ההפרזה מהשטן

כשילדים זוללים שקית ממתקים או משחקים כדורגל בתוך הבית, יבוא בסופו של דבר מבוגר ויאמר להם, "זה לא ייגמר בטוב". איזה משפט מעצבן מבחינת הילדים – הרי הם נהנים ואין שום סיכוי שהפעילות המופלאה שהם עוסקים בה תיגמר בתקלה! אפשר לומר שרגע לפני שהבטן שלהם מתחילה לכאוב, או לפני שהאגרטל האהוב על סבתא מתרסק על הרצפה, הילדים הגיעו לשיא ההנאה. חוקרים שבוחנים את התופעה הזאת עשויים לצייר גרף שצורתו U הפוכה: חוויה נתונה תיראה יותר ויותר חיובית עד למצב של הנאה מרבית, ולפתע היא תתחיל להיראות יותר ויותר שלילית.

תינוקות מכוונים את עצמם באופן טבעי לחוויות שאינן פשוטות מדי ואינן מורכבות מדי

אם אתם משתעממים בעבודה וחשים קהים ולאים, קשה לכם לגייס מוטיבציה. בקצה האחר של הספקטרום, אם אתם קורסים תחת נטל המטלות או סובלים ממשבר רגשי, המוח שלכם מוצף בהורמוני לחץ. יכולתכם לתכנן וללמוד נפגעת, ולאורך זמן גם מערכת החיסון ומערכת העצבים שלכם עלולות להיפגע. אבל כאשר אתם שקועים בפרויקט ומתעניינים בו – קצת לחוצים, קצת נלהבים – אתם מגיעים לנקודת האמצע העליזה. רמות אופטימליות של אדרנלין וקורטיזול מגבירות את הריכוז שלכם ומשפרות את ביצועיכם. ההורמונים האלה מגנים על גופכם, והשפעתם עומדת בניגוד מוחלט להשפעתה של כמות עודפת מהחומרים הפוגעים בו. כשאתם במצב של עֵרור מרבי, אתם זורמים, אתם בפסגה של ה-U ההפוכה, והכול בדיוק כמו שהוא אמור להיות.

תינוקות מכוונים את עצמם באופן טבעי לחוויות שאינן פשוטות מדי ואינן מורכבות מדי (זה נקרא תופעת Goldilocks, על שם "זהבה" מהסיפור "זהבה ושלושת הדובים"). גם אנשי שיווק מכירים את "ממוצע הזהב" הזה: כשמציגים בפני קוראים מוצרים במחירים נמוכים, בינוניים וגבוהים, הם נוטים לבחור באפשרות האמצעית.

תינוק משחק. תצלום: פיליפ פאט

הנטייה להתמקד בטווח הקצר מעודדת אותנו שלא למתן את עצמנו. כולנו מזניחים את הטווח הארוך במידת מה, ולאנשים אימפולסיביים יש נטייה חזקה אף יותר לחשוב על הטווח המידי

אף-על-פי-כן, התרבות שלנו מוקירה את נקודות הקיצון: אומרים לנו ש"אין דבר כזה עשיר מדי או רזה מדי"; אנחנו כבר לא מסוגלים לצפות בתוכנית טלוויזיה אחת בלבד, אלא עושים בינג' של עונות שלמות, אפילו על חשבון שינה וצרכים בסיסיים אחרים; אם אתם חובבי נדל"ן, אתם מהופנטים מאחוזות ראוותניות בנות עשרים ואחד חדרי שינה או מ"מיקרו-בתים" של עשרה מטרים רבועים; רבים מאיתנו זוללים בלי בעיה המבורגרים עצומים ועתירי קלוריות או קינוחים מושחתים, ואילו המחנה שמנגד יזדעזע למראה כפית סוכר או גרם של גלוטן; כל מה שקורה לנו הוא "אדיר" ו"מדהים", או "הדבר הכי גרוע אי פעם".

"אנחנו מתוכנתים לחשוב, 'יותר זה עדיף'", אומר גלן גֶהֶר (Geher), פסיכולוג מ-State University of New York  בניו פּאלְץ. "האבולוציה התנתה אותנו לאהוב מזון שמן, אבל יותר מדי זה לא טוב. חומרים או גירויים רבים מועילים לנו במידה, אבל יש סף שמעבר לו הם מזיקים לנו. בתנאים הקדמוניים לא היה לנו צורך למתן את עצמנו, ולכן באופן טבעי איננו ממתנים את עצמנו גם כיום".

מקרונים. הפיתוי להגזים. תצלום: עומאר צ'טריוואלה

רבים מאיתנו עוסקים בפעילות גופנית מעטה, אם בכלל, וזה לא מפתיע בהתחשב בכך שבני האדם הקדומים לא היו צריכים לדרבן את עצמם לעשות כושר במשך שעה. "תנאי חייהם עודדו אותם דווקא לזוז כמה שפחות ולשמר אנרגיה", אומר גהר. "וזה היה בסדר גמור, כי הם ניהלו אורח חיים נוודי וממילא זזו רבה יותר מהאדם המערבי המודרני הטיפוסי".

לא זאת בלבד, טוען ארט מרקמן (Markman), פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס באוסטין, אלא שהנטייה להתמקד בטווח הקצר מעודדת אותנו שלא למתן את עצמנו. כולנו מזניחים את הטווח הארוך במידת מה, ולאנשים אימפולסיביים יש נטייה חזקה אף יותר לחשוב על הטווח המידי. "פעילויות רבות שאנו מפריזים בהן מתוך התלהבות רגעית, ישפיעו עלינו באופן שלילי בעתיד", הוא אומר. "סיגריה בודדת אינה הורגת אותנו. הצטברות הרעלנים לאורך זמן היא שפוגעת בבריאותנו. המערכת המניעה אותנו לפעולה אינה מיטיבה להביא בחשבון את הטווח הארוך. היא פשוט מחליטה: 'זה מה שנראה לי נכון לעשות ברגע זה, אז בוא נעשה זאת'". אפילו התנהגויות שטוב לעשות רק מדי פעם, או פעולות שמהנות בטווח הקצר בלבד, כמו בדיקת מיילים, עלולות להסלים ולהפוך להרגל אובססיבי. עצם המחשבה על גירוי חיובי מעודד התנהגות דיגיטלית קיצונית.

האבולוציה התנתה אותנו לראות את העולם בשחור ולבן במקום להבחין בגוונים של אפור. אם אתם נאלצים לקבל החלטות של חיים ומוות לגבי אחרים בשבריר שנייה, קטגוריות ברורות יועילו לכם. אפילו במצבים פחות מהותיים, חלוקת אנשים לקבוצות עשויה להקל עלינו. קל יותר להכריז "האקס שלי הוא נרקיסיסט דוחה", מאשר לומר: "כן, לאקס שלי יש אלמנטים נרקיסיסטים מסוימים, אבל גם אני תרמתי לדינמיקה שדחפה אותו לעזוב". הערכות מורכבות גובות מאיתנו מחיר מנטלי כבד יותר, ואילו תוויות קיצוניות קל להדביק.

מתחרה בטריאתלון: מאמץ גופני קיצוני. תצלום: באס ואן אויין.

התנהגות מאוזנת

התפישה הרווחת בתנועת הפסיכולוגיה החיובית היא שטיפוח נקודות חוזק והגברת תחושות חיוביות הם מטרות ראויות בכל מצב. אך אדם גרנט (Grant) מאוניברסיטת פנסילבניה ובארי שוורץ (Schwartz) מסווארת'מור קולג' מטילים בכך ספק – הרי איך זה ייתכן כשעקומת ה-U ההפוכה מיטיבה כל כך לתאר את טבע האדם? ואכן, בסקירת מחקרים שהם פרסמו ב-2011 בכתב העת Perspectives on Psychological Science, הם הציגו ראיות המאששות את התפישה לפיה רגשות והלכי רוח "טובים" לא תמיד מועילים לנו.

ההתעקשות להישאר "נאמנים לעצמנו" מונעת מאיתנו להשתנות ולצמוח, ועלולה להוביל אותנו לחשוף מידע אישי ורגיש רב מדי

קחו לדוגמה את מושג האותנטיות. התנהגות מזויפת ושקרים לא יביאו אתכם רחוק, אבל אנשים שטוענים שהם "אמיתיים מאוד" מקבלים בעבודה הערכות ביצועים נמוכות מהממוצע, ויש להם סיכוי נמוך יותר לקבל קידום. ההתעקשות להישאר "נאמנים לעצמנו" מונעת מאיתנו להשתנות ולצמוח, ועלולה להוביל אותנו לחשוף מידע אישי ורגיש רב מדי. גרנט ממליץ לכם לחתור להיות גרסה טובה יותר של עצמכם, במקום להתאמץ לחשוף בפני כולם את עולמכם הפנימי האותנטי.

התובנה הזאת נטועה בחוכמה קדומה: לפי תפישותיו של אריסטו, המוכרות לנו היטב גם כיום, לא טוב להפגין מעט מדי מתכונות מסוימות, כמו אומץ (כלומר להיות פחדן), אך בה בעת לא טוב להפגין יותר מדי מתכונות אחרות (כלומר להיות פזיזים וחסרי זהירות). התעלמות חוזרת ונשנית מרצונותיהם של אחרים משמעותה חוסר ידידותיות, אבל ריצוי יתר של הזולת שקול לכניעות והתרפסות – היו ידידותיים, אבל לא ידידותיים מדי. בקיצור, חפשו מקום טוב באמצע.

מתינות חשובה גם ביניכם לבין עצמכם. התעקשות על הלך רוח חיובי עלולה לפגוע בכם. אנשים אופטימיים מאוד מרוויחים משכורות נמוכות יותר, ואף חיים שנים מעטות יותר, מכיוון שהם מרבים ליטול סיכונים. יתרה מזאת, רמות גבוהות של רגשות חיוביים אינן מעודדים יצירתיות, ואילו רמות ממוצעות של רגשות חיוביים דווקא כן. חוקרים זיהו קשר בין עודף ביטחון עצמי לבעיות בעבודה, בבריאות ואף במערכות היחסים. אפילו לנדיבות ולאמפתיה במינונים גבוהים יש תופעות לוואי שליליות. נדיבות רבה מדי מכלה את זמננו ומרצנו ומובילה לשחיקה, ואילו אמפתיה מופרזת עלולה לפגוע בכושר השיפוט שלנו ולהפריע לנו להתמודד עם מצוקותינו האישיות, או לדרבן אותנו להקריב עוד ועוד מעצמנו – מה שמביא בסופו של דבר יותר נזק מתועלת.

יהיו לכם חיים משמעותיים ומעניינים יותר אם תתחברו לטווח הרגשות המלא שלכם, כולל לרגשות הנחשבים בלתי רצויים מבחינה חברתית, כמו כעס

בספר The Upside of Your Dark Side, הפסיכולוגים רוברט ביסוואס-דינר (Biswas-Diener) וטוד קשדאן (Kashdan) טוענים שיהיו לכם חיים משמעותיים ומעניינים יותר אם תתחברו לטווח הרגשות המלא שלכם, כולל לרגשות הנחשבים בלתי רצויים מבחינה חברתית, כמו כעס. במחקר שפורסם ב-Journal of Anxiety Disorders, מצא קשדאן שאנשים הסובלים מחרדה חברתית חווים כעס רב מהממוצע, אך בה בעת מדחיקים את כעסם יותר מהממוצע.

המסקנה, לפי קשדאן, פסיכולוג מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, אינה שאסור להדחיק כעס. הוא דוגל במתינות ואומר, "יש שפע ראיות לכך שהדחקה קבועה ואוטומטית של רגש מזיקה לנו. אבל הבעה חסרת מעצורים, אימפולסיבית וחסרת טקט של הרגש עלולה לפגוע בנו באותה מידה".

כעס. תצלום: כריסטוס צומפלקס

כשאנו מתעלמים מרגשות לא נעימים (רפלקס הגנתי נפוץ בחברה המערבית בעלת האובססיה לנוחות), אנו גוזלים מעצמנו הזדמנות ללמוד מסימנים ואותות חשובים. קשדאן אומר שהצעד הראשון למיתון רגשותינו הוא לנתח את ההנחות המוקדמות שלנו ולהבין אילו מבעים רגשיים הם היעילים ביותר במצבים שונים. "אנחנו צריכים לזהות את ה'חותמות' ההתנהגותיות שלנו. לאילו רגשות אנחנו אלרגיים? זכרו שההקשר התרבותי והחברתי עשוי לשנות את התועלות והעלויות של התכונות השונות".

כשאתם כועסים, אינכם חייבים להשתלח בזולת באותו רגע, אומר קשדאן. "אבל גם אין צורך להרגיע את עצמכם בכוח. אתם צריכים להיות מודעים לכך שהכעס הוא אות האומר שמישהו או משהו מונעים מאיתנו לממש את אחת המטרות שלנו. אולי מדובר באות כוזב, אבל אם אתם מעריכים שהוא מדויק, נסו להגיב ולהסיר את המכשול ביעילות.  כעס הוא כלי שאנחנו רוצים להוסיף לארגז הכלים הפסיכולוגי שלנו. אם לא תבינו גם את המניעים האנוכיים וגם את המניעים האלטרואיסטים של הזולת, לא תסתדרו היטב עם אחרים", הוא מוסיף. "הבנת שני הצדדים תאפשר לכם להתמודד בגמישות עם מגוון אנשים במגוון מצבים".

אהבה משוככת

האהבה מטבעה לובשת צורות קיצוניות: מחקרים נוירו-כימיים רבים מלמדים שבמהלך שלב ה"הידלקות", הגוף שלנו מייצר רמות גבוהות של נוראפינפרין, דומפין, וטסטוסטרון, ולכן אנו נכנסים למצב אופורי ונמשכים לאהובנו החדש כאילו הוא סם. המנגנון הזה התפתח כדי להבטיח שנתרבה. המשימה הזאת חשובה כל כך, עד שאינה מותירה מקום לפעולות בלתי נחרצות. במהלך השנתיים הראשונות לקשר, פחות או יותר, ההידלקות הזאת מתחלפת בשלב ה"התקשרות", המתאפיין בעלייה בווזופרסין ובאוקסיטוצין, ובתחושות של ביטחון ושביעות רצון התופסות את מקומה של התשוקה שלוחת הרסן.

אבל יש אנשים, בייחוד כאלה שאהבתם אינה מושֶבת, שנותרים במשך שנים במצב של התאהבות כפייתית – דרוכים יותר אך גם חרדים יותר ומעוּנים יותר – ואינם מסוגלים להשתחרר משדה המשיכה של מושא אהבתם. אלברט ווייקין (Wakin) מאוניברסיטת סֵייקְרֶד הארט שבקונטיקט, מומחה להתאהבות כפייתית (limerence), רואה זאת כשילוב של הפרעה טורדנית-כפייתית והתמכרות (לאדם אחר). הוא מדווח כי חמישה אחוזים מהאנשים שסובלים מהתאהבות כפייתית מתקשים להתנער ממנה. לעתים הם אף מתקשים לתפקד בחיי היומיום ומבלים עד תשעים וחמישה אחוז מזמנם במחשבות על אהובם. המדיה החברתית אף מלבה את הנטיות האלה כי היא מספקת להם עדכונים מתמשכים לגבי מושא האובססיה ותמונות שלו.

תשוקה. זוג רוקד טנגו בבואנוס איירס. תצלום: חואן אנטוניו סגל.

באחד המחקרים העוסקים בנושא זה מצאו חוקרים שאנשים החווים דחייה בעודם בשלב ההידלקות הראשונית עלולים לחוות תחושות עמוקות של אובדן ודיכאון (כאב הלב שרובנו מכירים) ואף לפנות להתנהגויות הקיצוניות ביותר: התאבדות או רצח. אזורי המוח המופעלים אצל אותם אנשים החווים ייאוש רומנטי, הם אלה המופעלים גם אצל מכורים לקוקאין. החוקרים מסכמים ואומרים שממצא זה עשוי להסביר מדוע אנשים יציבים בכל מובן אחר בחייהם, מפתחים אובססיה בעקבות דחייה כואבת.

תגובה אמביוולנטית מצד מושא האהבה אינה דחייה מפורשת, אבל היא עלולה להוסיף דלק למדורה המכונה בפי חוקרים "נרטיב האהבה הנכזבת". בספרה Unrequited: Women and Romantic Obsession כתבה ליסה פיליפס (Phillips) על אמונתה העזה שסיפור האהבה האבוד שלה יסתיים בסוף טוב. היא התאהבה בגבר תפוס שנתן לה את התחושה שאולי הוא יחליט לעזוב את החברה שלו למענה. היא פיתחה אובססיה כלפיו ולא יכלה למנוע מעצמה להתקשר אליו, לשלוח לו הודעות ולעקוב אחריו. "אני הייתי אחראית להתנהגות הקיצונית שלי", אומרת פיליפס. "ואני זאת שהרשיתי לאיש הזה להתייחס אלי רע כל כך וספגתי את זה. אני מבינה עכשיו שרגש קיצוני כלפי אדם אחר אינו קשור בכלל ליכולת שלכם לנהל מערכת יחסים ארוכת טווח מספקת. כשאתם נקלעים למצב של אהבה א-סימטרית, חשוב לשים לב ל'למה'".

בקצה השני של ספקטרום האהבה נמצאים אלה שנמנעים ממנה, אף שהם זקוקים לה. הרצון להשתייך לאחר ולהיות קרוב אליו הוא אוניברסלי, אבל אנשים בעלי סגנון התקשרות "נמנע" (בניגוד לסגנון התקשרות "בטוח" או "אמביוולנטי") נוטים להרחיק מהם אחרים כשהם חשים שעצמאותם נמצאת תחת איום. סגנון ההתקשרות, המתגבש בילדות, הוא הדרך שבה אנו נוטים להגיב לזמינותם של בני זוג או בני זוג פוטנציאליים. חוקרים מעריכים שבערך עשרים אחוז מהאוכלוסייה היא בעלת סגנון היקשורת הימנעותי. הפסיכיאטרים אמיר לוין ורייצ'ל ס. פ. הלר (Heller), מחברי הספר Attached, ממליצים לאנשים כאלה למצוא בני זוג בעלי סגנון התקשרות בטוח, כיוון שבן זוג בעל סגנון התקשורת חרד ירגיז אותם ללא הרף. מודעות לדפוסי ההתנהגות שלנו עשויה, עם הזמן, לעזור לנו לשבור את הדפוסים האלה, או לפחות ללמוד לחיות איתם באושר.

אהרון בן-זאב, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה, אומר שכדי לנטרל את השאיפה הלא מציאותית למערכת יחסים ארוכת טווח המתאפיינת בתשוקה בלתי פוסקת ובהקרבה אישית אצילית, מומלץ לאמץ גישה של "אהבה עדינה" – כלומר לפתח קשר המתאפיין ברוגע, אכפתיות, אדיבות ונאמנות. זהו תפריט קבוע וחיוני של הנאות פשוטות. לעתים, בטווח הארוך, קל יותר להגיע למתינות אם מתבלים את התשוקה המופחתת ברגעים מזדמנים של תשוקה עזה (או לפחות תזכורות ורודות להתאהבות הראשונית).

גם לאכול צריך במידה

מתינות דורשת מאיתנו לא לבכר חלק אחד מחיינו על פני כל השאר, אלא להביט בתמונה הרחבה כדי שנוכל לבחון אם יש סדר העדיפויות שלנו מאוזן. עיסוק מופרז באוכל, לדוגמה, אינו רק קיצוני, אלא גם בלתי יעיל. "האוכל שאנו אוכלים והשתייה שאנו שותים אינם הדברים היחידים המשפיעים על בריאותנו ועל אורך חיינו", אומרת סוזן מקווילן (McQuillan), תזונאית ועיתונאית אוכל. "גם התעמלות חשובה, וגם היבטים אחרים של אורח חיינו, רמות הלחץ שלנו, וההיסטוריה המשפחתית. יש אנשים ששמים דגש רב מדי על תזונה וחושבים שהם שולטים בבריאות שלהם באופן מושלם דרך המזון. כולנו שמענו על אנשים שחיו עד גיל תשעים ומשהו למרות שאכלו מדי יום מזון תעשייתי מוכן".

"החוק הקלאסי של התזונאים הוא שאין מזונות טובים ואין מזונות רעים, וצריך לאכול במתינות", אומרת מקווילן. "יש מזונות שאינם מספקים לגוף את החומרים הכי טובים, אבל הם עדיין מספקים לנו אנרגיה. כשהבת שלי הייתה קטנה, אכלנו אוכל בריא רוב הזמן, ולכן לא דאגתי כשהיא זללה במסיבות יומולדת".

הגישה הזאת נשמעת סבירה, אבל לפעמים אנחנו מאבדים שליטה על התאוות שלנו, מכיוון שאנו חיים בסביבה שבה ניתן לקנות בכל פינה חטיפים שהונדסו במיוחד לזלילה, כמו צ'יטוס או עוגיות אוראו. לפעמים קשה יותר להכין ארוחות מאוזנות מאשר לפנות לאפשרויות קיצוניות כמו מזון מעובד או הכנת תפריט "בריא" שמצמצם את אפשרויות הבחירה. במקרים רבים, מזונות בריאותיים-כביכול אינם בריאים כלל: אמנם מקרר מלא במיץ סחוט בבקבוקים נאים הוא יפה לעין, אבל "ניקוי הרעלים" הבלתי פוסק הזה עלול להציף את גופכם בסוכר.

ובכל זאת יש לזכור שהניסיון לאכול במתינות אכן עלול להוביל אותנו לתפריט מגוון אבל גרוע יותר מאשר תפריט פחות מגוון המתמקד בפירות, ירקות וחלבונים רזים. מחקר מ-2015 שנערך במרכז למדעי הבריאות באוניברסיטת טקסס ביוסטון מצא שגיוון בתפריט, או אכילה של סוגי מזון שהדמיון ביניהם מועט יותר, עשויים להוביל לאיכות מזון נמוכה ולבריאות מטבולית רעה יותר מאשר תפריטים אחרים. אבל אם אתם יודעים שממילא אינכם מתכוונים לאכול רק בריא, השאיפה לגיוון עשויה לעזור לכם לשלוט בתשוקה לג'אנק פוד.

המבורגר וצ'יפס. מותר לפעמים. תצלום: סוזנה לוקאס הופמן

אסטרטגיית המתינות שמקווילן מציעה לחובבי המתוקים היא לעולם לא לקנות עוגיות, אף על פי שהיא עצמה נוהגת לאפות עוגיות. "אל תאמרו לעצמכם שאסור לכם לאכול ממתקים אף פעם, כי אתם פשוט תתמרדו ותפריזו", היא אומרת. מחקר שבחן אנשים בדיאטה, מאשש את עצתה: מי שהרשו לעצמם יום אחד שבו מותר להם "לרמות" קצת ולאכול מתוקים, שמרו על מוטיבציה רבה יותר לאורך הדיאטה והיו במצב רוח טוב יותר לאורך הדיאטה. מחקר נוסף שהתפרסם ב-Journal of Health Psychology ב-2015 מצא שאנשים בדיאטה צורכים אחרי התעמלות קלוריות רבות יותר מאנשים שאינם עושים דיאטה, ובכך מבטלים את כל המאמץ שהשקיעו.

מתינות וקשיבות הולכות יד ביד: מחקר מ-2016 בראשות ג'ניפר דוֹבֶּנְמיר (Daubenmier) מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו מלמד כי מודעות לאירועים שאנו חווים באותו רגע והתענגות על המזון שאנו אוכלים, עוזרות לנו לקבל החלטות טובות יותר ולהבין מתי אנחנו רעבים, מסופקים או מלאים.

השפעותיו המשחררות של אלכוהול מקשות עלינו מאוד לצרוך אותו במתינות. אבל התנזרות מוחלטת היא גישה מחמירה מדי עבור חלקנו ועלולה להוביל לכישלון – משקה אחד יכול להוביל לחזרה לשתייה מופרזת. בסקירה מקיפה שהתפרסמה בכתב העת Clinical Psychology בנושא "מזעור נזקים" – גישה שבמסגרתה מטפלים עובדים עם אלכוהוליסטים על הגבלת כמות השתייה שלהם – נמצא שהטיפולים האלה אכן עוזרים לחלק מהמטופלים, מכיוון שהמטפלים אינם רואים את השתייה המופרזת במונחים של שחור ולבן, או של הכול או כלום.

הרגלי עבודה מבוּקרים

חסידי החלום האמריקני מאמינים שהסוד להצלחה הוא עבודה עד כלות כוחותינו. אבל גרנט ושוורץ, בניתוח שערכו לגבי שכיחות השפעותיה של עקומת ה-U ההפוכה, מצאו ראיות חזקות לכך שמתינות מביאה לתוצאות חיוביות גם בעבודה. לדוגמה, "נטיית למידה" היא המידה שבה מנהלים מעודדים את עובדיהם ללמוד ולרכוש מיומנויות ביוזמתם. אחד המחקרים שגרנט ושוורץ מצאו בחן צוותי ניהול בחברות מרשימת Fortune 100 ומצא שצוותים בעלי נטיות למידה מתונות (כלומר לא חזקות ולא חלשות) מניבים את הרווחים הגבוהים ביותר.

במחקר קודם בראשות אלן לנגר (Langer) מהרווארד, ביקשו החוקרים מהנבדקים לתרגם משפטים לשפה מומצאת חדשה. הנבדקים שתרגלו את השפה במתינות לפני המטלה טעו פחות מהנבדקים שתרגלו אותה בהרחבה ומהנבדקים שלא תרגלו כלל. רמות ידע גבוהות עלולות לגרום לנו להיקשר יותר מדי לצורות חשיבה מסורתיות בתחומים שונים – באמנות, במדע ובפוליטיקה; משרה בעלת רמת מורכבות גבוהה עלולה להחריף את הלחץ, השחיקה ואי-שביעות הרצון שאנו חווים; דקדקנות יתר מובילה לביצועים רעים יותר בעבודה, ובייחוד בעבודות פשוטות שבמסגרתן לא משלמים לנו על פרפקציוניזם.

מקומות עבודה רבים בודקים כמה זמן אנו נשארים במשרד ואיך אנו מבלים את זמננו. בנקאי צעיר שאוכל צהריים ליד השולחן נתפש כקרייריסט נחוש, ואילו עמיתיו הרעשנים שאוכלים בנינוחות בחדר הישיבות, צוחקים ומרכלים, זוכים ליחס עוין מהמנהלים. "אנשים המגיעים מתרבויות שמייחסות חשיבות רבה יותר מאשר התרבות האמריקאית למערכות יחסים ולקשרים חברתיים, מזדעזעים מהמחשבה שאנו אוכלים לבד מול המחשב", אומר מרקמן. מחקרים מלמדים שאינטראקציה חברתית משפרת את מצב הרוח ועוזרת לנו לחשוב בכיוונים חדשים ובדרכים שעשויות לשפר את ביצועינו לאחר ארוחת הצהריים.

הפסקת אוכל. תצלום: תומס הוק.

מרקמן מעודד אותנו גם לקחת פסק זמן מהמטלות שאנו מבצעים. "כדי לחשוב ביעילות צריך, בין היתר, לעסוק בפעילויות שלכאורה אינן קשורות למטלה שאנו עוסקים בה באותו רגע, אבל מקנות לנו תובנות חדשות לגבי עבודתנו", הוא אומר. "חוץ מזה, יום עבודה ארוך מדי פוגע במשאבים אחרים התורמים לשביעות רצון מהחיים, כמו מערכות יחסים. מחקרים רבים מלמדים שמצב רוח חיובי משפר את התפוקה ומגביר את היצירתיות. לכן, כשאנחנו עושים דברים שמשפרים את שביעות רצוננו מהחיים, אנו משפרים בעקיפין את יעילותנו בעבודה".

יש לא מעט אנשי מקצוע פעלתנים ובולטים שמקפידים על גמישות ושעות פנאי בסדר היום שלהם. סטיבן קינג כותב מספר שעות בבוקר, אבל לפעמים הוא בכלל לא חוזר לשולחן העבודה אחרי הצהריים; אומרים שאפילו צ'רלס דרווין הקדיש מדי יום ארבע שעות בלבד למטלות רציניות; ולפי חוקר המוח ג'וש דייוויס (Davis), מחבר הספר Two Awesome Hours, אפשר להסתפק אפילו בפחות שעות, כל עוד התנאים הקיימים – למשל, כל עוד איננו עייפים או רעבים – עוזרים לנו להגיע לתפוקת שיא.

אדם יצירתי המתמסר לפרויקט ובקושי עוצר לשתות כוס מים, הוא בוודאי דמות מרתקת, וייתכן שיש מוחות דגולים שעבדו כך. אבל חוקרים מבחינים בין תשוקה "אובססיבית" לתשוקה "הרמונית", ומעדיפים את הסוג השני. סקוט בארי קאופמן (Kaufman), המנהל המדעי של "מכון הדמיון" באוניברסיטת פנסילבניה, מסביר שאנשים שעוסקים באובססיביות במטלה כלשהי, מתקשים להתנתק ממנה. ההרגלים שלהם מגדילים את הסיכון לשחיקה. לעומת זאת, חוקרים זיהו מתאם בין תשוקה הרמונית לבין התמסרות חיובית ונעימה לפעילות שבה אנו עוסקים.

להעז להיות ממוצע

כדי לצעוד בשביל הביניים יש צורך בחשיבה ובתכנון. מרקמן, מחבר הספר Smart Change, מציין שעלינו להקשות על עצמנו בכוונה לבצע דברים מסוימים. "המערכת המוטיבציונית טובה מאוד בהכשרת הקרקע לפעולה. כשממש מתחשק לנו גלידה, אנחנו נעשים רגישים למידע שקשור לרכישת גלידה. כשירדתי הרבה במשקל לפני חמש עשרה שנה, גיליתי למרבה התדהמה שכשאין במקפיא גלידה, אי אפשר לאכול אותה".

מרקמן מחיל את גישתו המתונה על תחומים רבים בחייו. לו ולאשתו יש הסכם: הם אינם לוקחים את הטלפונים שלהם למסעדות כדי שלא יתפתו להציץ. ואם הילדים שלו רוצים לשבת במושב הקדמי במכונית, הם צריכים להניח את הטלפון שלהם בצד, כדי שיוכלו להיות בני שיחה פעילים.

כשמאמצים את המוטיבציה הפילוסופית הנכונה, קל יותר להחליף הרגלים רעים בהרגלים טובים ולייצר מנגנונים בריאים לחיים מתונים. אם חשוב לכם לשמור על גמישות בכל הקשור למטרות חייכם; אם אתם מוקירים את מערכות היחסים שלכם עם יקיריכם; אם אתם מקפידים על דיוק בחשיבה ובדיבור; אם אתם שואפים להבין את נקודת מבטו של הזולת; אם אתם מתנגדים לצורות חשיבה עצלניות ופשטניות ולפעולות הנעשות ללא מחשבה - הרי אתם חסידים אמיתיים של שביל הביניים.

מתינות בכול – אפילו במתינות

לכל כלל יש יוצא מן הכלל, וגם לקיצוניות יש זמן ומקום.

איש האשכולות סמואל ג'ונסון נכנס פעם למסיבה, ומישהו אמר לו, "תרצה מעט יין?" ג'ונסון ענה, "איני מסוגל לשתות מעט. ההתנזרות קלה לי כשם שהאיפוק קשה לי". כשגרטשן רוּבין (Rubin), מחברת הספר Better Than Before, קראה את האנקדוטה הזאת, היא זיהתה בה מיד את עצמה (אם כי הקושי שלה הוא עם סוכר, לא עם אלכוהול). מכאן צץ במוחה הרעיון לחלק אנשים, למטרות עזרה עצמית, ל"מתנזרים" ול"מתונים".

"ההבחנה הזאת קשורה לאופן שבו אנו מתמודדים עם פיתויים עזים, כי כולם יכולים לנהוג במתינות כשמדובר בפיתויים קלים", אומרת רובין. "אני מתנזרת לחלוטין מסוכר, אבל אין לי שום בעיה לאכול חטיפים מלוחים ולהפסיק". אנשים מניחים שרובין מתנזרת כי יש לה כוח רצון רב. "האמת היא שאין לי מספיק כוח רצון לאכול מעט סוכר ולעצור. קל יותר לא לאכול מתוק בכלל". החרם על סוכר משחרר אותה מהמשא ומתן הפנימי הבלתי פוסק לגבי כמות הסוכריות, הבראוניז והעוגיות שמותר לה לאכול.

"מה שחשוב זה לא מה עזר לאיזה מיליארדר, אלא מה עוזר לכם".

קרלין פלורה (Flora) היא עיתונאית ועורכת לשעבר ב-Psychology Today. היא מחברת הספר “Friendfluence: The Surprising Ways Friends Make Us Who We Are".

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2017 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.

The original article appeared here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: דונאט עם שוקולד וקוקוס מסוכר. תצלום: בריאן