דרושים שמרנים ליברלים

פוליטיקה אינה מלחמה לחיסול היריב וגם לא משחק סכום-אפס. דמוקרטיה היא פרויקט משותף, שבו שמרנות וליברליזם הם מרכיבים חיוניים לכל הצדדים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

המלה "ליברלי" הייתה אחד הקורבנות הרבים של מלחמת וייטנאם.

בדור שקדם לווייטנאם, האמריקנים התחרו על הזכות לייחס לעצמם את המונח. רפובליקנים שהתנגדו ל"ניו דיל", כמו הסנטור רוברט טאפט (Robert Taft) טענו שהם, ולא יריביהם, הם "הליברלים האמיתיים". הנשיא לשעבר הרברט הובר העדיף את המונח "ליברלי היסטורי".

ליברליזם אינו בהכרח חוסר אחריות ואין בו התגלמות של עליונות מוסרית, כפי ששמרנות אינה ראליזם, אחריות והקפדה על האמת. מדובר בתוויות, ותוכנן משתנה תדיר

הסערה החברתית של שנות ה-60 וה-70 שמה קץ להקשרים החיוביים של המונח "ליברל", ובתוך כך סייעה להשיב את השמרנות מאיבוד מעמדה בעקבות השפל הגדול. בשנת 1985, ג'ונתן רידר (Jonathan Rieder), שהיה אז סוציולוג באוניברסיטת ייל, תיאר במלים ציוריות את ההתפתחות הפוליטית של שכונת מעמד הביניים בברוקלין, השכונה שהוא חי בה:

"מאז 1960, יהודים ואיטלקים בקנרזי (Canarsie) פיתחו ושינו את המשמעות של הליברליזם, וקישרו אותו לבזבזנות חסרת אחריות, לחוסר עמוד שדרה, לרצון רע, למזוכיזם, לאליטיזם, לפנטזיונריות, לאנרכיה, לאידאליזם, לגישה סלחנית, לחוסר אחריות ולהתהדרות בעליונות מוסרית. המושג 'שמרן' (conservative) קיבל הקשרים של פרגמטיזם, אופי, הדדיות, אמת ואמירת אמת, סטואיות, גבריות, ראליזם, קשיות, נקמה, הקפדה ואחריות".

ב-1994, המושל מריו קואומו מניו יורק, דמוקרט, הפסיד במערכת הבחירות האחרונה שלו לרפובליקני שתקף אותו באורח קטלני כ"יותר מדי ליברלי, יותר מדי זמן".

בתגובה מתגוננת, דמוקרטים משמאל למרכז הפוליטי, ביקשו למתג את עצמם מחדש בכותרת שתתרחק מהתואר "ליברלים". התווית שזכתה בבכורה בסופו של דבר הייתה "פרוגרסיבי" (progressive). כיום, ההתאגדות (caucus) הפרוגרסיבית בקונגרס כוללת 78 חברים וחברות. מדובר בבלוק הגדול ביותר בצד הדמוקרטי בבית הנבחרים. ולא קיימת "התאגדות ליברלית".

ברוקלין, גרפיטי

גרפיטי בברוקלין. תצלום: duluoz cats

אך כאשר אנו מגרשים את המלה "ליברליזם" מאוצר המלים שלנו, קורה דבר מוזר: אנחנו מעניקים לגיטימיות מחודשת לחוסר ליברליזם. ככל שהפוליטיקה מידרדרת לעבר מה שהנשיא ברק אובמה כינה לאחרונה בשם "תחרות עוינת בין שבטים, גזעים ודתות", נדמה שהאי-ליברליזם נדמה מתפשט והולך – ולא רק בימין הלאומני, אלא גם בשמאל, שחלק מהנושאים החשובים לו חשובים גם לאותו ימין.

העולם מלא התקווה של סוף המאה ה-20, העולם של NAFTA ושל נאט"ו מתרחק והולך; העולם של האינטרנט ושל מנהיגים כגון ואצלב האוול ונלסון מנדלה – נראה כעת מוּכה ואשלייתי. הנימה מלאת הניצחון של אותו עולם שחלף זוקקה בצורה הטובה ביותר על ידי פרנסיס פוקויאמה (Fukuyama) במסה שלו "קץ ההיסטוריה", שבה הוא הכריז שהדמוקרטיה הליברלית היא התחנה הסופית של ההתנהלות האנושית.

מוקדם יותר השנה (2018), פוקויאמה פרסם עדכון, שבו הוא מודה שהתזה שלו לא עמדה היטב במבחן הזמן. הוא אומר שהדמוקרטיה הליברלית אינה מצויה בעלייה. נראה כי העולם חוזר ל"ספקטרום פוליטי שמאורגן במידה גוברת על ידי נושאי זהות, שרבים מהם מוגדרים יותר על ידי התרבות מאשר על ידי הכלכלה".

המשבר של ראשית המאה ה-21 הזכיר שאלימות דתית היא תופעת עכשווית, ונתן תקווה חדשה לשליטים לא-ליברלים הרואים בעיתונות וברשויות המשפט אויבים

הגענו לנקודה הזאת דרך סדרה של חוויות קשות במיוחד. ההתקפות של ה-11 בספטמבר הזכירו לנו שאלימות דתית היא תופעה מודרנית בדיוק כמו מטוסי סילון. מלחמת עיראק קעקעה את האמינות של הממשלות שניהלו אותה ושל האליטות שדחקו ליציאה אליה, כפי שעשיתי אני. המשבר הפיננסי של 2008 העמיד בסימן שאלה את היציבות של כלכלות השוק, וההתאוששות המעוותת בעקבות המשבר העמידה בספק את ההגינות שלהן.

משבר המטבע של האירו בשנת 2010 החייה את הלאומנות האירופית. עלייתה של סין ותשוקת השיבה הנקמנית של רוסיה הציעו תקווה חדשה לשליטים לא-ליברלים ברחבי העולם. הגירה מסיבית גרמה לכך שקבוצות אתניות שונות מצאו את עצמן במגע קרוב יותר, והדבר גרם לחיכוך מוגבר. תנועות פופוליסטיות חדשות החלו לפעול נגד העיתונות החופשית ונגד רשויות המשפט העצמאיות, משל היה מדובר באויבים. אינטלקטואלים שטענו שהם מדברים בשם מיעוטים שנדחקו לשוליים דחו את רעיון חופש הדיבור ואת אידאל יחסי הגומלין בתרבות.

משטרה, הפגנות, סדר ציבורי

האם הכול כוח? האם אלו פניה של הפוליטיקה? תצלום: בן קורנחוול

בעולם החדש והעכור הזה, מי שהיו בעבר יריבים גילו שיש ביניהם הרבה מן המשותף. האם ג'וליאן אסאנג' הוא איש ימין או איש שמאל? מי יודע? והאם זה חשוב? האם ברקזיט הוא מגמה ימנית או שמאלית? האם להתנגד לברית הטרנס-אטלנטית, ל-NAFTA  או לנאט"ו זו גישה ימנית או שמאלית? ומה על חוסר האמון בחיסונים?

ברחבי העולם הדמוקרטי, העמדות הללו מחברות בין הקצוות הרחוקים של הספקטרום הפוליטי. דונלד טראמפ וג'רמי קורביין, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, חולקים פחות או יותר את אותן הדעות בסוגיות אוקראינה וסוריה. הימין הקשה והשמאל הקשה חולקים תפישות אפלות ודומות ביחס ליהודים.

הקצוות מסכימים גם ברמה פילוסופית עמוקה יותר. אלה וגם אלה אינם רואים ערך באידאל של עקרונות ניטרליים ותהליכים לא-פרסונליים, וסבורים שמדובר באשליות, אפילו בשקרים. שניהם מסכימים שהחוק הוא בסך-הכול מסיכה שמאחוריה מסתתר הכוח, שהאמת כפופה לאידאולוגיה, ושפוליטיקה היא מלחמה.

אך מה על מי שאינו רואה את העולם כך? אם ניתן להצביע על דבר-מה חיובי שהשיגו שנותיו של טראמפ בבית הלבן, הרי זו הדחיפה החדה שהן העניקו לדור חדש, להעריך את המורשות הממסדיות שמצויות כעת תחת מתקפה: הסחר החופשי; שותפויות בינלאומיות; בתי משפט הגונים ומנהיגים שנותנים דין וחשבון; זכויות אזרח וחירויות אזרחיות. מרחב פרטי לאמונה אך מדיניות ציבורית הניזונה ממדע; מערכת ביטוח לאומי שמסייעת בשעת כישלון וכן כלכלת שוק שמעודדת הצלחה.

אני בטוח שרבים מספיק מאיתנו מסכימים ביחס לדברים הללו, כך שנוכל להמשיך באי-ההסכמות הפוליטיות הרגילות שלנו – סביב נושאים כמו מערכת הבריאות, מערכת המיסוי, כיצד לנהל בתי ספר ומניין לממן כבישים – בלי שנרסק כליל את היסודות המשותפים של הסדר החוקתי.

הישן שכבר נוסה מקודם על ידי אנשים המכנים עצמם ליברלים – בעוד שאלו הדוחפים לחדש שלא נוסה מכנים עצמם שמרנים

מוקדם יותר השנה, פטריק ג'יי דנין (Patrick J. Deneen) מאוניברסיטת נוטרה-דיים באינדיאנה, פרסם מסה פולמוסית קצרה ועזה שכותרתה "מדוע הליברליזם נכשל" ("Why Liberalism Failed"). הספר, שזכה לתשומת-לב נכבדת ברחבי הקשת הפוליטית, טען שהליברליזם לא סיפק את הסחורה בכל הקשור להבטחות העיקריות שלו:

"המדינה הליברלית מתפשטת כך שהיא שולטת כמעט בכל היבט של החיים, בעוד שהאזרחים רואים בממשלה כוח רחוק ובלתי ניתן לשליטה... שמקדם ללא הרף את פרויקט 'הגלובליזציה'. הזכויות היחידות שנראות בטוחות כיום שייכות לאלו שיש להם די נכסים ומעמד כדי להגן עליהן... הכלכלה מעדיפה 'מריטוקרטיה' חדשה שמנציחה את יתרונותיה באמצעות הורשה מדור לדור... פילוסופיה פוליטית שהושקה כדי לקדם שוויון רב יותר, להגן על מרקם פלורליסטי של תרבויות ואמונות שונות, כדי להגן על הכבוד האנושי, וכמובן כדי להרחיב את החירות, למעשה יוצרת אי-שוויון אדיר, כופה אחידות והומוגניות, מטפחת השפלה חומרית ורוחנית, ומקעקעת את החירות".

אתם יכולים לקרוא את המלים הללו, ולהבין מדוע מישהו עלול להאמין בהן – ועדיין לדחות אותן לחלוטין כמלים שקריות ומסוכנות. הדמוקרטיות המתקדמות בנו את החברות החופשיות, הצודקות והטובות ביותר בתולדות המין האנושי. החברות הללו דורשות שיפורים רבים, ללא ספק – רפורמות הדרגתיות ומעשיות, עם תשומת לב רבה לתוצאות שעלולות להיגרם שלא מתוך כוונת מכוון. אך הן אינן דורשות מהפכה. ולא את פנטזיות ה"בואו נשרוף את הכול" של הפופוליסטים החדשים.

"מהי שמרנות?", שאל אברהם לינקולן בשנת 1860, הוא הפנה את השאלה למי שביקשו לפרק את הממשל הקיים של ארצות הברית. "האם אין היא היצמדות לדברים הישנים שכבר נוסו, נגד החדש שלא נוסה?" כיום, אנו מוצאים את עצמנו בצרה לשונית משונה, כש"הישן שכבר נוסה" מקודם על ידי אנשים המכנים עצמם ליברלים – בעוד שאלו הדוחפים ל"חדש שלא נוסה" מכנים עצמם שמרנים. "אמריקה והמערב נמצאים על מסלול לקראת משהו רע מאוד", התנבאה המסה המפורסמת "בחירות טיסה 93" (“Flight 93 Election”), שתמכה בטראמפ והתפרסמה בספטמבר 2016. במסה נטען שרק צעדים נואשים יש בהם תקווה להציל את המדינה. המחבר, מייקל אנטון (Michael Anton), שלימים החל לעבוד עבור הממשל של טראמפ, השווה את ההצבעה עבור טראמפ למשחק ברולטה רוסית: לשים כדור באקדח, לסובב את התוף, להצמיד את הקנה לרקה וללחוץ על ההדק. והוא הציג זאת כהמלצה!

לינקולן, טאד לינקולן

הנשיא לינקולן ובנו הצעיר טאד (1864): השמרן של פעם הוא מי שמחולל שינויים היום. תצלום: אנטוני ברגר, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

ההגנה על מה שהושג בעקבות מלחמת העולם השנייה ולאחר המלחמה הקרה דורשת מאיתנו להדוף את האויבים הפופוליסטים של הדמוקרטיה הליברלית, הן את הרדיקלים והן את הראקציונרים. מבחינת אלו מאיתנו בארה"ב המצויים בצד הימני של הקשת הפוליטי, הדיפה כזאת תאלץ אותנו לעמוד בפני מספר אמיתות כואבות באשר לבית הפוליטי שלנו. המפלגה הרפובליקנית הכפיפה עצמה באורח מביש לטראמפיזם. ההתאוששות לא תהיה פשוטה. אך כל עוד ארה"ב דבקה בשיטת חבר האלקטורים , למדינה תהיה מערכת דו-מפלגתית. שיקום מעמדה של מפלגה שדבק בה רבב הוא משימה פחות אדירה מאשר הקמתה של מפלגה חדשה. לשם כך, מוטב לרפובליקנים ללמוד מחדש את מה שרוברט טאפט והרברט הובר ידעו על אודות הבסיס הליברלי של הסדר החוקתי של ארה"ב.

הוגים וכותבים מסוימים, בעלי נטייה לימין, כבר עסוקים בהערכה מחדש של המונח "ליברל". כוכב הפודקסטים הימני בן שפירו (Ben Shapiro) השתמש, בהקשר חיובי, בצירוף "ערכים ליברליים קלאסיים". ג'ורדן ב. פיטרסון (Jordan B. Peterson), הפסיכולוג הספקן כלפי השמאל שלאחרונה זוכה לתמיכה משמעותית בקרב גברים צעירים, מכנה את עצמו "ליברל קלאסי", ולא שמרן. כך גם דייב רובין (Dave Rubin), המנחה של אחת מתכניות האירוח הפופולריות ביותר ביוטיוב – והוא אפילו משווק טישירט עם הכיתוב "CLASSICAL LIBERAL". היו"ר הרפובליקני של בית הנבחרים, פול ריאן אמר על עצמו: "למעשה, אני מכנה את עצמי ליברל קלאסי יותר מאשר שמרן".

אלא שעד כה, הכינוי הזה נראה יותר כדרך להימנע מתוויות פוליטיות שליליות – בבחינת ליברטריאניות בלי המוזרויות של רון פול! שמרנות בלי הבהמיות הנבערת של דונלד טראמפ! – מאשר חזון חיובי. אחדים מאלו המכנים עצמם "ליברלים קלאסיים" מעלים נקודות הגיוניות ביחס להפרזה שבפוליטיקת הזהויות בצד השמאלי של המפה. אך בכל הקשור לשימור התחרותיות בשוק הבריאות בעידן "אובמה-קייר", עידוד הצמיחה בכלכלה בעידן הגלובליזציה, והשבת הכבוד מצדם של בעלי-ברית ושותפים שחשים דחייה מפני טראמפ, אך בקושי החלו להתקיים שיחות פוריות בקרב אמריקנים הנוטים לימין.

חייבים לטפל לא רק בנורמות האתיות שהופקרו, אלא גם בבעיות החברתיות שהופקרו לא פחות. פערים קיצוניים בין מעמדות ובין קבוצות אתניות מאפשרים את עלייתם של דמגוגים מימין ומשמאל

שיחות כאלו עשויות להתחיל עם התובנות הבאות. ראשית, הנשיאות של טראמפ חשפה חולשות גדולות בממשלה ובחברה האמריקניים. כפי שבעקבות פרשת ווטרגייט בא מחצית העשור של רפורמות "ממשל נקי" ודה-רגולציה של השווקים, כך שיש צורך בקווי מדיניות חדשים כדי להבטיח שלא יקרה עוד דבר שידמה לנשיאות המבישה הזו. קווי המדיניות הללו חייבים לטפל לא רק בנורמות האתיות שהופקרו, אלא גם בבעיות החברתיות שהופקרו לא פחות. פערים קיצוניים בין מעמדות ובין קבוצות אתניות מאפשרים את עלייתם של דמגוגים מימין ומשמאל.

שנית, אמריקה ובעלות הברית הקרובות ביותר שלה אינן דומיננטיות ברמה הגלובלית כפי שהן היו בשנות התשעים של המאה ה-20. הכלכלה של סין עברה את זאת של יפן והייתה לשנייה בגודלה בעולם, והיא ממשיכה לצמוח. הכלכלה ההודית עתידה לחלוף בקרוב על פניה של הכלכלה הבריטית. במאה ה-21, ארה"ב תזדקק לבעלות ברית ולשותפות, אף יותר מאשר במאה ה-20. "America First" משמעו "America Alone", ואמריקה מבודדת היא אמריקה מובסת.

לבסוף, ארה"ב נטלה הלוואות מן העתיד בכך שהיא הוציאה יותר ממה שהיא מקבלת ממסים, ופלטה יותר גזים משני-אקלים ממה שהיא סופגת. שתי החגיגות הללו חייבות להיפסק, אם הדור הזה מתכוון לקיים בנאמנות את ההבטחה של החוקה להבטיח את ברכות החירות לדורות הבאים.

המפלגה הרפובליקנית מאבדת את יכולתה לנצח בתחרות דמוקרטית. פתרון אחד לדילמה הזו, הפתרון של טראמפ, הוא להחליש את הדמוקרטיה כך שמיעוט יוכל לשלוט ברוב שאינו מאוחד. בחירות האמצע של 2018 היו משאל על האפשרות ששיטה כזו תוכל לפעול. מי שרואה בהפסדים הרפובליקנים פגיעה מוגבלת יחסית, יכול לצפות להמשך ההליכה בדרך האנטי-דמוקרטית. אך מי שמבין שההפסדים היו משמעותיים, יצטרך לחשוב על מפלגה המאמצת פוליטיקה יותר מקבלת, המאמצת אליה קבוצות שונות, פוליטיקה שנמצאת פחות בשליטתם של אילי ההון והאידאולוגים הדתיים, וגם פחות שוביניסטית בנושאי גזע. התפתחות כזו לא תהיה עניין של מה בכך, אבל היא אפשרית, אם רפובליקנים מתונים יהיו מוכנים להילחם עליה.

דגל אמריקני, בלון, הליום

האם רק משב הרוח קובע? תצלום: רובי נובל

הרפובליקנים הליברלים של שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים נעלמו מהנוף והיו ללא רלוונטיים כיוון שהם לא היו מוכנים לפעול מתוך נאמנות לעקרונותיהם. כפי שכתב מרק שמיט (Mark Schmitt) ב-"New America": "הם לא היו אידאולוגים, אלא ההפך. הם העדיפו את הנאמנות למפלגה, בין אם זו צדקה ובין אם לאו, על פני המחויבויות שלהם". דברי הפרידה הלא נעימים הללו מצביעים על לקח מועיל: סיעה פוליטית אינה חייבת להיות ענקית כדי להשפיע על מפלגה, בתנאי שהיא ממנפת את הכוח שלה על ידי איום בעזיבה כשעדיפויות הליבה שלה מצויות בסכנה.

בשנת 2015, בעימות בין מי שביקשו להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות, ברט באייר (Bret Baier) מ"פוקס ניוז" שאל כל מתמודד האם הוא או היא יתחייבו לתמוך במועמדי המפלגה לנשיאות ללא קשר למי שינצח. רק אחד סירב להתחייב לכך: דונלד טראמפ. לאחר העימות, מי שהיה אז יו"ר הוועדה הלאומית הרפובליקנית, רינס פריבוס (Reince Priebus) רץ והתאמץ להשיג את חתימת ידו של דונלד טראמפ על טופס התחייבות. מדוע שום קבוצה מאורגנת של רפובליקנים לא הפעילה נגד טראמפ ותומכיו בדיוק את אותו האמצעי? "אם טראמפ יזכה במינוי, נעזוב". בפוליטיקה, לעתים קרובות מי שנמצאים במקום הקרוב ביותר לדלת היציאה זוכים למירב תשומת הלב.

רפובליקנים ליברלים צריכים להתחבר למסורת של תאודור רוזוולט: להגביל את יכולתם של המונופולים להשתמש בכוחם לרעה, אבל לשמור על החירות העסקית ועל הבעלות הפרטית על נכסים

רפובליקניזם ליברלי צריך לדרוש רפורמות שימנעו את הנוהגים המושחתים של נשיאותו של טראמפ. גישה כזו צריכה להסכים שהכיסוי הרפואי המורחב ימשיך להתקיים – והגיע הזמן שכך יהיה! – ולאחר מכן לפעול להגברת התחרות, התמריצים והתמחור ההוגן במסגרת מערכת אוניברסלית של כיסוי לכול, כך שניאבק בהרגל האמריקני הבזבזני לפיו אנחנו מוציאים יותר על בריאות מאשר כל מדינה מפותחת, וזוכים לתמורה בריאותית פחותה. גישה כזו צריכה לפעול למעל איזון פיסקלי וסביבתי, על ידי קיצוץ בהוצאות, על ידי מיסוי על פליטת גזי חממה, ועל ידי הגדלת המיסוי על הצריכה והפחתת המיסוי על ההשקעות.

ככל שדמוקרטים רבים יותר נוטים שמאלה בנושאים כלכליים, עד כדי כך שהם אף מזדהים כסוציאליסטים, המפלגה שלהם נעשית בעלת גישה התומכת יותר במדינה כגורם המחלק הטבות וכן בחלוקה מחדש של העוגה. אמריקנים רבים ידחו את הגישה הזו, והם יזדקקו למפלגה שתרים את הדגל שהם מאמינים בו. בשעה שפופוליסטים משחקים עם הרעיון להלאים את הנתונים של גוגל ולהטיל רגולציה על פייסבוק כשירות ציבורי, רפובליקנים ליברלים צריכים להתחבר למסורת של תאודור רוזוולט: להגביל את יכולתם של המונופולים להשתמש בכוחם לרעה, אבל לשמור על החירות העסקית ועל הבעלות הפרטית על נכסים.

שיקגו, עננים שחורים

עוצמה ואי-ודאות: מראה על שיקגו. תצלום: דן פרייס

בחברה דמוקרטית, שמרנות וליברליזם אינם באמת הפכים. הם היבטים שונים באמונה דמוקרטית משותפת

בשעה שהמפלגה הדמוקרטית מתאימה את עצמה לדמוגרפיה המולטי-אתנית החדשה של אמריקה על ידי התמקדות רבה יותר בזהות קבוצתית ופחות בהזדמנות של הפרט, רפובליקנים ליברלים צריכים להתנגד הן להעדפות גזעיות והן לדעות קדומות בנושאי גזע. הנשיא הרפובליקני הבא צריך להיות אדם שיאחל לאמריקנים ברוב שמחה גם Diwali שמח וגם Merry Christmas. בה בעת, כניסת המהגרים למדינה חייבת להיות מוסדרת, כך שתהיה יציבות באחוז האוכלוסייה האמריקנית שלא נולדה בארה"ב. גיוון הוא אמנם כוח המאפיין את ארה"ב, אבל גם אחדות וגיבוש הם כוח.

בתגובה למלחמת עיראק ולשפל הכלכלי הגדול, אמריקה פנתה פנימה, אפילו כשהעולם המשיך להזדקק למנהיגות של ארה"ב. גישה בינלאומית, סחר חופשי ובריתות צריכים להיות עקרונות ששתי המפלגות מצדדות בהם. דונלד טראמפ שכנע את הרפובליקנים השמרנים לדחות את כל אלו, אבל רפובליקנים ליברלים צריכים לתמוך בהם בקול גדול.

במשך שני דורות פוליטיים, הרפובליקנים הצהירו על טוהר השמרנות שלהם. אך בחברה דמוקרטית, שמרנות וליברליזם אינם באמת הפכים. הם היבטים שונים באמונה דמוקרטית משותפת. בסופו של דבר, מה שהשמרנים משמרים הוא סדר ליברלי. עד כה היה קל להתעלם מן האמת הזאת בחיכוך של הפוליטיקה המאופיינת בעימות בין שני המחנות. כעת יש לתמוך בה בגלוי, בדיוק בשעה זאת, שעה של סכנה לליברליזם.

 

כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.The original text was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: אדום וכחול. תצלום: JakeOlimb, אימג'בנק / גטי ישראל

דיוויד פרום (David Frum) הוא כותב קבוע בכתב העת "אטלנטיק", ומחבר הספר Trumpocracy: The Corruption of the American Republicבשנים 2001-2002 הוא היה כותב נאומים בבית הלבן תחת הנשיא ג'ורג' וו. בוש.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייויד פרום, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על דרושים שמרנים ליברלים

01
בן

איזה מאמר מתנשא. קודם הוא קובע שכל מה שטראמפ עושה זה לא טוב ואז מסביר למי שבחר בו איך הוא צריך לחשוב. זה סוג של חשיבה שמאלית אנטי ליברלית נפוצה שגובלת בחוסר ראית המציאות. ואח"כ טראמפ מנצח בבחירות והם שוב בשוק.

    02
    ארנון

    האם שמת לב שהכותב שמרן, כותב נאומים לשעבר של הנשיא בוש הבן? בדיוק את השמרנות הזאת שלו הוא רוצה להציל מהרודנות חסרת המוסר והעכבות שמשתלטת על ארצות הברית וגם על מדינות אחרות... אפילו קרובות יותר.

03
סוציולוג

חצוף. שמרנים ליבלים יש מספיק הבעיה היא שאין בכלל ליברלים שמרנים, שימו לב מה שקורה ללייבור בבריטניה ולמפלגה הדמוקרטית בארה"ב: השמאל הליברלי הפך לארנכיסטי ומרקסיסטי (שלא לומר אנטישמי).

04
מיכה

הכותרת המקורית היתה: המפלגה הרפובליקנית זקוקה לליברלים. למעשה המאמר מבכה את ירידת קרנו של הליברליזם במעוזי הימין האידיאולוגי האמריקני. כל זה, מאיר באור חדש את המאמר, אור שאיננו משתקף בתרגום. למעשה התרגום פספס את הפרספקטיבה של המאמר המקורי. חוששני שבכך נגרם נזק לתיזה המקורית של המאמר, עד כדי אי יכולת להבין את משמעותו הפוליטית. הדבר משתקף יפה בתגובות. אמנם, מראש ניתן להמעיט בציפיות מטוקבקים, ומה גם שלא היו הרבה תגובות. בכל זאת כמגמה, אי ההבנה משקפת יפה את כשלי התרגום