האושר בקצה האצבעות

בעולם של הצלחה, הישגים, הצטיינות וכיבוש יעדים, חובבנות היא מתנה גדולה שיש לשמר ואף לטפח
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

פס הקול של חיינו הוא צליל השאיפה. פסיכולוגים, פילוסופים ומדענים בתחום ההתנהגות דוחקים בנו כולם לשאוף לווריאציות של אותה הלולאה: לשאוף להישגים, לשאוף לרווחה, לשאוף לאושר. עלינו לפעול מהר ולאט, או לחשוב בגדול ובקטן; להיות רגועים, להיות דרוכים, לאכול יותר, לאכול פחות, לרקוד יותר ולישון יותר, לרצות יותר – או פחות; להתאמן במשך 10,000 שעות או לא להתאמן בכלל; להיות ממוקדים, להיות בעלי הרגלים, וגם להיות אינטואיטיביים, או פשוט לאמץ את דרך הזן עד שנתאיין.

מדי פעם, וביחס לכל אחת מהשאיפות שלנו, יש בתוכנו קול דווקאי שצורח: "די כבר!" האם איננו יכולים להפסיק להצליח ולו לרגע?

מטבע הדברים, כולנו רוצים לטייב ככל האפשר את צורת הקיום שלנו. אך מדי פעם, וביחס לכל אחת מהשאיפות שלנו, יש בתוכנו קול דווקאי שצורח: "די כבר!" האם איננו יכולים להפסיק להצליח ולו לרגע? להפסיק להיות מצוינים ומופלאים במשהו? התשובה היא כן, אך כדי לעשות זאת עלינו לאמץ את החובבן שבתוכנו.

ליאו מסי, הצטיינות

מסי, 10 בכל מובן: כשכך נראית ההצלחה, השלמות, קשה להיות חובבן. תצלום: articularnos.com

גיליתי את החובבנית שבתוכי ומצאתי את דרכי. הדבר קרה כשהאזנתי להקלטה שנעשתה לא מזמן ל-"Ètudes" מאת המלחין המינימליסט פיליפ גלאס, בביצוע הפסנתרנית, האמריקנית גם היא, סימון דינרשטיין. הביצוע היה כל כך מלא השראה שזינקתי מהספה ומצאתי את אצבעותיי על הפסנתר – מחפשת את אותו עומק של ביטוי פואטי שדיבר אלי בביצוע. כשגלאס החליט לחבר את 20 התרגילים הללו, האטיודים, הוא עשה זאת במפורש כדי לפתח את הטכניקה שלו על הפסנתר. אטיודים הם סוג של יצירה מולחנת שנכתבה במיוחד כדי לבחון את המיומנויות של המוזיקאי. למעשה, מה שגלאס עשה היה להלחין באורח מיוחד ומותאם עבור החובבן שבתוכו.

אני זוכרת רק שני מצבים מנטליים: האם אני הצלחה או שמא כישלון?

החינוך המוזיקלי שלי כלל שאיפה מתמדת על פני שעות של אימונים מאומצים. בכל בוקר, במשך כל שנות ילדותי, התאמנתי בחריצות בנגינת סולמות ואטיודים. מדי שבוע, שבתי לשיעור שלי בהמתנה מלאת חרדה לאישור או לצקצוק התוכחה שלווה ב"איקס" שחור. אינני זוכרת אושר, סיפוק או מעורבות עמוקה. אני זוכרת רק שני מצבים מנטליים: האם אני הצלחה או שמא כישלון? אילו רק הבינה המורה שלי (ואילו רק הבנתי אני) שאני חובבנית – השאיפה הייתה מפסיקה לעמוד במוקד חיי.

פסנתר, חזרות, אימונים

חובת המאמץ וההצטיינות מטילה צל כבד. תצלום: ז'יוויי ליאנג

בממלכת המוזיקה, החובבנית שאינה יודעת את מקומה מזמינה לעצמה השפלה. תחשבו על פלורנס פוסטר ג'נקינס (Foster Jenkins), אשת החברה ששאפה לקריירה באופרה והפכה לסופרנו האמריקנית המוזרה, שגולמה היטב על ידי מריס סטריפ בסרט הביוגרפי של סטיבן פרירס משנת 2016. ב-1944, בגיל 76, הדילטנטית שנעדרה כל שמיעה מוזיקלית, הזמינה את ״קרנגי הול״ בניו יורק, שם היא ביצעה את האריות הגדולות ביותר ברפרטואר האופרה – אריות שרק הזמרות המנוסות ביותר היו מעזות לנסות לבצע – וזכתה לביקורות הנוראות ביותר שתוכלו לדמיין. היא הלכה לעולמה חודש לאחר מכן, בעקבות מחלה פתאומית, אך היא מתה לאחר שמימשה את שאיפותיה של החובבנית שבתוכה. יתכן מאוד שהשאיפות הללו חרגו מן הכישרון שלה, אך מדדים של הצלחה אינם העניין המרכזי כאן. כל מי שראה את החיוך הזוהר של סטריפ בסרט של פרירס קלט את המסר: פוסטר ג'נקינס חוותה הרבה יותר הנאה אישית מסאת הכאב הציבורי שהושתה עליה. יחד עם זאת, הרעיון בדבר החובבן כנטל אמנותי וחברתי הוא עניין חדש למדי.

מבחינת אריסטו, יש לטפח את המיומנות בביצוע עד לרמה שמאפשרת לתלמיד ליהנות ממוזיקה טובה – ולא מעבר לכך

המלה "amateur" ("חובבן", באנגלית) לא התקבעה בשפה האנגלית עד המאה ה-18, אף שההבחנה בין מה שמכונה "דילטנט" ו"מקצוען" היא עתיקה. מהדיון של אפלטון בנושא החינוך המוזיקלי בספר השלישי של "המדינה" עולה דבר קיומם של חובבנים לצד מקצוענים. מבחינת אריסטו, יש לטפח את המיומנות בביצוע עד לרמה שמאפשרת לתלמיד ליהנות ממוזיקה טובה – ולא מעבר לכך. אילו רק הוקנתה החוכמה העתיקה הזאת לפוסטר ג'נקינס.

לחובבן היה תמיד מקום משלו בחברה. בסונטה שלו מ-1779, קרל פיליפ עמנואל באך הקדיש את היצירה שלו "für Kenner und Liebhaber" (כלומר "ליודעים ולאוהבים"), ובכך הוציא מהכלל באורח מפורש את המקצוענים. בתקופה הוויקטוריאנית, נגינה על פסנתר נתפשה כהישג מיוחד לנשים, כלומר כ"אמנות ביתית" שעשויה לקדם את סיכוייהן להינשא. כשמושג החובבן, amateur, הוזכר לראשונה באנגלית במילון The Universal Dictionary of Arts, Sciences and Literature משנת 1803, המושג "amateur" הוגדר כ"מונח זר שנכנס כעת בקרבנו כאופנה חולפת, לציון אדם שמבין ואוהב או עוסק באמנויות המנומסות – פיסול או אדריכלות, ללא קשר ליתרון כספי".

יותר ממאה שנה לאחר מכן, התאורטיקן והפילוסוף הצרפתי רולאן בארת טען באורח דומה כי:

"החובבן עוסק בציור, מוזיקה, ספורט ומדע, ללא רוח של התמחות בתחום או תחרות... הוא מציב את עצמו לחינם (ללא תמורה) במסומן: במהות המוחלטת מיד של המוזיקה, הציור..."

אלא שבארת עשה יותר מלהעניק ערך לנטיית הלב. הוא גילם את התפקיד בעצמו. מתוך הראיונות עמו, שפורסמו לאחר מותו [בתרגום אנגלי] בשנת 1985, ב-"The Grain of the Voice", ידוע לנו שכסטודנט בארת התאמן בביצוע "הפסנתר המושווה" של יוהן סבסטיאן באך, יצירה שנכתבה בין השנים 1722 ו-1742, והוא עשה זאת מדי יום כדי שהדבר יסייע לו להתאושש ממחלת השחפת. כמו כן ידוע לנו, מתוך הביוגרפיה שלו, "רולנד בארת על רולנד בארת" (1975) שכחלק מהטקס היומי שלו, הוא היה מקליט את אימוני הפסנתר שלו כדי לשפר את הזיכרון שלו. הרפרטואר שלו היה מוגבל, אך תחת "אוהב" ברשימת המלאי של "אוהב/לא אוהב" שבארת ניהל, הוא כלל את הנדל, את הפסנתרן הקנדי גלן גוּלד, את הפסנתר, ואת כל המוזיקה הרומנטית, יחד עם בירה קרה מדי והאחים מרקס. אם בארת יכול להוביל אותנו להערכה חיובית חדשה של החובבן, הרי שתפקיד האימונים צריך אף הוא לעבור בחינה מחדש, כך ששאיפה תפנה את מקומה לסיפוק ומימוש, ומושגי ההצלחה והכישלון יימחקו.

דניל טריפונוב, קרנגי הול, פסנתר

לא כל אחד אמור להגיע לקרנגי הול (עם או בלי שיער סמור). תצלום: סטיבן פיזאנו

אמנות החובבנות נשענת על היכרותנו את היכולות שלנו ומודעותנו לגבולות שאנו שואפים אליהם. מרגע שאנו מסירים משאיפות החובבן את השגת המטרות, אנו יכולים להתמקד בפסיכולוגיה של החוויה האופטימלית כפי שהיא מנוסחת בעיקרון הזרימה של הפסיכולוג מיהאי צ'יקסנטמיהאיי, שהעיתונאית אריאל גור קושרת לאושר:

"כשאנו מגיעים לאיזון בין האתגר שבפעילות ובין המיומנות שלנו בביצועה, כאנו מרגישים שקצב העבודה עצמו מתואם עם הדופק שלנו, כשאנו יודעים שמה שאנחנו עושים חשוב, אנחנו יכולים לשקוע לחלוטין במשימה שלנו. זהו אושר".

כשהחובבן אינו הציב לעצמו מטרה לבצע פוגה בת ארבעה חלקים מהזיכרון, או להגיע למופע בכורה בקרנגי הול בסגנון פוסטר ג'נקינס, הוא מוצא סיפוק בכך שהוא שקוע כולו במוזיקה שלפניו, בכך שהוא חווה מסע של השתקעות מלאה, שבמיטבה היא יכולה לשמש מטפורה להבנת ערכם העצום של הזמן ושל הצורך בריכוז מלא כוונה.

חיינו היומיומיים כבר ממילא מדגישים במידה מופרזת את התחרות, את השאפתנות ואת הדד-ליינים. אין לנו צורך לשחזר את הלחצים הללו בחיי ההנאה שלנו

חיינו היומיומיים כבר ממילא מדגישים במידה מופרזת את התחרות, את השאפתנות ואת הדד-ליינים. אין לנו צורך לשחזר את הלחצים הללו בחיי ההנאה שלנו. שמחת החובבנות מאפשרת למצוא יופי בפשטות, לקבוע מטרות צנועות יותר ולצאת בחיפוש אחר האסתטיקה. היא מאפשרת את פלאי המגע הפיזי, את פעולת הלחיצה על הקליד ושחרורו, את הליריות של הצליל של הפסנתר. אם נתמקד בהנאה שמזומנת לנו מכיבוש (והתענגות) על מספר תיבות בכל פעם, או מנגינה של קטע מוזיקלי שבאמת מתחבר לנשמה שלנו, נפתח דו-שיח עם ההנאה. כפי שכותב על כך דניאל לוויטין (Levitin) בספרו משנת 2014 The Organized Mind:

"במצב הזרימה, תשומת הלב ממוקדת בשדה תפישתי מוגבל, והשדה הזה מקבל את כל הריכוז ואת ההשקעה השלמה שלכם. פעולה ומודעות מתלכדות".

וכך, גם אם איננו מצליחים לכבוש את הוולס של שופן, תחושת הסיפוק עולה ושולטת.

התייחסות מלאה ומודעת לחובבן שבתוכנו אין פירושה הקרבה של השאיפות הפנימיות שלנו לנגן קטע מוזיקלי מאתגר. משמעות הדבר היא פשוט שאתם הופכים לאפוטרופוסים ולמספרים של חוויית השאיפה והמאמץ שלכם עצמכם.

עבור מוזיקאים חובבנים רבים מאוד, תבנית היחסים בין המורה והתלמיד, תבנית של ביקורת והיררכיה, עלולה להיות פוגענית ומרסקת. התלמיד נעשה מנותק מן המוזיקה, אך גרוע מכך – הוא נעשה מנותק מעצמו. אני נזכר כאן בחוויה של ג'וני מיטשל בשיעורי הפסנתר שלה. במאמר ב"ניו יורק טיימס", לינדזי זולדז (Zoladz) מספרת שמיטשל אמרה: "ניגנתי... עבור המורה שלי לפסנתר, שהייתה מכה בי בסרגל על פרק כף היד כיוון שניגנתי לפי שמיעה... היא אמרה: 'למה שתנגני לפי שמיעה כשיש לך את המסטרים מתחת לאצבעות שלך?'" מיטשל הצעירה (שנקראה אז ג'ואן אנדרסון), משיבה: "ובכן, המסטרים היו חייבים לנגן לפי שמיעה כדי ליצור את הדברים האלו". זה היה שיעור הפסנתר האחרון שלה.

ג'וני מיטשל, פסנתר

ג'וני מיטשל (1968): מורה המאיסה עליה את הפסנתר. תצלום: rocor

הגעתי לתובנה שהזמן שאני מבלה באימונים בפסנתר הוא אולי הרגע הפרטי היחיד שיש לי בַּיום. האימונים מחדדים את המודעות שלי לכך שאני לבד עם עצמי, ואת התחושה שאני שולטת בחוויה. אז אני יכולה להיות מעורבת ולהתמלא חיים תודות למפגש, תוך שאני מוותרת על תחושה של פסיביות עבור תחושה של מעורבות עצמית. לפתע, אני מגלה שכלל איני לבד. הפסנתר הופך לאחר המשמעותי שלי.

ברגע שאנו מבינים שהאימונים אינם מטרה, האגו שלנו נשמט ואנחנו נכנסים לחוויה מתוך מחויבות מוחלטת

האימונים מזמנים סוג של אינטימיות, רגע של קשיבות שאנו יכולים לגזור ולהדביק אל תוך פרקי השגרה היומיומיים שלנו. ברגע שאנו מבינים שהאימונים אינם מטרה, האגו שלנו נשמט ואנחנו נכנסים לחוויה מתוך מחויבות מוחלטת. צ'יקסנטמיהאיי מדבר על המצב הזה כעל חוויה אוטוטלית (autotelic), מילה שנגזרת מ"autos" ביוונית, כלומר "עצמי", ו-"telos", כלומר "מטרה". החובבן הפנימי שלנו הוא אם כן אדם המכוון מעצמו. כפי שאריסטו מזכיר לנו, מוזיקאים חובבנים מגדירים את המטרות שלהם וגם את ההנאה שלהם.

אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את המנטרה "practice makes perfect" ("אימונים מביאים למושלמות"), שזכתה לחיים מחודשים בשנים האחרונות מידיו של מלקולם גלדוול (Gladwell). בספרו "מצוינים: ממה עשויה הצלחה" (2008), גלדוול טען שכמעט בכל תחום נתון, מומחיות יכולה להיות מובטחת באמצעות 10,000 שעות של אימונים. אבל מה אם נהפוך את ההתניה על פיה בהתאם לעקרונות החובבנות, ונתחיל להתאמן ללא פחד ובאורח ספונטני, מתוך מחויבות ותחושה של חיות? אין פירושו שנוותר על הסולמות ועל החזרות. משמעות הדבר היא פשוט שנתאמן ללא החרדה הכרוכה בכימות התוצאות שלנו. הרגע האנלוגי הזה יזמן התחברות לעצמי הלירי שלנו.

ון גוך, דיוקן עצמי

לא חייבים לשאוף להיות ון גוך, ואפשר בלי חרדה. תצלום: אלינה גרובניאק

מדובר בהערכה של מה שמרטיט אותנו, ובמתן כבוד לחוויה האסתטית: מברשת הציור על פני משטח הנייר הסיבי, או הקצב העדין של לישת בצק

אלא שהחוויה שלי עם הפסנתר עשויה להיות שונה מהחוויה שלכם. המומנט שלכם יכול להיות באפייה, באריגה, בציור או בשרבוט. בכל מקרה, מדובר בהערכה של מה שמרטיט אותנו, ובמתן כבוד לחוויה האסתטית: מברשת הציור על פני משטח הנייר הסיבי, או הקצב העדין של לישת בצק. רוב הסיכויים הם שהקשיבות והמודעות שתביאו לרגע יעצימו ויגבירו את ההישגים שלכם פי אלף. הרגשות ההרסניים, רגשות ההצלחה והכישלון, ינשרו מכם וייעלמו, והמלה "אימונים" תוחלף במלה "הנאה".

מאז שהחייתי את מערכת היחסים שלי עם הפסנתר והתחברתי לחובבנית שבתוכי, גיליתי חדר שקט משלי. הפסנתר שלי היה לעד דומם שלי. אולי – אם אני חושבת על הגיבורה האילמת אדה בספר "הפסנתר" של ג'יין קמפיון מ-1993, ועל הנחישות והגאולה שהפסנתר הציע לה – הוא אפילו הפך לקול שלי.

קסניה הנוסיאק (Hanusiak) היא פרשנית תרבות, מסאית וסופרת שמאמריה התפרסמו, בין היתר, ב-Financial Times, ב-Music & Literature וב"ניו יורק טיימס". כסופרנו אופראית, ככותבת לבמה וכאוצרת, היא תרמה מעבודתה לשורה ארוכה של פסטיבלים ברחבי העולם, החל ב-National Sawdust Festival ו-BAM בניו יורק ועד לפסטיבל המוזיקה של בייג'ינג.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מי יכול למדוד את הסיפוק? תצלום: סרחיו רודריגס, unsplash.comPhoto by Sergio Rodriguez - Portugues del Olmo on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קסניה הנוסיאק, AEON.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על האושר בקצה האצבעות

02
נוקדן הספרים

אני תמה לגבי הציטוט הלא מדויק ברוחו לכלל 10,000 השעות של מלקולם גלדוול. אכן גולדוול טען שכמעט בכל תחום נתון, מומחיות יכולה להיות מובטחת באמצעות 10,000 שעות של אימונים אבל הדוגמאות שנתן בהחלט היו של חובבים שהפכו למקצוענים, אז היכן יש פה היפוך מגמה?
מעבר לזה חשוב לציין לטובת החובבנים שרוצים להפוך למקצוענים - 10,000 שעות אימון עוזרות אבל אין זו התאמה חד-חד ערכית. רוצה לומר, גם אם תתאמנו 10,000 שעות לא בטוח שתצטיינו :-( ראו המאמר בקישור הבא
https://davidson.weizmann.ac.il/online/sciencenews/10000-שעות-אימון-חשוב-אך-לא-מספיק?amp