הזהו קוף?

כאשר מתבוננים בשימפנזים קשה שלא לחוש אמפתיה עמוקה. חוקרים רבים סבורים שיש קרבה של ממש בין האדם לשימפנזה, הם אף מרשים לעצמם לטעון שהדרך הטובה ביותר להבין את האדם המודרני היא דרך התבוננות בשימפנזה. תורידו את המסכות מהאדם ותקבלו שימפנזה.

הנחת המוצא של חוקרים אלו אינה אבולוציונית במובן הפשוט, כלומר שיש רצף בין השימפנזה לאדם, אלא מה שנהוג להגדיר היום, בהכללה מעט גסה, כנאו-דרוויניזם. נציגה המובהק של גישה זו היא ריצ׳רד דוקינס שכותב בספרו ״הגן האנוכי״ (בתרגום עמנואל לוטם): "אנו, ועמנו כל בעלי החיים, איננו אלא מכונות שיצרו הגנים שלנו". לפי גישה זו אנחנו עבדי הגנים, ומכאן שאם יש קרבה גנטית בין האדם לבין השימפנזה אז התבוננות בשימפנזה מלמדת אותנו רבות על אודות האדם.

כמו אפלטון ואריסטו: ההבדלים זעירים, לא? תצלום: פרנצ'סקו אונגרו

הנחת מוצא נוספת של חוקרים אלו היא שיש קשר סיבתי, במובן החזק, בין גֵן מסוים להתנהגות מסוימת. עוד לפני שנכנסים לעומקם של דברים, ראוי להזכיר את דבריה של הביולוגית והפילוסופית חוה יבלונקה בספר ״אבולוציה בארבעה ממדים״ שכתבה עם מריון ג׳ למב (בתרגום ברוריה בן ברוך):

״לרוב יש מתאם בלבד בין נוכחותו של רצף דנ"א מסוים ובין נוכחותה של התכונה. בדרך כלל לא ברור כלל שקיים קשר סיבתי בין רצף הדנ"א ובין התכונה, וכמעט תמיד ברור לגמרי שה'גֵן' איננו תנאי מספיק ואף לא תנאי הכרחי להתפתחותה של התכונה״.

במאמרו "גנים. זה לא הכול בחיים" ארז בראון מנסח רעיון דומה:

״אין ספק כי הפנוטיפ של אורגניזם מוגדר בצורה רחבה על־ידי האפשרויות הטמונות ב־ DNA שלו. זבוב לא יתחיל לכתוב ספר, ושימפנזה לא תפצח בשיר. אולם אין זה אומר כי ה־ DNA קובע חד־ערכית, באמצעות הגנים, את תפקודו של האורגניזם האינדיבידואלי. למרות ההבטחות, עד היום נמצאה התאמה קטנה ביותר בין השונות הפנוטיפית של אינדיבידואלים לבין השונות הגנטית שלהם״.

בעוד שהבסיס הגנטי המשותף של כלל בני האדם עומד על 99.5% הרי שמבחינה גנטית הקרבה של בני האדם לשימפנזה נאמדת ב-98.4% ולפחות על פניו זה נשמע קרוב מאוד

בספרו "השימפנזה השלישי" טוען ג'ארד דיימונד שלפחות מנקודת מבט גנטית האדם והשימפנזה שייכים למשפחה אחת. בעוד שהבסיס הגנטי המשותף של כלל בני האדם עומד על 99.5% הרי שמבחינה גנטית הקרבה של בני האדם לשימפנזה נאמדת ב-98.4% ולפחות על פניו זה נשמע קרוב מאוד. מנקודת מבט נאו-דרוויניסטית, שאימצה באופן מוחלט את ההוויה הטכנו-מדעית, הקרבה הגנטית בין האדם לבין השימפנזה מסבירה את הדחף שלנו להבין את השימפנזה, דחף שמתעצם לנוכח העובדה שהמינים שהתקיימו בין השימפנזה לאדם המודרני נכחדו.

לטענתו של האנתרופולוג מייקל גיליירי השימפנזה הוא ההוכחה שאלימות אינה תוצר של הציוויליזציה אלא תופעה ששורשיה עמוקים בהרבה. הדבר נכון במיוחד כשמדברים על הזכר. בספרו ״הצד האפל של הגבר״ (בתרגום עמנואל לוטם) מנסה גיליירי לבסס את הטענה שאף כי "נשים וגברים שווים בערכם האנושי ובזכויותיהם המשפטיות" הרי, שמנקודת מבט ביולוגית-אבולוציונית, "תינוקות זכרים ונקבות מתנהגים כאילו תוכנתו למלא תפקידים נבדלים לחלוטין. ממש כאילו הגברים רעים מבטן ומלידה". גיליירי מתעקש שאין מדובר באינדוקטרינציה תרבותית: יש טבע אנושי, טוען גיליירי, ואצל גברים מדובר בטבע רע, כלומר, טבע אלים ורצחני.

האם זהו טבעם של גברים? כך, מהטבע? "ישו מוכתר בכתר קוצים" (המאה ה-16), היירונימוס בוש, תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

גיליירי מתרכז במין וברבייה ובעיקר בתוצאות הגנטיות של המאבק בין הזכרים על הזכות להזדווג. לטענתו, הפער בין מידת ההשקעה בפועל במציאת פרט להזדווג איתו בין הזכר לנקבה מוביל לתחרות קשה בין הזכרים השונים. התוצאה היא זכרים אלימים יותר – השימפנזה הוא דוגמה לכך:

״השימפנזים בטבע חושפים בפנינו את ההקשרים הטבעיים של הטריטוריאליות, המלחמה, שיתוף הפעולה בין הזכרים, הסולידריות והשתפנות [שיתוף], הנפוטיזם, הסקסיזם, הקסנופוביה, רצח התינוקות, רצח הבוגרים, הקניבליות, הפוליגמיה והתחרות על הזדווגות בין קבוצות שארוּת של זכרים – התנהגויות שלבשו צורה במהלך האבולוציה מכוח הברירה הזוויגית״.

חוקרים רבים מדברים על מבנה תרבותי המשותף לאדם ולשימפנזה – מבנה תרבותי שנעוץ באינסטינקט טבעי

גיליירי טוען שניתן להעמיד את המבנה התרבותי על יסוד האינסטינקטים הטבעיים שלנו. לטענתו, תרבות מבוססת על "יסודות טבעיים" והיא מסבירה הן את ההזדהות עם הקבוצה והן את הרצון להשמיד קבוצות אחרות – ומדובר בשני צדדים של אותו מטבע. לפי גיליירי, אין מדובר באיזו המצאה חדשה של האדם, כי אם במבנה תרבותי המשותף לאדם ולשימפנזה – מבנה תרבותי שנעוץ באינסטינקט טבעי. מחקרים שנעשו בשבטים של ציידים-לקטים מגלים שגם אצלם כמו בקרב השימפנזים, הזכר נשאר בקבוצת המוצא שלו ואילו הנקבות עוברות בין קבוצות. גיליירי סבור שתופעה זו, הישארות הזכרים, "הכשירה את הקרקע ללוחמה השיתופית של קופי האדם".

גם דיימונד קושר באופן ישיר בין האבולוציה של האדם לקוף הרצחן. לקטים-ציידים, חברות חקלאיות מוקדמות, וכל קהילת אדם באשר היא תמיד צדה, רצחה והשמידה. רצח עם לפי דיימונד אינו דבר חדש – זה טבוע בגנים שלנו, נולדנו לתוך זה:

״רצח עם היה חלק מהמורשת האנושית והקדם-אנושית במשך מיליוני שנים... השימפנזים שותפים לנו גם בקסנופוביה [שנאת זרים].... כבר אצל השימפנזים המצויים אנו מוצאים רציחות מתוכננות, השמדה של להקות שכנות, מלחמות כיבוש טריטוריאליות וחטיפת נקבות פוריות צעירות... אילו ניתנו לשימפנזים חניתות ומעט הדרכה בשימוש בהן, אין ספק שהם היו מתקרבים אלינו ביכולות רציחותיהם... התגליות [האלה] כמעט אינן מותירות לנו מאפיינים ייחודיים״.

דווקא מנקודת מבט נאו-דרוויניסטית האופן שבו גיליירי ודיימונד מציגים את הדברים הוא שערורייתי. השניים אינם מפסיקים לדבר על השימפנזה המצוי ומתעלמים מממצאים, שהיו כבר בזמן מחקרם, על אודות השימפנזים הננסיים – הבונובו. אם לדייק, השניים מזכירים את הבונובו אך אינם מתייחסים אליו כשהם מנתחים את הקשר אדם-שימפנזה. הדבר אינו מקרי – כפי שכותב הפרימטולוג והאתולוג פראנס דה-ואל בספרו ״הקוף שבתוכֵנוּ״ (בתרגום איריס ברעם): "התנהגות הבונובו אינה תואמת את הדעה הרווחת לגבי טבע האדם", כלומר, הבונובו אינו מאפשר לנו להחזיק בעמדה הוביסיאנית בנוגע לאדם. עמדה שבאופן לא מפתיע מבוטאת באופן מושלם על ידי דוקינס שטוען כי "הסגולה הראשונה במעלה שיש לצפות לה בגֵן מצליח היא אנוכיות חסרת מעצורים".

בעוד שהשימפנזה המצוי, בעיקר הזכר, הוא אלים ורצחני ואוכל בשר, הבונובו הוא מאמין גדול באהבה חופשית

בונובו הוא שימפנזה ננסי – יש לו קרבה גנטית גדולה מאוד לשימפנזה המצוי – מחקרים עדכניים מראים שמבחינה גנטית הוא קרוב אלינו לפחות כמוהו. בעוד שהשימפנזה המצוי, בעיקר הזכר, הוא אלים ורצחני ואוכל בשר, הבונובו הוא מאמין גדול באהבה חופשית. הבונובו מקיים יחסי מין, הרבה, וכל הזמן ובאינספור תנוחות - זכרים עם נקבות, נקבות עם נקבות וזכרים עם זכרים. המין אצל הבונובו הוא דרך לפתרון סכסוכים, ואמנם, בקרב הבונובו אין כמעט אלימות, אין רצח תינוקות והמתחים הבלתי פתורים הם נדירים. כאמור, אם כולם מזדווגים עם כולם ואין לדעת מי צאצאו של מי – יהיה טיפשי (מנקודת מבט של הגן האנוכי) להרוג ולד שעשוי לשאת חמישים אחוזים מהגנים שלך. לא פחות חשוב, לא הזכרים הם השולטים אלא דווקא הנקבות. באופן אירוני, ובניגוד להשוואה המקובלת בין בני אדם לבין שימפנזים, שימפנזה מבלה את עיקר זמנה על העצים, והבונובו מבלים זמן רב יותר בסוואנה, בהליכה על שתיים.

משפחה של קופי בונובו: פותרים בעיות בדרך אחרת משימפנזים. תצלום: Doris Meta F

התנהגותו של הבונובו אינה תואמת את התפישה של האדם כקוף רצחני, שבאמצעותה אנו מנסים להסביר את שדות הקטל של המאה העשרים

השאלה היא אפוא, מדוע, אם כבר מאמצים גישה גנטית אבולוציונית דטרמיניסטית נאו-דרוויניסטית בניסיון להבין את טבע האדם, מתעלמים מהבונובו. נראה שהסיבות לכך פשוטות למדי: התנהגותו של הבונובו אינה תואמת את התפישה של האדם כקוף רצחני, שבאמצעותה אנו מנסים להסביר את שדות הקטל של המאה העשרים. אם יש בנו גם מהבונובו, אז רצח של בני מינינו אינו כורח אבולוציוני ופירושו שעלינו לקחת אחריות על מעשינו – ואת זה איננו מוכנים לעשות.

לפי גיליירי לא רק המלחמה, אלא גם ההשמדה של כל מי שאינו שייך לקבוצה, היא תוצר של טבע אנושי בסיסי. רצח עם, טוען גיליירי, הוא תוצאה של שני אינסטינקטים אנושיים – הזדהות מוחלטת עם התרבות שלה אנו שייכים ושנאת זרים יוקדת. לדעתו של גיליירי, מעקב אחר זכרי השימפנזה המצוי, מלמד אותנו שאינסטינקט זה טבוע בנו:

״מחקרי השדה על קופי אדם ועל בני אדם מגלים כי הצד האפל באישיותנו הוא מכלול טבוע היטב של אינסטינקטים להרוג, לאנוס, ולשדוד, כל אימת שנראה לנו כי הדבר עשוי להועיל לרבייתנו או לשרידותנו. שנית, חלק גדול מההיסטוריה שלנו מתמקד בסכסוכים בין ׳מאגרי גנים׳ אשר החליט, כקבוצה חברתית, לנצל עד תום את האסטרטגיות הפרימיטיביות האנוכיות מאין כמוהן הללו״.

ההתעלמות של גיליירי מהבונובו מטרידה במיוחד דווקא נוכח המודל הרדוקטיבי שמצמצם את ההיסטוריה האנושית למאבק בין גנים על פי תפישתו של דוקינס. גיליירי טוען שהאדם חולק עם השימפנזה המצוי את מודל הישארות הזכרים בלהקה ואת התניידות הנקבות בין הלהקות. כך קורה שהקרבה הגנטית בין הזכרים גדולה בהרבה מהקרבה הגנטית בין הנקבות. על פי גיליירי, במחקרים על אודות שבטים של לקטים-ציידים מתגלה התנהלות דומה. לכאורה מאפשרת לו עובדה זו לקשור את הזכר האנושי לשימפנזה המצוי ולהתעלם מהבונובו. אלא שכאן נתקלת התזה של גיליירי בבעיה משום שכפי שכותב דה-ואל: "בטבע, נקבות הבונובו הן אלה שנודדות – הן עוזבות את הקבוצה בגיל ההתבגרות. הזכרים נשארים בקבוצה ונהנים מחברתה והגנתה של אמם". כך גם בקרב השימפנזה המצוי. ואף על פי כן, התנהגותו של הבונובו שונה לחלוטין. בנקודה זו קשה למצוא הצדקה להתעלמותו של גיליירי מהבונובו.

היחס בין זכרים לנקבות בקרב הבונובו הוא אחד לאחד, ואילו בקרב השימפנזה המצוי היחס הוא שתי נקבות על כל זכר. משתמע מכך כי ישנה תמותה גדולה יותר של זכרים. ככל הנראה בעיקר בשל מלחמות פנימיות אשר נמנעות במודל הפוליטי של הבונובו

אמנם, קשה לטעון לטובת שליטת נקבות נוסח הבונובו בקרב האדם (גם אם יש מספר עדויות לשבטים שאימצו מודל זה), אולם גם התיאור של האדם כזהה לקבוצת שימפנזה מצוי, רחוק מהמציאות. לדוגמה, היחס בין זכרים לנקבות בקרב הבונובו הוא אחד לאחד, ואילו בקרב השימפנזה המצוי היחס הוא שתי נקבות על כל זכר. משתמע מכך כי ישנה תמותה גדולה יותר של זכרים. ככל הנראה בעיקר בשל מלחמות פנימיות אשר נמנעות במודל הפוליטי של הבונובו – בין היתר משום שאין בין הזכרים תחרות מתמשכת וקבועה על השליטה בקבוצה. זו כבר עדות ראשונית לכך שלשיווי המשקל שנוצר בלהקת בונובו יש יתרונות. גם העובדה שזכרים קנאים אינם רוצחים את הצאצאים מחזקת את היתרונות שבמצב זה – מדובר, כך נראה, באסטרטגיה יציבה וחזקה.

האדם תמיד החשיב מאוד את המיניות: צלמית של אלת פריון, התקופה הנאוליתית (7000-6100 לפנה"ס), כרמאנשאה, איראן, המוזיאון הלאומי של איראן. תצלום: ויקיפדיה

שיטת הארגון של חברת האדם מושתתת על שילוב ייחודי של שלושה מאפיינים: אחוות זכרים; אחוות נקבות; המשפחה הגרעינית. המאפיין הראשון משותף לנו ולשימפנזים, השני משותף לנו ולבונובו, השלישי ייחודי לנו בלבד

"ההבדל הבסיסי בין שני קרובי המשפחה הקרובים לנו ביותר", כותב דה-ואל, הוא "שהאחד פותר סכסוכים מיניים בעזרת כוח, והשני פותר סכסוכי כוח באמצעות מין". למרות ההתנהגות השונה, לא ברור עד כמה שונה האינסטינקט של הבונובו מהאינסטינקט של השימפנזה המצוי – מדובר בשני מינים קרובים מאוד, כמעט זהים מבחינה גנטית, שמתנהגים בצורה שונה מהותית. נראה שבשלב זה עלינו לשאול מהו "אינסטינקט טבעי"? דה-ואל, עונה: "כבר אינני יודע כיצד לפרש אותה [את המילה אינסטינקט] לאחר שנים רבות של מחקר, כי התנהגות טבעית מלידה שאין עליה השפעות היא דבר שאי אפשר לאתר כלל".

נחזור אפוא למודל של השימפנזה המצוי אל מול מודל הבונובו, ונזכיר, שוב, שמבחינה גנטית שניהם קרובים אלינו במידה שווה. לפי דה-ואל, האדם לא אימץ אף אחד מהמודלים הללו: "שיטת הארגון של חברת האדם מושתתת על שילוב ייחודי של שלושה מאפיינים: אחוות זכרים; אחוות נקבות; המשפחה הגרעינית. המאפיין הראשון משותף לנו ולשימפנזים, השני משותף לנו ולבונובו, השלישי ייחודי לנו בלבד".

ראינו שגיליירי מתרכז בעיקר בתחרות הזוויגית – אלא שבפועל אין הזכר האנושי הממוצע בר השוואה של ממש עם זכר שימפנזה מצוי או עם זכר בונובו מצוי. האדם הוא גם וגם ועוד קצת משלו. לטענתו של דה-ואל: "מערכת היחסים האינטימית בין הזכר לנקבה, שהזואולוגים מכנים 'התקשרות זוגית', טבועה בעצמותינו". אצל האדם הדבר בא לידי ביטוי באשכים קטנים במידה ניכרת מאלו של קרובי משפחתנו. דה-ואל אף טוען שהמחויבות הזו, וההשקעה המשותפת בוולד, הובילו את ההומו סאפיינס למעמדו הנוכחי.

אלימות בנוסח השימפנזים קדמה למלחמותיה של האנושות וסללה את הדרך לקראתן ועל כן ניתן לראות בבני האדם המודרנים ניצולים המומים של תוקפנות קטלנית ומתמשכת בת חמישה מיליוני שנים - (ריצ'רד רנגהם, אנתרופולוג ופרימטולוג)

בנקודה זו אבקש לשאול, האמנם מקרה הוא שגם דיימונד וגם גיליירי פותחים בשימפנזה ומסיימים ברצח-עם, או בלשון אחר, האמנם נפטרנו מהסיבה התכליתית נוסח אריסטו? אכן, קשה להתעלם מהממצאים על אודות השימפנזה המצוי, כך למשל, חוקרים בפארק גומבה בטנזניה עקבו אחרי קבוצה של שימפנזים זכרים שגדלו בצעירותם יחד ומאוחר יותר התפצלו לשתי קבוצות. למרות הקרבה הראשונית, לא היססו השימפנזים לאחר הפיצול, כשנפגשו בקו הגבול והגיעו לעימות אלים, לרצוח זה את זה ולשתות את דם הנרצחים. תיאור זה מזכיר טיהורים אתניים. על הרקע הזה טוען האנתרופולוג והפרימטולוג ריצ'רד רנגהם כי: "אלימות בנוסח השימפנזים קדמה למלחמותיה של האנושות וסללה את הדרך לקראתן ועל כן ניתן לראות בבני האדם המודרנים ניצולים המומים של תוקפנות קטלנית ומתמשכת בת חמישה מיליוני שנים". אך האם יש ממש בטענה זו?

זרע הרג והרס, כבש עוד ועוד שטחים, התנפל על שכניו ועש בהם שמות: האם גם נפוליאון הוא ניצול המום של תוקפנות קטלנית בת 5 מיליוני שנים? דיוקן מאת ז'אן-לואי דויד (1812), תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה

אל לנו להתעלם מהממצאים שמראים כי במפגש בין שתי קבוצות בונובו, כפי שתועד בקונגו, הקבוצות לא נלחמו ולא ניסו להשמיד זו את זו. אמנם היו צרחות, מרדפים וכדומה, בעיקר בין זכרים, אך לא נצפתה אלימות של ממש. כבר בחמש עשרה הדקות הראשונות של המפגש נצפו יחסי מין בין זכרים לנקבות של שתי הקבוצות ובין נקבות לנקבות משתי הקבוצות. הזכרים נותרו די עוינים או אדישים אלה לאלה, לעתים אף פגעו קלות זה בזה, אך קיימו גם מגעים של שפשוף אחוריים.

איני טוען שמבחינת השוואתית מתאים מודל הבונובו להומו סאפיינס יותר ממודל השימפנזה המצוי, אבל, בבואנו לבחון את השושלת שלנו ראוי שלא נתעלם ממנו – ובמילותיו של דה-אל: "ייתכן שהאב הקדמון המשותף לבני האדם ולקופי האדם היה דמוי גורילה, דמוי שימפנזה, דמוי בונובו, או שהיה שונה מכל אחד מן המינים החיים כיום בעולם".

אי אפשר לעשות רדוקציה של האדם לשימפנזה מצוי, גם לא לבונובו, יש בנו מזה וגם מזה ונוספים מאפיינים דקים הייחודיים לנו

אי אפשר לעשות רדוקציה של האדם לשימפנזה מצוי, גם לא לבונובו, יש בנו מזה וגם מזה ונוספים מאפיינים דקים הייחודיים לנו. בספרו ״האב, הבן והגֶן״ כותב מאט רידלי כך (בתרגום אוריאל גבעון): "יש מנגנון ליצירת שינויים אבולוציוניים גדולים וקטנים באמצעות שינויים גנטיים קטנים... שינוי פעוט בלבד במקדם אחד ייצור אשד של שינויים באורגניזם... ייתכן שיהיה די בשינויים הללו כדי ליצור מין ביולוגי חדש לחלוטין מבלי לשנות כלל את הגנים עצמם". אותם שינויים מזעריים הם אולי אלו שמאפשרים לנו לכתוב, לקרוא, להיות מוטרדים מחיי חוּצנים והאפשרות שלהם להשתלט עלינו, ובעיקר, לפתח חרדת מוות ואובססיה לגבי העתיד. יש הסבורים שלכן ההבדל בינינו לבין השימפנזים הוא מהותי, ולא עניין של דרגה בלבד.

מספר ההבדלים בין האדם לשימפנזה גבוה לפחות פי עשרה מן ההבדלים שבין שני בני האדם השונים ביותר זה מזה

אבל אפשר להציע אפשרות אחרת שלפיה, מראש, השיח על אודות שוני גנטי של 1.6% בין האדם לשימפנזה הוא דמגוגי ופשטני, שכן ניתן היה לנסח את אותה סוגיה מהכיוון ההפוך: "מספר ההבדלים בין האדם לשימפנזה גבוה לפחות פי עשרה מן ההבדלים שבין שני בני האדם השונים ביותר זה מזה", כך כותב רידלי. אפשר גם לומר ש"ההבדל בין שני בני אדם הוא בממוצע 0.1 אחוז, כך שיש שלושה מיליון אותיות שונות ביני לבין שכני. ההבדל בין האדם לשימפנזה הוא 1.5 אחוז, כלומר, גדול בערך פי 15, הבדל של 45 מיליון אותיות". זאת ועוד, אפשר גם להציע שיטות חישוב אחרות ואז צומח הפער לחמישה אחוזים. מנגד אפשר לטעון "שאנו נבדלים מן הקופים רק באטום יחיד על מולקולת סוכר צנועה, כאשר אנו הננו אלה החסרים את האטום הזה!". אלו מילים ריקות ומספרים חלולים. זו מחשבה פשטנית חסרת תקנה כאשר בפועל "הגנים עצמם אומרים מעט, ומקור הייחודיות האנושית יישאר מסתורי!"

אטום אחד של סוכר משימפנזה? המגוון האנושי מופלא ומסתורי. תצלום: חוסיין נסיב

*

הגנים משחקים תפקיד בחיינו, בכך אין צל של ספק, אך מכאן ועד הטענה שאפשר לעשות רדוקציה של האדם לשימפנזה הדרך ארוכה, ואם כבר שימפנזה למה שימפנזה זכר אלים ולא בונובו טוב לב?

במסה שכותרתה "20 אלף גנים = מגוון אינסופי של תכונות" מנסח הגנטיקאי אריאל דרבסי באופן מדויק להפליא את הפער שבין התפישה המדעית-גנטית-רדוקטיבית את היעדר חופש הבחירה האנושי, לבין התחושה הכול-כך אינטואיטיבית של כל אדם באשר הוא אדם – כולנו בטוחים שיש לנו את היכולת לבחור:

״במודעות שלנו אנו חשים שיש לנו חופש בחירה מלא. אנחנו יכולים בכל רגע נתון להחליט לקפוץ מבניין גבוה ואנחנו מחליטים לא לעשות זאת. לדעתי, במידה רבה התחושה שיש לנו חופש בחירה היא אשליה. גם אשליה זו מוטבעת בנו מסיבות אבולוציוניות. אנחנו די מתוכנתים גם ברמה ההתנהגות שלנו. ברור שהתנהגותנו חשובה ביותר להישרדות. לכן אין זה סביר שהאבולוציה לא עיצבה בתהליך ארוך את נטיותינו ההתנהגותיות. להיפך, סביר שההתנהגות שלנו מעוצבת עד לרמה של ניואנסים דקיקים. זה לא מקרי שאנחנו “מחליטים״ לא לקפוץ מבניין גבוה, וכך גם לגבי התנהגויות פחות קיצוניות כמו לקנות טלפון נייד חדש כל שנה, להתמכר לצפייה ב״האח הגדול״ או לקנות פרחים לאהובתנו. הנטיות ההתנהגותיות הבסיסיות מעוצבות בגנים... בסופו של דבר, חופש הבחירה שיש לנו הוא קטן ביותר. הוא בוודאי יותר קטן ממה שנדמה לנו. יחד עם זאת, מידת חופש הבחירה היא דבר יחסי. במבט חיצוני אובייקטיבי עד כמה שדבר כזה בכלל ניתן, חופש הבחירה שלנו מצומצם ביותר. אבל באותו טווח, שהוא לדעתי קטן ביותר, שבו יש לנו חופש בחירה, החופש הוא אכן מלא״.

בקטע קצר זה אנו רואים איך דרבסי המדען ודרבסי האדם נאבקים זה בזה – השניים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת - אם סטודנט ולא פרופסור מכובד היה כותב מילים אלו היינו אומרים שמדובר פשוט בסתירה פנימית.

הגנים משחקים תפקיד בחיינו, בכך אין צל של ספק, אך מכאן ועד הטענה שאפשר לעשות רדוקציה של האדם לשימפנזה הדרך ארוכה, ואם כבר שימפנזה למה שימפנזה זכר אלים ולא בונובו טוב לב? שני המודלים שגויים באותה מידה. בשני המקרים מדובר בניסיון לבסס מיתוס באשר לשאלה "הזהו אדם?"

ביבליוגרפיה

Wrangham, R. (2019). The Goodness Paradox. New York: Pantheon.

גיליירי, מ'. (2001). הצד האפל של הגבר. (ע' לוטם, מתרגמים) תל-אביב: משרד הבטחון.

דה-ואל, פ'. (2009). הקוף שבתוכנו. (א' ברעם, מתרגמים) ירושלים: כתר.

דוקינס, ר'. (1991). הגן האנוכי. (ע' לוטם, מתרגמים) תל אביב: דביר.

דיימונד, ג'. (1994). השימפנזה השלישי. (ג' פלג, מתרגמים) אור יהודה: מעריב.

דרבסי, א'. (2009). 20,000 גנים = מגוון אינסופי של תכונות. אודיסאה, 75-79.

יבלונקה, ח', & למב, ו' ג'. (2008). אבולוציה בארבעה ממדים. (ב' בן-ברוך, מתרגמים) תל אביב: עם עובד.

רידלי, מ'. (2009). האב, הבן והגֶן. (א' גבעון, מתרגמים) אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

תמונה ראשית: פרצוף, כמעט כמו שלנו. תצלום: אנדריי טיכונובסקי, unsplash.com

Photo by Andrey Tikhonovskiy on Unsplash