האיש ללא דמיון

על הספר "אדיסון" מאת אדמונד מוריס

תומס אלווה אדיסון הקשיב עם השיניים. ממציא הפונוגרף היה חירש לגמרי באוזן אחת וכמעט חירש באחרת, כתוצאה ממחלה מסתורית בילדותו. כדי להעריך מנגינה עדינה הבוקעת מנגן מוזיקה או מפסנתר, הוא נהג לנשוך פיסת עץ וכך לספוג את גלי הקול בגולגולתו. משם הם היו עוברים דרך שבלול האוזן הפנימית אל עצב השמיעה, שהיה משדר את המנגינה אל מוחו המופלא. לאופן שבו אדיסון צרך מוזיקה היו תופעות לוואי משונות, מעבר לסימני הנשיכה הניכרים שכיסו את הפונוגרפים שלו. הוא לא היה מסוגל לשמוע את התדרים הגבוהים ביותר, לא היה יכול לשאת ויברטו, וקבע כי לחניו של מוצרט הם עלבון למלודיה. אבל אוזנו הפנימית הייתה רגישה כל כך, שהוא הדהים טכנאי סאונד כשהצביע על פגמים זעירים בהקלטותיהם, כמו לחצן חורקני של חליל בתוך המולת כלי הנשיפה.

גבר נרגן, כמעט חירש, שהוליד את תעשיית הקלטות המוזיקה – זוהי רק אחת הסתירות שמאפיינות את אדיסון, אדם שהמוניטין שלו נע ונד

גבר נרגן, כמעט חירש, שהוליד את תעשיית הקלטות המוזיקה – זוהי רק אחת הסתירות שמאפיינות את אדיסון, אדם שהמוניטין שלו נע ונד. אדיסון (1847-1931) היה גאון או גנב, מגיבורי הקפיטליזם האמריקני או מפלצת חמדנית, הטכנולוג הגדול בהיסטוריה או חבר של כבוד בפנתיאון הגברים הלבנים שזוכים להערכה מופרזת –תלוי את מי שואלים. בביוגרפיה חדשה הבוחנת את דמותו המתעתעת – מבצע בן שבע שנים של הביוגרף אדמונד מוריס (Morris), שהלך לעולמו במאי האחרון – מתגלה אדיסון כענק רב-פנים.

פטיפון של אדיסון, עדיין פועל היטב

הדיוקן המפורט להפליא של מוריס מציג את אדיסון כאדם שעוד מילדותו רדף כסף, אך בה בעת סלד מהנראוּת של העושר. הוא בנה את אולפן הקולנוע הראשון בעולם, אך לא התעניין בקולנוע לשם בידור. הוא היה רב-אמן רברבן ביחסי ציבור, אך לעתים קרובות סירב להזמנות ולחגיגות שהיו מאלצות אותו לצאת מהמעבדה. הוא היה מכור לעבודה, ובסופו של דבר היו רשומים על שמו 1,093 פטנטים ואינספור המצאות – כולל נורת הלהט, הפונוגרף, סוללת האלקליין, הפלואורוסקופ והמיקרופון הפחמי. אך הרעיון החשוב ביותר שלו לא היה כזה שאפשר לרשום עליו פטנט או אפילו לגעת בו.

כמו גברים אחרים שתווית הגאון הודבקה להם – ראו: איינשטיין, פיקאסו, ג'ובס – אדיסון מוצג לפעמים כמוח מרהיב שבילדותו היה גולם מגושם

ספרו של מוריס אינו בנוי כניסיון לחולל מהפך באופן שבו אנו תופשים את אדיסון – עוד מעט נדון במבנה המשונה שלו – ואף על פי כן הוא מרסק מספר מיתוסים שהצטברו סביב מורשתו בשנים האחרונות. ראשית, כמו גברים אחרים שתווית הגאון הודבקה להם – ראו: איינשטיין, פיקאסו, ג'ובס – אדיסון מוצג לפעמים כמוח מרהיב שבילדותו היה גולם מגושם. אמנם כילד הוא תסכל מורים רבים ועבר כל מיני בתי ספר באוהיו ובמישיגן, אבל תחת הנחייתה של אמו הוא קרא בעקביות וברעבתנות. בגיל שלוש-עשרה כבר הקים אדיסון עסק משלו למכירת פירות, מצרכים ועיתונים, שהניב לו חמישים דולר בשבוע – סכום השקול לשכר של שמונים אלף דולר בשנה בימינו. כמעט כל השלל הזה מימן ציוד חשמלי וניסויים כימיים. עוד לפני גיל ההתבגרות הוא כבר הפגין שילוב של צמד התכונות שיהפכו אותו לדמות מפורסמת בכל העולם: כישרון טבעי להרוויח כסף ודחף מולד להמציא.

רוב ההמצאות נשענות על פריצות דרך קודמות: פיתוחים מהותיים, החל ממנוע הקיטור וכלה באייפון, נולדו בעקבות שכלול של שכלול של שכלול. בפועל, בלתי אפשרי ליצור משהו חדש בתכלית

מיתוס נוסף שמוריס מפריך הוא הטענה שאדיסון בסך הכול הביא לציבור הרחב יצירות של אחרים – שהוא היה איש עסקים שלא באמת המציא שום דבר. העניין הוא שרוב ההמצאות נשענות על פריצות דרך קודמות: פיתוחים מהותיים, החל ממנוע הקיטור וכלה באייפון, נולדו בעקבות שכלול של שכלול של שכלול. בפועל, בלתי אפשרי ליצור משהו חדש בתכלית. ובכל זאת, מתברר שזה בדיוק מה שאדיסון עשה.

בוקר אחד ב-1877, במעבדתו החדשה במנלו פארק, ניו ג'רזי, הוא שיחק במשהו שכונה אז "דיאפרגמה" – מכשיר בצורת כוס עם תחתית מתכת דקה, שרָטט כשאדיסון צעק לתוכו. אדיסון חשב שאם הוא יחבר מחט לתחתית המתכת, הוא יוכל להקליט את התנודות של מילותיו על משטח רך. אחד מעוזריו בנה מכשיר גלילי קטן שסובב יריעה של נייר שעווה מתחת לקצה המחט. אדיסון צעק את השיר Mary Had a Little Lamb אל תוך פּיה, והמחט חרתה את מילותיו בנייר השעווה ויצרה תיעוד בר-שחזור של השיר. "כשסובבנו את הנייר פעם נוספת", כתב עוזרו צ'רלס בצ'לור (Batchelor), התנודות חלפו בחזרה דרך המחט ובקעו מהפּיה, ו"שנינו הבנו שהקלטנו דיבור".

הפעם הראשונה בהיסטוריה שאדם האזין לצליל מוקלט

ככל הידוע לנו, זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה אדם האזין לצליל מוקלט. מוריס מתאר את הרגע הזה בנימה אֶפית:

"מאז שחר האנושות טענו דתות, ללא הוכחה, שהנפש האנושית ממשיכה לחיות אחרי שהגוף נרקב ונעלם. הקול האנושי נחשב בלתי מוחשי כמעט כמו הנפש, ובכל זאת הוא היה תוצר של הגוף ולכן עליו למות גם כן – וזה בדיוק מה שהוא עשה, כיוון שכל מילה, כל פונמה, התפוגגה כמו הבל פה ברגע שהושמעה. למעשה, אפילו הצלילים שהשמיעו דברים דוממים – נפילת עץ ביער, רעם בשמיים, קרח שנסדק – נשמעו פעם אחת בלבד, אלא אם השתכפלו בהדים, וגם אלה נמוגו במהרה. אך הנה, כעת הפכו ההדים לעמידים".

שנה אחת לאחר שהמציא את הפונוגרף בנה אדיסון טלפון שגבר על המכשירים שפיתחו הממציאים המקוריים, אלכסנדר גרהם בל ואליישה גריי, בתחרות רשמית על בהירות השיחה

שנה אחת לאחר שהמציא את הפונוגרף בנה אדיסון טלפון שגבר על המכשירים שפיתחו הממציאים המקוריים, אלכסנדר גרהם בל ואליישה גריי (Gray), בתחרות רשמית על בהירות השיחה. בשנה שלאחר מכן הוא הגיע למעמד כמעט אלוהי כשהמציא את נורת הלהט. את כל זה הוא עשה לפני גיל שלושים ושלוש, אף שלא היה לו שום ניסיון קודם באקוסטיקה, בטלפוניה או בטכנולוגיות של תאורה. הישג כזה הוא בלתי נתפש, כמו ספורטאי שמוכתר בתואר "השחקן הטוב ביותר" בכדורסל, פוטבול ובייסבול שנה אחר שנה אחר שנה, אף על פי שמעולם לא התאמן באופן מקצועי במשחקי כדור.

בעוד מוריס נותן להישגיו של אדיסון את המקום הראוי להם, הוא מפרק לגורמים מיתוס שלישי – מיתוס הגאון הבודד – ועל הדרך משכיל גם לדחוף את ניקולה טסלה, העובד שהפך ליריב, מהפסגה שאליה רוממו אותו בעידן האינטרנט. זמן קצר אחרי שאדיסון שכר את טסלה לעבודה במפעל הדינמו שלו בניו יורק, ב-1884, התפטר המהנדס הסרבי צעיר, כדי להגשים חלומות חשמליים משלו. כך החלה התחרות על תואר הפרומתאוס של התקופה. אמנם אדיסון היה הראשון שהאיר שכונה באור חשמלי, אך הוא הסתמך על טכנולוגיה של זרם ישר, שהייתה יקרה לשימוש בטווחים ארוכים. טסלה הוא אבי זרם החילופין, המשתמש בשדה מגנטי משתנה כדי להעביר חשמל באורח יעיל יותר לשטח גדול. הסיכום התמציתי ביותר ליריבותם, העומדת במרכזו של סרט חדש יחסית בשם "המלחמה על הכוח" (The Current War), הוא שאדיסון ניצח בקרב על הנורה, אך הטכנולוגיה של טסלה ניצחה במלחמה.

לא הבין שגאון צריך חברה וסביבה: ניקולה טסלה שקוע במחשבות ליד הסליל ששימש אותו לניסויים בטכנולוגיה אלחוטית (1896), תצלום: ויקיפדיה

אבל ההשוואה ביניהם חושפת דבר מה עמוק יותר באשר לטבעה של המצאה. טסלה מת בבדידות ב-1943 כשהוא על סף שיגעון – גורל שלעתים מציגים כהוכחה לטוהר הנזירי של גאונותו. אבל הענקת הילה רומנטית למותו הבודד של טסלה, פירושה להלל דווקא את ההיבט האישיותי שמנע ממנו להותיר חותם גדול אף יותר: ההתעקשות להתבודד. חדשנות פורחת דווקא בתנאים ההפוכים, ואדיסון הוא שהבין כי הגאון זקוק לחברה.

כשאייזק ניוטון כתב, "אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים", הוא הכיר בכך שהמצאה היא ענף ספורט קבוצתי, אפילו אם הקבוצה שלו כללה בעיקר אנשים שכבר מתו

את טיבו השיתופי של המדע זיהו זמן רב לפני שאדיסון הרטיט את הדיאפרגמה. כשאייזק ניוטון כתב, "אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים", הוא הכיר בכך שהמצאה היא ענף ספורט קבוצתי, אפילו אם הקבוצה שלו כללה בעיקר אנשים שכבר מתו. אדיסון, שהצטיין בשכלול רעיונות קיימים, שכלל גם את שיטתו של ניוטון: אם רוחות רפאים הן חברות לא רעות לקבוצה, תארו לכם אילו תוצאות אפשר להשיג עם אנשים חיים.

בצריף הדו-קומתי שהוא בנה במנלו פארק ב-1876, ניהל אדיסון מפעל להמצאות: צוות של נסיינים מקצועיים שפיתחו את רעיונותיו הבסיסיים והפכו אותו לממציא הנודע המוכר לנו כיום. לדוגמה, ייתכן שאדיסון לעולם לא היה הוגה את נורת הלהט ללא לודוויג בום (Böhm), נפח זכוכית בווארי, או ללא יד ימינו בצ'לור, שפִּחמן את הנייר שהזדהר בתוך הנורה דמויית האגס.

מראשיתה הייתה המעבדה במנלו פארק ייחודית ושנויה במחלוקת. "מעולם לא השתלם ולעולם לא ישתלם להחזיק מפעל של ממציאים מקצועיים", הכריז ב-1885 ט. ד. לוקווד (Lockwood), ראש מחלקת הפטנטים של AT&T. אבל ההצלחה שנחל הצוות של אדיסון הלכה וגדלה עד שלא היה אפשר עוד להתכחש לה, וגם חברות אחרות החלו להקים מתקנים דומים – ולהניב כמוהו תוצאות מופלאות.

משמאל לימין: הנרי פורד, תומס אדיסון והרווי פיירסטון. אבות החיים המודרניים המוכרים לנו: הנורה, הצמיג, המכונית בייצור המוני. תצלום: ספריית הרברט הובר, ויקיפדיה

בתחילת המאה העשרים זנחה AT&T את עמדתו של לוקווד, ואחרי שנים של עבודה במעבדות ישנות בניו יורק, פתחה ב-1941 מתקן מחקר חדשני במארי היל, במרחק 15 קילומטר מצפון למנלו פארק – מעבדות בֶּל. המעבדות האלה רשמו פטנט על הטרנזיסטור, הלייזר והתא הסולארי הראשון; מ-1930 ועד 1965, התחנה הניסויית של דוּפּוֹנט (DuPont’s Experimental Station) בווילמינגטון, דלאוור, פיתחה את הגומי הסינתטי, הניילון והקוולאר. בעשור שלאחר מכן, מרכז המחקר של זירוקס בפּאלו אלטו סייע בתכנון המחשב האישי המודרני; ואחרי שרוסיה שיגרה את הספוטניק, גם ארצות הברית נכנסה לתחום חקר החלל והקימה את ARPA, הסוכנות לפרויקטים מחקריים מתקדמים, שב-1969 הניחה את היסודות הטכנולוגיים לאינטרנט. לא נגזים אם נאמר שכל המצאה טכנולוגית חשובה במאה העשרים הומצאה במעבדת מחקר מהסוג שאדיסון פיתח.

מאז שנות השמונים קצב המצאת ההמצאות הואט באורך מסתורי. יש חוקרים הטוענים כי האתגרים המדעיים והטכנולוגיים הגדולים של ימינו מסובכים הרבה יותר מהאתגרים של המאה ה-19. אבל אולי פשוט שכחנו את ההמצאה החשובה ביותר של אדיסון: מפעל ההמצאה הרב-תחומי.

מאז שנות השמונים קצב המצאת ההמצאות הואט באורך מסתורי. יש חוקרים הטוענים כי האתגרים המדעיים והטכנולוגיים הגדולים של ימינו, כמו תכנון בינה מלאכותית שתחקה את המחשבה האנושית, מסובכים הרבה יותר מהאתגרים של המאה ה-19, כמו שחזור של קול ואור. אבל אולי פשוט שכחנו את ההמצאה החשובה ביותר של אדיסון: מפעל ההמצאה הרב-תחומי.

במאמר שראה אור השנה (2019), כותבים כלכלנים מאוניברסיטת דיוק ומאוניברסיטת איסט אנגליה, שמספר מעבדות המחקר התאגידיות השאפתניות, נוסח מנלו פארק ומעבדות בל, קטן בעשרות השנים האחרונות, וכמוהו הצטמצמו גם שיעורי התפוקה. המחקר והפיתוח לא נפסקו, אבל שני התהליכים האלה נפרדו זה מזה בארבעים השנה האחרונות: המחקר הבסיסי מרוכז באוניברסיטאות, ואילו התאגידים עוסקים בפיתוח. צוותים כמו זה של אדיסון – שבו מדענים והוגים עובדים לצד מכונאים וחשמלאים ואחרים העוסקים בצד החומרי-מעשי – אינם נפוצים (אף שיש יוצאי דופן, כמו X, מפעל המחקר והפיתוח של אלפאבית, חברת האם של גוגל).

קנאת לוויינים תרבה חוכמה: ״ספוטניק 1״ (כאן בדימוי אמנותי) גרם לתחרות ובישר על ראשית עידן החלל (1957). תמונה: גרגורי ר. טוד, ויקיפדיה

ועכשיו אני צריך לספר לכם משהו על הביוגרפיה שכתב מוריס: היא הולכת אחורה. תומס אדיסון מת בפרולוג, ולקראת הסוף, ילד בשם אלווה קורא ספר על חשמל ונמלא השראה. כל פרק עוסק בעשור שלם (פרק 1 מתחיל ב-1920 ומסתיים ב-1929), ואז, מסיבה שאינה ברורה, הסיפור קופץ 19 שנה לאחור ומתחיל בעשור הקודם (פרק 2 מתחיל ב-1910).

אם מוריס חש אולי שגישתו החדשנית תשפוך אור חדש על חיים שהתאפיינו ביצירה מאולתרת (ולא בשורה מובנית ומצטברת של הישגים), אז הוא טעה. הגישה הזאת אינה מניבה דבר ואף פוגמת בבהירות. נחשולי היצירה של אדיסון אינם מתיישבים יפה בתוך מסגרות של עשר שנים. מבצע ההארה החשמלית של מנלו פארק, בערב ראש השנה 1879, חולל סנסציה בימים הראשונים של 1880, אבל מכיוון שההליכה לאחור של מוריס נותנת קדימוּת לעשור המאוחר יותר, האורות של הכפר ניו ג'רזי נדלקים יותר מ-200 עמודים אחרי שהקהל מריע להם.

אבל בתוך הפרקים עצמם קם אדיסון לתחייה, ואף שמוריס אינו בוחן את חייו במבט-על כדי להדגיש זאת, ניכר בכל זאת שכוחות הקוסמות של אדיסון הופכים אותו לקמע של ימי מפנה המאה, ואת חייו למיקרוקוסמוס של התקופה. ב-1880 לא היו במנהטן רכבת תחתית, מכוניות או רשת חשמל, והבניין הגבוה ביותר היה כנסייה. ב-1915 כבר היו בניו יורק מערכת של רכבות תחתיות, אלפי מכוניות, "הדרך הלבנה הגדולה" (כינוי המתייחס לשלטים החשמליים של שדרת ברודוויי) וגורדי השחקים הגדולים בעולם, הודות לפיתוח שלד הפלדה. באותה תקופה הומצאו גם המטוס, המזגן ופס הייצור. עיתונות הטכנולוגיה רוויה כיום בציניות, ולעתים בצדק, ואילו העידן של אדיסון התאפיין באופטימיות אדירה, ואנשים האמינו שהם יוכלו לשנות את עולם החומר – וכך עשו.

אחרי שהבין מהו המחיר האקולוגי של החשמל, הוא אמר שחברות האנרגיה "צריכות לנצל כוחות טבעיים [כמו] אור שמש... ואת הרוחות והגאוּת"

אבל אדיסון גם ראה את הנולד. לפני שהוא פיתח את נורת הלהט, הוא כבר חזה בדמיונו עיר מחווטת ומזמזמת, מלאה במעליות חשמליות, מכונות תפירה ו"מיני המצאות מכניות נוספות". אחרי שהבין מהו המחיר האקולוגי של החשמל, הוא אמר שחברות האנרגיה "צריכות לנצל כוחות טבעיים [כמו] אור שמש... ואת הרוחות והגאוּת". הוא היה יכול להיות איל תקשורת מבריק. עוד לפני שהציג את הקינטופון, מכשיר ששילב תמונות נעות עם הקלטות חיות של קול, הוא הפציר בנשיא ויליאם הווארד טאפט לנהל את הקמפיין שלו לבחירה מחדש באמצעות נאומים מוקלטים, שאנשים יוכלו לצפות בהם על מסכים, ובכך חזה לא רק את עתיד הבידור, אלא גם את עתיד הדמוקרטיה.

האולפן של אדיסון צילם את קרב האגרוף בין קשינג ולאונרד, ב-1894. כל אחד מששת הסיבובים הוצע לצפייה תמורת תשלום.

אין לי דמיון. איני חולם. ההמצאות-לכאורה שלי כבר היו קיימות בסביבה – אני פשוט שלפתי אותן מתוכה. לא יצרתי דבר. איש אינו יוצר דבר. אין רעיון שנולד במוח. הכול מגיע מבחוץ

במהלך חייו הגדושים ברעיונות, שחלקם נרשמו כפטנטים ואחרים לא הוגשמו, אדיסון עצמו נתן תחמושת למבקריו כשהתעקש, "מעולם בחיי לא היה לי ולו רעיון אחד".

"אין לי דמיון. איני חולם. ההמצאות-לכאורה שלי כבר היו קיימות בסביבה – אני פשוט שלפתי אותן מתוכה. לא יצרתי דבר. איש אינו יוצר דבר. אין רעיון שנולד במוח. הכול מגיע מבחוץ. האדם החרוץ מחלץ רעיונות מהסביבה".

את ההצהרה הזאת אפשר לפרש במספר דרכים – הגזמה פרובוקטיבית, תיאור כן של מנגנון היצירתיות, או שיר הלל להתמכרות של הממציא לעבודתו. בעיני, הדו-משמעות שלה מדגישה את הסתירה הגדולה ביותר בדמותו של אדיסון. האיש שיצר את צוות המחקר והפיתוח, נהג לדבר על עבודתו בגוף ראשון יחיד. הוא התייחס ל"המצאות-לכאורה שלי" והכתיר את עצמו בתור "האיש החרוץ". חייו של אדיסון צריכים לשמש לנו תמיד כלקח לגבי כוחה של יצירה בצוות. אבל במקום זאת הפך שמו למילה נרדפת לגאון היחיד – בין שהוא גיבור אמת ובין שהוא גיבור שקר. הביוגרפיה של מוריס מאדירה את מושאהּ, אבל הדיוקן המצטייר בה מלמד דבר נוסף: אמנם "האיש החרוץ" יכול לשמש זרז מופלא, אך יצירתיות אמיתית פורחת הודות לחרוצים, ברבים.

דרק תומפסון (Thompson) כותב על כלכלה, טכנולוגיה ותקשורת באטלנטיק. הוא מחבר הספר Hit Makers (משנת 2017) ומנחה את הפודקאסט Crazy/Genius.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תמונה ראשית: נורה תלויה בקופנהגן. תצלום: שיין ראונס, unsplash.com

Photo by Shane Rounce on Unsplash