האם כדאי לעצור את ההזדקנות?

בדורנו, תוחלת החיים הולכת והופכת לאחד ממדדי ההצלחה של כל חברה מודרנית. רבים רואים בהארכתה לא רק מדד, אלא גם מטרה נעלה: להתגבר על ה"אויב" הגדול והמאיים ביותר – המוות. הכמיהה לחיים ארוכים, עד כדי התגברות על המוות עצמו, איננה תופעה חדשה. התרבות האנושית רצופה באגדות על מעיינות נעורים, על שיקויים, ואפילו על דרכים רוחניות, שכולם אמורים לעצור את תהליך ההזדקנות ואף להסיג אותו לאחור. בימינו, היסוד הניסי שבנעורים הנצחיים מפנה את מקומו לתהליכים ארציים יותר, ובהתאמה, מתרבים גם הטוענים שהם ברי השגה. לשיטתם של אלה, המדע המודרני יכול להחליף את הניסים למיניהם ולהביא איתו הבטחה חדשה לחיים ארוכים, ואולי אף לחיי נצח.

לכאורה, הבטחה זו איננה חסרת בסיס. זה למעלה ממאה שנים שתוחלת החיים בעולם המערבי הולכת ומתארכת בקצב ממוצע (ואחיד למדי) של שבע שעות ביממה. גידול מרשים ועקבי זה נובע משתי סיבות עיקריות: האחת, התקדמות הרפואה שמגנה עלינו מפני מחלות ומאפשרת לנו להתגבר על פציעות, והשנייה, מערכות ההגנה החברתיות, המגובות בטכנולוגיות מתקדמות, המגנות עלינו בהצלחה הולכת וגוברת מפני תאונות ומפני מעשי אלימות. ואמנם, הרבה יותר אנשים מגיעים לגיל זקנה, אך נכון להיום, עדיין איננו מוגנים מפני ההזדקנות עצמה. "תקרת הזכוכית" המוכרת עוד מספר בראשית - 120 שנה - לא השתנתה, ועד עצם היום הזה, עומד שיא אורך החיים המתועד על 122 שנה בלבד. תוחלת החיים עולה, עוד ועוד אנשים מגיעים לגיל יותר ויותר מבוגר, אך מהזקנה עצמה, על כל פגעיה, איש עוד לא הצליח להתחמק.

אוברי דה גריי

עובדה מתסכלת זו, שעקב ההצלחה בהארכת תוחלת החיים נוגעת למספר הולך וגדל של אנשים, מביאה לכך שעוד ועוד מאמצים ותקציבים מופנים לחקר ההזדקנות. חוקרים שונים, שהנלהב והבולט בהם הוא ד״ר אוברי דה גריי, מאמינים שלא ירחק היום שבו נוכל לא רק לעכב את ההזדקנות, אלא אף להחזיר אחורה את התהליך, כלומר, להפוך אדם זקן לצעיר יותר פיזית ומנטאלית. במילים אחרות, ההבטחה היא שאם רק נתאמץ עוד קצת, נוכל לנצח לא רק את הזקנה, אלא גם את המוות עצמו. הבטחה זו ששותפים לה גם עתידנים מקצועיים כמו ריי קורצווייל, מעלה בפנינו שתי שאלות גדולות: האחת, האם זה באמת אפשרי? השנייה: האם זה רצוי?

בין מחלה לזקנה

ראשית, יש לומר כי ההבחנה בין מחלה לזקנה איננה טריוויאלית. הגבול בין השתיים אינו ברור וחד משמעי, כך שבכל מקרה, המדובר בחלוקה עקרונית וסכמטית המתעלמת מאספקטים גבוליים. לצורך הדיון כאן, נתייחס למחלה כאל הפרעה או תקלה חד פעמית ואקראית מטבעה, כלומר, תופעה שאיננה חלק בלתי נפרד, או שלב הכרחי בתהליכי הקיום של האורגניזם. לעומת זאת, ההזדקנות, כך נטען בהמשך, היא חלק הכרחי (לפחות כל עוד לא הצלחנו להתגבר עליו) ובלתי נפרד מאותם התהליכים. במילים אחרות, בני אדם רבים יכולים לחיות חיים ארוכים מבלי להיפגע ממרבית המחלות המוכרות, אך כל אדם שיזכה להגיע לגיל המתאים יעבור את תהליך ההזדקנות.

בנקודה זו מתחילה המחלוקת. הגישה, שבה תומך גם דה גריי, גורסת שההזדקנות אינה אלא התיישנות של האורגניזם, הנובעת מהצטברות של תקלות ושגיאות אקראיות במנגנוני הבקרה של הגוף, בעיקר ברמת החומר הגנטי. לפי גישה זו האורגניזם או חלקים ממנו, הם מעין מכונה שמעצם פעילותה חייבת להתבלות עם הזמן. לשיטתם של המצדדים בגישה זו, זה קורה כתוצאה מסוגים שונים של שחיקה, ובעיקר מליקויים מצטברים במערכת הבקרה, ובמערכות האחראיות לתיקון אותם הליקויים. דה גריי טוען כי ניתן עקרונית להחזיר את האורגניזם המזדקן לרמת תפקוד שהייתה לו בצעירותו, ממש כשם שניתן לשפץ מנוע ישן ולהחזירו לתפקוד תקין או להבריא ממחלת השפעת.

ואולם, להבדיל מבלאי ושחיקה מכאניים, הזדקנות איננה תופעה אוניברסאלית. גם בעולם החי וגם בעולם הצומח ניתן למצוא אורגניזמים שאינם מזדקנים לעולם, תוך שימוש באסטרטגיות שונות. תנינים, לובסטרים מסוימים וכמה מיני דגים ממשיכים לחיות כל עוד לא נפגעו ע"י טפיל, טורף, או כל עוד לא גדלו לממדים שאינם מאפשרים להם להמשיך לתפקד. אצל בעלי חיים אלו, אורך החיים הבלתי מוגבל מתאפשר בזכות תחזוקה מתמדת של כל מערכות האורגניזם החי, כולל אלו האחראיות לתיקון מערכת הבקרה עצמה.

בעולם הצומח, שבו יש לא מעט מיני עצים ושיחים שאורך חייהם הוא לכאורה בלתי מוגבל, האסטרטגיה שונה: הצמח אינו משמר ומתחזק את רקמותיו אלא מחליף אותן בהדרגה ברקמות חדשות שהוא יוצר מרקמות עובריות הנמצאות בו. גם בין האורגניזמים שאינם זוכים לחיי נצח, ניתן למצוא הבדלים עצומים בקצב ההזדקנות. יש בעלי חיים וצמחים המסיימים את מחזור חייהם תוך שבועות או אף ימים, בעוד שאחרים מזדקנים רק אחרי עשרות רבות, ואפילו מאות שנים.

כאמור, הטוענים שההזדקנות נובעת מהצטברות תקלות, תולים את עיקר "האשמה" ברמה המולקולארית, ובראש ובראשונה בשיבושים בחומר הגנטי, שנוצרים בעיקר בזמן חלוקת התא. ואולם גם כאן, דפוסי ההתנהגות של אותן ה"תקלות" בחומר הגנטי, אינם מצביעים על אקראיות. ישנם חלקים בחומר הגנטי, כמו למשל הגנים המכונים HOX, המשתתפים בהכוונת ההתפתחות העוברית, שנשמרו כמעט ללא שינוי לאורך עשרות ומאות מיליוני שנות אבולוציה, ואין-ספור חלוקות תאים. בו בזמן, חלקים אחרים בדנ״א, בעיקר כאלו שאינם גנים, משתנים בקצב כה מהיר, שניתן למדוד אותו ביחידות של שנים בודדות, ואפילו פחות. נכון להיום ניתן לקשר בין כמות השינויים בדנ״א למספר חלוקות התאים שעברה רקמה מסוימת. ההפרדה בין חלקים בדנ״א העוברים שינויים מהירים לבין אלה היציבים יותר, איננה אקראית, משום שהיא מותאמת במידה רבה למידת הנחיצות בשמירה על אותם גנים מדור לדור.

יתרה מזו, צריך לזכור שרצף חלוקות התא אינו מתחיל בלידה ונגמר במוות. כל ביצית מופרית מכילה חומר גנטי של ההורים, שלפחות מחצית ממנו עבר שרשרת ארוכה מאד של חלוקות תא אצל האב ומצד האם, כולו עבר מדור לדור אין ספור פעמים. העובדה שעוברים אינם נולדים זקנים למרות כל זאת, מוכיחה שהאפשרות לאתחל את המערכת ולהפטר מתקלות שהצטברו קיימת בכל אורגניזם, אך מסיבה זו או אחרת, היא איננה באה לידי ביטוי במהלך חייו של הפרט.

העובדה שרשימת בעלי החיים שאינם מזדקנים כוללת בעיקר נציגים שנמצאים בשלבים נמוכים יחסית של העץ האבולוציוני, מצביעה על כך שההזדקנות היא תכונה שהתפתחה בשלב כלשהו של האבולוציה

אם באמת ההזדקנות הייתה התיישנות מכאנית - בלאי הנובע מהצטברות של תקלות קטנות, ניתן היה לצפות שתהליך ההתיישנות הזה יעבוד בצורה פחות או יותר דומה על כולם. גם ברמת המקרו – על כל האורגניזמים הרב-תאיים - וגם ברמה המולקולארית - על כל חלקי הדנ״א. בפועל, בשתי הרמות הללו השונות גדולה מאד ואיננה נראית אקראית. אפשר לתת לשונות הזו הסברים סיבתיים וגם נסיבתיים, המעמידים בספק את תפקידה של האקראיות. בכל מקרה, מאחר ובאופן עקרוני, האפשרות של אורגניזמים מסוימים להמנע מהזדקנות כלל, והאפשרות של כל המינים להתחיל מחזור חיים חדש, סותרות את ההנחה שההזדקנות איננה אלא תוצאה של בלאי בלתי נמנע. למעשה, סביר יותר להסיק כי ההשתנות ברמה המולקולארית וההזדקנות שבאה בעקבותיה, נובעות בעיקר מתהליכים אקטיביים, מבוקרים במידה רבה, ואפילו "יזומים", משום שהם פועלים רק במקומות ובתנאים ספציפיים.

חשוב גם לציין שההזדקנות היא נחלתם של בעלי החיים היותר מפותחים. העובדה שרשימת בעלי החיים שאינם מזדקנים כוללת בעיקר נציגים שנמצאים בשלבים נמוכים יחסית של העץ האבולוציוני, מצביעה על כך שההזדקנות איננה תופעה אינהרנטית, שחלק מהאורגניזמים הצליחו להתחמק ממנה, אלא תכונה שהתפתחה בשלב כלשהו של האבולוציה. אם כך הדבר, הרי שעל פי ההיגיון האבולוציוני, חייבת להישאל השאלה איזה יתרון מעניקה ההזדקנות - מדוע אותן מערכות שיכולות לכאורה להשאיר את האורגניזם צעיר לנצח מושבתות ממלאכתן ומביאות לדעיכתו. מקובל להניח ש"הבחירה" של האורגניזם להפעיל או להשבית את התהליכים והמנגנונים של בקרת השינויים אינה יכולה להיות סתמית, ושהיא אמורה להעניק לאורגניזם יתרון הישרדותי כלשהו. אם ההנחה האבולוציוניסטית הזו נכונה, האם ניתן לומר שגם ההזדקנות היא תופעה המעניקה לאורגניזם, או לפחות למין שהוא משתייך אליו, יתרון הישרדותי?

נראה שזה אכן המצב. באורגניזמים מפותחים יחסית, העוברים במהלך חייהם תהליך של גדילה, הבשלה, ואף למידה, לפרט הבשל יהיה תמיד יתרון הישרדותי על פני הצעיר המתפתח. במצב זה, הפרט הצעיר, גם אם מבחינה גנטית יש לו פוטנציאל הישרדות עדיף על זה של המבוגר, נמצא בדרך כלל בעמדת נחיתות במרוץ ההישרדות. התוצאה הבלתי נמנעת היא שלפחות בתחרות בין הפרטים באותו המין, מנגנון הברירה הטבעית מאבד את כוחו כמחולל אבולוציה. את המענה לבעיה זו נותן המנגנון הקוצב את משך החיים של כל פרט. בכך, הוא מזרז את קצב ההשתנות של המין כולו ומשפר את סיכויי ההישרדות שלו בתחרות מול מינים אחרים. מאחר וניתן לראות תכלית וסיבה אבולוציונית להזדקנות, ומאחר שנראה שיש מנגנונים המתזמנים אותה ומכוונים אותו לפרטיה, קשה להימנע מהמסקנה שההזדקנות איננה כורח פיסיקלי; שהיא איננה תוצאה של בלאי כמו התיישנות של מכונה, אלא תוצר של האבולוציה שתכליתו לזרז את קצב האבולוציה. מסקנה זו מחזירה אותנו לשאלה אם יש בסיס לאופטימיות של דה גריי, הטוען כי עצירת מנגנון ההזדקנות היא בת השגה בעתיד הנראה לעין?

הזדקנות ככשל גנטי

אז ועכשיו, פער של 20 שנה. צילום: אשר איסברוקר

ההצלחות המרשימות של הרפואה בהתגברות על מחלות שאינן נובעות מההזדקנות עצמה, נובעות בין השאר מהעובדה שהמחלות שאנחנו יודעים לרפא את תוצאה בדרך כלל של הפרעה חיצונית, או "תקלה" נקודתית במערכת. ברוב המקרים, סילוק ההפרעה או תיקון התקלה, אינו מחייב פגיעה אנושה במערכת עצמה, וגם אם אכן ישנה פגיעה כלשהי, המערכת מסוגלת במקרים רבים לשקם את עצמה. המערכות החיות מסוגלות להתגבר על מגוון עצום של גורמים חיצוניים מזיקים – טפילים מסוגים שונים, רעלים, או פגיעות מכאניות, והרפואה המודרנית תומכת ביכולת הזו, מרחיבה ומשפרת אותה. דה גריי מאמין שגם הזקנה איננה אלא מחלה, שנובעת מכשל גנטי כלשהו. לשיטתו מספיק למצוא את הגן הפגום, או המזיק, לתקן או לנטרל אותו, ובכך, להשיג חיי נצח. לדעתי, תקווה זו מבוססת על תפיסה מכניסטית שגויה המניחה (גם אם במובלע) שהגוף החי בנוי ופועל לפי אותם העקרונות של מנגנונים מעשה ידי אדם. במנגנונים כאלה יש בדרך כלל התאמה חד חד ערכית בין כל חלק לפונקציה שהוא ממלא. כלומר, כל חלק מתוכנן למלא באופן בלעדי תפקיד מוגדר.

במערכות ביולוגיות התמונה שונה לחלוטין. החל ברמות הבסיסיות ביותר של המטבוליזם, וכלה באיברים שלמים, כמעט לכל מרכיב יש כמה וכמה תפקידים שונים, וכמעט כל פונקציה מופעלת ומבוקרת ע"י מספר רב של גורמים. אם נצא מהנחה שההזדקנות היא תכונה בסיסית ותקינה של המערכת, שאיננה נובעת מפגיעה חיצונית או ממגוון של תקלות אקראיות, סביר יהיה להניח שהיא נגרמת על ידי מספר רב של מרכיבים שיחד קוצבים את משך חיינו. לא נראה סביר שנצליח לבודד מתוך המערכת את המרכיבים הללו, לסלק או להשבית אותם, מבלי לגרום לשינויים מרחיקי לכת ולתופעות לוואי נרחבות שעלולות להיות בלתי נסבלות.

עמדה זו דורשת הסתייגות והבהרה: רבים וטובים כבר נכשלו בניסיונות לנבא שהתפתחויות מדעיות וטכנולוגית כאלו או אחרות הן בלתי אפשריות. די אם נציין את הכרזתו של הלורד קלווין כי "לא ייתכנו מכונות מעופפות הכבדות מן האוויר", שנאמרה כשמונה שנים בלבד לפני טיסתם הראשונה של האחים רייט. או כפי שכתב ארתור ס. קלארק ב"חוק הראשון":"כשמדען מכובד אך בא בימים קובע שדבר מה הוא אפשרי, קרוב לוודאי שהוא צודק. כשהוא קובע שמשהו בלתי אפשרי, קרוב לוודאי שהוא טועה". על רקע זה, ודאי שגם במקרה שלפנינו ספק אם יש הצדקה לאמירה שכזו.עם זאת, ניתן לומר במידה רבה של וודאות שהתפתחות כזו, אם וכאשר תגיע, לא תהיה המשך ישיר ורציף של שרשרת ההצלחות בריפוי מחלות. הניסיון מראה שעד היום, למרות ההתקדמות המדהימה בריפוי מחלות שונות, לא נרשמה הצלחה בריפוי מה שמוגדר כ"מחלות זיקנה" (וזאת, להבדיל מדחייה או משיפור זמני). אם נצליח לעצור את ההזדקנות, סביר להניח שזה לא יקרה כהמשך ישיר לכיווני המחקר הנוכחיים, אלא בעקבות פריצת דרך מכיוון שקשה לצפות אותו כרגע.

במערך הנפשי האנושי של רוב בני האדם, התקווה והציפייה לעתיד טוב יותר, בד בבד עם החשש מפני הבאות, מהווים מרכיב מרכזי במוטיבציה לקום מהמיטה בכל בוקר. בעולם אין בו מוות, אין לדעת אם ואילו מערכים נפשיים יכנסו לפעולה

על רקע זה לא יהיה מופרך להסיק שבניגוד להנחה המקובלת, בעתיד הנראה לעין, קצב הגידול בתוחלת החיים, שכאמור, נשען בעיקר על ריפוי ומניעה של מחלות ותאונות, לא רק שלא יואץ, אלא אף יואט. ככל שיתמעטו מקרי המוות שאינם נובעים מן הזקנה, וכל עוד לא תגיע פריצת דרך בעצירת ההזדקנות, תתמתן עקומת הגידול בתוחלת החיים ותשאף להתכנס לגיל הממוצע של מוות מזקנה, כנראה בסביבות 90-100 שנים. עם זאת, מאחר וכאמור, אין זה נבון לדחות על הסף את האפשרות שמתישהו, בעקבות התפתחות המדע בכיוונים נוספים, תתאפשר אותה ההתערבות מקיפה ועמוקה, שתעצור את מנגנון ההזדקנות. אפשרות זו מעמידה אותנו בפני שאלה מסוג אחר לגמרי: האם הארכת החיים ללא הגבלה היא אכן מטרה רצויה?

 אין עבר, אין עתיד

בהרצאותיו נוהג דה גריי להתייחס לתשובה לשאלה זו כמובנת מאליה. הוא מציג בפני מאזיניו וריאציות שונות של השאלה אם יש מישהו מביניהם שרוצה להזדקן ולמות. מאחר ואיש אינו עונה על כך בחיוב, הוא מסיק שאין ספק שהארכת החיים והמלחמה בהזדקנות הן מטרות ראויות ורצויות. האמנם? הומו סאפיינס עבר כברת דרך מחברת הציידים-לקטים ועד דור האינטרנט. מבחינות רבות, האדם בן התרבות התעשייתית-תקשורתית העכשווית, כבר איננו דומה לאבותיו הקדמונים, וגם המערכות החברתיות שלנו שונות בתכלית מהמערכת השבטית הפרה-היסטורית, אך המבנה הפסיכולוגי הבסיסי שלו נשאר בעינו. אותם דחפים בסיסיים שהתפתחו במשך מיליוני שנים, לא השתנו במשך כמה אלפי שנות ציביליזציה, והם עדיין אלו שמניעים את כולנו, גם בעולם ששינה את פניו לבלי הכר.

לא יהיה זה מרחיק לכת לטעון שרוב בני האדם רוצים להמשיך לחיות, ורבים מאיתנו גם יודעים לומר למה (גילוי נאות – כותב שורות אלו הוא בן שישים, ויש לו עדיין שאיפות רבות לעתיד). לעתים קרובות הרצון הזה מוצג כצורך להגשים ייעוד או שאיפות שטרם הוגשמו, אך לא פעם, גם כשלכאורה לא נותרה אף שאיפה להגשים, עדיין ממשיך להתקיים הרצון לחיות, ולו רק עוד קצת, ושוב עוד קצת. מבחינה זו איננו שונים במאום משאר בעלי החיים, הרי הרצון להמשיך ולחיות אינו אלא אותו דחף בסיסי שטבוע בכל יצור חי. כך למשל מתנהגת נקבת הפרפר, שגם לאחר שהשלימה את ייעודה היחיד - להטיל את ביציה, עדיין נשמר בה הדחף להמשיך לנוע בפרק הזמן הקצר שנותר לה, עד שכל מערכותיה קורסות. אנו, בני האדם, נוטים בדרך כלל לעטוף את הדחף הבסיסי הזה בהסברים רציונליים יותר, אך בסופו של דבר, מדובר בתהליכים דומים להפליא. ההבדל העיקרי בינינו לבין הפרפר הוא שאצלנו אין זה אפשרי או מוסרי להגדיר את הרגע שבו מסתיים תפקידו של אדם זה או אחר.

הדחף להמשיך ולקיים את החיים הוא רק אחד ממנגנוני הוויסות שלנו, שהתפתחו במשך מיליוני שנים, שאינם בהכרח מתאימים למצב שנוצר בעשרות, מאות, או אפילו באלפי השנים האחרונות. חוסר ההתאמה הזה הוא תופעה מוכרת ומאוד מדוברת במדעי ההתנהגות בכלל ובפסיכולוגיה האבולוציונית בפרט, אך גם בכל הנוגע לתפקודים פיסיולוגיים בסיסיים שהמוכר והמדובר ביניהם הוא האכילה.

כבר אלפי שנים שבני אדם מוצאים את עצמם מדי פעם מול שפע של מקורות מזון, ומגיבים בצריכה מוגברת, לא מבוקרת, וכפי שאנחנו יודעים היום, גם מזיקה. אפשרות זו שבעבר הייתה מיוחדת בדרך כלל רק לשכבות האליטה, הפכה בחברת השפע לנחלת הכלל. רק כמה עשורים לאחר שהתפשטה תופעת צריכת היתר של מזון, התחילה לחדור לתודעה הקולקטיבית שלנו ההכרה בנזקים שהיא יכולה לגרום. סביר להניח שלו יכולנו לנסוע אחורה בזמן ולהסביר זאת לאבות אבותינו, היינו נתקלים בתגובות מזועזעות. למען האמת, אפילו בימינו, למרות התודעה הגוברת לתזונה מבוקרת יותר, אפשר עדיין להיתקל בלא מעט תגובות מעין אלו. על רקע זה, קל להבין שמאזיניו של דה גריי, רובם ככולם, נענים לדחף הראשוני הטבוע בהם ומצהירים על רצונם להאריך את חייהם -- אך בהחלט ייתכן שזהו דחף מוטעה.

שכונת מגורים בשם שום פוי צו שבקאוולון, הונג קונג. זהו אחד האזורים הצפופים ביותר בעיר. צילום: אדמונד קונג

בכל הנוגע למשך החיים, רק התחלנו לטעום את טעמו של השפע, כך שגם הנזק הפוטנציאלי שבהיענות לדחף לחיות עוד ועוד, עדיין אינו מוכר לנו. עם זאת, סביר להניח שהמערך הנפשי והגופני של האדם, שלא הותאמו למשך חיים בלתי מוגבל, עלולים להינזק מעודף של שנות חיים לא פחות משגופנו ניזוק מצריכת יתר של קלוריות. הנזק הפוטנציאלי שבהארכת החיים אינו נובע רק מההתערבות העמוקה במערכות שונות של הגוף שעלולה להידרש לשם כך, אלא גם משינויים פסיכולוגיים וחברתיים שעלולים להתגלות כלא פחות בעיתיים. בספרו הקלאסי "עולם חדש ואמיץ" מתאר אלדוס האקסלי מערכת מדינית-חברתית, שמתוך הטראומה של מלחמות העבר, פועלת בנחישות לעצירת כל אמביציה להתפתחות ולשינוי, חברתיים, מדעיים או אמנותיים. אינני בטוח שהאקסלי אכן התכוון להציג נבואה אפוקליפטית כפי שנהוג להציג את הספר, או להיפך: לתאר חברה אוטופית שהצליחה להתגבר על חוסר השקט האנושי ועל השלכותיו ההרסניות. כך או כך, אין ספק שהוא יוצא מתוך ההנחה שקיימת שאיפה לעולם המשתנה ללא הרף, המעוגנת עמוק במבנה האישיות הבסיסי שלנו. לצד הפחד האנושי משינוי, האדם הבודד וגם האנושות כולה שואפים להתפתח ולהשתנות, ובתוך כך גם לשנות את הסביבה - ולא תמיד לטובה.

המבנה הפסיכולוגי המכוון לשינוי ולהתקדמות הוא בין הגורמים שהביאו את הומו ספיינס למקום הייחודי שהוא תופס היום על פני כדור הארץ. אותו הצורך הבסיסי בשיפור, כשהוא פועל בהקשר של הדחף הבסיסי-לא-פחות לקיום החיים, מתעצם, וכתוצאה מכך, מזין את המחקר המכוון לעצירת ההזדקנות. הבעיה היא שכמעט כולם רוצים לחיות עוד ועוד, אך רק מעטים מודעים לכך שהמדובר בעצם בעצירתם. באופן פרדוקסאלי, הארכת החיים עלולה להוביל לתוצאה שרובנו איננו מייחלים לה - אדם שאינו מזדקן הוא אדם שאין לו עתיד. מאחר וגם הזיכרון שלנו מוגבל, גם זכר העבר הרחוק הולך ומטשטש, והאדם עלול למצוא את עצמו במעין הווה מתמשך, ללא עבר בעל משמעות, ועם הרבה פחות שאיפות ופחדים לגבי העתיד. יתכן אמנם שדרכים רוחניות כאלו או אחרות יכולות לראות במצב שכזה משאת נפש, אך במערך הנפשי האנושי של רוב בני האדם, התקווה והציפייה לעתיד טוב יותר, בד בבד עם החשש מפני הבאות, מהווים מרכיב מרכזי במוטיבציה לקום מהמיטה בכל בוקר. בעולם בלתי משתנה שאין בו מוות, עלול להיווצר חלל שאין לדעת אם ואילו מערכים נפשיים ימלאו אותו. האנושות עלולה למצוא את עצמה מתמודדת עם אתגרים פסיכולוגיים וחברתיים שקשה לשערם. כך למשל, תופעת הדיכאון שכבר היום הולכת ומתפשטת, עלולה להפוך למגיפה שתגרום ליותר ויותר אנשים למאוס בחיי הנצח שזכו להם ולהפסיק אותם מרצונם.

כבר כיום מאיימת המערכת האקולוגית של כדור הארץ לקרוס תחת עומס היתר הסביבתי ההולך וגדל שמייצרת האנושות, ולכאורה, אם תתממש האפשרות של הארכה דרמטית של תוחלת החיים, עומס זה עלול לגדול

במצב חדש שבו חלק משמעותי של האוכלוסייה יוכל לבחור להאריך באופן מלאכותי את חייו, ייתכן מאד שגם הערכים הקיימים של כבוד ודאגה לזקן יהפכו לפחות רלוונטיים. גם אם אכן נלמד לשלוט בהזדקנות, ניתן לצפות שלפחות בתחילת הדרך שנות החיים הנוספות לא תהיינה זמינות לכל. אלא, לפחות בשלב הראשון, רק חלק קטן של האוכלוסייה יוכל להרשות לעצמו את טיפולי עצירת ההזדקנות, ורבים אחרים ימשיכו לחיות, להזדקן, ולמות באופן פחות או יותר טבעי. כמו בספרו של מישל וולבק ״אפשרות של אי״, מצב כזה עלול להביא לניכור, ואף לקונפליקט בין מאריכי החיים לאנשים הרגילים. החברה תצטרך להחליט על קריטריונים חדשים לחלוקת משאבים בין שכבות הגיל השונות, וזאת במצב של ניגוד אינטרסים מובהק שאיננו עוד כורח הגורל, אלא נובע מבחירה של אנשים מסוימים. ההכרח לבחון מחדש ערכי היסוד של החברה כמו הדאגה לזקנים, עלול לגרום לתגובת שרשרת שאת תוצאותיה קשה לחזות.

הארכת החיים תשפיע מן הסתם גם על הילודה, וזאת מסיבות אקולוגיות ופסיכולוגיות. כבר כיום מאיימת המערכת האקולוגית של כדור הארץ לקרוס תחת עומס היתר הסביבתי ההולך וגדל שמייצרת האנושות, ולכאורה, אם תתממש האפשרות של הארכה דרמטית של תוחלת החיים, עומס זה עלול לגדול. אנחנו אמנם כבר מוטרדים מהסכנות האקולוגיות, אך רובנו לא ממש סובלים מהן באופן אישי. אם ננצח את המוות ואוכלוסיית העולם תמשיך לגדול בקצב מואץ, החיים עצמם עלולים להפוך לבלתי נסבלים. אפשרות סבירה יותר, שאת ניצניה ניתן לראות כבר בימינו אלה, תהיה מן הסתם האטה משמעותית, כמעט עד לעצירה מוחלטת של הילודה. קשה, ובוודאי שלא כאן המקום להסביר את מכלול הגורמים המביאים כבר היום להאטה בקצב הילודה, אך יש להניח שאם יוסר מעל האנושות צילו המאיים של המוות, נין יהיה לצפות להקטנת הילודה. אנו (או צאצאינו) עלולים אם כן למצוא את עצמנו כחלק מאנושות מסוג חדש, שאינו משתנה ואינו מתמחזר. התחנות המהוות את ציוני הדרך בחייו של האדם - מהלידה ועד למוות – תחנות שהציפייה להן, בתקווה או בחשש, מהווה מרכיב כה חשוב במערך הפסיכולוגי האנושי, ייעלמו מחיינו, ואין לדעת מה יתפוס את מקומן, אם בכלל.

לסיכום, הניסיון לצפות את השינויים החברתיים והפסיכולוגיים העסיק ומעסיק גם סופרי מדע בדיוני כמו האקסלי, וגם הוגי דעות כמו פרנסיס פוקויאמה, שבספרו Our Posthuman Future, הקדיש פרק לתחזיות אודות השינויים הללו. עם זאת, סביר להניח שכל כמה שלא נתאמץ, בסופו של דבר אלו מאתנו שיזכו להגיע, ימצאו עצמם מופתעים. עומק ההתערבות ברמה הביולוגית הנדרשת לעצירת ההזדקנות מחד, וההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות של חיים ללא הזדקנות מאידך, הם שני גורמים שעלולים להפוך את האדם למשהו אחר לגמרי. את כל התופעות הללו האנושות תוכל לגלות רק בדיעבד, אם בני אדם יממשו את האפשרות הזו.

למרות הדיון המלומד ביתרונות ובחסרונות של הארכת החיים, בעצם, כלל אין זה מובן מאליו שהעניין נתון להחלטתנו. ככלל, לא ניתן לעצור את האבולוציה, וספק אם ניתן לכוון אותה. הדבר נכון לגבי האבולוציה הביולוגית והתרבותית. ההיסטוריה האנושית רצופה מקרים שבהם "אויבי הקדמה" השמרנים ניסו למנוע חידושים והתפתחויות. לא פעם התברר שהשמרנים צדקו, אבל בפרספקטיבה היסטורית בולטת העובדה שבסופו של דבר הם מעולם לא הצליחו למנוע מהאנושות לאמץ חידושים טכנולוגיים. דוגמאות לכך לא חסרות, החל בפצצת האטום, וכלה במשבר האקולוגי שאנו עדים לו כיום.

הדחף לחפש דרכים חדשות לשנות ולשפר את מצבנו, שהוא כנראה ייחודי לאדם, ימשיך להניע את גלגלי ההיסטוריה, גם אם יום אחד ייפתרו כל הקונפליקטים הלאומיים הדתיים והכלכליים. את זאת הבינו היטב האקסלי ופוקויאמה. אם האנושות אכן תצליח להתגבר על כל המכשולים בדרך לחיי הנצח, ייתכן מאד שההשלכות מרחיקות הלכת יהפכו את ההישג הזה לניצחון פירוס. כמו בסיפורם של דדלוס ואיקרוס, התבונה והסקרנות האנושיות מצמיחות לה כנפיים, אך אם תתרומם ותעוף לעבר השמש כמעשה איקרוס, היא עלולה למצוא את עצמה צוללת למעמקי הים.

עוזי בן צבי הוא בעל תואר שני בפילוסופיה. מאמריו עוסקים ביחסי הגומלין שבין האופן שבו אנחנו חושבים ומבינים, לבין תמונת העולם שלנו, בעיקר בהקשרים המדעיים שלה. זהו מאמרו הראשון באלכסון.