלות נגד העיוותים שהתשוקות שלנו משיתות על תפישותינו, ומצד שני, אנו יכולים לחשוב עליהם כעל עדשות, נקיות מעיוותים, החושפות בפנינו את עולם הערכים כפי שהוא באמת – ממש כפי שהאיזון התפישתי חושף בפנינו צבעים, למשל. זכרו: מידות האופי הטובות חושפות בפנינו את עולם הערכים, עולם שהתשוקות הפרועות מסתירות מעינינו. ב״המדינה״, אפלטון אומר לנו שמשל המערה מתאר את השפעתה של ההשכלה עלינו. השכלה אינו מעניקה יכולת ראייה או אינטליגנציה לעיניים עיוורות, אלא מפנה אותנו לעבר השמש ואל הטוב, כשהיא משילה מעלינו את כבלי התשוקות המותירים אותנו בחשיכה, שם אנו מתמקדים רק בדימויים מעוותים של הטוב, במקום בטוב עצמו.

בעיני אריסטו, אין די במעלות האופי כדי לחולל את קסם ההארה המתרחש ביציאה ממערתו של אפלטון. אנו זקוקים גם למעלות אינטלקטואליות: חוכמה מעשית (phronesis) וחוכמה תיאורטית (Sophia) – האחרונה היא מושא אהבתה של ה-philosophia הרי כדי לכייל את התשוקות שלנו, כדי למצוא את האיזון הנכון, אנחנו חייבים לדעת מהו באמת הטוב, ולשם כך עלינו לדעת מה אנחנו באמת. ולא רק זה: אלא באיזה מין עולם יש לנו חלק.

בכחוס, בכחנליה לפני פסל פאן, ניקולה פוסן

"בכחנליה לפני פסל פאן" (1631-1633), ניקולה פוסן. תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

ב״אתיקה״, אריסטו מדמיין את כל גופי הידע ערוכים בצורת פירמידה. בראש הפירמידה נמצאת הפוליטיקה, או מדעי המדינה (politikê) משום שזהו המדע בעל הסמכות הרבה ביותר. הוא שמחליט אילו מדעים יהיו חלק מן העיר, או הפוליס (חלק מחומר הלימוד באוניברסיטה הממומנת מכספי הציבור), מי ילמד אותם ובאיזה הקף, מי יתקבל לאוניברסיטה ומי ילמד בה), וכיצד ישמשו תוצרי המחקר כדי להאדיר את הטוב הכללי. חוקה או מערכת פוליטית צודקת, להבדיל מרשעה, היא כזו שחוקיה וכל דבר אחר בה מכוון כדי לקדם את טובת הכלל, ולא את האינטרסים של המעמד השליט.

כשאנו מוסיפים את הידע בדבר מהו בעצם הטוב, יש לאדם לא רק מעלות אופי אלא גם מעלות אינטלקטואליות של חוכמה מעשית

המדינאים (כלומר אלה הבקיאים במדע המדינה של אריסטו) כמובן אינם מסוגלים להתמחות בכלל תתי התחומים שבפירמידת המדעים. אפילו לייבניץ, האדם האחרון שעוד ידע הכול, לא ידע הכול! אז איך יכולים מדינאים להימנע מלהיות בני ערובה בידי מומחים, אמיתיים או מתחזים?

בואו נחזור לרגע למידות האופי הטובות. אלה מבטיחות כי אדם הוא חופשי משעבוד לתשוקות שמעוותות את תפישתו את הטוב (שאותו מגלים המדעים השונים) ומולידות מעשים והתנהגויות שאינם מגלמים את הטוב. כשאנו מוסיפים את הידע בדבר מהו בעצם הטוב, יש לאדם לא רק מעלות אופי אלא גם מעלות אינטלקטואליות של חוכמה מעשית.

אולם חוכמה מעשית, אומר לנו אריסטו, היא אותו מצב של הנפש כמו מדעי המדינה, והיא נבדלת ממנו רק בהקשר: חוכמה מעשית מכוונת לטוב אצל האדם היחיד, ואילו מדעי המדינה עוסקים בטוב בעיר. אולם מאחר שבני אדם הם חיות פוליטיות – חיות המשגשגות בחייהן רק כשהן חלק מקהילה פוליטית – שני ההקשרים הללו חופפים בהכרח.

התמקדו כעת לא באפשרות שנהיה בני ערובה בידי התשוקות המסוגלות לעוות את תפישת הערכים שלנו, אלא בהיותנו בני ערובה בידי מומחי מדע, שעלולים לעוות את הידע בדבר מה טוב לנו באמת. המידות הטובות משחררות אותנו מן הראשונות, בתנאי שהחוכמה המעשית משחררת אותנו מן השניים. אבל כיצד החוכמה המעשית עושה זאת?

חיסון, מזרק

המדע אומר בקול ברור שחיסונים חיוניים לבריאותנו האישית והציבורית. תצלום: NIAID

האדם המשכיל מכיר את הסימנים שמאפשרים לנו לקבוע האם הטוען לתואר המדע הרלוונטי הוא אכן כזה, בלי לדעת האם הוא מספר לנו עובדה אמיתית

כאן נכנס לתמונה האדם המשכיל. זהו אדם שלומד נושא, לא כדי לרכוש ידע מדעי אלא כדי להיות מסוגל לשפוט בעיניים פקוחות: ״היעדר השכלה הוא פשוט חוסר יכולת להבחין בכל נושא אילו טיעונים שייכים לו ואילו אינם ממין העניין״, אומר אריסטו. לכן אדם משכיל בתחום הרפואה, למשל, מסוגל לשפוט האם אדם אחר טיפל כראוי במחלה, ו״האדם המשכיל ללא סייג״, שיש לו השכלה רחבה בכל נושא או תחום, ״מבקש בכל תחום דיוק מרבי, ככל שהנושא מאפשר״.

המרכיב המאיר עיניים ביותר בתיאורו של אריסטו את האדם המשכיל מאוד הוא כי הוא (בכתבי אריסטו תמיד מדובר בגבר) יודע כיצד להעריך את ההסבר המדעי, בלי קשר לשאלה מהי האמת, והאם היא כזו או אחרת. כלומר, הוא מכיר את הסימנים שמאפשרים לנו לקבוע האם הטוען לתואר המדע הרלוונטי הוא אכן כזה, בלי לדעת האם הוא מספר לנו עובדה אמיתית. המדעים האמיתיים, אחרי הכול, הם הדרך הטובה ביותר אל האמת. ולכן הדרך הטובה לגלות אילו מדעים הם אמיתיים, אינה יכולה להיעשות ללא ידע מדעי של מהות האמת. (ישנן דתות שכמובן מכחישות זאת במקרים מסוימים).

אריסטו, שנסמך בחלקו על הידע המעמיק שלו עצמו (ידע שנבע לעתים קרובות מניסויים שביצע) בתחומי המדע של תקופתו, היה בטוח כי המדעים כולם נסמכים על אותם מושגים לשם הסבר (סיבות אחרונות, פורמליות, יעילות וחומריות, ואותו מבנה לוגי). לכן, באורח מהותי, כולם דיברו באותה שפה – שפה שהאדם בעל ההשכלה הטובה היה יכול ללמוד. הדבר אפשר לו, בין היתר, לראות בשלמותו את העולם שכל מדע נפרד הציג רק תפישה חלקית שלו, ולראות את עצמו ואת מקומו בתוך העולם הזה. הפילוסופיה היא, למעשה, המספקת את התפישה המאחדת הזו של העצמי והעולם.

אנחנו חיים במגדל בבל, שבו העצמאות האפיסטמית הנדרשת כדי להיות אזרח דמוקרטי אחראי היא אשליה – ואינה יכולה אלא להיות אשליה. אנחנו נתונים לחסדי המומחים, ואין לנו ברירה אחרת

האם הרעיון בדבר אדם כזה – אדם משכיל מאוד אריסטוטלי – הוא עדיין אפשרות אמיתית הניתנת להגשמה? אני רוצה לבחון את השאלה האמצעות טיעון נגד שהעלה אלייג׳ה מילגרם (Millgram) בספרו The Great Endarkenment: Philosophy for an Age of Hyperspecialization (משנת 2015). הרעיון המרכזי שמעלה מילגרם הוא כי הדיסציפלינות השונות לוקות בהתמחות יתר, לכל אחת ישנו מילון מונחים טכני, כלים, אסטרטגיות הסבר, קריטריונים משלה לדיון ולקביעת הצלחה, כאלה שאיש, גם לא המשכיל ביותר, אינו מסוגל לקוות להבין אותם בצורה משמעותית. אנחנו חיים במגדל בבל, שבו העצמאות האפיסטמית הנדרשת כדי להיות אזרח דמוקרטי אחראי היא אשליה – ואינה יכולה אלא להיות אשליה. אנחנו נתונים לחסדי המומחים, ואין לנו ברירה אחרת – אלא במקרים שבהם אנחנו לכודים בצבת של איזו אידיאולוגיה, כזו שמוכרים לנו הדתות, התאגידים, מפלגה פוליטית או אתר כזה או אחר שאנו מעדיפים.

פרלמנט, כיסאות, דמוקרטיה

אפשר להושיב נציגים, אפשר לשלוח מומחים, אבל זה לא מספיק לדמוקרטיה. תצלום: יואקים האנסאלו

בואו נחזור לאריסטו ולרעיון הפירמידה של המדעים.

עלינו להגדיל את הפירמידה ולכלול בה ״כישורים מגשרים״ (כך אני מציע לקרוא להם) שתכליתם למסור את הידע הנצבר בתחום מדעי בצורה שניתנת לשימוש, למדינאים ולאזרחים בכלל. זה מה שעושה כתב פיזיקה טוב (או מי שמנגיש פיזיקה). הדרך מצריכה יכולת ללמוד פיזיקה של ממש, ולדבר על פיזיקה לא במסגרת מחקר בתחום הפיזיקה, אלא במטרה לתרגם ל״מונחים פשוטים״ את מה שהפיזיקאים צריכים לומר במונחים הטכניים שלהם כמומחים (מונחים שיש להכיר כדי להבין). פיזיקה-מגשרת היא יכולת של ממש, והיא חשובה ביותר. החליפו את הפיזיקה במדעי האקלים ואת הפיזיקה-המגשרת במדעי אקלים-מגשרים ותבינו.

לפילוסופיה, גם אם אינה בדיוק מדע ההוויה המקיף (או המטפיזיקה) כפי שאריסטו חשב שהיא, יש בוודאי תפקיד חשוב כאן. פילוסופיה עוזרת לנו ליצור תמונות של המציאות ושל מקומנו בה על סמך לא מעט מידע, ומעניקה לנו חלק מיכולות הניתוח הנדרשות כדי לערער על תפיסות עולם שקריות. אבל מאחר שהפילוסופיה האקדמית – די לבושתה – הפכה למחולקת ומקוטעת לא פחות ממדעים אחרים, אנו זקוקים – אם להמשיך את אותה מטפורה – לפילוסופיה מגשרת, השואבת מידע מן הפילוסופית המתמחות, ויש בה אותם כבוד והקפדה ובהירות, אבל היא מכוונת לקהל רחב יותר ולכן היא כתובה בשפה שאדם בעל השכלה סבירה יכול להבין ולהגיב לה בעניין. ספרה המהנה ביותר של אדית׳ הול (Hall), "דרכו של אריסטו" (Aristotle’s Way, משנת 2019), מצליח לעשות כמעט את זה באשר ביחס להגותו של אריסטו. אבל כפי שהפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19 ארתור שופנהאואר אמר, כשנמלא תסכול נוכח כתיבתו הנפתלת של הגל: ״אין דבר קל מלכתוב כך שאיש לא יוכל להבין. ממש כפי שאין קשה מלהביע מחשבות עמוקות באופן שכולם יוכלו להבין״.

ההשכלה, אומר לנו אריסטו, צריכה להיות ציבורית ויש לפתחה מתוך מחשבה על המערכת הפוליטית שלאורה היא מלמדת את התלמידים להיות אזרחים. היא צריכה לאפשר לתלמידים להיות אזרחים חופשיים

לכן פילוסופיה מגשרת בעצמה תובעת השכלה ותרגול מיוחדים, וכן יכולת וצורת חשיבה מיוחדות. אסירטו עצמו ניסה כנראה לכתוב פילוסופיה כזו במה שמכונים כתביו האזוטריים (שמהם שרדו רק פרגמנטים, ונראה שהצליח למדי, משום שכתביו, כך מספר לנו קיקרו, ״זרמו כמו נהר של זהב״.

אבל גשרים, כמו שלשלאות, נבחנים בחוליה החלשה ביותר שלהם. ובמקרה של פירמידת הידע שתיארתי, החוליה הזו היא ללא ספק האזרחים ובעיקר המדינאים האזרחים, שהם מיצגי האזרחים בדמוקרטיה.

כעת אנו מגיעים לתפישה נוספת של אריסטו, בנוגע להשכלה. ההשכלה, אומר לנו אריסטו, צריכה להיות ציבורית ויש לפתחה מתוך מחשבה על החוקה (המערכת הפוליטית) שלאורה היא מלמדת את התלמידים להיות אזרחים. היא צריכה לאפשר לתלמידים להיות אזרחים חופשיים (חופשיים מחתרנות תשוקותיהם, חופשיים מהפרעות המומחים, האמיתיים או המדומים), ולכן אלה יידרשו ללמוד את החוקרים, אבל גם את יריביהם, משום שהם עלולים להיות מוטעים בדרכים שונות – ולא לקדם את טובת הכלל.

לוח, כיתה, גיר, נערה

מתחילים, ממשיכים, מתקדמים: זה לכל החיים. תצלום: Nikhita S

ההשכלה גם צריכה לאפשר לאנשים לחיות היטב, לחיות חיים טובים, בחברה שלה הם שייכים. ולכן היא צריכה לספק להם את כל מה שנדרש כדי שתהיה להם גישה מתאימה לדברים טובים שבלעדיהם חייהם לוקים בחסר. מוזיקה (קריאת תווים, נגינה בכלי נגינה, האזנה רגישה וחדה), ספרות (הידע כיצד לקרוא מתוך הבנה, היכולת לקלוט ולהגיב לשירה גדולה ולרומנים בשפה שלכם ובשפות אחרות) ובאופן דומה גם ציור וקולנוע.

כך זה גם במדעים. תלמידים צריכים (ואני חושב כעת עלינו, לא על היוונים הקדמונים) ידע במתמטיקה שיאפשר להם גישה למהותה ויופייה, ידע שמספק להם יכולת הדרושה, למשל, כדי לקרוא חוזה הלוואה, להבין סטטיסטיקה והסתברות, כדי שלא ינוצלו לרעה. והם צריכים הבנה כזו גם בפיזיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה וכן הלאה, ידע שיאפשר להם להבין כיצד המדעים הללו פועלים, איך משפיעות עליהם ראיות שונות ובאיזה אופן הם חושפים את הפלאים והמורכבויות של העולם הטבעי והחברתי לעין המבינה.

השכלה, מדעית או אחרת, המנסה לתת לנו סוג של הבנה של דברים המשפיעים על חירותנו ועושר חיינו כאזרחים של חברות מורכבות וכאזרחי העולם, תהיה שונה מאוד מזו שיש לנו כיום

שיעורים בפילוסופיה של חלק מן המדעים, ביחד עם חשיפה מעמיקה יותר לחלקם, עשויים להביא לכך. קחו למשל את טימות׳י ויליאמסון (Williamson), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד, שכתב לפני חודשים ספורים על הנושא בכתב העת New Statesman:

״כתיבה מדויקת ומשמעותית על מדע חייבת לדווח בכנות על טבעם של טיעונים מדעיים בלי לאבד קוראים בגלל עניינים טכניים. כדי להבין, ולו הבנה בסיסית, במדע יש להעמיק בשלושה ממדים: הנושא (למשל העבר, ההווה ועתיד האקלים), הראיות בנושא (כמו טמפרטורות שנמדדו), והתיאוריות הנוגעות לו (למשל, המנגנון המשוער של התחממות כדור הארץ. אי הבנה בשניים מתוך שלושת הממדים הללו מובילה לבלבולים מחרידים, שבגללם לכאורה יש לכל תיאוריה הוכחות, דבר אינו קורה או נצפה או החלפת תיאוריה משפיעה על שינויים באקלים. במילים אחרות, ראוי שהדיון הציבורי בנושאי מדע יימנע מטעויות בפילוסופיה של המדע, כדי שלא לעוות תגליות מדעיות ואת השלכותיהן המעשיות. דיווחים מדויקים על מדע מחייבים דיוק בנושאים פילוסופיים אלה״.

השכלה, מדעית או אחרת, המנסה לתת לנו סוג של הבנה של דברים המשפיעים על חירותנו ועושר חיינו כאזרחים של חברות מורכבות וכאזרחי העולם, תהיה שונה מאוד מזו שיש לנו כיום.

קרחון, גרינלנד, התחממות גלובלית

זה קורה. זה קורה בגרינלנד. זה קורה כי העולם מתחמם. אפשר ללמוד ולהבין. תצלום: אנני ספראט

אולם חלק מהתמונה של אריסטו שטרם נחשף, עשוי להדהים אתכם, ולעתים קרובות מדי פילוסופים של המוסר בני זמננו המדגישים את אותה מידה טובה מתעלמים ממנו ומתבוננים רק ב״אתיקה״ ולא ברעותה ״הפוליטיקה״. בספר זה כותב אריסטו כי אנשים אינם מפתחים חוכמה מעשית לפני גיל 50 בערך, אז חשיפתם ל״תיאוריות״ מועשרת באמצעות חוויותיהם במה שמכונה ״העולם האמיתי״. ההשכלה האריסטוטלית, כמו זו של קודמו אפלטון, נמשכת לאורך כל החיים כמעט.

אילו לא היינו מכורים כל כך לצריכה, היינו אולי יכולים לדמיין את עצמנו חוזרים לארגונים פוליטיים של שלטון עצמי, הדומים יותר לאלה שהכיר אריסטו. מדינות לאום קטנות, מדינות לאום גדולות וקהילות פוליטיות בינלאומיות כמו האיחוד האירופי כולן ״ניסויים באורח חיים״, ואיש אינו יודע באמת איזה מהם, אם בכלל, מתאים יותר מאחרים לשגשוגם של בני אדם

חלק ממה שמאפשר זאת הוא שהמערכות הפוליטיות הטובות ביותר בעיני אריסטו אפשרו לאזרחיהן את הפנאי הנדרש כדי להמשיך את השכלתם לאורך כל החיים (אלא אם פרצו מלחמות, משום שכל הגברים היו לוחמים), וכן את השימוש באותה השכלה לשם קידום אושרם באמצעות גישה לסחורות משובחות והטלת כל העבודות (כמעט) על עבדים. ההשכלה לא נדרשה להכין את התלמידים לעולם של עבודה, כדי שיוכלו להיות חברים ״יצרניים״ ובעלי משרות בחברה – להבדיל מן התפישה שלנו כיום, הרואה בכך את תפקידה העיקרי של ההשכלה (ובעיניי זהו קוצר ראייה מסוים). זהו אחד ההבדלים הגדולים בין החברה האריסטוטלית לזו העכשווית. אבל בהחלט יתכן שבעתיד רובוטים ימלאו את התפקידים שמילאו עבדים בעולם העתיק ובעולם הלא-כל-כך עתיק, ויהפכו את השימוש החכם והעשיר בשעות הפנאי למטרה חינוכית חשובה יותר.

הבדל גדול נוסף הוא שהחברות שעליהן מדבר אריסטו הן גם ברובן הומוגניות מבחינה אתנית, תרבותית ודתית. לכן הוא אינו מסוגל להבחין ברבים מן המקורות לחיכוכים פוליטיים ולאי יציבות, שעומדים כיום בלב חיינו הפוליטיים – לצד, כמובן, הביזוי שכפתה הצרכנות הקפיטליסטית על עולם הטבע, על העולם החברתי ועל עולם הפוליטיקה הבינלאומית. אילו לא היינו מכורים כל כך לצריכה (ומצב החירום בנוגע לאקלים אולי עוד יגמול אותנו ממנה), היינו אולי יכולים לדמיין את עצמנו חוזרים לארגונים פוליטיים של שלטון עצמי, הדומים יותר לאלה שהכיר אריסטו. כמו הפוליס, או עיר המדינה שאריסטו העדיף, מדינות לאום קטנות, מדינות לאום גדולות וקהילות פוליטיות בינלאומיות כמו האיחוד האירופי כולן ״ניסויים באורח חיים״, כפי שכינה זאת ג׳ון סטיוארט מיל בשנת 1859, ואיש אינו יודע באמת איזה מהם, אם בכלל, מתאים יותר מאחרים לשגשוגם של בני אדם. כשהאושר נמדד במונחים של הכנסה (תוצר לאומי גולמי לאדם), משך חיים בריא צפוי, תמיכה חברתית, חירות לבחור אורח חיים, אמון (היעדר שחיתות) ונדיבות, המדינות המאושרות ביותר בשנת 2018 היו פינלנד, נורבגיה, דנמרק, איסלנד, שווייץ והולנד. אז יכול להיות שאריסטו צדק.

מנורה, שלג, פינלנד

בפינלנד, אחת מארצות האושר. תצלום: מירה קמפאינן

הבדל שלישי הוא שהקהילות הפוליטיות המועדפות על אריסטו היו גם – בדרך שיש לה חשיבות עצומה לחברות דמוקרטיות, וכאלה ששואפות לדמוקרטיה – פשוטות למדי מבחינה חוקית, והיה בהן הרבה פחות צורך בעורכי דין, והרבה פחות עיסוק בנושאים הקשורים לא בשוויון בעיני החוק אלא בגישה שוויונית לחוק ולייצוג בפניו, לעומת החברות שלנו, שבהן אי שוויון כלכלי משווע מתבטא תכופות באי שוויון משווע בפני החוק.

הבדל רביעי הוא העובדה שאריסטו חושב עלינו כעל מי שיש להם מספר זהויות חברתיות מוגבל וקבוע, הנובע מטבענו: זכר, נקבה, חופשיים, עבדים, אזרח, חקלאי, אוּמן, פועל. אנחנו, לעומת זאת, נוטים פחות לחשוב על טבענו כעל דבר מה קבוע כל כך, לפחות בכל הקשור למעמד החברתי או הכלכלי שלנו, או לעבודה שאנו עושים. ולעניין הזהות קשור גם מושג החיים הביוגרפיים או הנרטיביים שבתוכם אותה זהות (או אותן זהויות) מתגשמות. כשאריסטו חושב על חייו של זכר חופשי כבעלי מבנה נרטיבי יחיד – ופוליטי –  הוא מצמצם, בלי להיות מודע לכך, את מערך המעלות הגבריות כאילו היו פוליטיות בלבד. באורח דומה, כשהוא חושב על המעלות הנשיות כבעלות מבנה נרטיבי ביתי בלבד, כזה הבא לידי ביטוי במרחב הביתי, אריסטו מרדד את התכונות הנשיות לתכונות ביתיות בלבד.

הנרטיבים של חיינו מתחלקים על פי רוב לחיינו הציבוריים והפרטיים, לעבודה ופנאי. אבל המידות הטובות הנדרשות בשני המרחבים הללו שונות למדי ולעתים אינן תואמות, והתכונות הנדרשות בעולם התחרותי מתנגשות כעת בהיעדר התכונות הדרושות לשיח אינטימי

אנחנו עשויים להסכים איתו, כמובן, כי רבות מן המידות הטובות הללו הן תכונות שכל אדם צריך (אומץ, מתינות, חוש צדק) אבל תכונות אחרות שהוא בוחן, כמו הוד וגדלוּת נפש, כנראה מתאימות יותר לחברה מסוימת, ולנרטיב מסוים. הנרטיבים של חיינו מתחלקים על פי רוב לחיינו הציבוריים והפרטיים, לעבודה ופנאי. אבל המידות הטובות הנדרשות בשני המרחבים הללו שונות למדי ולעתים אינן תואמות. בגרסה פסיכולוגית מיושנת של הסיפור, הגבר (ממאדים), הלומד להיות קשוח כדי להתמודד עם העולם האכזר, מוצא את עצמו כשהוא חוזר הביתה מן העבודה מול אישה (בסיפור הזה היא מנוגה) שרוצה שהוא יחלוק עמה את רגשותיו בשיחה אינטימית. התכונות הנדרשות בעולם התחרותי מתנגשות כעת בהיעדר התכונות הדרושות לשיח אינטימי.

נרות, חיבוק, זוג, שעווה

לא פשוט, בימינו המקוטבים. תצלום: דמיטרי לייצ'ו

אנחנו יכולים ללמוד מאריסטו כמה חשוב היום להיות אדם שמתייחס לראיות, ממוקד במציאות ומודע לכך שהיקום עצמו הוא ניסוי רחב היקף שיש לנו המזל להיות חלק חושב ומודע בתוכו

ההבדל האחרון (ישנם, כמובן, נוספים שאיני בוחן כאן) בין אריסטו ובינינו קשור למה שאני מכנה בשם ״סיום״ – הרעיון כי ישנו מתכון קבוע לחיים הטובים ביותר וכי ברגע שנמצא אותו, על פני האדמה או בגן העדן, נצטרך רק לשמור עליו. בהערת אגב: על נושא גן העדן, איני יכול שלא לצטט פסקה קצרה מכתב העת הנהדר Journal of Jules Renard (משנת 1906):

״אני מסוגל להאמין לכל דבר, אבל הצדק בעולם הזה אינו מעורר בי תקוות רבות בנוגע לצדק שבעולם הבא. אני חושש ביותר שאלוהים ימשיך לטעות: הוא יקבל את הרשעים בגן העדן, וישגר את הטובים לגיהינום״.

בלי קשר לחששות כאלה בנוגע לגן העדן, על פני האדמה ״סיום״ כבר אינו משהו שניתן לסמוך עליו. גופי הידע המדעי והכמו-מדעי העצומים, שהם מדריכינו הטובים ביותר באשר לאמת על העולם, מתפתחים ללא הרף ומשתנים ללא הרף, ממירים תמונות ישנות בחדשות. סיום – קץ המדע, התמונה האחרונה, הפתרון הסופי (המאיים) – אינו תואם את מה שההיסטוריה, הסוציולוגיה והפילוסופיה של המדע (שהן עצמן גופי ידע כמו-מדעיים) מספרות לנו. אחד מקולותיה של האידיאולוגיה (או הפוליטיקה, או הדת, או מה שתרצו) הוא שמציע לנו נחמה מזויפת של סיום בדמות פתרונות סופיים וודאיים, סיפור אחרון שנוכל לספר לעצמנו. אנו יכולים לראות באדם המשכיל של אריסטו אב קדמון של מישהו שלמד לחיות ללא נחמות מזויפות כאלה – אדם שמתייחס לראיות, ממוקד במציאות ומודע לכך שהיקום עצמו הוא ניסוי רחב היקף שיש לנו המזל להיות חלק חושב ומודע בתוכו.

 

סי די סי ריב (C D C Reeve) הוא פרופסור בכיר לפילוסופיה באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ׳אפל היל. הוא כתב, ערך ותרגם מספר רב של ספרים. תרגומו לספרו של אריסטו, Generation of Animals , ראה אור ב-2019.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מנורה. תצלום: ז'אן-פיליפ דלברגה, unsplash.com

Photo by Jean-Philippe Delberghe on Unsplash

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סי. די. סי. ריב, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על דרושים משכילים למאסר עולם

01
סמדר זאבי

בס"ד
מי שחקר על האידאולוגיה של אריסטו ואפלטון יודע שההשכלה בימיהם נועדה רק לקומץ אזרחים ולא הייתה נחלת הכלל, להבדיל מההשכלה המודרנית מתק' הנאורות ועד ימינו, ונושא ההשכלה כהכנה לעולם התעסוקה לא בהכרח נתון להשוואה.
שנית, מדינת ישראל או העם היהודי שונה במהותו ובתהליכיו מכל מדינה אחרת בעולם. אם ניקח כדוגמה את הולנד, מדינה הנחשבת שאזרחיה מאושרים ביותר בעולם, לפי המחקר או לפי סקר כלשהו- לא מתקיימת ההשוואה לישראל, בשל התנאים הקיומיים בהם אנו נמצאים.
בהולנד פרה חדשה נולדה, זוהי חדשה מרעישה, לעומת ישראל, שבכל רגע נתון יש אירועי טרור לגוניהם...ועדיין אנו העם המאושר בעולם בלעדי הקיימות של מחקר זה או אחר. נתוני המחקר די מגמתיים ואינם משקפים דגמי לאומיות אחרים. ואכן, יש צורך לחקור על מדינת ישראל.