הגיאוגרפיה של העבודה

הרחקנו את התעשייה ואת העובדים שמתפעלים אותה אל מחוץ לטווח הראיה שלנו. להיעלמות הזו תפקיד דרמטי באופן שבו אנו מבינים את יחסי השוק ואת הכלכלה התעסוקתית שמעצבת את חיינו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

רובנו מוכרים את כוח עבודתנו ומבלים שעות רבות בסביבת העבודה. גישתנו לסביבת העבודה היא עניינית, מעשית. מעטים, אם בכלל, עוצרים לחשוב עליה. מדוע? האם אין לסביבת העבודה משמעות? המתבוננים על חצי הכוס המלאה יטענו שהמדיניות הפוסט-תעשייתית ניאו-ליברלית מצליחה לייצר סדר יום כלכלי מובהק ומצליח. אלו שמרגישים חוסר נחת מהמשנה הניאו-ליברלית יטענו שנושא העבודה מטושטש במודע בסדר היום הציבורי, באופן שמשרת את בעלי ההון. הפּוֹעֵל, כך נטען, מוצף במידע על בעיות קיומיות השוחקות אותו ומרחיקות אותו מהעיסוק בזכויותיו כעובד. אך אולי, כפי שחנה ארדנט קובעת, הסיבה מורכבת יותר. אנו דנים בעבודה ובתעשייה בעיקר כאמצעי להשגת מטרות, למקור כל רכוש, עושר או יצרנות. העבודה, עבור רובנו, בשל תפקידה המשמעותי בהשגת החומר, תורמת לעיצוב זהותנו, למי שאנחנו, למה שאנחנו מסוגלים לצרוך, לאורח החיים שאנו מסוגלים לעצב לעצמנו. כך נסקה העבודה ממקומה הבזוי למקום מוערך ביותר בעידן המודרני, שמהלל את העבודה כמקור כל הערכים ומרומם את ה"חיה העובדת" לדרגה שהייתה שמורה באופן מסורתי ל"חיה התבונית".

אך למרות נסיקתה הייחודית של העבודה מהעמדה הנחותה לדרגה הגבוהה, מעטים החוקרים בשיח האדריכלי והתכנוני שהתעכבו על מהות העבודה, על סביבת העבודה הממשית ועל השפעתן של אלו על חיי היום יום. איך, איפה והיכן עובדים? מהו סדר היום של העובד וכיצד הוא מושפע מהמרחב הפיזי? מענה לשאלות אלו הוא שלב חשוב בעיגון של העבודה בחיי היום יום, במצב הקיומי. עבור רובנו שאיננו כלכלנים, בעלי הון או פוליטיקאים, סביבת העבודה היא מרחב ממשי שבו אנו מתנהלים, צורכים ומתקיימים. במאמר זה אציג את תהליך ההפשטה שעבר השיח של העבודה, תהליך שיש לו גם ביטוי מרחבי של הרחקה. אלו, ההפשטה וההרחקה, יצרו הזנחה של הנושא בזירה התכנונית בפרט ובשיח הציבורי בכלל.

הרחקה שיחית – לדבר באופן מופשט על קפיטליזם

המשאב העיקרי של העובדים, כנעדרי נכסים או כבעלי נכסים מוגבלים, הוא כוח עבודתם שאותו הם מוכרים לבעלי ההון

היכן מתחילה ההרחקה? קודם בשדה המילים והמושגים שבהם אנחנו משתמשים כדי לדון בנושא העבודה, במיוחד במושג הממסגר את יחסי הכוח הכלכליים – הקפיטליזם. אנו מכירים את המונח ונוטים לעשות בו שימוש כאשר אנו רוצים לחגוג או לבקר את ה"שיטה" הכלכלית המעצבת את חיי היום יום שלנו, אך מעטים מאתנו יכולים להגדיר או להסביר אותה. עבור רבים זהו מושג מופשט, המסמן מערכת חברתית כלשהי המעוצבת על ידי יחסים כלכליים במסגרת של יחסי שוק. פה גם טמון הקושי: ליחסי השוק ולמערכת החברתית אין בהכרח ייצוג פיזי, גשמי – הם אינם בהכרח נראים, אבל הם חודרים לכל פינה בחיינו. מערכת זו, אשר את ניצניה הראשוניים ניתן לאתר כבר במאה ה-16, מבוססת על הון פרטי (הכולל בַּעֲלויות פרטיות, משפחתיות, קואופרטיביות), והיא מתפתחת באמצעות מכירה של מוצרים שהופקו באמצעות כוח עבודה שכיר. במסגרת זו המשאב העיקרי של העובדים, כנעדרי נכסים או כבעלי נכסים מוגבלים, הוא כוח עבודתם שאותו הם מוכרים לבעלי ההון. הייחוד של מערכת זו הוא האופן שבו יחסי השוק משפיעים על כל היבט של הסדר החברתי, ובמיוחד האופן שבו יחסים אלו מעצבים מחדש את המבנה הארגוני והמוסדי של החברה.

נובולוג

המחסן הלוגיסטי של חברת "נובולוג" לייבוא תרופות, אזור התעשייה של מודיעין. המבנה המונוליטי משתלב היטב בנוף הצחיח של אזור התעשייה. צילום: ארכיון טלי חתוקה

מקס ובר, קרל מרקס ואחרים הצביעו על האופן שבו מרחב ההשפעה הנוכחי של יחסי השוק שונה באופן מובהק ממעמדו טרם התפתחות הקפיטליזם. אז מילאו השווקים תפקיד משני במערך החברתי-תרבותי ושיקפו מסגרת חברתית-תרבותית ברורה שבה הוקצה לסוחרים מקום מוגבל בזמן ובמרחב. אולם החל מהמאה ה-19 ואילך ההתייחסויות למושג הקפיטליזם, ובראשן התפיסה המרקסיסטית, אפשרו לראות את השוק לא רק כביטוי של מסגרת חברתית, אלא גם כבעל תפקיד מרכזי בעיצוב המעמד החברתי ויחסי הכוח. כיום השוק אינו נתפס רק כשיקוף של תרבות אלא גם להיפך, התרבות נתפסת כמשתנה ומתאימה את עצמה לשוק ההון הגלובלי. מהי המסגרת הגלובלית הקפיטליסטית? מערך חוקי של זכויות וניהול קניין המאפשר את צמיחתם של שווקים יעילים. מערך זה הוא פורמלי, מופשט, שואף לאוניברסליות ומגדיר יחסים בין שחקנים אנונימיים. למערך זה השלכות מרחיקות לכת על המדינה ותושביה משני טעמים: ראשית, זהו מסלול עוקף ביחס לריבונות המדינה בקנייה ומכירה של משאבים. שנית, מערך זה מגדיר מחדש את היחסים הבין-אישיים המסורתיים שהיו מקובלים בסביבות העבודה, ומסייע בפיתוח של שוק עבודה בקנה מידה המוני.

כיום השוק אינו נתפס רק כשיקוף של תרבות אלא גם להיפך, התרבות נתפסת כמשתנה ומתאימה את עצמה לשוק ההון הגלובלי

למרות ההסכמה בנוגע לקפיטליזם כמערכת מופשטת ואוניברסלית, ישנם חילוקי דעות בנוגע להשלכותיו החברתיות-תרבותיות, ונהוג להבחין בין שלוש גישות עיקריות:

הגישה הראשונה מתמקדת ביחיד, שאותו היא תופסת כיצור כלכלי ורציונלי החותר למימוש האינטרסים שלו; היא רואה את הקפיטליזם כשיטה טבעית המביאה לתוצאות הטובות ביותר עבור כל בני החברה. הגישה השנייה מתייחסת אל עבודתו של היחיד בהקשר חברתי רחב, בוחנת את השיטה באופן ביקורתי ומצביעה עליה כביטוי קיצוני של אי-שוויון מעמדי המקבע את יחסי הכוח בין פרטים. הגישה השלישית, בניגוד לשתיים הראשונות, אינה מציבה את האינטרס האישי ולא את העבודה (שלשניהם פנים כלכליות) כיסוד לקביעת אופייה של החברה. גישה זו רואה בקפיטליזם, בדומה לגישה המרקסיסטית, שיטה אידיאולוגית המעצבת את יחסי הכוח בחברה, אך בו-בזמן גם שיטה המקדמת יזמות והמצאה כאמצעי ביזור של ידע ופעולה. לפי תפיסה זו, הערך של ההון מיוצר, נבנה ונהרס מחדש תדיר בתהליך של התקדמות ויצירה.

משכן התכלת

אולם יצור במפעל "משכן התכלת" לייצור טליתות, באר שבע. בעולם כולו יש רק שני מפעלים לטליתות. בעל המפעל מעדיף לייצר בארץ ולא במזרח הרחוק בשל היכולת לייצר סדרות קטנות ולענות על הדרישות של קהילות שונות. צילום: ארכיון טלי חתוקה

חרף נקודות מוצא שונות, כל החוקרים מסכימים שהמיזם הקפיטליסטי ייצר את התנאים האופטימליים לתיעוש, שקיבל מקום מרכזי בכלכלה של החברה המודרנית. תהליך זה התרחש בזיקה למספר שינויים נוספים:

  1. התגבשות של טריטוריה מדינית מאוחדת, שבה המדינה מנהלת את תהליך התיעוש סביב יצירה של מערכת חוקית המגנה על זכויות קניין.
  2. התפתחות ענף החקלאות, שהביא לעודפות של כוח עבודה ועודד את מעברם של העובדים למגזר התעשייתי.
  3. דיפוזיה בין ידע מדעי ליישומי.
  4. פיתוח מיכון שהשפיע על תפקיד העובד בתהליך הייצור, מעבודת יד למפקח.
  5. ארגון של כוח עבודה סביב לוחות זמנים הקשורים למנגנון של הזמן המכני, שינוי שהשפיע גם על ארגון חיי היום יום והיחסים החברתיים בין העובדים למעסיקים.
  6. ואחרון, רצון מצד המדינה ומצד משקיעים להסב משאבים לתעשייה, במקום לצבא או לענפים אחרים.

על אף השאיפה לאוניברסליות, קיימים הבדלים משמעותיים בהפצה ובארגון של התיעוש, ואותם יש להבין בהקשר של המדינה, אשר מידת מעורבותה השפיעה באופן מכריע על הצמיחה הכלכלית. אדם סמית, אבי הכלכלה הקלאסית, תיאר את תפקיד המדינה כ"שומרת לילה", אשר תפקידה לשמור על המארג הכלכלי על מנת להבטיח זכויות וביטחון. אולם חוקרים רבים אתגרו תפיסה מינימליסטית זו וטענו שהמוביליות החברתית והגיאוגרפית שאפיינה את התיעוש חייבה את המדינה לנקוט בצעדים רחבים, שכללו חינוך ו"הסדרה" תרבותית של האוכלוסייה, למשל על ידי בנייה של מערכי לימוד מתאימים בבתי הספר. יתרה מזאת, במקרים רבים ניתן לזהות "יד נראית" של מוסדות המדינה בפיתוח של תיעוש מבוקר, בפיתוח של תשתיות ובהכשרה של עובדים. כלומר, מוסדות מדינת הלאום מעניקות מסגרת חוקית לפעילות הון שוּקית ומגנות עליה. זאת ועוד, ישנם מצבים שבהם המדינה מקדמת, מסבסדת ומספקת שירותים על מנת לווסת עסקים פרטיים ו/או לשלוט בהם.

הקפיטליזם התעשייתי יצר מערכת חברתית חדשה שבה בעלי הון שולטים על מירב הנכסים אולם הם נעדרים גישה ישירה לאמצעי אלימות היכולים לסייע להם לשמור על כוחם

התפיסה הריכוזית של הכוח המדיני באה לידי ביטוי גם ביצירה של "כלכלת כסף". זו הפכה לאמצעי מסמן של החלפה, שתרמה לפיתוח של מנגנון המיסוי. היצירה של הכסף נתפסה כחלק מתהליך הרציונליזציה של חברוֹת ושינתה את היחסים הבין-אישיים בין יחידים ליחסים המושתתים על אינטרסים כלכליים. למעשה יצר הקפיטליזם התעשייתי מערכת חברתית חדשה, שבה בעלי הון שולטים על מרבית הנכסים, אולם אין להם גישה ישירה לאמצעי אלימות היכולים לסייע להם לשמור על כוחם. בפועל, בשלבים הראשונים של הקמת מדינת הלאום התרחש תהליך של פיוס פנימי שהתאפשר הודות לאדמיניסטרציה אחידה, תשתית שהבטיחה את התפתחותה של התעשייה הקפיטליסטית וסייעה לאחד בין הקבוצות השונות בחברה. זה הבסיס של יחסי הכוח והכלכלה הגלובלית המעצבת את חיי העבודה והיום יום שלנו.

הרחקה מרחבית – לתכנן את סביבת העבודה רחוק מהעין

לתהליך התיעוש הקפיטליסטי ממשות פיזית, גשמית. לייצוג הפיזי תרם לא מעט המערך האדמיניסטרטיבי של מדינת הלאום שטיפח את המיכון והתחבורה ואת ארגון סדר היום של האזרחים סביב לוח זמנים קבוע, שהפך לכלי משמעותי בארגון החיים המודרניים. הכוח של המערך האדמיניסטרטיבי קשור לאיסוף מידע וארגונו, וכולל סטטיסטיקות הנוגעות למיסוי, להיבטים חברתיים של תעסוקה, לילודה ולמגורים. כל המנגנונים הללו, שהשתכללו ברבות השנים, עיצבו מחדש את התפיסה של המרחב ויצרו סביבות עבודה ופעילות שהתרחקו מהמסגרות המסורתיות של החברה.

באקה אל גרביה

מפעיל מלגזה מחוץ למפעל "שימורי המרכז", באקה אל-גרביה. המפעל הוקם כעסק קטן בסמוך לבית המשפחה, בשולי העיר. עם השנים המפעל התרחב ויחד איתו צמחה גם העיר מסביבו, וכיום הוא מוקף במבני מגורים. צילום: ארכיון טלי חתוקה

מנקודת מבט היסטורית (מערבית), ניתן לזהות ארבע תקופות מרכזיות בהתפתחות של היחסים בין העיר לתעשייה. התקופה הראשונה, טרום המהפכה התעשייתית, מאופיינת בייצור במשקי בית פרטיים, ייצור לא תעשייתי המשולב בחיי היום יום, בסמיכות למגורים ולמסחר. התקופה השנייה, מאמצע המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19, היא תוצר של פיתוחים טכנולוגיים כמו מנוע הקיטור, שחוללו מהפכה בתהליכי הייצור ובעקבותיהם חוו ערים תהליכי צמיחה כלכלית והתפשטות מרחבית מואצים. המהפכה התעשייתית, שדרבנה תהליך של עיור בעקבות המצאות טכנולוגיות חדשות, היא גם הקטליזטור להתפתחותם של מודלים עירוניים שתמכו בהרחקה של התעשייה מהעיר. התקופה השלישית, בתחילת המאה ה-20, מזוהה עם יישום מודלים עירוניים חדשים וקידום האיזוּר באמצעות תקנות תכנון ובנייה המבקשים להתמודד עם מטרדי התיעוש. כך, למשל, הניסיון לספק תנאי חיים בריאים יותר עבור עובדי מפעל התממש במודלים של עיר הגנים והעיר התעשייתית, ששימשו אבי-טיפוס לערים החדשות שנבנו בתום מלחמת העולם השנייה. מדינות לאום רבות עשו שימוש במודלים תכנוניים אלו הן כאמצעי להתמודדות עם הפיתוח התעשייתי והן ככלי בעיצוב המרחב הלאומי. כך, למשל, מדינות כמו ישראל, איראן, שוודיה, יפן ורבות אחרות יישמו מודלים אלה בבנייה של יישובים חדשים ובפיתוח של אזורי תעשייה.

התקופה הרביעית, הנוכחית, אשר ניתן לסמן את תחילתה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, מזוהה עם העתקת התעשייה אל הפריפריה של מדינת הלאום ובהמשך אף מחוץ לגבולותיה. את המגמה הזו של הרחקה וביזור יש להבין בהקשר כפול של התנגדות והתחזקות – התנגדות אידיאולוגית לקורפורטיזם והתרחקות מהייצוג המבוסס על הזיקה בין מעמד לעבודה, והתחזקות של הניאו-ליברליזם והאימוץ של הייצוג הפלורליסטי. כך, למשל, הקורפורטיזם, המבוסס על הסכמים קולקטיביים ואחידים שהתאימו לחברות שעסקו בייצור המוני הומוגני (גברי בעיקרו), לא תאם את המציאות של ההעסקה על בסיס אישי, חוזים זמניים או משרות חלקיות בסביבת הפיתוח הטכנולוגית. דינמיקה זו והמשבר הכלכלי של שנות ה-70 עיצבו מחדש את הגיאוגרפיה התעשייתית, מהלך שהתבטא בין השאר בהתחזקות תפקידן של הרשויות המקומיות בכל הנוגע לקידום התיעוש.

בזירה התכנונית החלישו מגמות אלה את התפיסה הריכוזית ההיררכית של תכנון "מלמעלה"', יצרו תחרות בין ערים וקיטוב חברתי והביאו לעליית ערך הקרקע בערים מסוימות. לתנודות בין-לאומיות אלו של הון ושל כוח עבודה בתוך מבנה עירוני היררכי גלובלי היתה השפעה חברתית מרחיקת לכת גם על המאפיינים של כוח העבודה, על דפוסי העבודה ועל חלוקת העבודה. כך למשל התחזקה נוכחותם של קבוצות מהגרי עבודה בעיר, הממוקמות לרוב בתחתית הסולם החברתי והכלכלי, סובלות מאפליה במישורים רבים של חייהן ויוצרות מובלעות עירוניות כנגד העולם "הזר". במובן זה, תהליך הביזור אינו ניטרלי, אלא הוא ביטוי מרחבי-פוליטי של צורת חלוקת העבודה העולמית. כיום הזירה התעשייתית מעוגנת במערך גלובלי של הון ועבודה (בניגוד לתפיסה הריכוזית של מדינת הלאום), המונעת מהרצון לשכלל את הייעול הקפיטליסטי, לחפש אחר דרכים להוזיל את שיטות הייצור ולעקוף מגבלות סביבתיות וחוקי עבודה. כל אלו, מאיצים שותפויות בינלאומיות סביב תהליכי הייצור ואת ההתפשטות של המדיניות הפוסט-תעשייתית, המקדמת ירידה מכוונת במשקל תעשיית הייצור.

יש הטוענים שהמעבר מתעשיית ייצור לתעשיית פיתוח ושירותים הוא בלתי נמנע ומהווה עדות לפיתוח ופריון כלכלי; אחרים טוענים שהייצור הוא "גלגל התנופה של הצמיחה" ויש לו פוטנציאל גדול יותר להתקדמות

אולם, תהליך דעיכת התיעוּשׂ (deindustrialization), המייצג תהליכים כלכליים-פוליטיים, שנוי במחלוקת. יש הטוענים שהמעבר מתעשיית ייצור לתעשיית פיתוח ושירותים הוא בלתי נמנע ומהווה עדות לפיתוח ופריון כלכלי; אחרים טוענים שהייצור הוא "גלגל התנופה של הצמיחה", ויש לו פוטנציאל גדול יותר להתקדמות טכנולוגית וצמיחה ביחס לשירותים. למרות חוסר ההסכמה לגבי ההשפעות הכלכליות והחברתיות של תהליך דעיכת התיעוש, ניתן להסכים שתהליך זה תרם להרחקה הפיזית של התעשייה מהערים ולהרחקה תודעתית של הייצור מסדר היום הציבורי. ולתהליך ההרחקה המורכב הזה יש מחיר; כיום ערים רבות מתמודדות עם בעיות ועם משברים כלכליים בעקבות ההעתקה של התעשייה למחוזות אחרים.

איירפורט סיטי

מגרש חנייה ומבנה משרדים בפארק התעסוקה "איירפורט סיטי". צילום: ארכיון טלי חתוקה

במישור הפיזי הפך הנוף התעשייתי  למקוטע, מחורר ומוזנח, ובמישור החברתי והתעסוקתי נותרו בתי אב רבים ללא הכנסה. גם במישור העסקי מתעצם החשש לאובדן זכויות קניין רוחני וסודות מסחריים (החברות שאליהן הועבר הייצור מחקות את המוצרים המקוריים עד כדי יצירת מוצר מתחרה מטעם "הארץ המקבלת"). כמו כן, ואולי חמור מכל מה שצוין לעיל, עם יציאתם לארץ אחרת "לקחו" עמם המפעלים גם הון ומשאבים שהניעו את מעגלי החדשנות בערים ותרמו ליצרנות הכוללת במרחב.

מצב עניינים זה אינו מפתיע חוקרים, אשר כבר בשנות ה-80 התריעו מפני המדיניות הפוסט-תעשייתית, שנתפסה כקצרת רואי וכמי שעתידה לייצר כלכלה חד-ממדית, מוטת שירותים, שתאבד מיכולתה לחדש. כיום ברור שההתמודדות של מהנדסים ומפתחי מוצר עם תהליך הייצור, בפרט עם המעבר מאב-טיפוס למוצר שוק, תורמת לפיתוחים חדשניים. על כן, כשחברה מוציאה את הייצור מהמדינה היא לא רק מותירה מאחוריה בניין ריק, אלא למעשה לוקחת עמה כוחות המניעים חשיבה וחדשנות.

נוף התעשייה בישראל

ההשפעה של דעיכת התיעוש ניכרת גם במרחב הישראלי. דוח של התאחדות התעשיינים (2014) קובע שבשנים האחרונות ניכרת ירידה במשקל התעשייה בתוצר המקומי. לראיה, בין 1995 ל-2012 פחת חלקו של תוצר התעשייה באופן ניכר, מ-18% ב-1995 ל-13.4% ב-2012. ירידה זו בולטת על רקע העלייה ההדרגתית בשיעור המפעלים שהחליטו לפתוח פעילות בחו"ל (שיעור מפעלים אלו עמד על 16% בשנת 2004, לעומת 27% בשנת 2014). במקביל מסתמנת ירידה במספר המפעלים החדשים שנפתחים בישראל ומעסיקים מעל 20 עובדים (מספר המפעלים החדשים שנפתחו היה 56 ב-2005 ו-31 ב-2012), לצד עלייה במספר המפעלים שנסגרו (מספר המפעלים שנסגרו היה 29 ב-2006 ו-32 ב-2010). אם מגמות אלו יימשכו, צופה התאחדות התעשיינים שעד שנת 2020 כמחצית מהמפעלים הישראליים (46%) יקיימו פעילות יצרנית בחו"ל, וכ-180 מפעלים המעסיקים מעל ל-20 עובדים ייסגרו בתוך גבולות ישראל (ועמם יאבדו 63,000 מקומות עבודה). נתונים אלו מציבים אתגרים לערים בישראל, אשר אזורי תעשייה מהווים עבורן מקור הכנסה מרכזי (בתצורות המיסוי הקיימות) ועוגן תעסוקתי המשפיע על הפרופיל החברתי של תושביהן.

יותר ממחצית מתקציבי המחקר והפיתוח האזרחיים בישראל מושקעים במרכזי פיתוח של חברות בינלאומיות. כלומר, הידע הישראלי מניע גלגלי ייצור במקומות אחרים בעולם

גם באשר למעבר הידע והשלכותיו על חדשנות כלכלית נמצאו מגמות דומות: לפי הערכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יותר ממחצית מתקציבי המחקר והפיתוח האזרחיים בישראל מושקעים במרכזי פיתוח של חברות בינלאומיות. כלומר, הידע הישראלי מניע גלגלי ייצור במקומות אחרים בעולם. מצב זה הוא שיקוף של המדיניות הפוסט-תעשייתית בישראל אשר רואה בטכנולוגיה עילית את מנוע הצמיחה של המשק הישראלי. אמנם ענפי הטכנולוגיה העילית תורמים משמעותית לתוצר הלאומי הגולמי ולייצוא; אולם – ועל אף החשיבות הלא-מבוטלת של הייצוא – חשוב לזכור שלתעשייה המקומית תרומות נוספות למשק, כמו למשל תעסוקה. כך, למשל, בשנת 2012 נאמד מספר המשרות בתעשייה בכ-359,000. מתוך סך המועסקים בתעשייה, 34.5% מהמשרות היו בתחום התעשייה המסורתית (אף על פי שהיא מגלמת כ-19% מסך תוצר התעשייה וכ-5% מהייצוא התעשייתי). ביחס למצב עניינים זה קבע נגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, כי "אם ברצוננו לעודד תעסוקה בתעשייה, עלינו לקחת בחשבון גם את התעשייה המסורתית, ולא רק את תעשיית ההיי-טק". ואולם הבעיה של התעשייה בישראל אינה רק תעסוקתית או כלכלית; היא מורכבת הרבה יותר וקשורה לארבעה אתגרים תלויים המשפיעים על העיר והחברה:

תחרות לא מבוקרת בין ערים והעמקה של תבניות אי-שוויון בשל היעדר תכנון מרחבי-אסטרטגי של אזורי תעשייה בקנה מידה ארצימבט על הנוף התעשייתי בישראל חושף תמונת מצב מורכבת של אזורי תעשייה מתחרים ואוטונומיים. בשל היעדרן של תפיסות אסטרטגיות כוללות בנושאי ניהול אזורי תעשייה, בַּעלוּת וחלוקת משאבים (בפרט משאב הקרקע ומיסוי), מחריפים הקשיים הכלכליים והמרחביים. במישור הכלכלי, בשל חלוקה ראשונית לא צודקת של משאבים, קיימים מצבים אבסורדיים שבהם אזור תעשייה של רשות אחת ממוקם בסמיכות לרשות שנייה, אך זו האחרונה לא שותפה לרווחיו מאחר שהוא לא בבעלותה המוניציפלית. כל זאת אף על פי שתושביה הם הנשאים העיקריים בנטל של אזור התעשייה מבחינת תשתיות, תחבורה, רעשים ושאר השלכות סביבתיות. במישור המרחבי-תכנוני, רשויות בעלות משאבי קרקע בוחרות בפיתוח בזבזני ללא חשיבה על ציפוף או על עירוב שימושים בשטחי המגורים או המסחר הקיימים, תוך כדי פגיעה בשטחים פתוחים.

התעצמות הנתק בין העיר לתעשייה מבחינה פיזית, ניהולית ותפקודית, בעקבות יישום לא מושכל של תפיסת האיזור באזורי התעשייה. אזורי התעשייה בישראל תוכננו בהתאם לתפיסת האיזוּר אשר תורמת להיווצרותם של אזורי תעשייה אוטונומיים המופרדים פיזית, תפקודית וניהולית מהעיר. אולם ההפרדה בין סביבת העיר לתעשייה אינה תואמת את אורח החיים העכשווי ואת עלויות האנרגיה של שינוע מועסקים. יתרה מזאת, תפיסת האיזור שנוצרה מתוך מטרה להרחיק בין שימושים שונים על מנת לצמצם השלכות בריאותיות וסביבתיות של זיהומים, אינה מביאה בחשבון את הפיתוחים הטכנולוגיים בעולם התעשייתי. כיום תהליכי ייצור, פיתוח ושירותים יכולים להתקיים במקרים רבים גם במרחבי מגורים או מסחר בתוך העיר, והדבר נכון במיוחד ביחס לתעשיות המבוססות על טכנולוגיות מתקדמות או מכונות קלות שאינן דורשות שטחים תעשייתיים ייעודיים, וכן ביחס לתעשיות שניתן לשלוט בהשלכות הזיהומיות שלהן באמצעות טכנולוגיה מתקדמת.

תכנית נולי של אזור התעשייה הצפוני של בני ברק. המקום עובר שינוי בשנים האחרונות, מאזור תעשייה מפויח וצפוף של מוסכים ובתי מלאכה לאזור תעסוקה של מגדלי זכוכית בוהקים.

תכנית נולי של אזור התעשייה הצפוני של בני ברק. המקום עובר שינוי בשנים האחרונות, מאזור תעשייה מפויח וצפוף של מוסכים ובתי מלאכה לאזור תעסוקה של מגדלי זכוכית בוהקים.

משבר תפקודי בחלק מהרשויות על רקע חוסר איזון בהקדשת משאבים עירוניים לפיתוח אזור התעשייה והעיר. הרחקתם הפיזית של אזורי תעשייה מהעיר וכן ההבחנה הטרמינולוגית בין תעשייה לתעסוקה יצרו הדחקה תודעתית של המרחב התעשייתי. לכל אלו מצטרף העיסוק המוגבר של קובעי מדיניות בשלטון המרכזי בנושא מגורים, דבר התורם לחוסר איזון בין פיתוח תעסוקה לבין מגורים. עיר ללא איזון בין תעסוקה למגורים עשויה למצוא את עצמה ללא מקורות הכנסה, באופן שיפגע ביכולתה לטפל במרחב הציבורי, לתחזק ולעדכן אותו, וכן לחדש תשתיות ולספק מבני ציבור לתושביה.

העמקה של חוסר שוויון חלוקתי (מרחבי וחברתי) בשל היעדר התייחסות לשינויים בשוק העבודה. אזורי התעשייה המתוכננים במגמת ניתוק מרחבי ומאופיינים בסביבות עבודה סטטיות מתעלמים לרוב משינויים באורחות החיים העכשוויים ומהאפשרות לייצר הזדמנויות תעסוקתיות למגוון קהלים. כך, למשל, העלייה בתוחלת החיים, העלאת גיל הפרישה וכן שינויים בחלוקת התפקידים המגדרית (בפרט עידוד נשים לצאת לשוק העבודה בקרב קבוצות המאופיינות בשיעורי אי-תעסוקה גבוהים) – כל אלה משנים את שוק העבודה בישראל מבחינה דמוגרפית ומחייבים יצירת אפשרויות תעסוקתיות במגוון תצורות מרחביות (לדוגמה, יצירת סביבות עבודה הקרובות לאזורי מגורים עבור נשים חרדיות או ערביות או עבור בני גיל הזהב). גם כאן השינויים הטכנולוגיים והתקשורתיים, כמו למשל רשת האינטרנט והמחשב הביתי או הנייד, מעצבים מחדש את אפשרויות התעסוקה ויוצרים מגוון חדש של בעלי מקצוע ותצורות עבודה. שינויים אלו ניכרים באזורי תעסוקה שבהם ממוקמות תעשיות המבוססות על פיתוח, אך מיקומן המרחבי המנותק מהעיר ומקהל היעד שלהן לא מממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בשינויים הטכנולוגיים עבור שוק העבודה והערים.

ריבוי אתגרים אלו מחייבים קריאה מורכבת של נושא העבודה והתעשייה בזיקה למרחב הבנוי, לעיר. שהרי תעשייה היא במהותה שדה כלכלי המקדם את הקשר בין אנשים לסביבות חייהם, לצרכים היום יומיים שלהם. לקשר זה השפעה מרחיקת לכת על איכות החיים העירונית ועל חיי התושבים והעובדים. מהי מהות הקשר הזה? כאשר סדר היום מוכתב על ידי כלכלנים, על ידי שיח אוניברסלי ומופשט, שאלה קונקרטית מסוג זה נדמית כמיותרת. אך עבורנו, העובדים, התושבים, יש לה חשיבות מכרעת.

ד״ר טלי חתוקה היא ראש המעבדה לעיצוב עירוני בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. המאמר מבוסס על קטע מספרה החדש, ״עיר-תעשייה״, הרואה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג. שותפים בכתיבת הספר: רוני בר, מירב בטט, יואב זילברדיק, כרמל חנני, שלי חפץ, מיכאל יעקובסון, הילה לוטן.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הגיאוגרפיה של העבודה

    03
    גלי

    ממש לא מסכימה.
    קראתי פעמיים, בימים שונים, והכל היה ברור, גם אם מורכב. אני לא מאמינה שכל כתבה צריכה להיות פשוטה ו״להאכיל בכפית״ את הקורא. עושה חשק לקרוא את הספר, וגם לשמוע הרצאות בנושא.
    יש ארוע מתוכנן לקהל הרחב במקרה?

05
גילה

במרבית מקומות העבודה עובדים מתקבצים מערים שונות, לפי כישוריהם ולא רק מקום מגוריהם.
במרבית מקומות העבודה יש שימוש בחומרים, רעשים, או תשתיות שונות שאינם מתאימים למקום מגורים.
לכן הטענה נשמעת כמעט לא רלוונטית.
התשובות האמיתיות שיכולה לתת ארכיטקטורה לסביבת העבודה מורכבות:
1. תחבורה יעילה לעובדים
2. סביבת עבודה המכבדת את העובד (תחבורה, מרחב אישי, בטיחות...)
3. ארכיטקטורה המשקפת את צרכי המפעל והאדם, ולא רק מאדירה את שמו של התאגיד הניזון מהם.