הדירה כמשל

הרומן של יהושע קנז, "מחזיר אהבות קודמות", מתרחש בעיקרו בדירות. החל מן העמוד הראשון של הספר נפגשים הקוראים עם גיבורים שונים, ובעיקר משונים, שכולם מתוארים נכנסים ויוצאים מדירותיהם ומדירות אחרים, עולים ויורדים בחדרי מדרגות, פותחים וסוגרים דלתות של דירות, מציצים בעד עיניות של דלתות נעולות, דופקים לשווא על דלתות אחרים, מאזינים מבעד לקירות החוצצים בין דירות, קונים ומוכרים, משכירים ושוכרים דירות, עוזבים דירות וחוזרים אליהן, מתגעגעים ובורחים מהן, נמלטים אליהן כאל מקלט אך גם פורצים החוצה מהמחנק השורר בהן. אין ספק שדירות הן זירת חיים טיפוסית לחברה הישראלית בכלל ולהוויה התל-אביבית בפרט, כפי שנאמר לא אחת על הרומן של קנז. אך דומה שדירות אינן רק משמשות תפאורה אותנטית לסיפור העלילה המוזר והחידתי, אלא במידה רבה מעניקות מפתח להבנתה.

החידה הגדולה המטרידה את קנז היא, בלשונה של דליה רביקוביץ' שאת שירה הוא מצטט, "מדוע הבית מוסק ואינו חם"

בדירה גרים; בבית חיים. גיבוריו של קנז אינם גרים ברחוב (אף כי אחת מדמויות המשנה של הספר הוא הומלס ממש), ובכל זאת הם ברובם חסרי בית. דירותיהם אינן מעניקות להם לא תחושת ביטחון, לא הגנה של ממש, לא חמימות ואף לא קביעות. אלה אנשים שאינם "חשים בבית" בחיים, אלא לכל היותר כדיירי ארעי נואשים, כשוכרי דירות לשעה. החידה הגדולה המטרידה את קנז היא, בלשונה של דליה רביקוביץ' שאת שירה הוא מצטט, "מדוע הבית מוסק ואינו חם".

מרפסת בדירה בתל אביב, אולי בית. תצלום: דניאל לרמן

ציר האירועים של הסיפור, אף כי לא זירתם הבלעדית, הוא בית דירות תל-אביבי טיפוסי, שבו מתנהלים חיי הדיירים באופן צפוף ולוחץ מצד אחד אך מנוכר ומנותק מצד שני. קנז מספר חמישה סיפורים מקבילים ברומן שלו: גבי הפקידה וסיפור האהבה שלה עם חזי, אבירם ואילן מתווכי הדירות, עזרא ורותי שבנם אייל החייל ברח מן הצבא, הזקן הכלוא בדירתו ובנכותו עם המטפלת הפיליפינית שלו, ושוורץ ראש ועד הבית החולה הנאבק נואשות להציל את הבית המשותף מבנייה לא-חוקית במרתף. גבי וחזי שוכרים דירה בבית דירות זה, אבירם גר באותו בית ועובד במשרד תיווך הדירות המשכיר לחזי את דירתו, עזרא הקבלן משפץ את דירת המרתף המעוררת את חמתו של שוורץ, המטפלת הפיליפינית של הזקן נשלחת לנקות את דירתו של חזי (שמתברר שאינו אלא בנו של הזקן) ומוצאת שם את מותה, ושוורץ מנסה לשווא להציל את הבית מהפורענות שדייריו באדישותם ובהתנכרותם ממיטים עליו. בית הדירות בתל-אביב הוא מקום המפגש הספרותי של חמשת סיפורי המשנה, אך הוא רחוק מלספק ציר מאחד, או מוקד של מפגש אנושי אמיתי לגיבורי הרומן.

דלתות הדירות מופיעות שוב ושוב כחיץ, כאמצעי אטימה והסתגרות ולעולם לא כפתח כניסה מזמין. הדלתות נפתחות בחשדנות, ולעתים קרובות רק כדי סדק צר לדופק עליהן. לעתים קרובות אין הן נפתחות כלל, למרות צלצולים חוזרים ונשנים

זהו "בית" שאינו אלא קובץ אקראי של דירות, מבנה המתפורר באותו קצב שבו מתפוררים חיי דייריו. בניגוד לבית, שבו קשורים חיי יושביו זה אל זה באופן טבעי ואינטימי, בבית דירות אין כל זיקה בין הדיירים ושותפות החיים כפויה עליהם שלא בטובתם. תיאורו של קנז את בית הדירות ואת היחסים בין דייריו מעמיד באופן אירוני חריף את המושג "בית משותף". אין זר יותר לגיבוריו של קנז מסולידאריות, שותפות ואחווה. חדר המדרגות הוא באופן טיפוסי זירת המפגש בין הדיירים, העולים ויורדים כמעט תמיד במאמץ לחמוק זה מזה או לחילופין בניסיון נואש לזהות זה את זה או ליצור בדל של קשר אנושי. דלתות הדירות מופיעות שוב ושוב כחיץ, כאמצעי אטימה והסתגרות ולעולם לא כפתח כניסה מזמין. הדלתות נפתחות בחשדנות, ולעתים קרובות רק כדי סדק צר לדופק עליהן. לעתים קרובות אין הן נפתחות כלל, למרות צלצולים חוזרים ונשנים. זהו בית דירות שבו אמצעי הקומוניקציה הטיפוסי הוא האינטרקום ("אונטרקום" כפי שמכנה אותו שוורץ, המתפאר בהתקנתו). אין פלא שבאווירה זו חלק מהכניסות מבעד לדלתות העוינות הן אלימות, נעשות בדרך ההתחכמות, הרמייה או הפריצה. בהיעדר גישה לחיי השכן בדרך הדלת, מהווים קירות הדירות אמצעי הצצה לעולם הזולת. הציתות ההדדי הוא התחליף להיכרות אנושית. אך הקירות, למרות היותם דקים, משמשים כחיץ מתמיד המגביר את המתח והעוינות. הדירה, כפי שאומרת גבי לחזי, היא כמו מקום מפגש ל"שני מרגלים בארץ אויב".

כל חמשת סיפורי העלילה של קנז, המשתרגים זה בזה באופן אקראי אך גורלי, סובבים סביב דירות. אך לאיש מהגיבורים אין בית. גבי נוטשת את דירתה החמימה לטובת דירת אהבה מנוכרת. לאבירם אין בית, כפי שאומרת לו אמו הסנילית בגרשה אותו מבית הוריו. אותה אמא מנסה שוב ושוב, במחלת הנפש שלה, לברוח מביתה בחפשה את ביתה האמיתי הדמיוני, והיא משוטטת ברחובות עד להחזרתה ל"ביתה" וכליאתה בו. לעזרא, דמות "בעל-בתית" כלפי חוץ, אף כי נדמה שיש לו בית של ממש, מתברר שבנו בורח ממנו (תחילה לבית הסבתא ואחר כך לכלא הצבאי). שוורץ, "ועד הבית", מתכתב עם נחמן ושפרה ברזילי, בעלי הדירה המושכרת של גבי וחזי שנאלצו לעזוב את ביתם מסיבות רפואיות. והזקן שעבר אירוע מוחי ונאחז בציפורניו בדירתו הצנועה כביתו-מבצרו, נאלץ להיכנע בסוף ולעבור לחיות במוסד – וגם כאשר הוא עדיין חי בדירתו, הוא כלוא בה בנכותו, כשם שהוא כלוא בתוך גופו שהפסיק להיענות לו. היחידה ברומן שיש לה אולי בית של ממש היא עדה, חברתה של גבי, ואותו אין אנו רואים, כמובן. היא היחידה ברומן המנהלת חיי משפחה "נורמליים" עם בעל, ילדים, ארוחות ליל שבת ותחושת יציבות. אך על כל אלה אנו לומדים רק באופן עקיף. גבי דוחה הזמנה להיפגש עם חברתה בביתה, וכך נמנעת גם מן הקורא ההזדמנות לפגוש בבית משפחתי ברומן. אך בהיותה בעלת בית נמצאת עדה בעמדה לחוות דעה על מקום מגוריה הארעיים של גבי: "הדירה הזאת היא לא כמו בית. פה זה כמו תחנה, שאת מחכה שם שיקרה לך משהו".

האם יחזרו אהבות קודמות? תצלום: יואב עזיז

גיבוריו של קנז כולם צמאים להפוך את דירותיהם לבית, אך כולם נכשלים במאבק נואש זה

גיבוריו של קנז כולם צמאים להפוך את דירותיהם לבית, אך כולם נכשלים במאבק נואש זה. שוורץ, "ועד הבית", חותר ללא לאות לשמור על ערכו של הבית, על חזותו הפיזית ושלמותו כנגד כוחות עוינים של פולשים מבחוץ ורפיון של אדישות מבפנים; גבי מנסה לבנות לה בית, אך בסופו של דבר היא נאלצת לחזור לדירתה בגבעתיים; עזרא הקבלן בונה/משפץ דירת מרתף אך מי תהום הורסים את כל עמלו, כמו גם את כל תקוותם של קוני הדירה שקיוו להבטיח בית הגון לבתם הסטודנטית; אבירם, שדומה שהתייאש מראש מבניית בית ומסתפק בחיי רווק בדירה סתמית ובמשרה של מתווך דירות, נדחה אפילו על ידי אמו אשר לביתה/ביתו הוא מנסה במר ייאושו לחזור; והזקן, קורבן האירוע המוחי, מסרב, בדיוק כמו הוריו הזקנים של אבירם, לעבור ל"דיור מוגן" באשליה שדירתו היא ביתו. כל המפגשים בתוך הדירות למיניהן רוויים מתח, ניכור ואלימות: כך יחסי המין בין גבי לחזי בדירתם הסודית, ואלה בין לינדה ופדרו, בני הזוג הפיליפינים בדירת הזקן; כך ניסיון ההתקרבות הנואל של אבירם לגבי בתוך דירתה, וגם הצצתה שלה אל תוך דירתו; וכך, בהתפרצות האלימות בסצנת האונס והרצח שבסוף הספר. ושוב, באופן טיפוסי, מעט החום, הקרבה האנושית והניסיון להשיג אינטימיות – כולם מתרחשים מחוץ לכותלי הדירה: במכונית (גבי ועודד בהאזנה למונטוורדי, אבירם ומלי הפקידה בטרמפ שהיא מציעה לו, עזרא ואייל המתקרבים זה לזה בנסיעה אל תחנת המשטרה), ברחוב (גבי ואבירם), בחצר המשחקים (הזקן והפיליפינים המשתעשעים), או בבית קפה (גבי ועדה). דומה שדווקא היציאה מהבית המחניק היא ההזדמנות היחידה לאינטימיות, ליחסי אנוש נורמליים, להירגעות ממצוקת הקיום. בהיפוך מדכא, הרחוב הוא החזית של החיים ברומן, ואילו ה"בית" אינו אלא החלק האחורי של הרחוב (Backstreet, כפי שמכנה עדה את דירתה של גבי).

עודד, המחזר הדחוי של גבי שאולי רק איתו היה לה סיכוי להקים בית, הוא זה שמספק את ההסבר לכישלון בניית הבית. תוך כדי האזנה במכונית לקלטת של "ניסי דומינוס" של מונטוורדי, מצטט עודד את מילות המזמור, תהלים קכ״ז: " אִם-יְהוָה, לֹא-יִבְנֶה בַיִת, שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ... הִנֵּה נַחֲלַת יְהוָה בָּנִים: שָׂכָר, פְּרִי הַבָּטֶן". כלומר, כל ניסיון להפוך דירה לבית יישאר עקר בלא הקמת משפחה, העמדת צאצאים. כך במקרה של גבי, כך במקרה של אבירם, אשר את שניהם מקניטה בעלת דירת המחסן כעוסקים ביחסים מיניים שאין הולדה בצידם (לסביות ובסטיאליות): "אין פה ילדים, אין פה משפחה, רק אנשים שגרים לבד, כל אחד לבד בתוכו כמו בקבר!" אך ברובד העמוק יותר יש לקרוא ציטוט זה כביטוי התמציתי ביותר של עמדתו הפסימית-ספקנית של המספר בדבר עצם האפשרות לבנות "בית" בעולם הזה. המילית הלטינית nisi (״אם לא״) מקפלת בתוכה ייאוש מיכולתו של האדם עצמו להצליח במלאכת בניית חייו. רק כוח טרנסצנדנטי עשוי לחלץ את האדם ממצבו האבסורדי, המוצג בפירושו של אבירם בסוף הספר למשל העוף והים. בהיעדר סיוע אלוהי (שייתכן שלעולם לא יבוא) כל חיינו הם כניסיון להפוך יבשה לים וים ליבשה, מאמץ סיזיפי חסר תוחלת. ואפילו הולדת הבנים, הברכה העילאית לפי מזמור תהלים, לא תזַכה את האדם בגאולה: מצד אחד, בשלב כלשהו הם ימרדו ו"יעזבו את הבית" (אייל), ומצד שני, בניסיונם לחזור אליו הם ימצאו שאיחרו את המועד (אבירם). כשם שהורים מחפשים נואשות את ילדיהם המתרחקים לעבר בגרותם (עזרא, בניסיונו הפתטי לאתר את בנו האובד בתחנה המרכזית), כך הבנים חוזרים להיאחז בהוריהם המתרחקים לעבר מותם (אבירם, המתגייס לאתר את אמו המשוטטת ברחובות תל אביב או מבקש מאביו לחזור ולספר לו אגדה שאותה הקריא לו בילדותו). אלה שני פנים של אותה שאיפה לקיים לעד את קשר ההורים-ילדים שהמזמור בתהילים מבטיח אותו כגאולה ואילו בסיפור כאן היא מתגלה כמשאלת שווא.

הדירות נכשלות, הן בתפקידן להעניק ליושביהן תחושת בית והן בתפקידן לשמש כמקלט מפני העולם העוין. הגיבורים מתכנסים בדירותיהם כב"מקלטים אטומיים", ומנהלים חיים הרמטיים

מוטיב הדירות מסמן, אפוא, את בדידותם של גיבוריו של קנז, את חוסר יכולתם להיפתח לזולתם, ליצור קשר אינטימי של ממש, לבנות בית, זוגיות והורות. הדירות נכשלות, הן בתפקידן להעניק ליושביהן תחושת בית והן בתפקידן לשמש כמקלט מפני העולם העוין. הגיבורים מתכנסים בדירותיהם כב"מקלטים אטומיים" (כפי שחזי מכנה את דירת האהבה שלו ושל גבי), ומנהלים חיים הרמטיים. רוב התקשורת הבינאישית מתנהלת באופן של ציתות או הצצה, מצד אחד, או בדרך ההתחכמות ההונאה והפריצה האלימה, מצד שני.

"ציפורני חתול וקלמנטינות" (1924), פליקס ולוטון, National Gallery of Art, תצלום: ויקיפדיה

ואולם יש רובד עמוק יותר למוטיב הדירות. ברצוני לטעון שהבית המשותף אינו אלא משל לרומן עצמו, ספרו של קנז. חמשת הסיפורים הנפרשים באופן מקביל במהלך הרומן משתזרים זה בזה באופן אקראי כמו מפגשיהם החטופים והמקריים של דיירי הבית שאין ביניהם ולא כלום. המבנה הספרותי הרופף של הרומן, רמת הקישור הנמוכה של סיפורי המשנה שלו, הם ההד העמוק לפרגמנטאריות של חיי גיבוריו. זירת העלילה היא קובץ דירות פזורות המופרדות זו מזו בקירות ודלתות, כשם שהרומן הוא מקבץ סיפורים המובדלים זה מזה על ידי חללים ריקים על דף הטקסט. קוביות הדיור המשמשות חומר גלם לעלילת הרומן דומות לגושי הטקסט המקוטעים הקשורים זה לזה רק באופן חלקי. והיכן המספר? הוא מתרוצץ בין סיפור לסיפור, עולה ויורד בחדר המדרגות, מנסה לשווא לחשוף את החיים האמיתיים המסתתרים מאחורי הדלתות, לזכות בבדל מידע על גיבוריו שלו. אך ככל הצצה או ציתות, כל שניתן לו להשיג הוא הבהק חטוף, נטול הקשר שלם, אפיזודה קצרה, אך לעולם לא חיים שלמים, מראה רגעי של דירה, בלא תובנה של בית.

אילן מנופף בביטחון בהשערות שהוא מעלה על מניעי האנשים השוכרים את דירותיו, אך המספר יודע עד כמה השערות אלה, כמו השערותיו שלו כמספר, הן בגדר יומרת שווא שחצנית

המספר נאבק באטימות של גיבוריו. הוא מנסה להתחקות אחר אופיים, מניעיהם, תכניותיהם הסודיות, ואילו הם מתגוננים-מתבצרים בפרטיותם המלאכותית מאחורי דלתות דירותיהם. המספר מקפץ מדמות לדמות, מסיפור לסיפור, בנסותו למצוא חוט מקשר, אלמנט מאחד, מאחורי החיבורים האקראיים וההבזקים הקצרים. במאמציו למצוא פשר לחיי גיבוריו לובש המספר דמויות שונות המשתקפות בדמויות שהוא עצמו יוצר. לעתים הוא דומה לאילן, מתווך הדירות, המאמין בתמימותו שמקצוע זה מקנה לו ידיעה והבנה של חיי הקליינטים שלו. אילן מנופף בביטחון בהשערות שהוא מעלה על מניעי האנשים השוכרים את דירותיו, אך המספר יודע עד כמה השערות אלה, כמו השערותיו שלו כמספר, הן בגדר יומרת שווא שחצנית. היכולת לתווך ולשדך בין דמויות (כישרון שאילן מנסה להפעיל גם על אבירם) אין בה ערובה להבנה אמיתית שלהן. המספר, כמו מתווך הדירות, הוא מעין סרסור בחיי אחרים: נכנס לחייהם, לעתים באופן אינטימי, אך באמת יודע עליהם רק מעט. וכמו אילן עצמו, המתיימר להכיר את כולם אך אנו איננו יודעים כמעט דבר על חייו, כך גם המספר נותר באלמוניותו.

לעתים, בתסכולו מן הניסיון לחדור לחיי גיבוריו בדרך ההתבוננות השקטה, מנסה המספר לפרוץ בכוח לדירותיהם/חייהם. מיהו, אם לא המספר, הפורץ חסר המניע הגלוי, החודר לדירתו של אבירם מבלי ליטול דבר, "פריצה לשם פריצה", רק כדי לראות, להבין? המספר הלא הוא זה המנסה למצוא את המפתח להבנת גיבוריו, ולאחר שנכשל בכך, הוא עוקר את המנעול כולו, כפי שעושה הפורץ האלמוני לדירתו של אבירם. אך דמויותיו של קנז אינן "נותנות את עצמן", אינן נפתחות למבטו של המספר. תגובתו של אבירם לפריצה שלא נגעה בדבר בחייו, רק התבוננה בהם, היא של גועל ומאמץ להיטהר ולהסתגר עוד יותר. כשם שהוא מקיא לאחר "פריצתה" של גבי לדירתו, כך הוא מקיא לאחר פריצתו של המספר לחייו. אין הוא בנוי לחשיפה או לקשר.

לעתים לובש המספר את דמותו של ראש ועד הבית, מי שנאבק עד טיפת דמו האחרונה לשמר לפחות מראה אחדות של בית/סיפור מתפורר, מי שגאוותו הגדולה היא על התקנת אינטרקום, מכשיר המבטיח תקשורת מינימלית בין גיבורי הסיפור

ולעתים לובש המספר את דמותו של ראש ועד הבית, מי שנאבק עד טיפת דמו האחרונה לשמר לפחות מראה אחדות של בית/סיפור מתפורר, מי שגאוותו הגדולה היא על התקנת אינטרקום, מכשיר המבטיח תקשורת מינימלית בין גיבורי הסיפור, איזו מראית עין של אחדות ספרותית בין סיפורים בלתי-קשורים הנוגעים זה בזה באופן שיצדיק את קריאתם כרומן. ושוב זהו המספר הנאבק עם גיבוריו האדישים למאמציו לארגנם תחת קורת גג אחת, חומקים ממנו, לועגים לו, מתעלמים ממנו, שווי נפש לנוכח אזהרתו מפני הפיחות המאיים על ערכם של חייהם/בתיהם אם לא יקומו ויעשו מעשה כדי להתגונן בפני איום ההתפוררות.

אך אולי מסיכת המפתח ברומן, שאותה עוטה המספר, היא זו של הסטטיסטיקאית, הדמות השולית, החיצונית לחמשת הסיפורים, של האישה המבקשת לערוך סקר דירות על פי מדגם (שוב, אקראי) שבו נופלת דירתם המושכרת של חזי וגבי. זוהי דמות חמקמקה, שאפילו את שמה האמיתי אין אנו יודעים (פעם שולה, פעם יעל, ואנו יודעים – לא זה ולא זה). עיקשת היא בחתירתה ללא לאות אחר ההזדמנות לראיין את דיירי דירה מספר 17. מאבק איתנים נוצר בינה לבין הדמות של גבי, המסתגרת בקיומה האטוּם ומסרבת לשתף פעולה. הסטטיסטיקאית דופקת שוב ושוב על הדלת, מצלצלת ארוכות באינטרקום, משאירה פתקים, הודעות אצל השכן, אורבת שעות ארוכות בפתחו של הבניין ורודפת אחר הדיירת. מה היא רוצה? אין היא שותפה לעלילה עצמה, אין היא מחזרת, חברה, שכנה, גובה תשלום לוועד הבית – רק סוקרת, רושמת, מתעדת. כמו המספר המתבונן, יש לה סבלנות רבה ודבקות במשימה. נחישותה האובססיבית של הסוקרת לתפוס דווקא את הדיירים המסתתרים של אותה דירה היא כמובן אבסורדית, שכן כפי שמתברר זו הדירה האחרונה בסקר, וכפי שאבירם מציע לה ניתן להמירה בלא חשש הפסד בדירה אקראית אחרת (כדירתו שלו). המאבק של המספר בסרבנותם של גיבוריו להיפתח, באי-יכולתו לחדור לחייהם ולתעדם באטימותם העוינת, עשוי להצליח אם בכלל רק באופן מוגבל מאד, שכן הגיבורים אינם דמויות חיות ממש אלא רק "סטטיסטים", דמויות חלולות ואנונימיות, העשויות לספק בידי הסופר אמצעי עקיף להבנת בני אדם רק על דרך ההכללה. "אין לי שום עניין אישי באנשים האלה", אומרת הסוקרת מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "אני צריכה למלא איתם שאלון סטטיסטי". סרבנותם לשתף פעולה עם הסקר מעלה באבירם את ההצעה החצי-רצינית לשלוח פורצים לדירה "שיראו מה הולך שם".

לאן הולכים עכשיו בתל אביב? תצלום: Edgardo W. Olivera

"מחזיר אהבות קודמות" הוא עדות עצמית אכזרית אך מבריקה על מאבקו של הסופר במגבלות כוחו, יוצר הנאבק באופן נואש, כמו דמות הזקן המשותק, בפער שבין תובנותיו החריפות ומחשבותיו הצלולות לתחושת אי-יכולתו לתת להן ביטוי שלם

אך לקראת סוף הסיפור מתגלה ההיבט הדיאלקטי של יחסי המספר עם גיבוריו: מרגע שהחליטה גבי לחזור לדירתה/ביתה ולנטוש את אורח החיים הסודי וההזוי שלה כדי לנסות לבנות לה חיים של ממש, היא מבקשת ליצור מיוזמתה קשר עם הסטטיסטיקאית. היא מקבלת את מספר הטלפון שלה משכנהּ אבירם, ומתכוננת בדמיונה לתרחישים שונים: טריקת טלפון סרבנית של הסוקרת, ראיון טלפוני ואפילו פגישה חיה. האפשרות האחרונה ממלאת את גבי באי-נוחות המעוררת שוב את מחשבות ההתחמקות הישנות. בסופו של דבר אין היא מצליחה להביא את עצמה להתקשר לסוקרת. וכך היא נותרת "מחוץ לסיפור". גבי אחרה את המועד. "הסקר הזה סגור כבר", כפי שאומר לה אבירם. בשלב המתקדם הזה של הרומן אין כל אפשרות לעבות את הדמויות ולהחיותן, ונגזר גורלן להישאר באלמוניותן הרגעית והאקראית, בשטיחותן הדו-ממדית. קנז מספר לנו על בובות, שכדרכן בתיאטרון בובות מודרני הן מקיימות יחסי גומלין עם המפעיל אותן: מגיבות, מורדות, משתפות פעולה. אך בובותיו של קנז אינן נענות לתנועותיו המיומנות של מפעילן ובוחרות להישאר בנוקשותן הבובתית. האם זו הודאה במגבלות החיוּת של הבובה, או שמא בקוצר ידו של המפעיל?

בתוך עולם ארעי זה של דיירים לשעה, של מחפשי בית, של הורים וילדים הצמאים למצוא אלה את אלה, של כל ניסיונות הסרק ליצור קשר אנושי של ממש – הציר היחיד הקבוע והמאחד הוא המספר. לא בכדי הוא מכתיר את שמה של הסוכנות של אבירם ואילן/המספר בשם "כוכב הצפון", אותו כוכב בשמיים המעניק אוריינטציה לכל מחפשי הדרך. אך אין המספר מסתפק בהיקף הפעילות של הסוכנות "הספרותית" שלו, בתיווך; חלומו האמיתי הוא להפוך אותה יום אחד לעסק של "ניהול נדל"ן", לעבור לעסוק בנכסים אמיתיים, שאינם ניידים וארעיים, אשר כפי שאילן אומר הוא "תחום רווחי, מכובד ואצילי יותר מסתם תיווך דירות". "מחזיר אהבות קודמות" הוא עדות עצמית אכזרית אך מבריקה על מאבקו של הסופר במגבלות כוחו, יוצר הנאבק באופן נואש, כמו דמות הזקן המשותק, בפער שבין תובנותיו החריפות ומחשבותיו הצלולות לתחושת אי-יכולתו לתת להן ביטוי שלם.

דוד הד הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית

תמונה ראשית: בית דירות בתל אביב. תצלום: kolderal, אימג'בנק / גטי ישראל