האיטלקי שהבין את העולם

מותו של אומברטו אקו (1932-2016) הותיר תחושה של יתמות. הדבר מתקבל על הדעת בהתחשב בכך שבמשך שבעה עשורים דאג האינטלקטואל האיטלקי לאותם אנשים שביקשו להבין את העולם.

אקו היה מודע לכך שלרבים מאיתנו כיום חסרים הכלים כדי להבין את הסימנים שבאמצעותם העולם הזה בא לידי ביטוי. אקו עשה זאת על ידי הסתמכות על למדנות עצומה שכללה את הקלסיקונים היוונים, את כל מחשבת ימי הביניים, את הפילוסופיה בת זמננו, את מוזיקת הבארוק לצד מוזיקה אוונגרדית, את עולם הקומיקס, האדריכלות, הספרות והשירה במובניהם הרחבים ביותר. אקו אף הרבה לעסוק בתופעות עכשוויות כגון התקשורת בעידן הדיגיטלי או פרשיית ויקיליקס. כלומר, האופקים שנפרשו לפניו כללו את העבר, את ההווה ואת העתיד. היו אלו אופקים של אדם שהבין את העולם.

אומברטו אקו, דיוקן מצויר. תצלום: תיירי ארמן

אקו עשה זאת ללא התנשאות, מתוך כבוד לקוראיו, באופטימיות מידבקת ובהיגיון מפתה. הוא אהב מאוד לספר על תקופות עתיקות – בעיקר על ימי הביניים – כשהאדם חשב פחות ובכל זאת הקיף את עצמו במערכת סגורה של ידיעות שהיו מבוססות על אלגוריות, סמלים ומובנים שהסבירו הכול, כך שהאדם יצר סביבו דבר-מה שדמה לעולם מאושר. מאות שנים לאחר מכן האדם מצא את עצמו חי בתקופה של תיאבון עצום לידע, שבה באורח פרדוקסלי החשש מפני שינוי התבטא באמצעות מערכות ידע נוקשות.

אקו היה מודע לכך שלרבים מאיתנו כיום חסרים הכלים כדי להבין את הסימנים שבאמצעותם העולם הזה בא לידי ביטוי

אקו ידע שהדבר הגרוע ביותר בעולם פתוח הוא חוסר הוודאות ותחושת הבדידות. והוא ידע גם שבמצב כזה כל הבטחה לביטחון היא מפתה, גם אם היא מביאה איתה את הגרוע מכל. לכן הוא פעל כדי לסייע לבני-האדם לנווט במים סוערים.

הוא מעולם לא הפסיק להסביר את מה שהוא ידע ולהודות במה שהוא לא ידע. אקו כתב מסות, רומנים וטקסטים אקדמיים. הוא נתן הרצאות, כתב הקדמות לספרים, פרסם מאמרים בעיתונות, עשה תכניות רדיו ותרם תרומות מכריעות לייסודו של תחום ידע ומחקר המכונה סמיוטיקה.

האיש שחיפש את הכאוס
אקו פרץ אל הזירה כשפרסם את "יצירה פתוחה" (1962), ספר איקונוקלסטי, הופך יוצרות, שאף אחד לא נותר אדיש לו. בספר הוא פיתח מעין מודול שהוא כינה בשם "יצירה פתוחה", סכימה שהוא הציג שנים אחדות קודם לכן בהרצאות, במאמרים ובדיונים פומביים. המודול האמור גילה את מלוא עצמתו בניתוח של יצירות אמנות מסוימות, בעיקר בתחומי האוונגרד באמנות, כמו הרומן "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (1922), המוזיקה הניסיונית של פייר בּוּלֶז או שטוקהאוזן, ואפילו הבתים של פרנק לויד רייט. היו אלו יצירות שהתאפיינו בדו-משמעות שלהן. כלומר הן היו דוגמאות מנוגדות ל"יצירות סגורות", שאותן אקו הדגים באמצעות המערבונים או הטלנובלות, יצירות שעלילתן הלינארית וכללים מסוימים של הז'אנר גורמים לכך שלא רק שהסוף צפוי אלא שאפשר לחזות כל צעד של הגיבורים.

אקו ידע שהדבר הגרוע ביותר בעולם פתוח הוא חוסר הוודאות ותחושת הבדידותכשהוא ניתח את היצירות האוונגרדיות, אקו ביקש לזכות בהצצה למבנה של העולם. ב"יצירה פתוחה" הוא כתב שהאמנים שיצרו את היצירות הללו מגלים "את עצם המשבר בראייה שלנו את העולם", כיוון ש"לאמנות שפועלת לפירוק ההרגלים הפסיכולוגיים והתרבותיים יש תמיד, ובכל מקרה, ערך פרוגרסיבי".

למשל, האדריכלות של פרנק לויד רייט, אותן וילות אלגנטיות נהדרות, מבנים אופקיים המצויים בדו-שיח הרמוני עם הפארקים הסובבים אותם, ומנוגדים כל כך לאנכיות הקרה של גורדי השחקים, או הפחות קרה של הבתים הוויקטוריאניים. מבחינתם של רבים, הבתים הללו של פרנק לויד רייט היו (ועודם) ביטוי סגור ודקדנטי של עולם העומד להגיע אל קצו, בתים לעשירים שפועלים לעולם לא יוכלו לגור בהם. אלא שרייט היה מוטרד מן הבעיות הללו והראה זאת דווקא בכך שהוא הציע את הצורות המופתיות שהוא יצר, את הבתים המושלמים לחברה המושלמת של העתיד, ובמלותיו של אקו: "[העתיד] שבו מלוא קומתו של האדם תזכה להכרה והאדריכלות תבטיח לו את השחרור מפני האפשרות שיראו בו מספר", ובכך יתאפשר לו ליצור "יחס אישי ומלא כוח המצאה עם הסביבה המקיפה אותו". מבחינתו של אקו, היצירה של רייט היא יצירה פתוחה באמת, בשל יכולתה ליצור דיאלקטיקה של הלם המפשיט את הצורות המאובנות והשמרניות של המחשבה.

"מים נופלים", פרנק לויד רייט. תצלום: פייר מטיבייה

הדוגמה המובהקת ביותר ליצירה פתוחה ניכרת ביצירה של ג'יימס ג'ויס, שאקו הקדיש לה את החלק השני של "יצירה פתוחה" (אם כי במהדורות מאוחרות החלק הזה ראה אור כספר נפרד, "הפואטיקות של ג'ויס"). למשל, הרומן "יוליסס" מציע עלילה דו-משמעית, והוא פתוח לפרשנויות רבות ושונות, ולכן לקריאות רבות – והוא דוגמה קיצונית ומנוגדת לאותו עולם של ימי הביניים, עולם נוסטלגי שבו היו לאדם תמרורים ברורים שכיוונו את דרכו. לכן לפי אקו "יוליסס" הוא יצירה פתוחה. הרומן מדבר אל האדם הרגיל בן-זמננו, האדם שחייב להגדיר יחסים חדשים עם סביבתו, אך הצולל בסביבה מעורפלת שבו הכול נראה בעיניו דו-משמעי, קשה, לא ברור. בדיאלקטיקה שלו, במתח הפתוח המתמיד שלו, הרומן שופך אור על עמדות שהן אחיזת-עיניים, על ארכטיפים שאבד עליהם הכלח ועל פחדים פרטיים, כך שהקורא מקבל כלים טובים יותר כדי להבין כיצד אנו חושבים וכיצד אנו פועלים. העולם הישן מתפורר.

הדיאלקטיקה הזאת בין ישן וחדש, המבקשת למוטט את הסדר הישן, הרקוב, קוממה על אומברטו אקו מבקרים רבים באיטליה מולדתו. היה זה בראשית שנות ה-60, כשהדי מלחמת העולם השנייה עוד נשמעו, והסדר הישן, הנוקשה והמלא בעצמו, עמד לקראת המהומה של תנועות הסטודנטים של שנת 1968 (שגם הן מצדן היו נוקשות ומלאות בעצמן). באותה עת, הפוליטיקה של המלחמה הקרה התבטאה באמצעות קיטוב רעיוני. לא היה קל לחשוב אחרת. היו מבקרים שראו ב"יצירה הפתוחה" של אקו חידוש מבחינת הכלים לבחון בהם את העולם. אך אקו מתח ביקורת לא רק על הימין הישן אלא גם על השמאל שנראה בעיניו תקוע מבחינה מתודולוגית ורעיונית. הסביבה האינטלקטואלית של שנות ה-60 לא הייתה מוכנה לדרך חשיבה חדשה, חדשנית ורחוקה מהדיכוטומיות הפוליטיות של הזמן.

גיבורי-על חשודים
שנות ה-60 ראו בעלייתו של המדיום הטלוויזיוני שהגיע להמונים. הטלוויזיה, ואמצעים אחרים, היו הכלי שהביא לכך שהקהל הרחב, "המסות", שוב יהפוך לשחקן מרכזי בהיסטוריה. ההמונים הללו העמידו שפה משלהם, שהיה מקובל לראות בה שפה ש"באה מלמטה", שפה וולגרית, בינונית במהותה. אך באורח פרדוקסלי, כפי שכתב אקו ב-1964 בהקדמה שלו ל"אפוקליפטיים ומשולבים": "הדרך שלהם להשתעשע, לחשוב, לדמיין, אינה באה מלמטה: באמצעות כלי התקשורת ההמוניים כל הדברים הללו מגיעים אליהם כמסרים המעוצבים לפי הקוד של המעמד ההגמוני".

יותר מחמישים שנה לאחר פרסום "אפוקליפטיים ומשולבים" יש מי שרואה בו את הספר המשפיע ביותר של אקו, בוודאי בקרב הקהל הרחב. בספר הוא מתאר שני ארכיטיפים, שתי צורות התנהגות נוכח המשברים שנגרמים על ידי אמצעי התקשורת ההמוניים: הדרך האפוקליפטית והדרך המשולבת. הדרך הראשונה, שהיא פסימית בטבעה, סבורה ש"תרבות ההמונים היא אנטי-תרבות" ושהיא "אינה סימן לסטייה מוגבלת ובת-חלוף, אלא שהיא מהווה סימן לנפילה שאין ממנה תקומה". אבל לא הכול הוא בגדר אסון. האפוקליפטי רומז לכך שיש "אנשי-על שמסוגלים להתרומם" מעל לבנליות. אדם-על אופייני של תרבות ההמונים הוא סופרמן, גיבור החוברות המצוירות, יצור מחונן שיכולות הפעולה המופלאות שלו מופעלות "כדי לממש אידאל של פסיביות מוחלטת", שכן סופרמן "לעולם לא יחנה את מכוניתו במקום אסור וגם לא יארגן שום מהפכה". כל העניין הוא השבת הסדר על כנו – אותו הסדר שההמונים לכאורה רוצים "לקעקע" – והוא עושה זאת כדי לבלום את הגעתו של מה שהוא כביכול כאוס של הידרדרות וסטייה.

ואז מופיע "המשולב". מדובר ביצור אופטימי מטבעו, והרבה פחות רועש. הוא מבין שהטלוויזיה, העיתונים, הרדיו, הקולנוע, הקומיקס והרומנים הפופולריים הם הזדמנות שאין טובה ממנה להרחיב את שדה התרבות. הוא רואה בהם כלים שמשמשים לצורך העברה של מסרים רבי-ערך, כדי להוסיף על הקיום, ולו במעט. המשולב בז למושגים כגון "האדם השייך להמון" ו"המונים", מושגים כה אהובים על האפוקליפטי. הוא סבור שהם מושגים שקריים וריקים מתוכן. המשולב מאמין יותר בפרט, ביכולתו להתאים את עצמו למצב החדש ולהפיק ממנו את המיטב. בניגוד לאפוקליפטיים, המשולבים כמעט אינם נוטים לעסוק בתאוריות. "הם מעדיפים לפעול, לייצר, להפיץ את מסריהם מדי יום, בכל הרמות". מבחינתם של המשולבים, המשבר הוא הזדמנות.

הגיוני שרוב הקוראים יזדהו עם המשולב, ויימנעו מלהכיר מכך שהם אי-פעם נהגו כאפוקליפטיים (גם אם הדבר קרה להם בהתקף רגעי). הערך הגדול של "אפוקליפטיים ומשולבים" הוא בכלים שהספר מציע כדי להבין את המשברים של תקופתנו ולהתקיים בתוכם – כמו המשבר הנוכחי שנגרם על ידי המהפכה הדיגיטלית, 50 שנה לאחר פרסום הספר. והרי לעידן הדיגיטלי יש פרשנים משני הסוגים: אפוקליפטיים ומשולבים, גם אם בתוך כל הרעש האופף אותנו לא תמיד קל לזהות מי הוא מי. אין זה חשוב. הקורא בספר חש שהוא זכה בכלים כדי לפענח את המובנים השקריים, את השקרים המורכבים הרוחשים סביבו בלי שאיש יוקיע אותם.

דוגמה טוב לכך מצויה בפרק "המיתוס של סופרמן". במהלכו, אומברטו אקו מגלה לנו חברה שבה התסכולים ורגשי הנחיתות הם לחם חוק, חברה הזקוקה לגיבור-על חיובי שיהיה מסוגל "לגלם, פרט לכל הגבולות שאפשר לדמיין, את הדרישה לכוח שהאזרח הרגיל מזין ואינו יכול לספק". באותו פרק, אקו מביא את סוּזֶ'ה (Suger), הכומר הצרפתי בן המאה ה-11 שתרגם את הדוקטרינה הדתית לתמונות, ובכך הפך לפרסומאי הראשון בימי הביניים. סוז'ה ניצל את נסיבות הזמן כדי למלא את הכנסיות באימג'ים – את הוויטרז'ים ואת הספרים - ובכך להעמיד בפני קהל שהיה ברובו אנאלפביתי את הדוקטרינות ההגמוניות של הכנסייה, שעד לאותה עת היו בהישג ידן של האליטה המשכילה בלבד. אקו אינו מתבייש לומר שהפרסומאים של ניו-יורק של שנות ה-60 של המאה ה-20 הם הגרסה המודרנית של הכומר ההוא מימי הביניים.

באותו ספר, אקו מקדיש פרק ל"Peanuts" סדרת הקומיקס של צ'רלס מ. שולץ, ואומר על דמויות הילדים את הדברים הקשים הבאים:

"הם הרדוקציות הילדותיות המפלצתיות של כל הנוירוזות של האזרח המודרני בציוויליזציה התעשייתית... אנו מוצאים בהם את הכול, את פרויד, את הפנייה להמונים, את התרבות הנספגת באמצעות תקצירים וסיכומים מוכנים, את המאבק חסר התוחלת כדי לזכות בהצלחה, את החיפוש אחר סימפתיה, את הבדידות, את הריאקציה המרושעת, את קבלת הדין הפסיבית ואת המחאה הנוירוטית".

"זה מה שאני חושבת על קופסת העוגיות המטופשת שלך!", Peanuts. תצלום: תום סימפסון

מקור כל הדברים
אקו קלט בחושיו שהסימנים, האלמנטים שהעולם בא לידי ביטוי באמצעותם, הם קרקע בתולה. אקו לא היה הראשון לעסוק בכך, הרי קדמו לו פרדיננד דה סוֹסִיר (Saussure) ופירס (Peirce), שעשו את הצעדים הראשונים בחקר הסמלים. הסמל ככזה מורכב מן המסמן (למשל המלה "שולחן") והמסומן (הממשות החומרית, החפץ). אקו ידע שהמסומן עשוי להשתנות לפי ההקשר או התרבות, להיות מרובה או חמקמק. הוא ידע שכדי להבין אותו יש צורך במבנה אנליטי מורכב, בכלים כדי לפעול ולמיין, בתאוריה כדי לעצב מודלים שיפרשו את העולם. אקו הבין שהמסומן הוא למעשה העולם.

אקו חש שהניסויים האמנותיים של האוונגרד, בספרות, במוזיקה, באמנות, קשורים לתרבות שנבעה מתקשורת ההמונים, למשל באמצעות עולם הקומיקס ודומיו, שזכו ליחס מזלזל כ"פופולריים". בשורש כל צורה של תקשורת הייתה מבחינתו איזו מהות מסתורית, ולא היה קל להגיע אליה. אקו הקדיש עשרות שנים למאמץ הזה, בעיקר בספרים בתחום הסמיוטיקה, תורת הקריאה, הפילוסופיה של הלשון והפרשנות הספרותית.

על אף שהוא עוסק בתחומים מופשטים מאוד, אקו הוא מחבר הדואג ללוות את הקורא ולתת לו יד חמה. למשל ב"המבנה החסר" הוא חוקר את מבנה הסימנים, כלומר את מכלול הרעיונות השונים שאובייקט מעורר במוחו של אדם. אך אקו עושה דבר משונה. על פני 500 עמודים הוא מדבר על "מבנה" בעוד שכותרת הספר היא "המבנה החסר". מדובר בתרגיל אופייני לאקו: לספר את הדברים כאילו אנו נמצאים יחד איתו במסע של גילוי (והרי הוא כתב: "כל ספר מדע חייב להיות מעין סיפור בלשי").

למשל, אקו משווה בין האדם ובין אלוהים. מבחינת האל הכול הוא נוכחות, כי הוא נמצא בכל מקום, דבר אינו זר לו, הכול בהיר וצלול מבחינתו, הוא יודע הכול. האדם, לעומת זאת, הוא יצור פגום, הוא אינו יודע הכול, ולכן עליו לתקשר ולחשוב, להתקרב בהדרגה אל המציאות כדי להכיר אותה. לכן האדם חוקר את המבנה שביסוד הסימנים. ואז נפתח בפניו עולם מרתק. האדם חושב שהעולם נתון בידיו. אך ברגע מסוים הוא חש שמשהו לא מסתדר, שהמבנה אינו עובד. לפי אקו, "ביסוד כל תקשורת אפשרית אין קוד, אלא היעדרות של כל סוג של קוד". כלומר, אפשר לנתח ולדון ולהקים את הדיסציפלינה המוצקה ביותר, להגדיר שיטות ולנסח תאוריה, אבל בנקודה מסוימת יתגלה שכל העניין כולו אינו אלא ניסיון להתקרב, כלומר תרגיל, אפילו בדיה. והיות שאין כלים כדי להגדיר את האזור האפל הזה, האזור שאין אפשרות לכנותו בשם, האדם מתייחס אליו על ידי השימוש הפואטי בשפה.

ויטראז' בבזיליקת סן-דני בפריס. תצלום: מייקל דיי

מכונת חשיבה
רוחב היריעה והמגוון העצום של כתביו של אקו כמעט בלתי-נתפסים. למשל, הרומנים שלו, שעוררו תגובות כה רבות ברחבי העולם. כולם, החל ב"שם הוורד" (1980) ועד ל"מספר אפס" (2015) הם מסעות משועשעים בעולמות סודיים שבהם הקורא לעולם אינו מרומה. הוא יודע מה הוא קונה. "שם הוורד" מצטיין בהעלאה באוב של האדם מימי הביניים כפי שהוא קיים גם בימינו. "המטוטלת של פוקו" (1988) הוא יצירה הלועגת לכל מחשבה של קונספירציה – גם קונספירציה שמקורה בהמונים וגם כזאת המופקת על ידי קבוצות אליטה סודיות. המחשבה הקונספירטיבית, אומר לנו אקו, מוקסמת מאנלוגיות פשוטות וזמינות שמנסות להסביר את העולם במחי-יד, ולעולם אינן עומדות במבחן הניתוח ולו הבסיסי ביותר. "האי של יום אתמול" (1994) מתגלה כמסע של גילויים בשיאה של המאה ה-17, כשעוד לא ידעו לחשב את קו האורך, כך שימאי יכול היה לגלות אי מופלא באמצע האוקיינוס, לחקור אותו, והכול מתוך מודעות שהיות שהוא אינו מסוגל לקבוע את מקומו על המפה, הוא למעשה לא יוכל לשוב אליו לעולם. "השלהבת המסתורית של המלכה לואנה" (2004) הוא מסע לזיכרון האבוד אל איטליה במלחמת העולם השנייה, ואילו הפרנויות של "בית העלמין של פראג" (2010) על שלל הקונספירציות ההזויות שבו, כולל מנה גדושה של אורגיות ופולחני שטן, מובילות אותנו אל הטרגדיות המטלטלות שעתידות להגדיר את המאה ה-20.

אקו כתב שבעה רומנים. קשה לאמוד את היקף כתיבתו האחרת, במסות, בעיתונות, בכתיבה אקדמית בתחום הסמיוטיקה וכו'. יחד עם זאת, חשוב לזכור את המושג "הקורא המייצג" (Model Reader), לפיו מחברו של כל טקסט חייב לקחת בחשבון קורא מייצג, אך לא כזה שקיים מראש אלא כזה שהטקסט עצמו מסייע לברוא.

נראה שדווקא המושג הזה רלוונטי במיוחד בתקופתנו, ככלי לערעור על הסדר הקיים, וכאמצעי להבנת התופעות האופפות אותנו. הטלוויזיה, האינטרנט, הרשתות החברתיות, הנושאים את המסרים שלהם לקהלים רחבים ללא תקדים. המסרים מפושטים כדי ללכדו קהל רחב, ובדרך יוצרים הטעיות, שקרים או הונאות מוסוות היטב. איזה מין "קורא מייצג" שוכן במוחם של מחברי המסרים הללו?

בעזרתו של אומברטו אקו, מודעות סמיוטית עשויה לאפשר לנו להבין מה טמון במסרים הללו של העידן המשודר והדיגיטלי:

"כשאין אפשרות לשנות את אופני ההפצה או את צורת המסרים, עדיין אפשר (כמלחמת גרילה סמיוטית אידאלית) לשנות את הנסיבות כדי שמקבלי המסרים יבחרו את הדרכים שלהם לקרוא אותם".

הכלי של אקו אינו משמש רק כדי לנתח ולהבין, אלא גם כדי לשנות העולם.

לסלו אֶרְדֵיִי (Laszlo Erdelyi) הוא עיתונאי ועורך. הוא משמש כעורך מוסף התרבות בעיתון El País באורוגוואי

תרגם מספרדית: יורם מלצר

Save

Save

Save

Save

Save