הדרך ארוכה היא וטובה, טובה

אנו מציבים לעצמנו מטרות ומגייסים כוח רצון ונחישות כדי לכבוש את היעד. אולי חשוב גם להרפות מדי פעם? ואפילו לוותר מעט?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

ב-11 באוקטובר 1726, ירד בנג'מין פרנקלין מסיפון ה"ברקשייר" ושאף לריאותיו את "האוויר הטוב" של פילדלפיה. לאחר שנתיים בלונדון, שם למד את מקצוע הדפוס, הוא חצה את האוקיינוס האטלנטי במסע בן 12 שבועות שהותיר אותו עם בחילה וכמיהה לחיי הנוחות שחיכו לו באמריקה. פחות משלוש שנים לאחר מכן הוא יתחיל להוציא לאור את העיתון היומי הפופולרי Pennsylvania Gazette, ואחריו את האלמנך השנתי החשוב Poor Richard’s Almanak. אך באותו בוקר נאה צץ במוחו של פרנקלין בן ה-20 רעיון אחר – רעיון שבגללו ירוץ לחדרו לחפש קולמוס וקסת של דיו אדומה.

הוא החל להכין טבלה – בציר אחד ימות השבוע ובאחר 13 "מידות טובות" – שבה ישתמש כדי לבחון את הצמיחה האישית שלו. "הגיתי פרויקט נועז ומפרך שמטרתו להביא אותי לשלמות מוסרית", כתב פרנקלין באוטוביוגרפיה שלו. "רצוני היה לחיות את חיי ללא דופי, ולכבוש את כל הפיתויים שיציבו בפניי נטיותיי הטבעיות, מנהגי החברה והאנשים הסובבים אותי". המידות הטובות שהוא מנה הן מתינות, שתיקה, סדר, החלטיות, חסכנות, חריצות, כנות, צדק, איפוק, ניקיון, שלווה, צניעות מינית וענווה.

המידות הטובות שבנג'מין פרנקלין הצעיר מנה הן מתינות, שתיקה, סדר, החלטיות, חסכנות, חריצות, כנות, צדק, איפוק, ניקיון, שלווה, צניעות מינית וענווה.

במהרה גילה פרנקלין שדרכו לשלמות עוד ארוכה. נקודות שחורות החלו להכתים את הטבלה שלו. בסוף השבוע הראשון הוא הפר פעמיים את נדר השתיקה (בגלל "הרגל שפיתחתי לעצמי: ברבורים, התלוצצויות והתבדחויות, שרק משכו אלי בני לוויה מטופשים"). ופעם אחת הפר את שבועתו להקפיד על סדר. ביום שני, בתחילת השבוע, הוא הפר שוב את השתיקה והסדר, אך הפעם גם לא הצליח להקפיד על חסכנות (קרי, "לא לבזבז דבר"). ביום שלישי הוא נכשל שוב בשלוש החזיתות הללו, והוסיף לכך גם כשל בהחלטיות.

בנג'מין פרנקלין שב לפילדלפיה, 1785

בנג'מין פרנקלין שב לפילדלפיה, 1785. ציור מאת ז'אן לאון ז'רום פריס. תצלום: ויקיפדיה

במהלך אותו שבוע ובזה שאחריו, הפר פרנקלין את כל המידות הטובות שהחליט לאמץ, כאשר הכישלון המפוקפק ביותר שלו היה בתחום הצניעות המינית. זו לא הייתה בעיה חדשה: כשעבד כדַפָּס בלונדון, הוא חשב כי סיכוייו להינשא עגומים כיוון שהסתבך ללא הרף ב"פרשיות עם נשים מפוקפקות שנפלו בחלקי". אין ספק שהן נפלו. נפלו חזק.

פרנקלין התחיל להבין שהחתירה לשלמות היא חסרת תוחלת. הוא ויתר על הטבלה והחליט כי מוטב שירשה לעצמו מספר פגמים במקום לטפס על עץ גבוה מדי שממנו קל להתרסק. "טוב גרזן מחורץ מגרזן חלק", הוא סיכם. "על אדם טוב להרשות לעצמו פגמים אחדים".

מסתבר שלא רק שמותר לנו להתנהג באופן שסותר את מטרות חיינו, אלא שאנחנו צריכים לעשות זאת.
מקובל לחשוב שכדי להשיג מטרה יש לעבוד ללא הפסק – שאין לצעוד בדרכים עקיפות כשאפשר לצעוד בקו ישר. לכן "אכלני יתר אנונימיים", דיאטת אטקינס, דיאטת סאות' ביץ' ומסגרות הרזיה אחרות אוסרים כל מיני "מזונות רעים"; לכן יועצים פיננסיים מורים ללקוחותיהם לא ללכת למסעדות יקרות כשהם חוסכים למשכנתא או מכונית חדשה. לכן כומר מנסה להניא את בני קהילתו מכל חטא, קטן ככל שיהיה. הגישה הרווחת אומרת שאם ברצוננו להשיג את מטרותינו אסור לנו לסטות מהדרך הישרה, שכל טעות או פגם יטרפדו את התקדמותנו.

אבל אסכולת חשיבה חדשה קוראת תיגר על הגישה הרווחת. חסידיה טוענים שסטייה מהדרך, ואפילו מעט הדוניזם, הם הם הנתיב המוביל להצלחה.

ריטה קוֹאליוֹ דוֹ ואלֵה (Rita Coelho do Vale) היא מרצה בבית הספר למנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטה הקתולית של ליסבון, שם היא חוקרת היבטים של ויסות עצמי בתהליכי קבלת החלטות. לטענתה, לא רק שמותר לנו להתנהג באופן שסותר את מטרות חיינו, אלא שאנחנו צריכים לעשות זאת.

בניסויים שערכה יחד עם ריק פיטרס (Pieters) ומרסל זילנברג (Zeelenberg), אשר התפרסמו בינואר 2016 ב- Journal of Consumer Psychology, היא סקרה את נבדקיה לגבי האופן שבו הם ניגשים להשגת מטרותיהם. היא הסיקה שמוטב שנאפשר לעצמנו להיכשל מדי פעם – נבזבז קצת כסף על שטויות כשאנו חוסכים למשכנתא, נאכל פרוסה של עוגת שוקולד כשאנו מנסים להשיל כמה קילוגרמים – מאשר להיכשל בסופו של דבר למרות המאמץ, להתייאש ולנטוש את המטרה כליל.

"זה ברור לכולנו, ובכל זאת אף אחד מעולם לא חקר את התופעות האלה", אמרה לי קואליו דו ואלה. "כולנו מתכננים הפסקות קטנות לאורך היום – קפה, תנומה – ואנחנו יודעים שנרגיש טוב יותר אחריהן. אבל אנחנו פשוט לא חושבים באותו אופן לגבי מטרות חיים".

קואליו דו ואלה ערכה שני ניסויים העוסקים בהרזיה. "קבוצת החותרים למטרה ישר" התבקשה להקפיד על דיאטה מחמירה של 1,500 קלוריות ליום, עם מבחר מוגבל של מוצרי מזון, בעוד ש"קבוצת החותרים למטרה לסירוגין" קיבלה דיאטה מחמירה אף יותר של 1,300 קלוריות ביום ומבחר מוצרים מוגבל. אלא שלאחר שישה ימי הקפדה קיבלה הקבוצה השנייה רשות ליום אחד של 2,700 קלוריות, עם מבחר בלתי מוגבל של מאכלים. קואליו דו ואלה מצאה שלחותרים "לסירוגין" הייתה משמעת עצמית גבוהה יותר מאשר חברי הקבוצה האחרת. נוסף לכך, הם הגו מגוון רחב יותר של אסטרטגיות להתגברות על פיתויים: הייתה להם מוטיבציה רבה יותר להשלים את הדיאטה בהצלחה. בה בעת, מספר רב יותר מחברי קבוצת "החותרים ישר" פרשו באמצע ודיווחו על משוכות רגשיות שהובילו לאכילת יתר. מכאן שטוב להיות רע, כל עוד זה מתוכנן. "הדרך היחידה להיפטר מהפיתוי", כתב אוסקר ויילד ב'תמונתו של דוריאן גריי'," היא להיכנע לו".

ביוני 2007 פרסמה אנג'לה דאקוורת' (Duckworth) מחקר מהפכני, שבו מצאה כי "כוח עמידה" (מה שמכונה באנגלית grit) הוא הגורם החשוב ביותר להצלחה – חשוב יותר אפילו מרקע סוציו-אקונומי. עולם הפסיכולוגיה הפופולרית היה כמרקחה.

להחזיק מעמד, אדם תלוי על קצה סלע

"להחזיק מעמד", תצלום: Sam Antonio Photography

דאקוורת', חוקרת מאוניברסיטת פנסילבניה, שזכתה בעבר במלגת מקארתור, בעיקר בזכות ממצאיה בתחום כוח העמידה, הפכה למרצה מבוקשת. בהרצאותיה היא מטיפה להצלחה מרטיקורטית: לשיטתה, הצלחה היא תולדה של מאמץ, וכל אדם, מכל רקע, מסוגל להגיע לצמרת. התיאוריה הזו תפורה לאנשים ממעמד הביניים ומעלה: "הצלחנו כי התאמצנו, ואתם לא הצלחתם כי לא התאמצתם". בספרה Grit: the Power and Passion of Perseverance , שראה אור במאי 2016, מתבלת דאקוורת את ממצאיה באנקדוטות מפתות. באקדמיה הצבאית "וסט פוינט", דירוג "כוח העמידה" של החניכים ניבא את הצלחתם באימוני הקיץ המפרכים טוב יותר מאשר דירוגי הכושר הגופני, כישורי המנהיגות או האינטליגנציה. ובתחרות האיות הלאומית השנתית של חברת סְקְריפּס בארצות הברית, למשתתפים עם דירוג כוח העמידה הגבוה ביותר היה הסיכוי הטוב ביותר להגיע לסיבוב האחרון, וכלל לא משנה מה מנת המשכל שלהם או כיצד דורגו כישורי האיות שלהם.

"דירוג כוח העמידה" נקבע במבחן שיצרה דאקוורת' עצמה. הוא מחושב על-פי תשובות לשאלות הנוגעות לחריצות, היכולת להשלים משימות, עבודה קשה, והיכול להתמיד נוכח קשיים. אדם בעל דירוג כוח עמידה גבוה אינו מוכן "לוותר לעצמו" אפילו מדי פעם, אבל במידה שהוא מועד, הוא יודע איך לקום חזרה ולהמשיך בדרך.

ממצאיה של דאקוורת' אינם מותירים מקום לפשרות. במידה מסוימת היא צודקת: אנשים המסוגלים להתמיד גם לאחר כישלונות חוזרים ונשנים מסוגלים, בסופו של דבר, להשיג את מטרותיהם. אך גישה מוכוונת-יעדים זו, והיחס השלילי שלה למעידות ומפלות (יש להתגבר עליהן, לא לתכנן אותן או להתענג עליהן), הם מעבר ליכולתם של מרבית האנשים.

יש להודות שלרוב האנשים אין כוח עמידה מדהים. הם לא יצליחו ללמוד 15 שעות ביום לתחרות איות, או לשאת תרגילים צבאיים קשים בחום כבד. ולא, ההצלחה לעולם אינה מובטחת, גם לא לנחושים ולעמידים ביותר. למען האמת, הלך הרוח הנדרש כדי להתמיד בנחישות עלול בעצמו להכשיל אותנו. אנשים אובססיביים, שרוצים את הטוב ביותר בשביל עצמם, הם לרוב בעלי כוח העמידה הגדול ביותר. אך כפי שכותבת מוניקה רמירז בּאסְקוֹ, פסיכיאטרית מאוניברסיטת טקסס, בספרה Never Good Enough (ראה אור ב-2000), רבים מהם "מועדים לדיכאון בעקבות אירועים מלחיצים".

יתרה מזו, גם אם אנחנו רוצים עד מאוד להשיג את מטרותינו – ומוכנים לעבוד קשה כדי להשיג אותן –יש גבול לכושר העבודה וכוח הרצון שלנו. כוח רצון הוא משאב מוגבל, טוען רוי באומייסטר (Baumeister), פסיכולוג מאוניברסיטת פלורידה סטייט, שטבע את המונח "דלדול אגו" (ego depletion). דלדול האגו (כלומר מיצוי מאגרי כוח הרצון) הוא הסיבה שאיננו מתלהבים ללכת לחדר הכושר אחרי יום קשה במשרד. הוא הסיבה שאנשים עניים שהשקיעו מרץ רב במציאת הסופרמרקט הזול ביותר לקניית מוצרים בסיסיים, לוקחים חפיסת שוקולד או מגזיני רכילות בקופה. יש גבול לכמות כוח הרצון שאנו מסוגלים להשקיע לפני שאנחנו צריכים הפסקה מִקַבָּלַת החלטות, כדי שנוכל למלא את המצברים. במחקר המרכזי של באומייסטר בנושא כוח רצון, התבקשו חלק מנבדקיו לנאום בעד תפיסות הסותרות את תפיסותיהם האמיתיות. לאחר מכן הם התקשו לפתור חידות קשות יותר מאשר נבדקים אחרים. מכאן משתמע שהלחץ הפסיכולוגי דלדל את מאגרי כוח הרצון שלהם.

אבל למה לאנשים אחדים יש כוח רצון רב יותר – ולכן גם כוח עמידה פוטנציאלי רב יותר – מאשר אחרים? אולי הדבר קשור לסוג ומספר ההחלטות שהם נדרשים לקבל מדי יום, גורמים התלויים בעיקר במעמד סוציו-אקונומי.

"עתודות", התכונה שמאפשרת לאדם לנצל חלק גדול יותר מהמשאבים הקוגניטיביים והרגשיים שלו, היא תולדה של רשת ביטחון חברתית וכלכלית חזקה יותר, זאת לפי סנדהיל מוּלֵאינאתֵהאן (Mullainathan), כלכלן מאוניברסיטת הרווארד, ואלדר שפיר (Shafir), חוקר התנהגות מפרינסטון. "עתודות" הן לרוב גורם מנבא טוב יותר להצלחה פוטנציאלית מאשר כוח עמידה. הן הסיבה שאם חד-הורית ענייה, נחושה וחרוצה ככל שתהיה, תתקשה להצליח יותר מאשר גבר צעיר ממשפחה עשירה. בגלל העתודות המצומצמות שלה, אין לה מקום רב לטעויות. גם אם היא טובה לא פחות בהתאוששות ממעידות (מהותו של כוח העמידה), הרי המשוכות העומדות בדרכה הן גבוהות ורבות יותר, ולכן כוח הרצון שלה ידלדל מהר יותר.

אפשר לראות שמעמד פריבילגי מעודד אותנו לנקוט גישה מוכוונת-יעדים. כשמבינים זאת, ההנחה שעבודה קשה ותשוקה הם כל שנדרש להצלחה, נראית לפתע נאיבית להחריד. ברוב רובם של המקרים, אבל בייחוד כאשר יש מחסור ב"עתודות", מוטב שנביא בחשבון מראש את המהמורות שייקרו בדרכנו. "חשוב להשאיר מקום לכישלון", אמרה לי קואליו דו ואלה. "אולי עלינו לקרוא לכישלון בשם אחר – רגע של ויתור, רגע של מנוחה, חיסכון בכוח הרצון".

אפיקורוס הבין שהציפייה לעונג עתידי היא עונג בפני עצמה. בתקופת הנאורות המשיך ג'רמי בנת'ם באותו קו ואמר: "הטבע הציב את המין האנושי בשליטתם של שני ריבונים, הכאב והעונג". לשיטתם של אפיקורוס ובנת'ם, מהות העונג אינה תחושה של התלהבות והנאה אלא היעדר כאב והציפייה להיעדרו. אצל פרויד, לעומת זאת, "עיקרון העונג" עסק בחתירה הפעילה לעונג. אבל בשני המקרים, כאב ועונג הם רגשות בינאריים: גם אם אדם חווה כאב פיזי, עצם הציפייה להיעדר כאב בעתיד – כלומר, לעונג – עשוי לסייע לו להתגבר על אי-הנוחות הגופנית הנוכחית.

לאורך ההיסטוריה, עונג מופרז היה בדרך כלל תגובה לתחושת מחסור. כלומר, עונג הוא דבר יחסי. לדוגמה, מחקריהם של הדקדנטים הצרפתים במאה ה-19 עלולים להיראות תאוותניים, פורנוגרפיים ומיותרים (הם מזכירים את המרקיז דה סאד). אך העונג המופרז קיבל אצלם משמעות עמוקה כשהוא הוצב לצד הערכים הבורגניים שהיו אחראים לרמות אי-שוויון וקיפוח שכדוגמתן לא נראו מאז המהפכה.

אם ניקח דוגמה שגרתית יותר, אכילת 2,300 קלוריות אינה מהנה במיוחד עבור מי שממילא אוכל כמות כזו מדי יום. אבל היא מסבה עונג רב למי שרגיל לאכול 1,300 קלוריות בלבד. ארוחה במסעדה יוקרתית לא תרשים במיוחד את מי שיושב לשולחנות מפוארים כל ערב, אך היא תסב הנאה רבה למי שנוהג להסתפק במנה חמה. לכן כאשר אנחנו משלבים מספר רגעים של הדוניזם בתוכנית הכללית שלנו, אנחנו הופכים תהליך מייגע לתהליך מהנה יותר. "עצם הידיעה שממתין להם רגע של עונג בעתיד, עזר לנבדקים להתמיד בדרך להשגת מטרותיהם", אמרה קואליו דו ואלה.

דיאטת הבטן השטוחה

פרסומת ל"דיאטת הבטן השטוחה". תצלום: מרק דייויד

עם זאת, עונג הוא מושג חמקמק במיוחד. הרי לא ייתכן שהחתירה לעונג – וההימנעות מכאב – היא המניע הבלעדי שלנו, נכון? האם זו מהותן היסודית של מטרותינו – מקסום העונג, מזעור הכאב? ב"על הנפש" טען אריסטו שחיות רוצות כל מיני דברים, והרצון הזה הוא שמניע אותן – אריה רוצה מזון ולכן הוא רודף אחרי צבי. אך אצל בני אדם, אומר אריסטו, גם התבונה משפיעה על בחירת המטרות.

בני אדם משתמשים בתבונה כדי לעצב בדמיונם את מושאי רצונותיהם. התבונה והרצון גם יחד משפיעים על המטרות שאנו בוחרים והאופן שבו אנו חותרים אליהן. ב"פיידרוס" אמר אפלטון שאת הנפש מובילים הסוס השחור שנשלט על-ידי התשוקה והסוס הלבן שנשלט על-ידי התבונה. סוקרטס הסכים, אבל אמר שהסוס הלבן חשוב יותר – עלינו להשתמש בתבונה כדי לחתור לדברים הנכונים, כי אם ניתן לתשוקה למשול בתבונה, נרדוף רק אחר דברים ארעיים וחסרי משמעות.

ברוב המקרים, החתירה למטרה משמעותית טומנת בחובה כאב, ולכן עלינו לבחור בחכמה לאילו מטרות אנו חותרים. אם ניסחף בלי התנגדות בעקבות התשוקה והעונג, נמצא את עצמנו רודפים אחרי דברים שבטווח הארוך לא יעניינו אותנו. לעתים קרובות אנו כלל לא בוחנים לעומק את מטרותינו ואת הדרכים שבהן אנו מנסים להשיג אותן. למה אנחנו רוצים את הדברים שאנחנו רוצים? למה אנחנו חושבים שחתירה בלתי נלאית קדימה היא הדרך הבטוחה להצלחה? אנו כמעט לא מעמיקים לחקור את רצונותינו ולחפש את הדרכים הטובות ביותר לממש אותם – בייחוד כשהדרכים הטובות ביותר סותרות את ההרגלים שפיתחנו לעצמנו.

לאחר שנים של חתירה לשלמות ויתר פרנקלין על טבלת המידות הטובות שלו. הוא ציין כי הגאווה היא הפגם שמוליד את כל פגמיו האחרים. "לא מן הנמנע שאת הגאווה קשה להכניע יותר מכל שאר תשוקותינו הטבעיות", הוא כתב. "גם אם תסוו אותה, תילחמו בה, תכו אותה, תחניקו אותה, תשפילו אותה, היא תשרוד... גם אם אגיע למסקנה שהתגברתי עליה לחלוטין, סביר להניח שעדיין אתגאה בענוותי".

פרנקלין הודה כי עצם המחשבה שהוא יוכל להגיע לשלמות, ללא שום מעידה או הפוגה, הוא הוא טעותו הקשה ביותר. הוא היה תמים. וגאוותן. רק עשרות שנים לאחר מכן, כשכתב את האוטוביוגרפיה שלו, הוא הבין שכדי להשיג את מטרותיו לא די שיתאמץ ללא הרף בלי לנוח ולהשאיר מקום לעונג: "גם אם נאמין שמוטב לנו להקפיד על טוהר מידות - והרי זו השערה ותו לא - לא נהיה חסינים למעידות". הוא הבין שאם ברצונו להשיג את מטרות חייו, אין די בתשוקה טהורה. נדרשת גם תבונה. ונדרשת תכנית.

קודי דליסטרטי (Cody Delistraty) כותב על ספרות, פסיכולוגיה ובני אדם מעניינים. הוא פרסם, בין היתר, בניו יורק טיימס, בניו יורקר ובאטלנטיק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קודי דֶליסְטרַטי, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על הדרך ארוכה היא וטובה, טובה

01
צהלה כהן ברלב

אין צדיק לא יחטא.
בדיוק בעבור זאת שכל האדם חוטא, אנו נדרשים לעבודת הקורבנות כמאמר המקרא ב״ויקרא״.

02
יורם

ואולי בעידן המודרני אנחנו נותנים משקל רב מדי להשגת יעדים. יש בתוכנו ילד קטן שרק רוצה שיניחו לו להנות כאן ועכשיו, ואנחנו חובטים בו שוב שוב להשיג יעדים...וגם כשהוא מצליח סופסוף להשיג יעד מסויים, אנחנו מיד מציבים בפניו את היעד הבא...
אולי האתגר האמיתי הוא להיות שמח בחלקי כאן ועכשיו!