האיש שמת באות ק׳

אדוארד ויליאם ליין מת באות קוף. בנו של איש-הכמורה האנגלי מהפרובינציה בוודאי לא שיער, בנעוריו השלווים באנגליה הירוקה, כי ימצא את עצמו מתערסל בקימוריה של אות ערבית ביומו האחרון על פני האדמה. המזרחן הדגול נאסף אל בין קפלי מילונו הבלתי-מושלם. מותו על משמרת עבודתו מונצח בשתי דרכים בכרך השני של המהדורה המקובצת של המילון. הנצחה עדינה, מוצא הקורא המבחין כי החל מנקודה מסוימת בערכים המתחילים באות ק', מתקצרות ההגדרות ומתמעטות הדוגמאות. תזכורת בוהקת יותר להיעלמו של המחבר הוא החריץ האדום המצוי לקראת סוף אותו כרך. לאחר כל חריצי-האותיות השחורים, המסמנים תחילתן של אותיות במילון, בא החריץ האדום שלא רשומה עליו אות ערבית מוזהבת, אלא הקיצור האנגלי "supp.". גם הנספח מתחיל באות ק', ומרמז כי כותב המילון לא הספיק לספח את המלים הנוספות אלא עד לאותה אות שבה תמו ימיו.

אדוארד ויליאם ליין

בן אחיינו, סטנלי ליין-פול, מספר לנו בהקדמה למילון מה היה מצב המילון עת נפטר ליין, שאותו הוא מכנה "דודי", וכיצד הושלמה המלאכה, במידה שדבר זה יכול לעלות על דעתו של איש. המילון, שתוכנן להיות בנוי משמונה חלקים, עמד כשרק חמישה מהם מושלמים ומוכנים לדפוס. הספר השלם היה אמור להכיל שמונה חלקים, וכאשר ליין עמד במחצית הדרך, החלו להתפרסם החלקים הראשונים. וכך, ליין הוכרח לעבוד על-פי סדר הא"ב הערבי, וההחלטה הראשונה של אחיינו כאשר הוא ניגש לחומר שנותר הייתה לפרסם את החלק הששי ושייכללו בו הערכים באות פ', הבאה לפני ק' בא"ב הערבי. בין ליין והמדפיסים נערך למעשה מירוץ. הוא העניק לעצמו יתרון של חצי הדרך ולאחר מכן הם הדפיסו והוא המשיך לרוץ במורד הא"ב הערבי. מותו, שהגיע לקראת סוף החלק הששי, כשרק חמשת הראשונים כבר מודפסים מקפל תבוסה אך גם ניצחון. תבוסה כי המרוץ לא הגיע לסיומו התקין, אלא במותו של אחד המשתתפים. וניצחון, כי עד מותו שמר ליין על יתרון, קטן ככל שיהיה. ובניצחון הזה חבוי בן-ניצחון, כי הוא הצליח לכלול גם את הנספחים לערכים, אם כי רק עד האות ק'.

הקורא המבחין כאן בדימיון לפרדוקס של זנון על אכילס והצב אינו טועה. ליין הצב ואכילס המדפיס התמודדו בפרויקט יקר ומסובך, שמומן על ידי הדוכס מנורת'מברלנד. אך זנון לא לקח בחשבון שכאשר אתה מריץ צב נגד מכונות דפוס, אפילו מן המאה ה-19, עלול הצב האומלל לנפוח את נשמתו. נדמה לי שההבדלים המהותיים בין הצב לאכילס גם הם לא היו מעניינו של הפילוסוף היווני המתגרה. זנון רצה לשלול את האפשרות לתנועה, ומבחינתו אכילס והצב עסוקים שניהם בתנועת לכאורית. אין ליווני דבר עם הערה שתנסה לומר שריצה אולימפית ופסיעה צבית מהדסת דומות זו לזו בדיוק כמו כתיבה שקדנית בעט ויקטוריאנית על סמך אינספור כתבי-יד ערביים ואוקיאנוס של ידע שנצבר בחיים שלמים אינה לעומת הבאה לדפוס והרצת מכונות הקודחות בדיו לוהטת של המהפכה התעשייתית.

אם ליין עצמו ראה את נסיבות חייו ככותב המילון באנלוגיה לפרדוקס של זנון, הרי שהוא וודאי עשה את דרכו האיטית בתחושה בוטחת שאכילס המדפיס לא יצליח לדרוך על עקביו. זאת, כמובן, בתנאי שהוא הביט במשל מגובה מסלול המירוצים. אך אם ליין הישיר עיניים פילוסופיות למצבו הרדוף, הרי שעמדה בפניו ברירה קשה. להסכים עם זנון, לצדד בדעה השוללת קיומה של תנועה משמעותה לשלול הן את מעשה כתיבת המילון והן את פעולת מכונות ההדפסה. לשלול את נקודת המבט של זנון פרושה לדעת מראש, תוך כדי המירוץ המטורף, שאכילס אכן ישיג אותו. ושעד אז יהיה עליו למהר, למהר כל עוד נפשו בו, בטרם תפקע. וכך הוא עשה.

בורחס כותב על שלושה ממתרגמי "אלף לילה ולילה" ללשונות אירופה, וליין אינו אחד מהשלושה, אף כי תרגם את היצירה. אך במסה הקצרה עולה שמו של ליין, בעיקר בהקשר לתרגומו של ברטון. על פי בורחס התקיימה תחרות לחיים ולמוות בין שני האדונים האנגלים

ובכל זאת, אדוארד ויליאם ליין וזנון מאליאה כמעט נפגשו. המפגש המוחמץ אירע לאחר מותו של ליין, ובוודאי שהיה זה גם לאחר מותו של זנון. פגישתם הבלתי סבירה הייתה יכולה להתרחש, ובמקום לא מפתיע. בבואנוס איירס של שנת 1935. ליתר דיוק, בפרבר דרומי של המטרופולין בשם Adrogué. זהו המקום שבו חתם חורחה לואיס בורחס על מסתו "מתרגמי אלף לילה ולילה". בדרכו הארכאיסטית, הוא בחר להשתמש בשם העתיק יותר של המקום, שלמעשה נקרא, לתדהמת הקורא הזר, Almirante Brown. הגרסה הספרדית של המילון Larousse מגדירה את בראון שהונצח בפרבר כ"אדמירל ארגנטיני שנולד באירלנד, והצטרף למאבק על עצמאות יבשת אמריקה". האדמירל נולד ב-1777 ונפטר ב-1857, תשע-עשרה שנה לפני מותו של ליין. יתכן שהסיבה לכך שבראון וליין לא נפגשו היא התפצלות חיבותיהם לעמים זרים - האחד פנה למצריים וערבייה ואילו השני לארגנטינה ולוחמי החירות שלה, - ואולי היה זה גם בגלל משובות התאריכים. אך המפגש בין ליין וזנון הקדום הוחמץ בנסיבות עוד יותר תמוהות.

בורחס כותב על שלושה ממתרגמי "אלף לילה ולילה" ללשונות אירופה, וליין אינו אחד מהשלושה, אף כי תרגם את היצירה. אך במסה הקצרה עולה שמו של ליין, בעיקר בהקשר לתרגומו של ברטון. על פי בורחס התקיימה תחרות לחיים ולמוות בין שני האדונים האנגלים:

אחת המטרות הסודיות של עבודתו היה חיסולו של ג'נטלמן אחר - גם הוא בעל זקן אפל כשל מורי, וגם זקנו היה מסולסל - שעסק בעריכת מילון ענק ואשר מת זמן רב לפני שברטון הספיק לחסלו.

המתרגם הצרפתי אנטואן גלאן

בורחס חוזר למתרגם האירופי הגדול הראשון של "אלף לילה ולילה", הצרפתי אנטואן גלאן (Galland), ומאפיין את אותה "שושלת עויינת" במלים הבאות: "ליין מתרגם נגד גלאן, וברטון נגד ליין". תוך שני משפטים, שנכתבו ברוגע של הפרבר שגם הוא הסתיר דברי-ימי מלחמות והשמדת ציים יריבים, הופכת מלאכתם של המתרגמים האנגלים לקרב-אבירים ימי-ביניימי. לא במטאפורה של מירוץ יווני אלגנטי או פרדיגמטי בוחר בורחס כדי לתאר את הקרב של ליין על חייו, או למעשה את הקרב של ברטון נגד חייו של ליין. בהינף תיאור קצר מטיל הסופר הארגנטיני את העולם הפרברי המיתולוגי שכה הרבה לכתוב עליו על הטיפוסים חמי-הדם שבו הששים לקרבות סכינים, על חברת המתרגמים האירופיים ומצייר אותה כטורנמנט, ורואה לנגד עיניו שיריונות אפורים ושחורים מסתערים זה על זה תחת דגלים שמצוירים עליהם כרכים עבים של "אלף לילה ולילה" או "לילות ערב" (גם שמו של הספר הוטל ללב המחלוקת), והדיו הופכת לדם, והעטים לחניתות.

בורחס מעניק לנו ליין פוריטני וחיוור. האנגלי הקפדן יושב ימים ארוכים על הערות השוליים המוקפדות שלו כדי ליצור "אלף לילה ולילה" נקי מכל רבב פורנוגרפי, כזו שתתאים לשולחן הקפה שבחדר-ההסבה

לעומת הקנאות היוקדת שהסופר הארגנטיני מתאמץ לצייר, ברור לגמרי שהוא משוכנע ש"אודארדו ליין" (כך, בארגנטיניזציה של שמו הפרטי, תנאי הכרחי להיכללות במטפיסיקה של בואנוס-איירס על-פי בורחס), אינו בדיוק טנקרד קוטף-בתולי-נערות. להיפך, בורחס מעניק לנו ליין פוריטני וחיוור. האנגלי הקפדן יושב ימים ארוכים על הערות השוליים המוקפדות שלו כדי ליצור "אלף לילה ולילה" נקי מכל רבב פורנוגרפי, כזו שתתאים לשולחן הקפה שבחדר-ההסבה, "השולחן הנכבד". בורחס, חובב המתינות האנינה, הכותב המשתדך בשמחה עם ה- Understatement האנגלי אומר שחיי המזרח של ליין "לא גרמו לו לשכוח את הצנעה הבריטית, הבדידות העדינה והבסיסית של אדוני העולם".

בורחס מצייר את ליין כמי שנאבק בטקסט ומצליח להפיק גרסה "מלומדת ביותר} שאינה אלא "אנציקלופדיה של מעשי-התחמקות". בד בבד, כך על-פי בורחס, אדוארד ליין פועל כאינקוויזיטור המחפש בנרות את הגסויות שבטקסט ורודף אותן ללא לאות. יושרו של בן-הכומר מונע ממנו פשוט לתקן את המקור ולהתאימו לקהל, כלומר - לחטוא באותו החטא בחטא קודמו-יריבו, גלאן. הוא מעיר על כל אותם מקומות, ומסביר את הטעמים המוסריים והאסתטיים שהביאוהו בהכרח לפסול קטע זה או אחר. ליין של בורחס עוסק בהטלת מום שאינה שוללת גם מוות, שכן הוא פוסל קטעים שלמים, ובסופו של דבר מרשיע הארגנטינאי האנגלופיל את האנגלי הערבופיל בהתחמקות פוריטנית, תחום שבו ליין זוכה לתואר של וירטואוז, נוסף על זה של אנציקלופדיסט. סעיפי האישום הדו-משמעיים הללו אינם מפתיעים, שכן בורחס שמח לייחס לליין ואף לגלאנד שיבה לאיזושהי גירסה מקורית, בטרם קלקל טעם ההמונים, או מעמדות הביניים הקהיריים, את אותו מקור בלתי-קיים שהם מחזירים לספריה העולמית. ובכלל, אומר בורחס, אין זה חטא שלא יסולח להעניק לבני-האדם דקמרון חדש, אלא מעשה מסחרי שגרתי לחלוטין. וממילא, "אלף לילה ולילה" הוא רפרטואר של פלאות, ואילו המציאות שהעלילות חושפות מוכרת לערבים עצמם ומותירה בעיניהם את הספר, תהא גרסתו אשר תהא, במעמד נחות.

שני היריבים, מייסדי השושלת העוינת, הופכים לשותפים למחלוקת קלה ולמעשה של חיטוי המקור שממילא אינו המקור. מן האבירים המסתערים זה על זה, המתרגמים כדי להשמיד זה את עבודתו של זה, נותר רק אנגלי חיוור ונוקדן, וצרפתי מן המאה ה-18. אפילו חנא המרוני, עוזרו של גלאן, שהגיע מחלב שבסוריה, ואשר היה בכוחו להצטייר כנושא כלים לאבירו, מגיש לו לא רק את כלי המלחמה, העט והנייר, אלא גם פורש לפניו את זירות הקרב, את הלילות האגדיים שרק המרוני הכיר, ואולי אף בדה מלבו או מזיכרונות ילדותו. בין "Galland le Galant" וחנא עוזרו ובין האנגלי ליין יכול היה להיערך קרב של ממש. ליין היה נאלץ אז להתייצב מול הצרפתי ולקרוא מולו בקול: "אין סיפור כזה! איני מוכן להילחם בך כאן! בוא אחרי לסיפורים אחרים, ושם אראה לך את כוחי! זייפן וגוזמאי!". אך לצערי הרב, קרב כזה לא נערך.הדיו הרב שנשפך על-ידי אחרים הושקע במיסוד מסורת של דברי-לעג הנשפכים על שניהם לאורך הדורות.

שני היריבים, מייסדי השושלת העוינת, הופכים לשותפים למחלוקת קלה ולמעשה של חיטוי המקור שממילא אינו המקור. מן האבירים המסתערים זה על זה, המתרגמים כדי להשמיד זה את עבודתו של זה, נותר רק אנגלי חיוור ונוקדן, וצרפתי מן המאה ה-18

העלה הבא באילן היוחסין של מתרגמי "אלף לילה ולילה" הוא ריצ'רד פרנסיס ברטון. על-פי בורחס, יובשנותו המכופתרת של ליין מוצאת בדמותו של ברטון יריב קשה מאוד. האנגלי האגדי, הנוסע שהקיף תרבויות ויבשות, ששלט בשפות מרחבי הכדור כולו ושגם מילא שבעים-ושניים כרכים בכתביו. השפע האדיר שנבע מברטון הוא עדות נדיבה לחושניות העולה על גדותיה של מי שהיה מגדולי ההרפתקנים בדורו ובכלל. בורחס רגיש למאפיין מהותי זה בדמותו של ברטון, ונהנה לערבב את האדם ואת המחבר כפי שהלה משתקף מכתביו, ואומר לנו כי ברטון מהאגדה על ברטון הוא מי שתירגם את "אלף לילה ולילה". ואכן, אגדת ברטון ניגשה לתרגם את האגדות המזרחיות בחושים מעוררים. הוא נמשך לפירות האסורים, והיות שליין כבר כיסה את רוב היבטי החיים על-פי התרבות הערבית בהערותיו לתרגומו וכן בספריו האחרים, ברטון ניגש להשלים את החסר: תיאור הצד האירוטי של חיי הערבים.

ריצ'רד פרנסיס ברטון

ברטון נע בתחום כבן-בית, כיאה למי שכתב למשל על בתי-הבושת של בנגאל. אחת התוצאות הייתה שכתבי-עת ויקטוריאניים, ואפילו "האנציקלופדיה בריטניקה" חשבו שחלק מערותיו כה שערורייתיות, שאין זה ראוי להדפיסן. ברטון, שעסק בתרגום "אלף לילה ולילה" בשנות ה-80 של המאה ה-19, הצליח להסעיר את דמיונו של בורחס בשנות השלושים של המאה שלנו. ללא קשר הכרחי לאיכות עבודתו, שגם זוכה לביקורת קשה מצד האינקוויזיטור הארגנטיני, אומר לנו בורחס שהמסע בחברת ברטון ברחבי אלף ואחד הלילות מדהים כמו טיול בחברתו של סינבד המלח, אילו הוא היה מתרגמם מערבית ומוסיף להם הערות.

אך בספרה על א. וו. ליין, החוקרת מאבו-ד'אבי, לילה אחמד, מעלה דמות נוספת, שמשום מה נגדעה מן העץ שבורחס גידל בפרברו. באותו עשור שברטון פירסם את התרגום שלו, עבד מלומד אחר על תרגום "אלף לילה ולילה", ג׳ון פיין (Payne). הלה, כך מספרת לנו אחמד, מעולם לא היה במזרח, אלא עסק בספרות אירופית וגם היה משורר. הוא למד ערבית במיוחד לקראת המשימה, שאותה ראה כתירגום של יצירה ספרותית ותו-לא, במטרה ליצור גרסה שתהיה נקייה ממלים "בעלות מטרה מדעית ולא ספרותית". פיין, שלא התגולל בבתי הזונות של המזרח, ולא היה גבר שבנה סביבו אגדה מחומרי השערוריות שברטון כה אהב, השלים גם הוא את מה שליין צינזר לעצמו, את האירוטיקה שלילה אחמד מאפיינת כ-"מעניקה ל- Arabian Nights טעם אפייני". אותו טעם אופייני, מוענק לקורא האירופי על-ידי ברטון וגם פיין.

בורחס הצונן מייחס לברטון רצון להבעה עצמית, והוא מגלה הבנה חמה לשורשיו של אותו רצון: "בגיל חמישים, הגבר צבר הבעות של רכות, אירוניות, תועבות ואנקדוטות מרובות: ברטון פרק אותן בהערותיו". קשה להאמין שבורחס לא ידע על פיין. סביר יותר לחשוב שהוא לא התאים במיוחד לתבנית הקטבית שהוא ביקש לצייר: ליין הפוריטני והרציני, וכנגדו ברטון החושני והשופע. האחד אחראי עד מחנק ויריבו חסר-אחריות, אך לא נעדר חן וחיות הן בשגיאות שעשה והן בתוספות ששיקע בכרכיו. הניגוד בין ליין וברטון שירת את חיבתו של בורחס לאפשרות להביט על שני מחברים של אותו הספר, שאינו אותו הספר. ספר אחד שחובר פעמיים, כשכל אחד מהמחברים מודע בדרכו לעבודת יריבו, ללא קשר לפער הזמנים בין השניים. ההבדלים בין ליין לברטון מציירים לבורחס את מתווה השבילים המתפצלים, את אלף-ואחד לילותיהם שהם גם אלפיים ושניים וגם קרב רומנטי הנערך על כל הלילות בשעה אחת של שחר טבול בערפילים אנגליים. "השושלת העויינת" הייתה עלולה להיפגם אילו פיין היה נכלל בה, שכן שני הקטבים היו הופכים לשלושה והאיזון האסתטי היה מופר.

קשה להאמין שבורחס לא ידע על פיין. סביר יותר לחשוב שהוא לא התאים במיוחד לתבנית הקטבית שהוא ביקש לצייר: ליין הפוריטני והרציני, וכנגדו ברטון החושני והשופע

אך בקריאה מקיפה של קורות התרגומים, אי-אפשר להתעלם מן ההערה במאמר "אלף לילה ולילה" מתוך "האנציקלופדיה של האסלאם". בעל המאמר מתנסח בעדינות: "התרגום מאת סר ריצ'רד ברטון... תלוי במידה רבה מאוד על זה של פיין, ולעתים קרובות משחזר את פיין מילולית". מעבר לכך, הוא מסתפק בהפניה לביוגרפיות של השניים למי שמעוניין לקרוא "על הקשר המוזר בין הגרסאות של פיין ושל ברטון". שתי הביוגרפיות נכתבו על-ידי אותו המחבר, ולקורא לא נותר להשכיל ולידום. לאור זאת, די ללילה אחמד לומר:

"Immediately followed (and notoriously based upon) Payne's version came Burton's".

הרמיזה למעשה פשיעה אינה יכולה להיות מקרית. ואכן, שם התואר "notoriously" ממהר להופיע שוב בדבריה של אחמד על ברטון, בהתייחסה למידה שבה היה התרגום מוער. "ההערות", היא אומרת, "ללא ספק הוסיפו עד מאוד לערכה של יצירתו כמוזרות ספרותית". לדעתה היו אלה ההערות של ברטון שגרמו למבקר בן התקופה לכתוב: "גלאן נועד לחדר-הילדים, ליין לספריה, פיין לחדר-העבודה וברטון לביבים". המדעיות הרצינית של הדוקטורנטית מאבו-ד'אבי לא מנעה ממנה מלצטט את הדברים הללו מאת מבקר ה- Edinburgh Review, שגם מותיר בריקנותו את שולחן הקפה הויקטוריאני שבורחס ייעד אליו את תרגומו של ליין. מעבר לחלוקת ספרים לחדרים או להוצאתם אל מחוץ לבית המהוגן, נראה הלה כמי שהקדים את בורחס בחיבה למיון אסתטי של יצירות המתרגמים. אך על שלושה מתרגמים שנבחנו בבואנוס-איירס, ארבעה סווגו בסקוטלנד. המיון הסקוטי לא הוציא פסיקה בדבר כוונה עויינת ששררה בין אנשי השושלת, אך את הסוד הגלום באיפיונים שהוא הצמיד לכל אחד מהם עוד תבוא השעה לדבר.

מאה שנים של ביקורת

דברי-הביקורת על השלושה או הארבעה, וגם על מתרגמים אחרים, ממשיכים להישפך עד עצם היום הזה. הביקורת האחרונה שזכיתי לקרוא היא זו של חוסיין הדאווי, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת נבדה שבעיר רינו. ב-1988, פרסם הדאווי תרגום למהדורה של מוחסן מהדי ל"אלף לילה ולילה". המהדורה של מהדי ראתה אור ב-1984, והיא מבוססת על כתב-יד סורי מן המאה ה-14 הנמצא בספריה הלאומית הצרפתית. בעקבות מהדי, הדאווי נוקט גישה שיטתית ומדעית עד תום. לאחר סקירת פשעיהם של עורכי המהדורות הערביות לטקסט, הוא מדבר על ליין, פיין ובורטון: "למעשה, הם הלכו בעקבותיה של אותה מסורת עריכתית ערבית, אלא שבעוד שהעורכים בבולאק ובכלכלתה הפיקו טקסט פגום בערבית, המתרגמים מלונדון הפיקו טקסט עוד יותר פגום באנגלית". למרבית ההפתעה, מהדי לא היה הראשון שעשה שימוש בכתב-היד הסורי שבפריס. באותה עיר עצמה, עבד על אותו כתב-יד גם לא אחר מאשר גלאן. אלא שגם מפיו של הדאווי הוא זוכה לביקורת הרגילה כמי שיצר אדפטציה ואף יצירה משלו ולא תרגום של יצירה מהמזרח. אחריו, זוכים המתרגמים לאנגלית לביקורת קיבוצית סוחפת. הם אמנם ידעו ערבית היטב, ואף יותר מכך.

כסיכום לבעיות הרבות והשונות העולות מן הטקסט הערבי כפי שהוא נתון בכתבי-היד, כולל אלו ששימשו את המתרגמים האנגלים, אומר הדאווי את הדברים הבאים:

מה שמאפשר קריאה או תרגום קוהרנטי של טקסט כזה היא עין המצויה בפרוזה הערבית ואוזן המכוונת לקצב של השפה המדוברת, ובאופן אידאלי עינו ואוזנו של אדם הקורא, כותב ומדבר ערבית כדובר ילידי.

איש מהאנגלים לא ענה על הקריטריונים הללו, רומז הדאווי. ולכן הוא מוסיף: "זהו פלא, אם-כן, שמתרגמים זרים, כמו ליין, פיין וברטון, שגו כה מעט, אך אין כל פלא שהם אכן שגו". כאיש אקדמיה ראוי לשמו, הוא ממשיך את המבוא לתרגום שלו במספר דוגמאות לכשלים בעבודתם של המתרגמים האנגליים הללו. הוא מדגים מהתרגום של פיין והוא מדגים מהתרגום של ברטון. הוא אמנם מציין ששניהם הולכו שולל על-ידי מהדורה ערבית פגומה זו או אחרת, אך בסופו של דבר, הוא מגלגל את האשמה בתוצאותיהם הפגומות לפתחם ללא נסיבות מקלות. הוא מרמז לפערים בידיעות שלהם במשפט:

מבחינת התחביר, סידור מחדש של הפסוקיות לקבלת קריאה קוהרנטית דורש לעתים קרובות ידיעה של חיי הערבים ותרבותם.

והוא מסכם ומסביר את כשלונותיהם הן בהבנה והן בהחלטות שקיבלו:

יתכן שניתן להסביר את כל אלה על-יד כך שהם פשוט לא הבינו שנאמנות לפרטים המדויקים הינה מכרעת כדי להשיג את האיכות המהותית של ה- Nights....

מעניין לגלות שמוחסן מהדי, מי שהעניק להדאווי את האפשרות ליצור את מה שהוא מאמין שהוא התרגום האחרון והמוחלט, מגלה רגישות ותחכום העולות על זו של הדאווי. מהדי מציין במבוא למהדורה שלו, שלאחר פרסום התרגום הצרפתי של גלאן, מיהרו מו"לים ערבים לפרסם גרסאות כאלה ואחרות של היצירה, ושהללו מן הסתם השפיעו על ליין. מהדי משרטט במלים אחדות גלגל היזון-חוזר תרבותי, ואולי אף אינו יודע שזו אחת הזוויות החשובות, והזנוחות, בכל התייחסות מורכבת לאדוארד ויליאם ליין.

ליין מבסס רבים מן הממצאים שלו על השירה הערבית הקדומה. האם אפשר אם-כן לטעון ברצינות שאותו ליין, בבואו לתרגם את "אלף לילה ולילה" השמיט את רוב-רובם של קטעי-השירה משום שהללו נראו לו סתומים או חסרי-ערך?

רגישות ותחכום ביחס לבחינת עבודת קודמיו אינן בין המעלות הבולטות של הדאווי. לא פחות מאשר הערכה ביחס לעבודת המתרגמים, דבריו של הדאווי, ובעיקר אלו המופנים נגד ליין, חושפים יסודות אחדים בגישתו התרבותית, ואולי גם באופיו. הוא טוען כנגד ליין שהוא תירגם את "אלף לילה ולילה" כמדריך לנוסע לקהיר, דמשק ובגדאד. יתרה מכך, הוא מאשים אותו בהשמטת חלקים מהטקסט שאינם מתאימים לתכניתו התיירותית, ושבכלל, קורפוס ההערות לא נועד אלא לבסס את הטענה שהטקסט אכן מתאים להיות מדריך לתייר. הדאווי טוען גם שליין משמיט את רוב קטעי השירה, "פרט לשורה סמלית פה ושם", כי הוא מוצא שהם בעיקרם חסרי-ערך או סתומים. הוא גם מגלה את הסיבה העמוקה להשמטות אלו, כפי שהוא גילה אותה: קטעי השירה פשוט לא התאימו למטרה הסוציולוגית של ליין. הדאווי מסיים את ההרשעה בהערה שליין הוא אריינטליסט או סוציולוג, ולא מספר. ואפילו כסוציולוג, עיקר עניינו הוא הולכת הקורא הוויקטוריאני השמרן ברחבי קהיר, על-ידי כך שהוא עורך לו היכרות עם מעמדות מצריים גבוהים: לא "המעמד הנמוך ביותר המאזין למספר סיפרים בבית-הקפה", אלא "אנשי מעלה, גברים ונשים", שהוא דאג לעקר מהם "גסות שבהחלט אינה בלתי-נפוצה בקרב הערבים בני המעמדות הנמוכים".

מעניין אם-כן לראות כיצד, מספר עמודים לאחר הדברים הללו מעריך הדאווי את עבודתו שלו. בפסקת המסקנה למבוא לתרגום שהוא עצמו הכין לטקסט הסורי, שהציל אותו מכל פגעי המהדורות הפגומות שהכשילו את קודמיו בתרגום לאנגלית, עולה הדאווי לגבהים פואטיים, שנלווית להם מנה לא קטנה של חשיפה אישית בסגנון אמריקני. כדאי לקרוא את שירת-המתרגם במלואה:

עם כל הידע והמיומנות של מתרגם נתון, תרגום הוא בעיקרו עניין של רגישות וטעם, המיושמים באלף ואחת הזדמנויות. היו שכך, מבחינת המתרגם, אשר עומד ורגליו בשתי תרבויות, והוא בעל שתי רגישויות שונות, ונוטל על עצמו זהות כפולה, תרגום הוא מסע של גילוי-עצמי. והדרך לאמת הינה, כמו הדרך לארץ-האגדות, זרועה בסכנות ודורשת השעיה תמימה של אי-האמון בישותך ובמה שזו יוצרת. על-ידי תרגום היצירה, אדם מתרגם את עצמו; הילד הערבי הקטן שהקשיב ל"אלף לילה ולילה" הפך למספר האנגלי. יתכן שהוא ברא יצור מוזר, איש עם ראש של חמור, והוא אפילו עלול, כמו בוטום (Bottom), להיות בעל ראש-חמור משל עצמו. אך מה זה חשוב, כל עוד הוא חלם חלום, בבגדאד כזו או אחרת, בחיקה של מלכה מן האגדות.

אם עולה מסקנה כלשהי מפסקת-המסקנה של הדאווי, הרי היא שבביקורתו על המתרגמים הוא פסל במומיו הרבים. אין ספק שהוא מצטרף לשושלת המתרגמים לאנגלית. ראשית, בכך שהוא נותן את שמו לגרסה אנגלית של "אלף לילה ולילה" שכותרתה "The Arabian Nights", לפי מיטב הנמסר לו מקודמיו האנגלים, כפי שבורחס ציין במסה שלו, כאשר הוא דן במקור המספר 1001. הדאווי אינו שואב דבר מההתחבטות היפה של בורחס, שמביא מפי ליין סברה יפה ביותר, לפיה מקור המספר הוא בפחד הקמאי של הערבים מפני מספרים זוגיים. הוא גם אינו שם לב לפסילה ראשונה במום שהוא לוקה בו: אם הוא עומד על מקורותיהם ההודים, הפרסים והערבים של הסיפורים, ותוקף את ליין על שכביכול הצמידם לקהיר מסוימת מאוד, כיצד הוא מוכן להצטרף לאלו המעניקים כותרת "Arabian" לאוסף כולו?

מתוך אוסף סיפורי ״אלף לילה ולילה״ שראה אור באנגליה ב-1911

הביקורת שלו על ליין מוזרה במיוחד. הדאווי כמובן מכיר את המילון של ליין. הוא בוודאי נעזר בו, מה גם שהדאווי עצמו אינו פרופסור לספרות ערבית, אלא לספרות אנגלית, ובבואו לתרגם טקסט עתיק הוא מן הסתם עשה שימוש במילונים הטובים ביותר, כלומר במילון של ליין. יתרה מכך, ליין מבסס רבים מן הממצאים שלו על השירה הערבית הקדומה. האם אפשר אם-כן לטעון ברצינות שאותו ליין, בבואו לתרגם את "אלף לילה ולילה" השמיט את רוב-רובם של קטעי-השירה משום שהללו נראו לו סתומים או חסרי-ערך? ובכלל, ליין לא השמיט את רוב קטעי השירה, אלא כלל כמעט מחצית מסך כל השירה במקור שהוא הסתמך עליו, ולאחר שיקול דעת מעמיק בדבר האפשרות להעביר את בתי השיר לאנגלית בצורה מובנת - והוא אף כתב על כך בפירוש - כך שממילא טענתו של הדאווי אינה נכונה. וגם הטענה המשתמעת כאילו ליין לא הכיר במידה מספקת את חיי הערבים אינה יכולה אלא לעורר גיחוך. ליין, האיש שכתב את המסמך המפורט ביותר על חיי הערבים במצרים במאה ה-19, ואשר שיבץ את אוקיאנוס ידיעותיו בהערות השוליים שלו ל"אלף לילה ולילה" מורשע במשיכת קולמוס. חוסיין הדאווי אינו נותן לקוראיו כל אסמכתה להיכרותו המוחלטת עם חיי הערבים פרט לביקורתו הגורפת נגד קודמיו האירופים, ופרט לשמו הערבי המצטרף להיותו ילד שחלם חלום, בבגדאד זו או אחרת.
לילה אחמד מביאה מדבריהם של מבקרי התקופה שהתייחסו לתרגום של ליין ולהתאמתו למשימה שנטל על עצמו: "הוא אולי המתאים ביותר מכל אדם החי כיום למשימה שאותה הוא ביצע בהצלחה כה רבה"; "נראה כאילו היצירה והמתרגם נועדו במפורש זה לזה".

זו כמובן הערכת בני התקופה, ויש למדוד אותה ולשבץ אותה ככזו. ואולם, הדאווי חוטא לכל קודמיו עד גלאן, בהתעלמות מכך שהם חיו בתקופות ובמקומות שונים, ובטרם ראתה אור מהדורת מהדי על-פי כתב-היד הסורי בפריס. האם יכלו ליין, פיין או ברטון להגיע לכתב-היד? האם שלטונות צרפת הקנאים לעבודתם של חוקרים צרפתים היו ממהרים לאפשר למתרגם אנגלי לקחת אליו את כתב-היד לשנים הנדרשות לצורך תרגום מלא? האם אין הדאווי יודע, במאה ה-20, עד כמה קל לחוקר צרפתי להקפיא לטובתו מסמך עתיק, למנוע מאחרים לעבוד עליו וגם לעכב את פרסומו? ליין הכיר את העבודה של גלאן, שזכה לשבת בצרפת עם כתב-היד הסורי. הוא היה מודע לבעיות רבות שגלאן גרם להן אגב התרגום. סטנלי ליין-פול מעיד כי דודו כלל בגרסה האנגלית סיפורים שהוא ידע שלא נכללו במקור, רק כי נכללו בתרגום של גלאן, וכדי למלא ציפיות של הקוראים שהכירו משהו מהגרסה מסעירת-הדמיון של הצרפתי מן המאה ה-18. הוא אף מודה, למשל, שהסיפור על עלי באבא, שאינו חלק מ-"אלף לילה ולילה", תורגם מן הצרפתית של ליין. זהו לא רק מופת של יושר, אלא גם של התחשבות בקהל ובמה שכבר הפך לקלסיקה ברחבי אירופה.

למי ששש להצטרף ל"שושלת העויינת" אין צורך לעסוק בכל אלה. מה גם שהדאווי אינו מתרגם נגד ברטון, פיין, ליין או גלאן, וגם לא נגד אחד מאלו שעבדו אחריהם - הוא יוצא נגד כולם. לטענתו, איש מביניהם לא ידע ערבית כמוהו, גם לא ליין. עינו ואוזנו של ליין לא הייתה של אדם הקורא, כותב ומדבר ערבית כדובר ילידי. ובכלל, הדאווי טוען במשתמע שבבואו לסדר מחדש של הפסוקיות לקבלת קריאה קוהרנטית לא הייתה לליין ידיעה של חיי הערבים ותרבותם. הילד הערבי הקטן מתגלה במלוא עלבונו כשהוא צץ מתחת לעורו של הפרופסור לאנגלית מרינו, נבדה. זהותו הכפולה היא זהות בשתי שכבות, יותר מאשר זו של אדם העומד ורגליו בשתי תרבויות. רגליו במדבריות האמריקניים, ולבו ומוחו בבגדאד כזו או אחרת. אכן, פסקת-המסקנה המצועצעת של הדאווי חושפת רבות. הוא עצמו אומר שמי שמתרגם את היצירה, מתרגם את עצמו. חוקרי העתיד ייגשו לעבודתו וישפטו אותם גם לאור אמירה זו, ואולי גם יחלצו את חוסיין הדאווי מבגדאד כלשהי ומרינו, נוואדה, פרופסור לאנגלית שיצא לקרב האחרון.

בינתיים, עד למשפט העתיד, אפשר לזהות מאיזו בגדאד הוא יצא לתרגם כנגד כולם. בגדאד של בדאווי היא בירת הח'ליפות העומדת חרבה מאז בזזו והרסו אותה המונגולים ב-1258. עירו המפוארת של הרון אל-רשיד, המפאר את דפי "אלף לילה ולילה" מסמלת את התרבות הערבית בגדולתה אך גם בנפילתה. ומן העיר הנפולה, מארת זיכרונם של הערבים, יוצא חוסיין הדאווי לתקן את נזקי ההיסטוריה ולהאיר בשחר חדש על אלף ואחד הלילות, לילותיו הערביים ביותר. "מה זה חשוב, כל עוד הוא חלם חלום, בבגדאד כזו או אחרת...", מתפייט הפרופסור בשעה שעולה מחזהו זהותו הערבית. אך זו בגדאד חשובה מאוד, כי מדובר בבירת העלבון הערבי. וגם אם הפעם לא מונגולים החריבו אותה באש ובחרב, אלא צרפתים, אנגלים וגרמנים בעט ובדיו - יוצא חוסיין בעקבות המהדי שלו וממנה את עצמו לצלאח א-דין החדש. הוא לא בא כ"צדקת הדת" אלא אולי כ"צלאח אל-כתאב" או "צלאח א-תרג'מה".

הילד הערבי הקטן היה למספר אנגלי, והלה מסיר מעליו את החליפה האניברסיטאית האמריקאית, מניח בצד את ז'קט הטוויד עם הטלאים במרפקים, וקורע מעל חזהו את החולצה המגוהצת. מתחתיה מופיעה עבאיה מלפני שבע מאות שנה, והלוחם הערבי הגאה יוצא לעשות את מה שכל ערבי חולם: לתקן את השגיאות בדרכה של ההיסטוריה, שפערה סדקים נוראים באדמת מסופוטמיה ובחולות המדבר. אל הסדקים הללו נפלו פרשי ערב הקדומים, והותיר את העולם הערבי פרוץ, ראשית למונגולים ולאחר מכן לבוזזים החדשים בני-אירופה. ואם בסערת הקרב נולד אדם עם ראש של חמור, מה זה חשוב, כל עוד נקטלים האויבים שהעזו לחלל בידיהם המזוהמות בתרבות הערבית התמה, כמו אדוארד ויליאם ליין.

הערת שוליים

אם המתרגם האחרון לאנגלית של "אלף לילה ולילה" נחשף בפסקה קצרה החותמת את המבוא לעבודתו, הרי שכדי לגלות את ליין האדם אנו יכולים לעשות שימוש בעמודים רבים מאוד. כל אחד מכתביו של ליין כולל הקדמה מאת המחבר. כמו כן, באותה יריעה רחבה של הערות שוליים לתרגום "אלף לילה ולילה" וגם בגוף הספר על חייהם ומנהגיהם של המצרים המודרניים ניתן למצוא לא מעט הערות אישיות ומקרים שקרו למחבר בתקופות שחי במצרים ובחייו בכלל. גם סטנלי ליין-פול, שטיפל בהוצאה לאור של כתבי דודו של אביו כתב עליו לא מעט אגב הכנת המהדורות השונות. מובן מאליו שבמסה הקצרה שלו, אין בורחס מגיע לחומר זה, שכן עניינו הוא בעיקר להכפיף את ליין למבנה שהוא מצייר למסורת התרגום האירופית ל"אלף לילה ולילה". גם ג'יימס ארברי ולילה אחמד, עם כל כוונתם לצייר דיוקן של המזרחן הדגול, אינם חורגים מן ההגדרה הבסיסית של האיש: אנגלי ויקטוריאני ובעיקר איש-מדע. בתור שכזה הם מחלצים קווים לדמותו רק באותה מידה שהללו משרתים את המטרה של העמדת הדיוקן. למשל, היותו של ליין בן של כומר אנגלי כפרי היא עובדה שדורשת הצלבה והסבר, אך אינה עומדת אלא לאור הקריירה המזרחנית של המזרחן שפרש ממסלול הכשרתו ככומר.

לילה אחמד נוטלת את ליין כנקודת מוצא לתיאור התפיסה הבריטית של המזרח-התיכון במאה התשע-עשרה. אמנם, היא חודרת לחייו ומנסה לברר את המצע הרוחני והביוגרפי שלו, אך הדבר לא נועד אלא כדי להסביר את פועלו ואת תפקידו בהיסטוריה של הרעיונות הבריטיים ובקורות הפיכתה של המזרחנות לכלי מרכזי שפעל באותה סביבה אינטלקטואלית.
עוד יותר מלילה אחמד, עוסק ג'יימס ארברי בהנצחתו של ליין. בספרו המוקדש לשבעת עמודי-התווך של המזרחנות באנגליה, בונה ארברי שושלת כרונולוגית, כשכל אחד מבניה זוכה לתהילה על העמדתו של תחום מוגדר במזרחנות. בשבעת הפלאי המזרחנות על-פי ארברי, ליין הוא השלישי ("הלקיסקוגרף"), ואילו ארברי מעמיד את עצמו כשביעי. סקירתו את חייו את ליין נועדה להסביר את שלבי עלייתו בסולם ידיעת הערבית ולהתוות את ההעפלה לפסגת מפעלו: כתיבת המילון העליון של השפה הערבית. העמודים שארברי מקדיש לליין מצדיקים את הכותרת, ואנו עוקבים אחר התמקצעותו ההדרגתית עד לשלב שהוא משקיע את כול-כולו בכתיבת המילון. ארברי אף מצר על כך שליין לא התחיל את מפעלו בשלב יותר מוקדם, שכן אז היה אולי זוכה לראותו מושלם. אמנם לאורך הסקירה ארברי משלב הערכות על אופיו של הלקסיקוגרף שלו, אך התמונה שהוא מצייר מובילה אותו למסקנה חד-צדדית וחותכת, שאינה עולה בהכרח מהפרטים שהוא מביא.

הסולטן מסיפורי ״אלף לילה ולילה״ באיור של אנדרו לאנג הבריטי ב-1898

ליין של ארברי הוא ג'נטלמן ויקטוריאני מושלם, מן הסוג שהשביעי והאחרון בשושלת מעריך ומתגעגע אליו. ליין זה הוא שקדן, הגון, בעל ערכים, נקי-כפיים ובר-לבב, מבקר קבוע בכנסיה, גם אם הוא בעל ידיעות המאפשרות לו לקרוא את כתבי-הקודש בעברית ולהיטיב להבינם יותר מרוב הכמרים, ורק ירידת הדורות מאז והגישה הצינית של המאה שלנו מונעות מאתנו לראות זאת. ארברי רומז לכך, שאילו רק היינו מתעלים מעל לנטייה שלנו לגחך וללעוג, היינו רואים על נקלה את הנפש האצילית והישרה. פסק-דינו של ארברי נחתם בקביעה שאת ליין ודומיו יש לשפוט "באמת-המידה התקפה היחידה, משקלה של יצירתם".

נושא כתיבתו של ביוגרף אינו רק אדם מסוים שחי בזמן ובמקום מסוימים. מלכתחילה מדובר בדמות, שהיותה דמות נקבע עוד בטרם בא ביוגרף לכתוב את סיפור חייה. זיהויה כדמות הוא הדוחף את הביוגרף לבחור בה כנושא לכתיבה

לא מארברי ולא מלילה אחמד ניתן לצפות לתמונה חיה ומשוחררת של אדוארד ויליאם ליין. שניהם באים אל ליין המזרחן, וזו משבצת-הסיווג המנחה אותם. יתרה מכך, אחמד היא תלמידתו של ארברי, וספרה הוא עבודת הדוקטורט שלה שנעשתה בהנחיתו, עד מותו. ואם לא די בכך, הרי שארברי עצמו פסע בשבילים העיקריים שבהם פסע ליין לפניו: הוא פרסם מבוא לקוראן עם לקט של קטעים בתרגומו, וגם אוסף של סיפורים מתוך "אלף לילה ולילה" שגם אותם הוא תרגם לאנגלית. אך ארברי לא היה מתאים להיכלל בפורטרט של בורחס בנה, שכן אין הוא מתרגם נגד איש, אלא מצטרף למורו הגדול, ומבכה את השכחתו על-ידי תרגומים בעייתיים כמו זה של ברטון, שגם מתח ביקורת על ליין, שנראית לו בלתי-מוצדקת.

מובן שגם לילה אחמד וגם ארברי, ולמעשה כל מי שיבוא לתאר את ליין, ייצא מפועלו כמתרגם, מזרחן ולקסיקוגרף, ששנים רבות לאחר מותו, אין ליין אלא דמות היסטורית שמתקיימות לגביה הקתגוריות הללו. את האדם ליין אין איש מכיר, וכבר לא חי איש שפגש אותו. כפי שקורה ביחס לרוב רובן של הדמויות ההיסטוריות, ובוודאי לגבי מיליארדי האלמונים שחיו לאורך הדורות, תלוי כל תיאור שלהם שייעשה כיום במקורות העומדים לרשות המתאר. מבחינה זו, ליין אינו במצב רע במיוחד. קיים שפע יחסי של כתבים היכולים להעיד עליו במישרין או בעקיפין, וקיים גם מפעלו, שבהכרח מעיד על יוצרו, גם אם אין זה קל לחלץ את העדות.

ובכל זאת, הבכורה הניתנת להשתייכותו המקצועית של ליין פוגמת במיצוי החומר עליו לכדי תמונה. גם למקצוע של ליין יש היסטוריה, והוא אף קיים בתקופתנו. לכן, איור ליין האיש, תיאורו כמתרגם "אלך לילה ולילה" וכמחבר המילון האדיר, מתערבבים ומתמזגים חלקית עם קורות המזרחנות והשפעת פועלו של ליין על הדורות שבאו אחריו. הדבר ברור במיוחד בטיפול שליין זוכה לו מידי ארברי. אך גם לילה אחמד אינה חומקת מן אותה בעייתיות רב-שכבתית. גם כאשר היא מביאה חומרים אישיים מאוד ומיוחדים על ליין, אין היא ממצה אותם אלא לעניינה. היא גם אינה מצליבה בין החומרים האישיים שהיא בחרה (ואין ספק שהיא פגשה הרבה יותר ממה שהיא מביאה) לבין המצוי בספרים של ליין.

כי זו אחת הבעיות הקשות של כל ביוגרף. נושא כתיבתו של ביוגרף אינו רק אדם מסוים שחי בזמן ובמקום מסוימים. מלכתחילה מדובר בדמות, שהיותה דמות נקבע עוד בטרם בא ביוגרף לכתוב את סיפור חייה. זיהויה כדמות הוא הדוחף את הביוגרף לבחור בה כנושא לכתיבה. הביוגרף יוצא לחלץ את האדם מן הדמות ולשוב ולשבץ את השניים ביחד. הדמות שזוהתה כנושא אפשרי מקפלת בתוכה אדם עם סיפור חיים, שהתרחשותו המוגדרת כללה את הפיכתו של האדם לדמות בעיני מי שמודעים לסיפור חייו במלואו או בחלקו. האדם חי את חייו, והדמות העולה ממנו הותירה את רישומה לדורות הבאים.

בדרך כלל, מתחיל הביוגרף בהעלאת סיפור החיים לאחר שהאדם כבר איננו. לעומת זאת, הדמות קיימת, גם אם בהירותה מיטשטשת והולכת. הביוגרף מנסה ראשית להציל את ציור הדמות לבל יימוגו גווניו והפרטים הקטנים הכלולים בו. לאחר מכן הוא שב אל חייו של האדם כדי לבנות את מהלך הפיכתו לדמות, בניסיון להסביר את המעברים בין האדם לדמות שנחצבה מחייו המוכרים. הביוגרף עשוי להעניק לקוראיו הסברים ישירים, או להגביל את עצמו לדליית מירב הפרטים וסידורם כך שמעצם הפירוט וההבנייה תיווצר אצל הקורא אחדות יחסי-הגומלין בין הדמות לאדם שמאחוריה ובים האדם לדמות שעלתה ממנו. עם כל נפתולי הקשרים בין האדם לדמות ובין הביוגרף לנושא כתיבתו, לעולם לא יימחה היסוד המוביל את מעשה חיבורה של ביוגרפיה: שראשית הייתה דמות, מין פסל שעומד ובבסיסו שלט שאומר לנו מי היא ומה הסיבה שהוקם לה פסל. תחת פסל של קולומבוס ייכתב "מגלה אמריקה", תחת פסל של לאונרדו ייכתב "אמן" ותחת פסל של לינקולן ייכתב "נשיא ארצות-הברית, מבטל העבדות". איש לא יעלה בדעתו לכתוב תחת אותם פסלים "ספן מגנואה", "שכיר של נסיכים איטלקים" או "חובב תיאטרון". על-פי אותה אמת-מידה, תחת פסלו של אדוארד ויליאם ליין ייכתב "מחבר המילון הערבי-אנגלי הגדול, מתרגם 'אלף לילה ולילה', מתאר החיים במצרים במאה ה-19".

אין לנו ביוגרפיות של בניהם של כמרים כפריים מאנגליה הוויקטוריאנית, ואין תיעוד מפורט של חייהם של גברים ויקטוריאניים שנשאו נשים יווניות. בנו של כומר בכפר אנגלי מוריק הופך לדמות רק כאשר הוא בולט מחבריו להגדרה

מכאן ברור שכל ביוגרף, או מי שיבוא להעלות קווים לביוגרפיה של ליין, כפי שעשו לילה אחמד וארברי, ייצא מההגדרות הרשומות למרגלות פסלו של ליין, בין אם הוא הוקם ובין אם לא. איש לא היה יוצא למסע בחייו של ליין כשבידיו הגדרות כמו "בנו של כומר כפרי" או "נשא לאשה יווניה ממצרים". אין לנו ביוגרפיות של בניהם של כמרים כפריים מאנגליה הוויקטוריאנית, ואין תיעוד מפורט של חייהם של גברים ויקטוריאניים שנשאו נשים יווניות. בנו של כומר בכפר אנגלי מוריק הופך לדמות רק כאשר הוא בולט מחבריו להגדרה, וכאשר הוא בולט בדרך שהופכת אותו לדמות שתמונתה הצבעונית נותרת על קיר של גלרית הזיכרון של בני דורו והדורות הבאים. גם אם הוא נושא יווניה, ואפילו אם אין הוא נעלם מן הזיכרון, נותר אותו ויקטוריאני חריג במישור האנקדוטה. אדם כזה יהיה לכל היותר דמות משנית בדיון בנישואין בין-עדתיים במאה התשע-עשרה או במקומה של הרומנטיקה של הכמיהה ליוון בקרב הוויקטוריאנים. סופר שייתקל בדבר קיומו עשרות שנים לאחר מותו עשוי לשבצו כאיור ברומן המתרחש במחוז הכפרי שבו אביו של האנגלי חובב היווניות שימש ככומר, או ביצירה המציירת את קהילת הזרים בקהיר של התקופה. וכך, בעמדו מול פסל של ליין, ברור לכל ביוגרף, כפי שברור לכל קורא בביוגרפיה, שארברי לא חטא כאשר בחר ככותרת לפרק בספרו העוסק בליין את המלה "הלקסיקוגרף".

פסל של אדוארד ויליאם ליין מאת ריצ׳רד ג׳יימס ליין

לכן, גם בלי לנסות לכתוב ביוגרפיה שלמה של אדוארד ויליאם ליין, יצירה שככל ביוגרפיה תהיה בהכרח בלתי-גמורה ואין-סופית בעת ובעונה אחת - אם לעשות שימוש בדרך הצגה שהייתה חביבה על בורחס - ניתן לגשת לדמות, ולהביט על האדם במבט טרי. מבט כזה עשוי לאפשר זיהוים של פרטים מחייו של ליין האדם ששועבדו לדמות או נמחו מתוך רצון לתאר את חייו בדרך מסוימת, כדי לפתור מבוכות של הכותבים או פשוט נעלמו מתחת עיניהם.
דווקא הערה של בורחס על אחד המתרגמים של "אלף לילה ולילה" לצרפתית מתקשרת לאחד ההיבטים המוזנחים בחייו של ליין. בהעריכו של התרגום של מרדרוס, שראה אור ב-1899, מתעכב בורחס על כותרת המשנה של התרגום שלו: "גרסה נאמנה ושלמה", וטוען כנגדו כי הערבית אינה מסוגלת לתרגם בחזרה את הצרפתית של מרדרוס באופן "נאמן ושלם". בורחס מאשים את מרדרוס בכך שהוא מאדיר את הווזירים, את הנשיקות, את הדקלים ואת הירח בעקשנות "שלא הייתה מביישת את ססיל ב. דה מיל". בורחס מותח ביקורת על מרדרוס שלדבריו אינו חדל מלהתפלא על מיעוט "הצבע המזרחי" בספר. וכך, מספר לנו בורחס, יוצא המתרגם להשלים את מה שהזניחו הערבים דלי-הרוח. הוא מוסיף נופי "אר נובו" והרבה אוריינטליזם ויזואלי. בורחס מסכם את מפעל התרגום של מרדרוס במלים:

באופן כללי, ניתן לומר שמרדרוס אינו מתרגם את המלים של הספר אלא את הייצוגים שלו: חירות שאינה ניתנת למתרגמים, אך הנסבלת ביחס למאיירים - שמתירים להם הוספת קווים מסוג זה...

יש עניין גם בהבהרה של בורחס שאין מטרתו להרשיע את מרדרוס. הוא מספר לנו על ההערצה למרדרוס, שגרמה לו להיות מוכר על-ידי הערביסטים ולזכות לדברי-שבח של אנדרה ז'יד כבר ב-1899.

מטרתי אינה לנתץ הערצה זו, אלא לתעד אותה. להעלות על נס את הנאמנות של מרדרוס משמעה להשמיט את רוחו של מרדרוס, וכן אפילו לא להתייחס למרדרוס. חוסר-הנאמנות שלו, חוסר-הנאמנות היצירתית והמאושרת שלו, היא מה שצריך להיות חשוב בעינינו.

ההערה על מרדרוס כמאייר, כצובע משטחי-רקע בסגנון האפוס ההוליוודי, נקשרת עד מהרה אצל מי שניגש לפרשת חייו של ליין ללא מתן עדיפות מכרעת לפסל-דמותו. רוח-הצייר של מרדרוס וחוסר-הנאמנות היצירתית העולה ממנה, יכולות להחזיר אותנו לאחד מעוגני-הנאמנות היציבים של ליין: כשרונו המוכח כמאייר. לבנו של הכומר תאופילוס ליין היה מצד אמו גם אחי-סב מפורסם: הצייר גיינסבורו. לאחר שהחליט לא לצאת לקיימרידג' כדי להכשיר את עצמו לקראת כמורה, הוא הצטרף לאחיו ריצ'רד והכשיר עצמו כאמן תחריטים. על-פי התיאור של ארברי "דמו של גיינסבורו זרם בעורקי המשפחה". בהקדמה למהדורה של הספר על מנהגי המצרים המודרניים שראתה אור ב-1973, מציין ג'ון מנצ'יפ וייט, לאחר שהוא מספר לנו על הכוונה ללמוד בקיימברידג' ועל כשרונו העצום של ליין במתמטיקה:

עם זאת, נראה שכבר היה איזשהו קו אפל וחסר-מנוחה באופיו, שכן הוא עזב את האוניברסיטה בפתאומיות ונסע ללונדון כדי להצטרף לאחיו האמן, ריצ'רד, כשוליה של אמן-תחריטים מפורסם.

וייט חורג מעט מן ההגבלות שמטילים על עצמם רוב הכותבים ומוסיף:

כמו רבים מן האנגלים שיצאו למצרים במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות כדי לחקור את תרבותה העתיקה או המודרנית, הוא היה אמן מוכשר.

וייט מתרץ את עזיבת ההכשרה האמנותית והיציאה למצרים במחלת-ריאות שדרשה מעבר מיידי לאקלים חם ויבש. אך אם הנסיעה למצרים הייתה כורח בריאותי, הרי שהייתה זו יד-המקרה שהכריעה בדבר עתידו של ליין הצעיר. לעומת וייט, מרחיב ארברי על בריאותו הרופפת של המתלמד אצל אמן התחריטים. המקור של ארברי הוא סטנלי ליין-פול, המדבר על ליין של אותן שנים כמי שהזניח את בריאותו. עד כדי כך היה מצבו חמור שרק בקושי רב הוא עמד בהתקף של טיפוס. ליין-פול מסכם:

הוא גילה שבריאותו אינה מסוגלת לעמוד בשגרה הנייחת של אמן-תחריטים.... הוא לא היה מתאים להתכופף על לוח הנחושת במשך כל היום.

ומה הייתה הסיבה להתרופפות החמורה בבריאותו אליבא דבן-אחיינו וממשיך מפעלו? ליין-פול טוען שליין השקיע את כל-כולו בלימוד ערבית קלאסית ומדוברת, עד כדי כך שהוא לא הקדיש זמן ראוי לארוחות ולפעילות גופנית. כלומר, אנו עומדים בפני שתי ברירות: להאמין שליין הגיע למצרים בעיקר מכורח מצבו הבריאותי, או לקבל את הסברה שבריאותו נפגעה בגלל דבקותו בלימודי הערבית, ומתוך כך כבר לא יכלה לעמוד בתביעות של אמנות החריטה. כך או אחרת, נדחק לשוליים כשרונו הגדול של ליין כמאייר, ולכל היותר הוא מוכפף למפעלו כמלומד בתחום הלשון הערבית. בידי הביוגרפים, דמו של גיינסבורו הגדול מתמוסס באוויר הדחוס של סדנת הנחושת או בהתקפי טיפוס המרחיקים אותו מן הסדנה.

אך האמת היא שליין מעולם לא זנח את אמנותו. משהותו הראשונה במצרים הוא שב לאנגליה עם כתב-יד שכותרתו "תיאור של מצרים", שאותו אייר ברישומי ספיה, והשמור עד היום במוזיאון הבריטי. הסיבה העיקרית לכך שכתב-היד לא ראה אור, הייתה העלות העצומה של הדפסת הרישומים. מתוך העובדה שהעבודה שמורה עד היום במצבה המקורי, ברור שליין לא ויתר על הרישומים כדי לאפשר את פרסום ספרו. נראה שדמו של גיינסבורו הכתיב לו תחושה שלאיורים שמורה מעלת-חשיבות בפני עצמה.

כבר בביקורו הראשון במצרים, אנו מוצאים את ליין מגיע בדצמבר 1825 לפירמידות. הוא שוהה במקום במשך שבועיים, במטרה לצייר אותן ואת המקדשים שסביבן. כך החל להיווצר האוסף בן 101 רישומי ספיה שעתיד לשוב עמו לאנגליה. בהגיעו לקהיר, הוא שוקע ברישומים, תרתי משמע. הוא סופג את מראות העיר וכותב עליהם הערות על גבי פיסות-נייר קטנות שעליהן הוא גם מצייר את שרואות עיניו. לילה אחמד, המוסרת לנו על כך, גם מציינת שליין נהג לצייר על פיסות-הנייר הקטנות כדי שלא יבחינו במעשיו ויחשבו שהוא כותב. מעניין שב-1835 בהקדמה של ליין עצמו לספרו על המצרים המודרניים, הוא מעקר את התיאור ומציין שהוא נדחף "למלא מספר גליונות-דפוס בהערות על מנהגיהם הבולטים ביותר, חלקית לשימושי וחלקית בתקווה שיהיה בכוחי לגרום לאחדים מבני-ארצי להיטיב להתוודע עם המעמדות המיושבים של אחד העמים המעניינים ביותר בעולם, על-ידי ציור תמונה מפורטת של תושבי העיר הערבית הגדולה ביותר". בפיו של ליין, הציור הופך למילולי, והדפים שהוא מילא אינם מכילים אלא הערות. רק בסוף דברי-ההקדמה, תחת ציון המפתיע "P.S.", הוא אומר:

ביחס לתחריטים המלווים יצירה זו, עלי לציין שהם נעשו על-פי רישומים שעשיתי, לא במטרה לייפות את הדפים, אלא רק כדי להסביר את הטקסט.

נראה שלליין עצמו יש חלק בהדחקת השגיו כמאייר. הוא נשמע לצו-העתים וגם להגיון הפנימי של ספרו, ומכפיף את כשרונו האמנותי לפועלו כמתאר של ארץ ותושביה. האמת נרמזת על-ידי לילה אחמד, אולי בבלי-דעת. כאשר היא מתארת את ליין הצעיר המשוטט בשוק של קהיר ומצייר את שרואות עיניו, היא מציינת שאלה הנסיבות שבהן ליין מאמץ לראשונה לבוש מזרחי. ליין אף מחביא את הרישומים שלו תחת הגלימה. אכן, היו אלה עיני הצייר שלו שהתבוננו בסביבה. הדבר נחשף בקריאת התיאורים שלו, המשופעים באיור מילולי מפורט וצבעוני. שיאו של התיאור הוא כאשר ליין עצמו מספר לנו על ערימת פסולת ובראשה מגדל, שהייתה חביבה עליו במיוחד שכן היא איפשרה לו מבט טוב במיוחד על העיר והמצודה:

זמן קצר לאחר שהגעתי, הכנתי רישום מפורט ביותר של מראה זה באמצעות ה-camera lucida.

המאייר הדקדקן, העובד עם כלי-אומנותו, הוא הפותח את שערי העיר בפני המתעד, הסוציו-אנתרופולוג הוויקטוריאני. המבט המפורט על כל מה שהוא נתקל בו מסייע לו להתמזג אל תוך קהיר ותושביה.

המאמר מבוסס על פרק מתוך ספר של יורם מלצר, אשר מתייחס לטקסטים של הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס, פוסע בשביליהם ויוצא מהם לעולמות של המחבר. בפרק המובא כאן, ההתייחסות היא לטקסט של בורחס על אודות מתרגמי "אלף לילה ולילה". תחת מסווה של מסה מלומדת, בורחס מספר על המתרגמים, ובדרכו הערמומית והמשעשעת, דוחק הצדה אחדים ומבליט אחרים.