אלכסון קלאסיק החידה שאין לה פתרון

הוא אינו פרופורציה נאה, לא תכונה מתמטית וגם לא שיפוט מוסרי. היופי הוא מכת טלטלה המעירה אותנו אל העולם ויוצרת בנו מחויבות משותפת. כמה טוב.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הדיוקן יפהפה. לפעמים אני מוצאת את יופיו בכיפוף בזווית המושלמת של הזרוע המונחת בקלות על חיקה של הדמות היושבת. פעמים אחרות, היופי טמון בחן הלא מחושב של היד התומכת בראש, האצבעות הארוכות המקופלות בתנוחה של מנוחה. לעתים קרובות, השמלה היא מה שאני חושבת שהוא יפהפה: רחבה, כבדה ולבנה בבוהקה, אִמרתה הנדיבה מקובצת באורח נהדר סביב הדמות היושבת. מדי פעם, אפילו הרקע, המשטח השטוח והמרשים של כחול קיצי חשוף, הוא שתופס את תשומת לבי. יש דרכים רבות לתאר את הדיוקן של הגברת הראשונה לשעבר מישל אובמה מעשה ידיה של איימי שרלד, משנת 2018. הוא מלכותי, רב-עוצמה, מוצלח בשלמותו ומרשים. אבל אני יודעת באורח מוחלט שהוא גם יפה. יפהפיה.

מישל אובמה, איימי שרלד

"מישל אובמה" (2018), איימי שרלד. National Portrait Gallery, וושינגטון

אני אוחזת בשיפוט הזה באמונה עמוקה וודאית. אינני מתכוונת לומר את הדברים כדברי נועם מקריים, כקביעה על אודות היותה של הדמות היושבת מושכת ונאה – אם כי כאשר אנו מדברים על יופי, לעתים קרובות אנחנו מתכוונים רק למושג צר של חזות פיזית נשית. אלא שאני רואה ביופי דבר המתייחס לחוויה מיוחדת ומסוימת, הן חושית והן שכלית, שלעתים קרובות מתאפיינת בתגובתיות פנימית לגירוי חיצוני. מדובר במערך שאין לטעות בו, מערך של תשומת לב ורגש, דרך להבין את העולם ולהיות במגע איתו. בתרבות העכשווית, אנחנו מדברים על יופי כלאחר יד, ופוטרים אותו כעניין שטחי, או רואים בו רק עניין המעסיק במיוחד את האמנות. אך גם בתחום הפילוסופיה, לצד אמת ומוסריות, יופי יכול להרגיש כאילו הוא חסר מהות, נושא שאינו ראוי להרהור רציני מצדנו.

האקסיומה המטופשת והשתלטנית "היופי הוא בעיני המתבונן" אינה בודקת את הקריטריונים המסתוריים שבאמצעותם אנחנו קובעים שדבר הוא יפה

הדבר בולט במיוחד באקסיומה המטופשת והשתלטנית האומרת "היופי הוא בעיני המתבונן". מדובר בניסיון מלא כוונות טובות לדמוקרטיזציה, המאפשר לכולנו להחזיק בכוח להצהיר על יופי, כשאחרים עלולים לחלוק עלינו. אך הסיסמה נטולת המחשבה הזאת לעולם אינה בודקת את הקריטריונים המסתוריים שבאמצעותם אנחנו קובעים שיצירות אמנות, חפצים, אפילו רעיונות – הם יפים.

וישנה בעיית חוסר המוגדרות. לעתים, המלה "יופי" שואפת לסולידיות של שם עצם פרטי, גדול, מפואר ונכון. פעמים אחרות, היא נראית כמושג מעורפל יותר, המתייחס לחוויה מסוג חמקמק. אנחנו עלולים להיות חסרי זהירות כלפי מה שיפה, לפטור את הדבר כעניין של חזות ותו-לא. יופי אינו כבד-ראש כמו כל מה שקשור לחיינו הפוליטיים, או עמוק כמו השיקולים המוסריים שלנו. ללא ספק, אנחנו יודעים להתפעל מהיופי בצורותיו השונות – בציור, בשיר, בבניין, לפעמים אפילו במעשה או במחווה – ואנחנו עשויים להרחיק לכת אפילו עד כדי כך שנאמין שהמעורבות שלנו עם דברים יפים מהווה חוויה עמוקה ומשמעותית, כאילו מדובר בהפוגה רגעית במסלול המהיר ההומה של חיינו. אך לעתים רחוקות בלבד אנו מייחסים לעניינים של יופי את אותה הרצינות שאנחנו מחילים על רעיונות כגון "דמוקרטיה" ו"צדק".

הנערה עם עגיל הפנינה, יאן ורמיר

יופי ללא עוררין: "הנערה עם עגיל הפנינה" (1665), יאן ורמיר, מוזיאון Mauritshuis, הולנד. תצלום: ויקיפדיה

ובכל זאת, היפה היה פעם קטגוריה פילוסופית עמוקה, שהיוונים דנו בה בכובד ראש ושמיטב המוחות של המאה ה-18 תחמו בקפידה. היופי נחשב ברגיל כמצבור של תופעות ברורות ורציונליות, והיה נשוא של הגות רצינית מאין כמוה. חלק ניכר מן הדיון הוקדש לשאלה האם היפה קיים "שם", בתכונות של הדבר האובייקטיבי, או "כאן", בנו, כשיפוט סובייקטיבי. בדיאלוג "טימיאוס", אפלטון הכיר ביופי כהרמוניה ופרופורציה של חלקים, שבא לידי ביטוי ב"צורות" של העולם. בעקבותיו, אריסטו טען שהצורות העיקריות של היופי הן סדר וסימטריה ומוגדרות. יחד עם זאת, ב"המשתה", אפלטון גם הכיר ביופי כזוהר שנתפש אך בקושי. הוא מסביר שהיופי אינו מצוי "ביצור או בארץ או בשמיים", אלא רק "בעצמו ועל ידי עצמו".

המסורת הפילוסופית הקדומה שביקשה להבין את היופי התאפיינה בדחף ללכוד ולכמת את מאפייניו

המעגליות של הקביעה האחרונה הזאת נראית בעת ובעונה אחת עמומה באורח מכעיס וגם נכונה. היפה דורש שנכנה אותו "יפה" – אנחנו יכולים לזהות יופי בכל מקום ולכנותו מיד – ועם זאת, יש משהו לא מספק ברעיון שיופי יכול להיות מצומצם למכלול אחד ויחיד של מאפיינים או לתכונות מבודדות של אובייקט נתון.

המסורת הפילוסופית הקדומה שביקשה להבין את היופי התאפיינה בדחף ללכוד ולכמת את מאפייניו. זוהי העמדה האוקלידית אשר מזהה יופי עם אידיאה מסוימת של יחס ושל קשר סימטרי בין חלקים ושלם. (אוקלידס משתמש בדוגמה הספציפית של הקו, אשר כשהוא מחולק לשני חלקים שאינם שווים, יוצר שלם שהיחס שלו לחלק הארוך הוא כמו היחס של הארוך לקצר). בעקבות אוקלידס, היפה מנוסח פעם אחר פעם במונחים האלגנטיים של יחס הזהב, המתגלם במספר הקסם 1.618, והמתגלה בסדרת פיבונצ'י. כאן, היפה הוא תבנית מספרית, המבוטאת בסידור של עלים על גבעול של צמח, במידות של בניין, באורכים היחסיים של הגפיים אצל אנשים הבנויים בפרופורציות נאותות. מדובר באידאה של יופי, שמתבטאת בצורות השונות של עולם מסודר: המימוש של חוק מתמטי שאין לחמוק ממנו.

פרתנון, אקרופוליס, יחס הזהב, אתונה

מראה לילי של הפרתנון באקרופוליס באתונה. רבות מהפרופורציות בפרתנון מקיימות את יחס הזהב. תצלום: Gosspil89, ויקיפדיה

אם היפה יכול להיות מתואר באורח מדויק, כמתכון, הרי שאפשר לשחזר אותו עד אין קץ. ואם הוא יילכד בנוסחה מספרית, הרי שנוכל להשתמש בו כמפתח, ולגלות את סודותיו של העולם היפה

קל להבין את כוח המשיכה של תיאור כזה של יופי. אם היפה יכול להיות מתואר באורח מדויק, כמתכון, הרי שאפשר לשחזר אותו עד אין קץ. ואם הוא יילכד בנוסחה מספרית, הרי שנוכל להשתמש בו כמפתח, ולגלות את סודותיו של העולם היפה. המפתח המשותף הזה מעניק קוהרנטיות לעולם של הדברים היפים, תחושה של תואם והרמוניה – שעשויה להתרחב כך שתכלול גם אותנו. הפילוסוף הרומי בואתיוס, שכתב על יפי המוזיקה בטקסט שלו מהמאה הששית "De Musica", מבחין שכאשר קומפוזיציות הרמוניות של צליל נעימות לנו "אנחנו מכירים בכך שאנו עצמנו מאוחדים על פי אותו עיקרון של דמיון". הרבה אחריו, האדריכל השוויצרי-צרפתי לה קורבוזיה, אשר חזר ליחס הזהב כדי לתאר בניין מודרניסטי יפה, מתאר "מקצבים [ש]הם בשורש שורשיה של הפעילות האנושית", ומהדהדים "באדם באמצעות בלתי-נמנעות אורגנית".

במסורת האסלאמית, הקצב הזה מתגלם בעיצוב גיאומטרי מורכב, שעם אינסוף האפשרויות לחזרה הטמונות בו, נתפש גם כייצוג של חוסר המגבלות של האל. אפשר לראות אותו באמנויות העיטור היפהפיות במסגדים, בטקסטים דתיים ובעיצוב הפנים האסלאמי. כל אלמנט בודד הוא דגם מיניאטורי של התבנית של שלמות גדולה יותר, באותו האופן שבני-האדם נחשבים כמי שנבראו על פי דגם האל, בצלמו של הבורא. גם במסורת הנוצרית זוהי מחווה מוכרת: דברים יפים נתפשים ככאלו שנבראו על ידי אל שגם הוא יפה. אך ההסבר הדתי על מקור היופי אינו מסביר כשלעצמו את התפישה, את הקליטה. היופי, בין אם אתם מאמינים שהוא מתת האל ובין אם אתם סבורים שהוא נטול אל, מעורר את השיפוט שלנו, את התואם המדויק של החושים והרגישות שלנו. ומדובר במיומנות ובערנות של תשומת-הלב שהיא שלנו בלבד.

וילה סבואה, לה קורבוזיה

"וילה סבואה" (1928-1931), פואסי, יצירה של לה קורבוזיה. תצלום: Valueyou, ויקיפדיה

המאה ה-18, עם הביטחון שלאחר הנאורות שיכולת האנושית, עם התפישה שהלכה וגברה במהלכה בדבר זכויות שאי-אפשר לשלול אותן ועם הטיפוח הגובר של התחושה, מסמנת תפנית ברורה בחשיבה על אודות היופי, תוך התרחקות מן המתמטי והאלוהי ופנייה אל הסובייקטיבי. הפילוסוף והמדינאי אדמונד ברק ראה ביופי סדרה של תכונות שנעשו משמעותיות רק במידה שהן פועלות על השכל האנושי באמצעות החושים. בספרו "חקירה פילוסופית על מקור האידאות שלנו ביחס לעילאי וליפה" (משנת 1757), ברק דוחה את הרעיון שהיופי עשוי להיות מורכב רק מתכונות כפרופורציה או הרמוניה. הדידקטיות שלו באשר למה שמהווה יופי מעידה על הביטחון העצום שלו ביכולתו שלו לשפוט: היות דבר קטן, היותו חלק, מעודן, מגוון בהדרגתיות, בעל צבע נאה, בעל חן ואלגנטיות – כך הוא מתעקש – הם-הם "הסיבה האמיתית ליופי", ו"מה שהוא באמת כולל".

דייוויד יוּם, שכתב באותה עת את ספרו "מסות, מוסריות, פוליטיות וספרותיות" (משנת 1758), מבהיר כי "היופי אינו תכונה בדברים עצמם: הוא קיים רק בשכלו של מי שמתבונן בהם; וכל שכל תופש יופי שונה". מה שחשוב הוא הפעלתו של רצון אישי. "כל אינדיבידואל חייב לקבלו בתחושתו שלו, בלי להתיימר לכפות על תחושותיהם של אחרים", כך הוא מסביר. המעלה של ההסבר של יום ביחס ליפה הוא הרכות של ההסבר, ההתנגדות למושגים רודניים של טעם, והנכונות שלו לאפשר גיוון ורצון. במובנים מסוימים, החזון שלו בדבר היפה הוא מופת של דמוקרטיה: מכיל, בנוי משיתוף פעולה וסובלני, כזה הקיים לא כהוראה מתמטית או אלוהית, אלא מכוחם של שכלים בעלי רצון משלהם, אשר חושבים אותו. הוא אינו מעיד רק על העדפותינו. הוא מעיד על האופן שבו אנו עשויים לאפשר את קיומו של הטעם של אחרים לצד הטעם שלנו.

משהו מאחד אותנו בשיפוטים שלנו על אודות יופי. זוהי חוויה שהיא בעת ובעונה אחת פרטית וגם משותפת

זהו הפרדוקס של היפה. הוא אינו מתחלף בקלות עם שום דבר אחר (הוא אינו נאה, אינו טוב, אינו פיכח, אינו מעודן), והמאפיין הייחודי הזה רומז על אפשרות לקונצנזוס, להכרה קולקטיבית מוסכמת בדבר יופי, אפילו כאשר השיפוט הוא שלנו עצמנו. באורח חשוב ביותר, משהו מאחד אותנו בשיפוטים שלנו על אודות יופי. זוהי חוויה שהיא בעת ובעונה אחת פרטית וגם משותפת.

ונוס ממילו, אפרודיטה

"ונוס (אפרודיטה) ממילו", 130-100 לפנה"ס, ככל הנראה יצירה של אלכסנדרוס מאנטיוכיה. מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: שון ליפובסקי, ויקידפיה

וזה בדיוק מה שעמנואל קאנט חוקר באורח מבריק ב"ביקורת כוח השיפוט" שלו (משנת 1790). כשאנחנו מצהירים שאובייקט הוא יפה, "אנו מאמינים שיש לנו קול אוניברסלי, וטוענים להסכמת הכול", בשיפוט בעל "אוניברסליות סובייקטיבית". האוניברסליות הזאת מעניקה לנו כולנו, באורח נעים, חלק במה שיפה. מדובר במחווה מכילה שמאפשרת לקאנט לחמוק מהשאלה המייגעת האם היופי שוכן באובייקט או שהוא חוויה שקורית לנו. הוא עומד על כך שהיפה הוא הן שיפוט "שהבסיס לקביעתו אינו יכול להיות אלא סובייקטיבי", ובכל זאת טוען ל"תוקף אוניברסלי". בכך, קאנט מתכוון שאנחנו מתייחסים לחוויית היפה שלנו כחוויה שאחרים עשויים לחלוק גם הם. בעשותנו כך, אנחנו מעמידים רעיון של "מושג משותף", ומדמיינים את השיפוט שלנו לצדם של שיפוטיהם של אחרים. וכך, היפה מתייחס לקהילה מדומיינת.

התיאור של קאנט את היפה מאשר את החשיבות הפילוסופית העמוקה שלו, לא רק כדרך לדמיין אחרים אלא גם כדרך לבוא במגע עם עצמנו. במושגים של קאנט, שיפוטים אסתטיים חושפים את המכניקה של התכונות שלנו, את יחסי הגומלין בין התפישה החושית (או "אינטואיציות") ואת ההתכוונות להבנה (או "מושגים"). היפה מעורר את המשחק החופשי בין התכונות, ללא כל דחיפוּת לתפוש רעיון מגדיר, סופי. כשאנו מהרהרים ביפה, אנחנו עוסקים בפעילות מהנה ויצירתית של יצירת שיפוט. ובשיפוט של יופי אנחנו גם לומדים דבר-מה על סוגים אחרים של שיפוטים חשובים (כלומר, של ההיגיון והמוסריות) ואת הלוגיקות השונות שהם פועלים על פיהן. בתיאור הקנטיאני של היפה, החוויות האסתטיות שלנו מעוררות אותנו לשים לב לפעילות האינטימית של ההבנה שלנו. וגם זה דבר יפה, על פי דרכו.

התפנית של קאנט בפילוסופיה, בדמות ה"אוניברסלי באורח סובייקטיבי", הניעה את התרבות הרחבה יותר שממנה עולה ההבנה הרומנטית של היופי. המשורר ג'ון קיטס מתעד זאת באורח החד ביותר ב"אודה לכד יווני" (משנת 1820), שבו הוא מדמיין בהייה בנער שעליו הוא אומר "אותך אמצו דממה וזמן איטי", "אגדת-עלים דמותך", בעוד אלים ובני תמונה מנהלים "מרדף טרוף" [נעזרנו כאן בתרגום עברי של אליעזרה איג-זקוב], והנאהבים על סף נשיקה. הכד מעורר בו את ההרהורים העמוקים ביותר. כשהוא בוחן אותו מכל צד, הוא מלא שאלות. מה שהוא מעורר יותר מכל הוא את המנעד של הדמיון של קיטס וכן את הסקרנות חסרת הגבולות שלו, המעוררות את המחשבות העמוקות ביותר על היותו הוא עצמו בן-תמותה. הכד (שהוא כד קבורה), מזמין את השיפוט שלו, לא רק באשר ליופיו, אלא את יכולתו להרהר עליו. הסיום המפורסם של השיר, עם הקריאה "יופי הוא אמת, אמת היא יופי" מצלצל בנימה של סופיות, אך אינו מספק סגירה של ממש. האמירה אליפטית ומסתורית, ורומזת לכך שהכד הוא האובייקט היפה המעורר אותנו, בסופו של דבר, לשים לב ליכולת שלנו לבחון את עצמנו.

הוגים בני המאה העשרים התמודדו עם היופי. הם חשדו בכל הסחת דעת אפשרית, ולא היו בטוחים כיצד לשלב בינו ובין עידן המלחמות, ארצות הישימון ורצח העם שלנו

באורח מובן, הוגים בני המאה העשרים התמודדו עם היופי. הם חשדו בכל הסחת דעת אפשרית, ולא היו בטוחים כיצד לשלב בינו ובין עידן המלחמות, ארצות הישימון ורצח העם שלנו. הפילוסוף האמריקני ארתור דנטו  תיאר ב-1992 את נטישת היופי ב"עידן של התמרמרות", ואת המודרניות כמאופיינת בחשדנות כלפי מה שעשוי להרדים או להסתיר מציאויות פוליטיות. באמנות המודרנית, היופי הפך למושא לחבלה, בעיקר מצדם של דאדאיסטים וסוריאליסטים שביקשו לערער על המוסכמות שלו וללעוג לזכויות היתר שלו על ידי הצבת מִשְתנות בתערוכות אמנות ועל ידי ריסוק צורות פואטיות. הלקחים בעניין הזה הם אולי שהיופי, שהוא תמיד שברירי, נתון תמיד לאפשרות של מתקפות מצדנו. ותמיד אפשר לכונן אותו מחדש.

שיר האהבה, ג'ורג'ו דה קיריקו

"שיר האהבה" (1914), ג'ורג'ו דה קיריקו, MOMA, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

בעידן הנרקיסיזם שלנו, הזוכה לעידוד מצד האינטרנט, כשהמושג "יופי" נחטף על ידי תעשיות הפרסום והקוסמטיקה, טוב נעשה אם נזכור את הטווח הרחב שיש ליופי. ב"ממורביליה" [זכרונות] של קסנופון, משנת 371 לפני הספירה, כשסוקרטס נשאל האם הוא יודע על אודות היופי, הוא משיב בביטחון: "כן, דברים רבים", כיוון שהיופי עצמו הוא מרובה, ואינו מצוי רק בפסלים ובשירים. מתאבקים ורצים, הוא מסביר, יכולים גם הם להיות יפים. הדבר סביר בהחלט אם אי-פעם צפיתם במסלול הקשתי של מחבט טניס בשעה שאלוף עומד לחבוט חבטת הגשה, או אם צפיתם בצעדו האחיד והקשתי של רץ למרחקים בינוניים, באדם ויטרובי בתנועה, חותר ושואף בתנועה שנראית כנמשכת לנצח. יכולות להיות גם מחוות יפהפיות: ההתאספות ההמונית של אנשים תמימי-דרך העומדים בפני מדינה שפוגעת בהם או מתעלמת מהם, או מעשים אינדיבידואליים של אכפתיות שבאמצעותם אנחנו מראים את הערנות שלנו בנוגע לעתיד משותף.

רק כעת אנו מתחילים להבין את הטבע יוצא הדופן של החוויה שהיופי מסמן, כיצד הוא פועל על הגוף, כיצד הוא מעורר בנו תשומת לב לרגישות שלנו לעולם ומזכיר לנו את המחויבות שלנו כלפיו

בהיסטוריה הפילוסופית הארוכה שלו, היופי גם סטה מדרכו למשעולים עוקפים. הוא הורד ממסילתו על ידי מריבות טכניות ונחטף על ידי הצהרות סמכותניות בדבר מהות הטעם הטוב. אך אולי רק כעת אנו מתחילים להבין את הטבע יוצא הדופן של החוויה שהוא מסמן, כיצד הוא פועל על הגוף, כיצד הוא מעורר בנו תשומת לב לרגישות שלנו לעולם ומזכיר לנו את המחויבות שלנו כלפיו. כשמבקרת הספרות איליין סקארי  חקרה את נושא היופי בשנות שנות ה-90 של המאה העשרים, היא הבחינה ב"חוזה" בין האובייקט היפה ובין מי שמזהים אותו ככזה. כל אחד מהם, כך היא מציינת, מעניק "מתנת חיים", מברך ומקבל את זולתו. זהו ביטוי מתקתק ומעורפל למדי, אך יש מידה של אמת ברעיון בדבר הסכם, מושג של מימוש הדדי המתחולל בינינו ובין האובייקט שאנו ממקדים בו תשומת לב כשאנו עוסקים בשיפוטים של יופי. דבר-מה קם ומאתגר את היכולות התפישתיות המסוימות שלנו, ואנחנו, מצדנו, קמים ויוצאים לקראתו.

נפרטיטי, יופי

שמה אמר הכול: "נפרטיטי", "היופי שהגיע", מאמציע המאה ה-14 לפנה"ס, פסל של המלכה המצרית האגדית, המוזיאון החדש, ברלין.

השיפוט שהיופי מעורר, יוצר קהילה זמנית מסוימת, ומספק מרחב שבו המחשבות הקולקטיביות שלנו מתאספות

סקארי מעירה שלדברים יפים יש אפקט ייחודי: הם מערערים אותנו באורח רדיקלי מן המרכז שאנו מצויים בו. מי אינו מכיר את החוויה המטלטלת של סמיכות לדבר, כששיר משפיע עלינו לכיוון מסוים או מחווה חודרת אלינו, כשאיננו יודעים את נפשנו, אם לומר זאת כך, כלומר – כשאנו איכשהו מחוץ לתחושות ולמחשבות הרגילות שלנו? האם אין זה דבר יפהפה? לאחרונה, ב"Only a Promise of Happiness" (משנת 2007) הפילוסוף אלכסנדר נחמאס  אפיין את היופי כמעין קריאה מאותתת, הזמנה להמשך חקירה, בחינה והתעניינות. יופי אינו משטח שאפשר לקלוט אותו באורח מידי. השיפוט האסתטי המושג לאחר עמל רב, השיפוט שהיופי מעורר, יוצר קהילה זמנית מסוימת, ומספק מרחב שבו המחשבות הקולקטיביות שלנו מתאספות. "מה שמעורב בכך", הוא מסביר, "הוא פחות עניין של הבנה ויותר עניין של תקווה, של יצירת קהילה המתרכזת סביבו – קהילה שאין ספק שגבולותיה משתנים כל העת וששוליהם לעולם אינם יציבים".

קהילה מהסוג הזה מתאפשרת על ידי היכולת המשותפת לנו לתגובה סומטית-חושית, גוף המחובר לשכל, ער לעולם ומגיב למה שבא ממנו. עבורי, יופי הוא מעין עקצוץ סביב כתפיי, התכווצות של החזה שלי, לפעמים הצפה בעיניים, תחושה של כאב וכן של עונג. לעתים, הוא התחושה של דבר-מה ארעי ופגיע, ארגון מסוים של צבע וצליל שיכול להתאסף יחד באורח קבוע, ובכל זאת יש בו מידה של שבריריות כאילו שהן הוא עצמו והן הקוהרנטיות של תשומת-הלב שלי עלולים לקרוס בכל רגע. פעמים אחרות, יופי יכול להעניק תחושה מרחיבה, כמו אוויר שנשאף וממלא את ריאותיי ללא קץ. יופי דורש חזרתיות – בחינה מחדש, החזרת הסרט לאחור, שיבה לעיון נוסף – כאילו כל מה שהוא עשוי לבקש לומר מעולם לא היה יכול להיאמר מספיק, ולעולם לא היה יכול להיאמר יותר מדי.

חווית היופי מבוססת על קבלה של סוג מסוים של רגישות לעולם, רגישות שלא תמיד יש ביכולתנו להקהות, וכן על יחס כזה לאחרים, שאיננו יכולים לשבור. לפעמים אפשר לראות אותו, בהיר כאור בצהריים. מוקדם יותר ב-2018, פרקר קארי בת השנתיים צולמה כשהיא בוהה מעלה, בפה פעור, בדיוקן של מישל אובמה מאת שרלד, מיד לאחר שהוסר ממנו הלוט ב-National Portrait Gallery בוושינגטון. יופי הוא חידה לכולנו.

שהידהא ברי היא מרצה המלמדת את תולדות האסכולה הרומנטית באוניברסיטת "קווין מרי" בלונדון. היא כתבה ב"Financial Times", ב"גרדיאן" וב-"Times Literary Supplement". ספרהּ האחרון הוא "Keats and Philosophy: The Life of Sensations", משנת 2012.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תרגם במיוחד לאלכסון: ארנון לוק.

תמונה ראשית, והדיוקן המלא בגוף המאמר:

Michelle LaVaughn Robinson Obama by Amy Sherald, oil on linen, 2018. National Portrait Gallery, Smithsonian Institution. The National Portrait Gallery is grateful to the following lead donors for their support of the Obama portraits: Kate Capshaw and Steven Spielberg; Judith Kern and Kent Whealy; Tommie L. Pegues and Donald A. Capoccia.

מערכת "אלכסון" מודה ל-National Portrait Gallery בוושינגטון על הרשות להשתמש בתצלום הדיוקן של מישל אובמה, ועל שיתוף הפעולה האדיב.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-3 ביולי 2018

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שהידהא ברי, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על החידה שאין לה פתרון

02
יעל

איזה מאמר יפה. אנחנו יכולים להיות חלוקים על כל דבר, אבל הרבה פחות - על יופי. ומחלוקות על יופי הן טובות, מפרות, מעוררות שיחה - וגם זה... יופי. תודה על התזכורת, בימים של כיעור פושה.

    04
    עידית ארויה

    מאז שמלניה טראמפ נאלצה לפרסם שהיא מרוויחה מצילומים שלה, גם מצילומי משפחה, רק מתחזקת ההצדקה לכתוב על יופיה של מישל אובמה שאם אני מבינה נכון, לא גבתה כסף עבור התמונה שאנחנו רואים כאן.

    06
    מימי

    באמת הגיע הזמן להפסיק עם האלהה הזאת שאין לה כל קשר למציאות - תפקוד כושל. זה שיש לנו רגשי אשמה ביחס לשחורים לא מחייב לחשוב שכל שחור הוא קדוש. הוא לא.

      נתחיל בכך שלא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתה מגיע, אין לך זכות לקרוא לאישה זונה, או לרדד אותה לגופניות שלה ללא רצונה ובחירתה. אם אתה עושה את זה בעת וויכוח פוליטי, ועוד כ״עונש״ לבעלה ולתומכיו, אתה באמת פתטי. אני אישית לא חושב שהתמונה כל כך מוצלחת, או יפה. בלי קשר לדמות שמופיעה בה. לגבי קאנט, האמירה שלו על היפה לא מתחילה או נפסקת בהגדרתו כסובייקטיבי. קאנט טוען שהיופי מקורו בנשגב והנשגב מקורו בחוסר האונים של הדמיון לתפוס את העוצמה שמולו בחושים ושל ההגיון לחשב אותה, זה מה שהופך אותו לסובייקטיבי. בגלל החוסר הזה, שלא מקבל מענה, אנחנו חייבים שכולם יסכימו איתנו לגבי הקביעה שלנו מה יפה. אבל הסובייקטיביות של היופי אומרת שלא כולם יסכימו איתנו. בגלל זה אנחנו לעולם לא מפסיקים להתווכח על היופי. אני אישית מעדיף למצוא דרכים אחרות לסוציאליזציה..

11
מימי

חבל שהמאמר לא דן כלל בתגובות הרגשיות שלנו ליופי. אישה מקנאת באישה יפה ועלולה להציק לה בשל כך. גבר חושק באישה יפה ואם אינו מנכס אותה לעצמו הוא עלול להתנקם בה. בקיצור - גורלה של אישה יפה איננו קל משום צד. זאת הנקודה שהיתה צריכה לעלות במאמר ולא קרה. חבל.

12
maxmen

תרגיל קטן על יופי

מה אנו רואים כאן ?

)()()()()()()()()()()()()()()()()()(

התשובה בדרך כלל היא: "אנו רואים סוגריים סגורים" בזמן שאני כתבתי כאן סוגריים "פתוחים".

למה באמת אנו רואים סוגריים סגורים ולא מה שנכתב באמת ? כי אנו רוצים ביטחון כלומר אנו רוצים יקום\עולם בטוח וסוגריים מבטא עיגול כמעט סגור = לקראת שלימות. מה שאין כן סוגרים פתוחים מבטא את הלא נודע, לאן זה הולך ?! = חוסר ביטחון.

    13
    maxmen

    בחקר המוח המודרניים נאמר מה שהפילוסופים הבינו זה מכבר.
    היופי זה מה שאדם רוצה לראות מעל התוהו ובוהו שיש במציאות.
    היקום היא דינמית שזה אומר היקום היא אקראית לגמרי = תוהו ובוהו.
    ביקום דינמי האדם לא מרגיש ביטחון בעמלו.

    מצד שני יקום דינמי נותנת לאדם משמעות חיים = אין גבול לאן האדם יכול להתפתח מעצם הדינמיות הקיימת ביקום.
    היקום הדינמית נותנת לנו את האפשרות לבחור להיות בעלי בחירה. כלומר מצד אחד אנו רוצים ביטחון כמו ילד בחיק אמו אז רצינו יקום סטטית דטרמיניסטית.
    מצד שני אנו רוצים להיות עצמאיים והאלוהיים כיוצרים ובוראים וכו' וכו' שאפשרי אך ורק ביקום דינמי.

    ההבנה הזו שהיקום דינמי ואין גבולות איפה האדם יכול להתפתח. דיי מידית העמקן מתחיל להרגיש אשמה. הרי התרופה לסרטן שתמצא מחר ?! יכולנו למצוא כבר אתמול\לפני מיליון שנה !!!
    וכן כלפי כל בעיות בני אנוש יכולנו כבר מזמן לפתור אילו רק היינו עושים מה שצריך לעשות.

    יקום דינמית תובעת מהאדם הרבה מאוד. היא מפילה על האדם הרבה אחריות. וזה קשה לנו כבני אדם לקבל. ולכן אנו רצים חזרה לחיק האמא = ביטחון = יקום דטרמיניסטי סטטית.

    היופי נותנת לנו את ההרגשה השקרית שהיקום היא סימטרית, היקום היא בשליטה, הכל בסדר גמור, וכו' וכו'
    היופי נותנת לנו ביטחון שהיקום היא בשליטה.
    ולכן אנו רוצים לראות יופי.

      14
      maxmen

      נאמר: "שקר החן והבל היופי" בהקשר הזוגיות. אבל זה נכון בכל תחום ותחום.
      היופי היא מצד אחד שקר = זה מה שאנו רוצים לראות.
      מצד שני היופי יכול לשכנע אותנו לאן האדם יכול להגיע ולהתפתח.
      כלומר אפי' שהיקום דינמית = תוהו ובוהו = אקראית ?! הנה בני אנוש יכולים לעשות סדר. להמציא את השפה, להמציא את הלוח שנה, את הלבוש, את האוכל המבושל, את החינוך, להמציא את המוסר וערכים, להמציא את האמת והשקר, להמציא משמעות חיים וכו' וכו' וכו'

      הסיפור הבא ייתן לנו מושג שהדיון הזה כאן היא עתיקת יומין.

      "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. א"ל טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות כהם? א"ל ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל: למה אתם מולים? א"ל: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הביא לו ר' עקיבא שיבולים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? הביא לו אניצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים?" (סיפור חז"לית)

      תרגום: הרשע רצה להשתכנע שהיקום סטטי דטרמיניסטית בכדי להוריד מעצמו את האחריות על מעשיו.
      הצדיק כמובן רואה בעצם הרוע בעולם, תוצאה של עצלות האדם לפתור אותם. הווה אומר: "התרופה לסרטן שעוד לא מצאנו, זה כולו באשמתינו !!"

      הרשע בא לצדיק ואומר לו: הנה העולם יפה מאוד = דטרמיניסטי סטטית.
      הצדיק אומר לו: לא נכון, העולם הוא תוהו ובוהו = דינמית אקראית לגמרי. רק האדם המודע לאקראיות של היקום יכול לעשות סדר בתוהו ובוהו.
      אייך הצדיק מוכיח לרשע שהוא צודק ?
      הצדיק מביא לרשע "חיטה" "שיבולים" (מעשה של הברירה הטבעית העיוורת), ומביא לו "לחם" "עוגיות" (מעשה האדם) ושואל את הרשע: "מה מהם יותר יפה ?"

      אחרי שתורת האבולוציה חוזרת לכבוש את תודעת בני אנוש.
      הייתי מביא לרשע "נחש" (תוצאה של ברירה טבעית עיוורת) ו"אדם" (תוצאת ניצחון האדם המודע על ברירה הטבעית העיוורת) או קוף ואדם. והייתי שואל אותו מה יותר יפה ?