המשורר עושה פעולה הפוכה לזו של האלכימאי: את הזהב הוא נוטל והופכו לברזל -- את גן-העדן הוא הופך לגיהנום
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
באחד משיריו של שארל בודלר, מטיח הדובר באֵל: "אתה נתת לי את הבוץ שלך, ואני הפכתי אותו לזהב". בודלר, "המשורר המקולל" הצרפתי בן המאה ה-19, מדַמה בשורות האלה את עבודת המשורר למלאכתו של האלכימאי, כלומר לאדם המתיימר לקחת מתכת זולה ולהפוך אותה למתכת אצילה, אחת מאותן מתכות נדירות היכולות לכל פגעי הזמן. אם נמשיך את ההשוואה שעורך בודלר, הרי שה"בוץ" שנתן לו האל הוא "החיים עצמם", על השגרה המייגעת שבהם והתלאות שהם מזַמנים לבני האדם, על ראשיתם ועל אחריתם. הקיום ומועקותיו הם ה"בוץ". ומה עושה המשורר? הוא נוטל מהבוץ הזה מלוא החופן ויוצר ממנו זהב.
בעוד שרבים האמינו כי המשורר צריך לכתוב על אודות הדברים היפים שבחיים, על רגשות אציליים וטהורים כמו אהבה בין בני זוג או בין הורים וילדיהם וכיו"ב, התעקש בודלר לכתוב דווקא על המכוער, על החולני, על הבזוי
הקביעה הזאת עשויה להישמע לנו כיום כמעט טריוויאלית, אבל יש לזכור שבודלר, אבי השירה המודרנית, עשה מעשה שנחשב בשעתו לבל ייעשה: בעוד שרבים האמינו כי המשורר צריך לכתוב על אודות הדברים היפים שבחיים, על רגשות אציליים וטהורים כמו אהבה בין בני זוג או בין הורים וילדיהם וכיו"ב, התעקש בודלר לכתוב דווקא על המכוער, על החולני, על הבזוי. לספרו הוא קרא "פרחי הרע", ובעקבות הסערה שעורר פרסום שיריו, הוא הועמד לדין בעוון פגיעה במוסר הציבורי, ונגזר עליו להשמיט שישה שירים מספרו ולשלם קנס כספי. אחד השירים שהושמטו, אגב, הוא "התכשיטים", שבו מתוארת האהובה השרועה על המיטה עירומה ורק "תכשיטים רוגשים" לגופה.
אבל האם הדבר שפגע כל כך ברגשותיהם של הקוראים היה העובדה שבודלר כתב על מין? והרי כתבו על מין בספרות הצרפתית הרבה לפני "המשורר המקולל". לא, בודלר עשה מעשה הרבה יותר נועז: הוא כתב על הדברים שאין לכתוב עליהם, על הדברים הנמוכים, היום-יומיים, המכוערים, שלכאורה אינם צריכים לשמש חומרים לשירה, ועל הדברים האלה – הבזויים והנקלים – הוא כתב במלים יפות להלל ובקונבנציות פואטיות חמורות ומוקפדות. בכך הוא יצר קסם – קסם מתוך כבלים – והצליח לקיים הלכה למעשה את חלומם העתיק של האלכימאים ולהפיק זהב מן הבוץ.
גדלתי במשפחת צורפים, ומשחר ילדותי שמעתי סיפורים על זהב ועל אבנים יקרות. עלילותיהם של היהלומים המפורסמים בהיסטוריה נראו לי כסיפורי הרפתקאות אנושיים ממש. במתח מהול בשעשוע התחקיתי אחר מוצאותיהם מיום שנכרו במקומות כמו הודו או דרום אפריקה ועד שהתגלגלו לבעליהם ובמקרים לא מעטים שינו את גורלם של אלה מקצה לקצה. אכן, היהלומים הרעיפו טוב על בעליהם, אך לעתים הם הביאו עליהם קללה נוראה. "האדם בא מהאדמה וחוזר לאדמה," אמר לי סבי, משה סקאל, יליד דמשק. "אבל היהלום, מרגע שיָצא לאוויר העולם, שום דבר לא יצליח להכניס אותו בחזרה למקום שממנו בא. אפילו כשאתה חושב שהיהלום נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, תמיד הוא יצוץ בסוף: אבל זה תמיד יקרה במקום ובזמן שיבחר".
רצה הגורל, ואפילו הפרשה ששרתי בבר המצווה שלי – פרשת פקודי מתוך ספר שמות – עסקה בהקמת המשכן, ובה המלים האלה:
"וַיַעַש אֶת הַחֹשֶן מַעֲשֶֹה חֹשֵב, כְמַעֲשֶֹה אֵפֹד, זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְזָר... וַיְמַלְאוּ-בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן טוּר אֹדם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטוּר הָאֶחָד. וְהַטוּר הַשֵּני נֹפֶךְ סַּפִּיר וְיַהֲלֹם. וְהַטּוּר הַשְּלִישִי לֶשֶם שְבוֹ ואַחְלָמָה..." (לט:8, 10–11)
על הסולטאן התורכי עבדול חמיד השני, זה שלכבודו הקימו את כיכר השעון ביפו ומִגדלי שעון רבים נוספים ברחבי האימפריה העות'מאנית, קראתי בזיכרונות שפרסמה לימים בתו של הסולטאן בצרפת. היא סיפרה כי על אצבעו ענד הסולטאן טבעת זהב, שעשו אותה במֶכּה, משובצת באבן אגט, וכי בכיס היה לו תמיד שעון כרונומטר מזהב. כשהיה מגיע הסולטאן לחתונות, המשיכה וסיפרה בתו, היו המשרתים שלו משליכים חתיכות של זהב על החתן והכלה. זה היה המנהג. הסולטאן ביקש מהצורפים שלו שישבצו אבנים יקרות בשולחנות הכתיבה שבנה, ובכל פעם שנולדה לו בת, נתנו לה במתנה צב. האמינו שזו סגולה לאריכוּת ימים. הצורף של הסולטאן לקח את השריון של הצב וציפה אותו בזהב, ובעזרת השריון הזה היו מַזים מים על התינוקת החדשה ורוחצים אותה בכל לילה בגיגית עשויה כסף טהור.
בניגוד לסיפורי היהלומים, שתמיד יש בהם רמז לעל-טבעי ולבלתי-אנושי, סיפורי הזהב הם תמיד אנושיים, אנושיים מדי. בסיפורים הללו יש לעתים קרובות גם עדות לתאוות בצע, לשיטוי ולבגידה. במשך השנים אגרו האנשים זהב, שמרו עליו מכל משמר והחביאו אותו מעין הזולת. הזהב הזה היה העדות לעושרם, ולפעמים הוא היה כל רכושם עלי-אדמות. הם נשאו אותו אתם כשעברו מארץ לארץ, ובערוב ימיהם, לפני שעזבו את ארץ החיים, הוציאו את הזהב ממחבואו והוא היה אולי נחמתם היחידה בעת שקיעתם.
אחת האגדות היפות הקשורות בזהב היא "מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה", אגדה ערבית שסיפר חיים נחמן ביאליק במילותיו, ובה נכתב בין השאר:
"וַיֵּצֵא מֶלֶך הַדּוּכִיפַתִּים מֵאֵת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וְצִיצַת זָהָב עַל רֹאשׁוֹ, וְגַם לְיֶתֶר הַדּוּכִיפַתִּים נִתְּנוּ צִיצוֹת זָהָב לְכֻלָּן. וַיָּרָם לְבַב הַדּוּכִיפַתִּים בַּעֲדִי זְהָבָן, וַתִּלְבַּשְׁנָה גָאוֹן וָגֹבַהּ. וְהִתְהַלְּכוּ כָּל-הַיָּמִים עַל-פְּנֵי גְדוֹת הַנְּחָלִים וּלְיַד כָּל-מִקְוֵה מַיִם, וְהָיוּ לָהֶן הַמַּיִם לִרְאִי, אֲשֶׁר יַבִּיטוּ בוֹ אֶל יְפִי צַלְמָן, וְהִתְהַדְּרוּ וְהִתְגַּנְדְּרוּ, וְהִתְיַפְיָפוּ. וְאוּלָם מַלְכַּת הַדּוּכִיפַתִּים הִרְבְּתָה לְהִתְגָּאוֹת מִכֻּלָּן, וַתַּעַל וַתֵּשֵׁב לָהּ עַל עָנָף מֵעַנְפֵי הָעֵצִים. וְלֹא שָׁעֲתָה עוֹד לִקְרוֹבֶיהָ מִבְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ, וְגַם אֶת-רֵעוֹתֶיהָ מִיֶּתֶר בַּעֲלֵי-הַכָּנָף לֹא הִכִּירָה, כִּי אָמָרָה: מִי הַצִפֳּרִים הָאֵלֶּה כִּי אֶתְחַבֵּר לָהֶן; אֲנִי –– עֲטֶרֶת זָהָב בְּרֹאשִׁי!". 1
אלא שֶרעה ומרה, אבוי, הייתה אחריתה של מלכת הדוכיפתים בעלת עטרת הזהב: היא ניצודה, ראשה נמלק ונמכר לצורף.
הזהב הוא ללא ספק האצילה והמרתקת שבמתכות, אלא שהוא גורם לעתים קרובות למחזיקים בו – אדם או אֵל – להתנהג כאחרון האדם. למשל סיפורו של הפייסטוס, האל הנפּח מן המיתולוגיה היוונית. הפייסטוס היה כזכור כעוּר וצולע, אך כפיצוי-מה זכה בלבה של אלת האהבה בכבודה ובעצמה, הלא היא אפרודיטה. באחד הסיפורים נאמר כי כנקמה באמו הֶרָה שהשליכה אותו מהאולימפוס, הכין הפייסטוס – שהיה גם צורף – כיסא עשוי זהב, שעליו כרוכות שלשלאות. כשהתיישבה הרה על הכיסא, היא נאזקה אליו ולא יכלה לקום.
כשהייתי ילד, נהגתי לשבת שעות ארוכות על הכספת הגדולה בחנות התכשיטים המשפחתית, ומשם התבוננתי באצבעותיו של אבי, המוכתמות תמיד מחומרי העבודה. במבט מוקסם הייתי מביט בהן מנסרות, מלחימות, מלטשות, משבצות אבני חן – והופכות את חומרי הגלם לתכשיט. זה היה כמעט הבוץ ההופך זהב לנגד עיניו של הילד שהייתי.
לימים, כשהתחלתי לכתוב סיפורים, סבר אבי שפניתי עורף לעיסוק המשפחתי, ולמען האמת גם אני סברתי כך. רק כעבור זמן הבנתי שהימים הארוכים שבהם ישבתי על הכספת ובהיתי בו יושב וצורף תכשיטים, לימדו אותי את עקרונות מלאכתו של האוּמן, ויהיה זה צורף או סופר. הרי ממש כפי שאבי נטל את הזהב – את חומר הגלם שלו – נטלתי כעת אני את חומר הגלם שלי, המלים, יצקתי אותו וליטשתי אותו ושבתי וליטשתי, עד שהיו המילים מוכנות והניחו את דעתי.
וממש כמו שהצורף מחבר אבן חן לאבן חן, מלחים ומשבץ, כך גם הסופר, ה-author, מחבר מלה למלה. המלה author או בצרפתית auteur, נגזרה משם העצם הלטיני auctor, "יזם, יועץ, ממריץ לפעולה", שנגזרה בתורה מהפועל augeo, שפירושה להוסיף דבר על דבר, לפַתח, להעצים. הסופר, רומזת לנו המלה הלטינית, אינו מסתפק בעצם קיומו; הוא כמו מחויב להוסיף עליו, להעצים אותו, ובאותו זמן גם להוסיף נדבך על היצירות של קודמיו, להגביה את התל.
בשירו "האלכימיה של הכאב", ממשיך בודלר את ההשוואה בין עבודתו של המשורר לעבודת האלכימאי ומתקדם צעד אחד נוסף. בשיר הזה מתרחש מעין היפוך: המשורר פונה להרמס, שעל-פי המיתוס הוא שהעניק לאדם בין השאר את כוח הכישוף וגם את האלכימיה. והמשורר אומר כי הרמס, האל היווני, הפך אותו לזהה למלך מידאס, "האומלל שבאלכימאים".
המלך מידאס, שליט פריגיה, ביקש כידוע שכל דבר שבו ייגע ייהפך לזהב. בקשתו של מידאס התמלאה למעלה מהרצוי, וכך – כשהיה על סף גוויעה מרעב ומצמא, הוא התחנן בפני דיוניסוס שיסיר ממנו את הברכה שהפכה קללה. ואילו המשורר, באותו מעשה שבודלר מכנה אותו "האלכימיה של הכאב", עושה פעולה הפוכה לזו של האלכימאי: את הזהב הוא נוטל והופכו לברזל, כלומר למתכת פשוטה – את גן-העדן הוא הופך לגיהנום.
בכך משלים המשורר את פעולתו: בעוד שבתחילה הוא נוטל מן ה"בוץ" מלוא החופן והופך אותו לזהב, הרי שלאחר מכן, במילותיו, הוא הופך את האצילים שבדברים לנקלים ולבזויים. אבל כמה יופי, כמה תפארת, יש בכיעור הזה!
משה סקאל פרסם חמישה ספרים, וביניהם הרומנים "יולנדה" (כתר, 1199) ו"הצורף" (כתר, 1192).
מתוך "חומרי הזמן – תכשיט ישראלי 7", קטלוג תערוכה במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, 2015, אוצרת: ד"ר איריס פישוף.
תגובות פייסבוק
3 תגובות על האלכימיה של הכאב
תודה על מאמר מרגש, מחכים ומעורר השראה. הכותב, מ-כ.ת.ב, קרוב אל כ.ת.ת/כ.ת.ש (גרעין כ.ת) והצורף, המתיך, מ-נ.ת.כ, כש-ת.כ, בשיכול אותיות, הוא כ.ת. שניהם מסירים באומנותם את הסיגים, את הגס, לפני שהם מחברים, תופרים ומצרפים ליצירה מעודנת.
תודה על הדברים שכתבת, וגם על התוספת המרתקת.
בעקבות "האלכימיה של הכאב" כתבתי את "בריאה כצריפה", מאמר הבוחן את דימוי זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. אוהבי השפה מוזמנים לקרוא אותו בקישורית הבאה:
http://maraah-magazine.co.il/12732
צריך לומר
הרישיקש ג׳ושירק אם נביע את דעתנו בגלוי, נוכל לשגשג יחד כחברה. | איזה חיים...
X 6 דקות
איך הפך שטן להומניסט גדול
אביהו זכאילמקיאוולי יצא שם רע כמקדם מדיניות של ציניות שטנית, אך עם חלוף...
X 18 דקות
מרגיש לי
אדם ניצב מול דבר שקורה, עובדה שמוצגת בפניו, מול צורך להגיב, והוא אומר "מרגיש לי ש...".
מה הוא אומר בכך, למעשה? לכאורה, "מרגיש לי" הוא הבעה של רגש, של תחושה. יש בעברית לא מעט ביטויים במבנה הזה: "חם לי", "קר לי", "נעים לי" והיסטורית גם נוצרו בעברית, ממבנה דומה, צורות מהסוג של "סבורני", "תמהני" ורבות אחרות. כלומר, מדובר בהבעה שמדווחת על מצבו של הדובר, על המתרחש אצלו רגשית, תחושתית.
אלא ש"מרגיש לי" בעברית של ימינו ממלא תפקיד מורכב יותר, ואפילו בעייתי. ראשית, "מרגיש לי" אינו זהה ל"אני מרגיש". ה"לי" מסמן התייחסות לתחום האישי, לספירה האינטימית של הדובר. כפי שחטיפים ודברי מתיקה מסוימים זכו לשמות עם סיומת "-לי", כדי להביע את הקרבה שלהם להנאה החושית הבסיסית – "ביסלי", "כיפלי" ואחרים – כך "מרגיש לי" ממקד את האמירה בדובר, בפנימיות שהיא רק שלו, בתחום האינטימי שלו שאין איש מורשה לחדור אליו או לערער על מה שנובע מתוכו. ופה מתחילה להתגלות הבעיה.
"מרגיש לי" משמש לא פעם במקום "אני חושב" או "אני סבור" או "הגעתי למסקנה", והוא חלק מהמגמה התרבותית שבה יש לרגש מעמד עליון על המחשבה, על הידע, על העובדות, על הראיות ועל הנימוקים שאפשר לדון בהם. כך קורה ש"מרגיש לי" הוא מעין אס בחפיסת הקלפים של השיח המקובל כיום. נוכח מידע, מסקנה מוכחת או קביעה מגורם בעל ידע, יש רישיון לדוברים להתבצר מאחורי "מרגיש לי ש...", לערער על הנאמר ולעשות זאת ללא הידרשות לעובדות.
כי עובדות, לאחרונה, אינן זוכות לפופולריות שהייתה להן פעם. המנהג האמריקני לומר "I feel" בהקשרים רבים שבהם נהגו לומר פעם "I think" הוא תופעה מקבילה, ואין לשלול את האפשרות שהיא אחד השורשים שהניבו את "מרגיש לי". באנגלית האמריקנית נמצא שאפילו מי שמדברים בשם ממשלת ארצות הברית, רשויות הבריאות הלאומיות וסמכויות התחום המדעי ירשו לעצמם ברגיל לומר שהממשלה או הקהילה המדעית "feels". אין מדובר רק בדרך עדינה להציג את העובדות או את המסקנות המבוססות, אלא בשותפות בתהליך עקבי של קעקוע הסמכות, מקור הסמכות והאמת.
ב"מרגיש לי" יש גם ממד של התחמקות, הימנעות ובריחה מאחריות. "אני חושב" מציב את הדוברים בעמדה שדורשת נימוקים, אולי אפילו הוכחות, בוודאי הצגת ראיות ומהלכים שהובילו למסקנה. "מרגיש לי" יכול להישלף בכול עת, ואינו גובה כל מחיר אישי. אלא ש"מרגיש לי" עלול גם לגבות מחיר חברתי, שכן הוא מכרסם בחילופי הדעות, בלך ושוב של הנימוקים וההשתכנעות בעקבותיהם, ואף בלגיטימיות החיונית של האפשרות והנכונות לשנות את דעתנו. האינטואיציות שלנו, הרגשות שלנו, התגובה הראשונית שלנו – כולם חשובים, אך "מרגיש לי" מייצג השתלטות שלהם על השכל הישר, על חשבון האחריות של הפרט והחוסן החברתי.