החיות טובות הלב

כלבים מצילים את חבריהם ופילים דואגים לפצועים. לבני אדם אין מונופול על התנהגות מוסרית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשהפכתי לאבא בגיל 44, הנסיבות ההיסטוריות אילצו את בני הטרי לחלוק את ביתו עם שתי כלבות מזדקנות. הייתה שם נינה, רועה גרמנית מעורבת עם מלמוט, חביבה אך פראית לפעמים. והייתה גם טֶס, כלבת זאב שמאחורי חזותה העדינה הסתתרה טורפת מיומנת. לכן חששתי מעט לגבי יחסן לדייר החדש. במהרה התברר לי שלא הייתה סיבה לדאגה.

במהלך השנה שבה הכלבות התגוררו עם בני, התרגשתי, נדהמתי והשתוממתי למראה האדיבות והסבלנות שהפגינו כלפיו. הן היו הולכות אחריו מחדר לחדר ברחבי הבית ושוכבות לצדו כשישן. הוא זחל עליהן, רייר עליהן, וחבט בהן ברגליים, מרפקים וברכיים, אך הן השלימו עם כל התקריות האלה משל היו גזרה משמיים. מדי יום הכניס להן אצבעות לעיניים, והן היו מתעלמות בשלוות-זֶן. במובנים מסוימים, הן מילאו את תפקיד ההורה טוב ממני. די שבני היה מצייץ בלילה, ומיד שני חוטמים קרים היו נצמדים לפניי: קום כבר, אב מזניח שכמותך – הילד קורא לך.

כלבת זאב

הכלבה טליטה. תצלום: אלחנדרה ואקה

מספר גדל והולך של חוקרי בעלי חיים מפלרטטים עם המחשבה שבעלי חיים מסוגלים לפעול משיקולים מוסריים

לאדיבות ולסבלנות יש היבט מוסרי ברור. הן סוגים של דאגה – מצבים רגשיים המתמקדים ברווחתו של האחר – והרי הדאגה לשלומם של אחרים שוכנת בלבו של המוסר. אם נינה וטס דאגו לשלומו של בני, אולי אפשר לומר שהן נהגו באופן מוסרי: ההתנהגות שלהן נבעה, לפחות בחלקה, ממניעים מוסריים. לכן באותם לילות אבהוּת ראשונים, נולדה במוחי המטושטש ממחסור בשינה חידה שמכרסמת בי עד היום. אם יש דבר אחד שרוב הפילוסופים והמדענים מסכימים לגביו, הוא הייחודיות המוסרית של בני האדם: אנו בלבד מסוגלים לפעול באופן מוסרי. אך ההנחה הזאת לא מתיישבת עם היחס שנינה וטס העניקו לבני הקטן.

פעולה מוסרית מעידה על אחריות מוסרית. אבל האם אנו באמת רוצים לדרוש מבעלי חיים לקבל אחריות למעשיהם?

לפני הכול יש לשאול אם דייקתי כשתיארתי את התנהגותן של נינה וטס כהתנהגות מוסרית. "אנתרופומורפיזם" משמעותו ייחוס שגוי של תכונות אנושיות לבעלי חיים, ואולי תיאור התנהגותן של נינה וטס במושגים מוסריים נובע גם הוא מאשליה אנתרופומורפית. אם כן, אני בהחלט לא היחיד שאשם בכך. בעלי כלבים, לדוגמה, אומרים שהכלב שלהם הוא "חברותי", "שובב", "עדין", "מחונך", או "נאמן" – כלומר כלב "טוב". כלבים "רעים", לעומת זאת – אלה שהם מנסים להימנע מהם – הם "רשעים", "תוקפניים", "אכזריים", "בלתי צפויים", "בריונים" וכולי. יש לציין שהתארים המוסריים האלה אינם חסרי תועלת. להפך, הם עוזרים לנו, למשל, להעריך את כוונותיו של כלב זר המתקרב אלינו ברחוב. כפי שכתבתי, אם אני אשם באנתרופומורפיזם, רבים אחרים אשמים בכך גם כן.

מדענים רבים (וכמוהם גם פילוסופים רבים) לא יהססו להאשים כמה מיליארדי אנשים באשליית האנתרופומורפיזם. אבל מספר גדל והולך של חוקרי בעלי חיים עוברים כעת אל הצד האפל, או לפחות מפלרטטים עם המחשבה שבעלי חיים מסוגלים לפעול משיקולים מוסריים. בספרו Primates and Philosophers (ראה אור ב-2006) טען הפרימטולוג ההולנדי פראנס דה ואל, שבעלי חיים מסוגלים לפעול, לכל הפחות, מתוך שיקולים פרוטו-מוסריים: יש להם יסוד מוסרי, גם אם המוסר שלהם אינו זהה למוסר האנושי. למען האמת, גם צ'רלס דרווין חשב כך, כפי שאפשר לראות בספרו "מוצא האדם". הביולוגי האמריקני מארק בֶּקוֹף (Bekoff) טוען כבר שנים שבעלי חיים מסוגלים לפעול מתוך שיקולים מוסריים, וספרו Wild Justice (ראה או ב-2009) מסכם היטב את הממצאים התומכים בטענתו. אולי גם מדענים כגון דרווין, דה ואל ובקוף אשמים באנתרופומורפיזם? הראיות הקיימות מלמדות שלא זה המצב.

אלינור, המטריארך של המשפחה, גוססת. היא אינה מסוגלת לעמוד, לכן גרייס מנסה לעזור לה. היא מרימה אותה לעמידה. היא מנסה לעזור לאלינור לצעוד, דוחפת אותה קדימה בעדינות. אבל אלינור מועדת ונופלת שוב. גרייס נראית מודאגת מאוד. היא צווחת בקולי קולות. היא ממשיכה לנסות לעזור לאלינור, אך לשווא. גרייס נשארת לצד דמותה המובסת של אלינור במשך שעה נוספת, בעוד הלילה יורד עליהן.

פילה זקנה, מטריארכית, מובילה את משפחתה

פילה זקנה, מטריארכית, מובילה את משפחתה. תצלום: קית' קארבר

לו הדמויות במחזה הקודר הזה היו בני אדם, לא היינו מהססים להסביר את האירועים במושגים מוסריים. לדוגמה, היינו אומרים שגרייס פעלה מתוך סימפתיה למצוקתה של אלינור. אבל גרייס ואלינור אינן נשים. אלינור היא המטריארך של משפחת פילים, שהזואולוג הבריטי איאן דאגלס-המילטון ועמיתיו מכנים משפחת "הנשים הראשונות" (First Ladies). גרייס אינה קרובה של אלינור. היא חברה במשפחה אחרת, "משפחת המידות הטובות" (Virtues).

גרייס אינה יוצאת דופן בקרב הפילים. ראו לדוגמה אירוע נוסף: לפילה צעירה הייתה רגל מנוונת. היא בקושי הצליחה להישען אליה. זכר צעיר מעדר אחר הסתער לכיוונה, אך פילה גדולה הבריחה אותו ואז חזרה אל הצעירה הנכה ונגעה ברגלה בעדינות בחדקהּ. ג'ויס פּוּל (Poole), אתולוגית ודמות פעילה בתחום שימור הפילים אשר הייתה עדה להתרחשות הזו, הסיקה שהנקבה המבוגרת הפגינה אמפתיה.

בּינְטי ג'וּאה, נקבת גורילה המתגוררת בגן החיות ברוּקפילד באילינוי, זכתה ל-15 דקות תהילה ב-1996, כשבאה לעזרתו של ילד בן שלוש שטיפס על החומה של מתחם הגורילות ונפל מגובה חמישה מטרים אל רצפת הבטון. בינטי ג'ואה הרימה את הילד חסר ההכרה, ערסלה אותו בעדינות בזרועותיה ונהמה לעבר הגורילות האחרות שניסו להתקרב. ואז, בעוד הגור שלה תלוי על גבה, הביאה את הילד אל עובדי גן החיות שהמתינו באחת הכניסות למתחם.

דה ואל מציג סיפור דומה על קוּני, נקבת בּוֹנוֹבּוֹ (שימפנזה ננסי) מגן החיות טְוַויְקרוֹס באנגליה. יום אחד נתקלה קוני בזרזיר פצוע. העובדת האחראית על קוני פחדה שהיא תפגע בזרזיר, וניסתה לשכנע אותה להניח לו. אבל קוני הרימה את הזרזיר ביד אחת, טיפסה לצמרת העץ הגבוה ביותר במתחם וכרכה את רגליה סביב הגזע כדי שתוכל להחזיק את הציפור בשתי ידיה. לאחר מכן פרשה את כנפיו של הזרזיר בזהירות והשליכה אותו חזק ככל שיכלה לעבר חומת המתחם. למרבה הצער הוא לא התעורר ונחת על גדת התעלה המקיפה את המתחם. אמנם ניסיון ההצלה שלה כשל, אך קוני פעלה, כנראה, בכוונה טובה, ולאחר מכן אף ניסתה לכפר על כישלונה כשהגנה על הציפור מחוסרת ההכרה מפני קוף צעיר ופוחז.

הדוגמאות האלה הן רק חלק קטן מהראיות הקיימות להתנהגות מוסרית-כביכול בבעלי חיים. חלקן קיימות כבר זמן רב, אבל לא השכלנו לזהותן. עוד ב-1959, הפסיכולוג הניסויי ראסל צ'רץ' (Church), כיום מאוניברסיטת בראון ברואד איילנד, הראה כי עכברושים אינם מוכנים ללחוץ על ידית שמעבירה להם מזון, אם פעולה זו תגרום לעכברושים אחרים לקבל שוק חשמלי. ב-1964 הראו סטנלי וצ'קין (Wechkin) ועמיתים מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, שקופי מקוק רזוס מסרבים למשוך שרשרת שמעבירה להם מזון, אם המשיכה תיתן מכת חשמל לקוף אחר. קוף אחד עמד בסירובו במשך 12 ימים תמימים.

הנה הדוגמה האהובה עלי (כבעל כלבים השקוע באשליות אנתרופומורפיות): כלב שנדרס על-ידי מכונית שכב חסר הכרה על כביש מהיר בצ'ילה. כלב נוסף השתחל בין המכוניות, למרות הסיכון האדיר, ובסופו של דבר הצליח לגרור את חברו חסר ההכרה לצד הכביש. צפיתי באימה בסרטון ביוטיוב, אתר שהופך במהרה למאגר הראיות הגדול ביותר להתנהגות מוסרית בקרב בעלי חיים.

אמנם אין עוד ספק באשר לקיומן של ראיות להתנהגות מוסרית כביכול בקרב בעלי חיים – ולא רק ראיות המתווכות על-ידי תפיסות אנתרופומורפיות – אבל עדיין לא ברור כיצד עלינו לפרש את הראיות האלה. רוב המדענים והפילוסופים מתקשים להשלים עם המחשבה שפועל כאן מוסר "אמיתי". ספקנותם באה לידי ביטוי בשני אופנים.

בבסיס התנגדותם של המדענים נמצא "קָנוֹן לויד-מורגן", הנקרא על-שם קוֹנְווי לויד-מורגן, אתולוג בריטי מהמאה ה-19. ההנחה הבסיסית של תפיסה זו הגיונית למדי: כשאנחנו מסבירים התנהגות בעלי חיים, אסור לנו להעלות השערות רבות מהמינימום ההכרחי. במילים אחרות, אסור לנו להסביר את התנהגותם של בעלי חיים במונחים מוסריים מורכבים, כל עוד קיים הסבר אחר שאינו מוסרי. אך האם ישנם הסברים שאינם מן התחום המוסרי למקרים שתיארתי?

בחלק מהמקרים, החלופות הלא-מוסריות נשמעות נואשות-משהו. יש הטוענים, למשל, כי מכיוון שבינטי ג'ואה גודלה על-ידי עובדי גן החיות, שתרגלו איתה כישורי אימהות בעזרת בובה ששימשה כתינוק, היא פשוט עושה את מה שלימדו אותה לעשות. כלומר, הם טוענים שבעיניה אין הבדל בין הילד מחוסר ההכרה לבובה שלה. אבל ההסבר הזה, המתבסס על ההנחה שהגורילה אינה מסוגלת להבחין בין ילד לבובה (דבר שכלבים עושים ב-100 אחוזי הצלחה), נאיבי כל כך עד שאין אלא להניח שזוהי היתממות מכוונת.

במקרים אחרים ישנן חלופות סבירות יותר שלא מתחום המוסר. לדוגמה, אפשר לטעון כי העכברוש בניסוי של ראסל צ'רץ' לא נמנע מלחיצה על הדוושה בגלל שיקולים מוסריים, אלא כי הוא סלד מהצווחות שהעכברוש האחר השמיע בכל פעם שקיבל שוק חשמלי. זהו הסבר ה"גירוי האַוֶורְסיבי", כלומר גירוי המבוסס על סלידה. ישנו ממצא נוסף המאשש גישה זו – רעש לבן משפיע באופן דומה על עכברים. הם מסרבים ללחוץ על דוושת המזון אם הלחיצה מובילה לפרץ חזק של רעש לבן.

אולי נדמה לכם שזה עניין מדעי לחלוטין: חיה פועלת מתוך רגש מוסרי – סימפתיה, טוּב לב, רשעות וכולי – או שמשהו אחר מניע אותה. אבל כאן אנחנו עלולים להיקלע לסבך של רעיונות פילוסופיים. ראשית, גירוי אוורסיבי אינו שולל בהכרח הסבר מוסרי. לעתים, הסלידה נובעת מסימפתיה. בכי של תינוקות אינו נעים לאוזניי – אני סולד ממנו. אבל זהו ביטוי לדאגה שלי כלפיהם. הנה לדוגמה סיפור (כנראה לא אמיתי) העוסק באברהם לינקולן. יום אחד ראה לינקולן כמה גוזלים שנפלו מן הקן, הרים אותם והחזיר אותם אל אמם. כששיבחו אותו על מעשיו ענה לינקולן: "לא הייתי מסוגל להירדם הלילה לוּ הייתי חושב על הגוזלים המסכנים".

אין ספק שלינקולן "סלד" ממצוקתם של הגוזלים, אך לא ניתן להפריד את הסלידה הזו מהסימפתיה שהוא חש כלפיהם. לולא היה אכפת לו מהציפורים, מצוקתן לא הייתה מאיימת להדיר שינה מעיניו. הסלידה של לינקולן ממצוקת הציפורים והסימפתיה שהוא חש כלפיהן קשורות בקשר בל-ינתק: הסימפתיה היא הבסיס ל"סלידה" שלו.

שנית, לעתים קרובות נדמה שהסבר ה"גירוי האוורסיבי" מבוסס על הנחה שגויה. הרי לא הסלידה מסבירה את התנהגותו של בעל חיים במצב מסוים, אלא האופן שבו הוא מגיב לסלידה. יכול מאוד להיות שהכלב הצ'יליאני הגיבור מסרטון היוטיוב "סלד" ממראה חברו השרוע על הכביש. אבל ישנן מספר דרכים להימנע מגירוי אוורסיבי – הדרך הפשוטה ביותר היא פשוט להסתלק מהמקום. אבל הכלב הצ'יליאני לא הסתלק, אלא סיכן את חייו כדי להציל את חברו. זהו הבדל משמעותי.

ייתכן שקנון לויד-מורגן פשוט מוטעה מיסודו. נסו לחשוב על הקנון כעל משחק בעל חוקים שרירותיים: אל תתנו לבעלי החיים יותר מהמינימום ההכרחי, אל תייחסו להם יותר מהיכולות הקוגניטיביות המינימליות הנדרשות כדי להסביר את התנהגותם. ואותו דבר גם לגבי רגשות. רגשות מוסריים – טוב לב, סימפתיה? אל תניחו שהם מרגישים את הדברים האלה, אלא אם אין שום ברירה אחרת. אנחנו יודעים שלנו, בני האדם, יש יכולות קוגניטיביות ורגשיות לרוב, ואנחנו יודעים שאנו מסוגלים לפעול מסיבות מוסריות, ואכן עושים זאת לעתים קרובות. אבל אל תניחו שבעלי חיים אחרים הם כמונו אלא אם אין שום אפשרות אחרת.

דה ואל מציע לנו משחק אחר: אנחנו יודעים שבעלי החיים דומים לנו במובנים רבים – בתהליך האבולוציוני שעברו, במבנה הגנטי, במבנה המוח ובהתנהגות. לכן, בהתחשב בקווי הדמיון האלה, כאשר בעלי חיים מתנהגים בדומה לנו אל לנו להניח שיש להם מניעים שונים משלנו, אלא אם קיימות ראיות לכך. כששימפנזה נותן לחבר חיבוק מנחם לאחר שזכר אלפא היכה אותו, עלינו להניח – בהיעדר ראיות סותרות – שהשימפנזה פועל מתוך אותן תחושות שבני אדם יחושו במקרה כזה. אם אצל בני אדם היינו מניחים שמדובר בביטוי לסימפתיה, עלינו להניח שגם הקוף חש סימפתיה, אלא אם קיימות ראיות ברורות התומכות באפשרות אחרת.

מדענים רבים מניחים שקנון לויד-מורגן הוא הקנון ההגיוני היחיד. מעטים נמשכים לחלופה של דה ואל. אך כלל לא ברור שלמשחק של לויד-מורגן יש תוקף רב יותר מלמשחק של דה ואל. להפך. הגישה של לויד-מורגן הגיונית, רק אם אנו מניחים שיש נתק משמעותי בין בני האדם לבעלי החיים האחרים – ועל ההנחה הזו קשה יותר ויותר להגן.

לפילוסופים יש סיבה אחרת לפקפק בהתנהגות מוסרית של בעלי חיים. מדענים מטילים ספק בקיומן של ראיות מספקות לכך שבעלי חיים מסוגלים לפעול מתוך רגשות כגון טוב לב או חמלה, או להפך – מתוך רשעות או אכזריות. פילוסופים, מצדם, טוענים כי גם אם בעלי חיים מסוגלים לפעול מתוך מצבים רגשיים כאלה, המניעים שלהם אינם מוסריים. כלומר, אצל בעלי חיים המצבים הרגשיים האלה אינם מצבים מוסריים. לדוגמה, חמלה של בעל חיים אינה חמלה של בן אדם. אין לה מעמד מוסרי. לכן גם כשבעל חיים פועל מתוך חמלה, הוא אינו פועל מתוך שיקול מוסרי.

תינוק שימפנזה

שימפנזים. תצלום: Michelle W

בסיכומו של דבר, הנה חששם של הפילוסופים: פעולה מוסרית מעידה על אחריות מוסרית. אם אני פועל באופן מוסרי, הרי נדמה שיש לי אחריות מוסרית לפעולות שלי. אבל האם אנו באמת רוצים לדרוש מבעלי חיים לקבל אחריות למעשיהם? בימי הביניים נהגו בתי המשפט להעמיד לדין בעלי חיים (ולעתים קרובות אף להוציאם להורג) בגין מעשים הנובעים לכאורה משיקול דעת קלוקל. אני מתאר לעצמי שאף אחד לא רוצה לחזור לימים ההם, והסיבה לכך היא שאנו מניחים כי בעלי חיים אינם באמת אחראים למעשיהם. אבל מהנחה זו משתמע שבעלי חיים אינם מסוגלים לפעול מתוך שיקולים מוסריים.

כדאי שניזכר כאן בעיקרון שהגה עמנואל קאנט: "מ'חייב' משתמע 'יכול'" (ought implies can). לא הגיוני להניח שאני חייב לעשות משהו שאיני יכול לעשות. וגם לא הגיוני לומר שאני חייב להימנע מלעשות דבר שאיני יכול לבחור שלא לעשות אותו. כשאנחנו אומרים שמישהו חייב לעשות משהו (או שאסור לו לעשות משהו), אנו רומזים שיש לו אפשרות בחירה בעניין – שהוא יכול להחליט מה הוא עומד לעשות (או להימנע מהדברים שהוא מתפתה לעשות). מניעים מוסריים מעידים על קיום היכולת הזו. מניע מוסרי חיובי הוא מניע שאנחנו צריכים לאמץ ולפעול לפיו. מניע מוסרי שלילי הוא מניע שאנו צריכים להימנע מלפעול על פיו. אם כך, נראה שבעלי חיים אינם יכולים לפעול מתוך שיקולים מוסריים אלא אם הם מסוגלים להחליט כיצד הם עומדים לפעול, כלומר אם הם אחראים למעשיהם. אבל זה עלול להחזיר אותנו למשפטי החיות של ימי הביניים.

רוב הפילוסופים מסכימים לגבי הסיבות שבגינן לא ייתכן שבעלי חיים אחראים למעשיהם. אחריות דורשת יכולת שאין לבעלי החיים – היכולת לבחון את המניעים שלנו בביקורתיות. כדי שבעלי חיים יהיו מסוגלים לקבל אחריות, עליהם להיות מסוגלים לחשוב מחשבות כדוגמת, "אני נוטה לפעול כך" או "האם עליי לממש את הנטייה הזו או לא?". האם הכלב הצ'יליאני הגיבור חשב לעצמו: "אני נוטה לגרור את חברי לצד הכביש. האם זו נטייה שעליי לממש או לא?". פילוסופים טוענים כי הדבר המהותי אינו שהכלב לא בחן את מניעיו, אלא שאין לו יכולת לבחון את מניעיו.

אמנם, לעתים קרובות גם בני אדם פועלים בלי מחשבה. הם רצים לתוך בניינים בוערים כדי לחלץ תינוקות וכולי, בלי לשקול את הסיכונים וההשלכות. אבל ההבדל, בעיני הפילוסופים, הוא שאנחנו יכולים לבחון את המניעים שלנו, גם אם במקרים מסוימים איננו עושים זאת. זו הסיבה שרוב רובם של הפילוסופים דוחים את ההנחה שבעלי חיים מסוגלים לפעול מתוך שיקולים מוסריים: הם מניחים שבעלי החיים לא מסוגלים לשקול ולבחון את המניעים שלהם.

אף על פי שהתפיסה הזאת רווחת, איני חושב שהיא נכונה. ראשית, כלל לא ברור שביקורת עצמית היא אכן יכולת הכרחית להתנהגות המוסרית שלנו, בני האדם. נאמר שאני נוטה לעזור לכלב השרוע מחוסר הכרה באמצע כביש. האם אני שולט בנטייה הזאת? לפי התפיסה הפילוסופית המקובלת, אני שולט בה כל עוד אני מסוגל לבחון אותה בביקורתיות, כלומר כל עוד אני מסוגל לשאול את עצמי אם עליי לממש אותה או לא. אבל מחקרים טריים בפסיכולוגיה מלמדים כי התגובות שלי מושפעות מגורמים סביבתיים שאיני מודע אליהם ואיני שולט בהם. יש כאן בעיה של "רגרסיה": היכולת לבחון את המניעים שלי בביקורתיות מקנה לי שליטה עליהם רק במידה שאני שולט בבחינה הביקורתית עצמה. אבל אפשר לחזור כך לאחור עד אינסוף. התחלנו עם בעיה מסוימת – הצורך להסביר את השליטה שלי במניעיי – אבל החלפנו אותה בבעיה אחרת – הצורך להסביר את השליטה שלי בבחינה הביקורתית. לא הסברנו את השליטה, אלא רק דחקנו את הבעיה צעד אחד לאחור.

הגישה הפילוסופית המסורתית, המתבססת על שליטה רציונלית, אינה משכנעת. ישנה דרך אחרת לחשוב על מוסר: אנחנו מסוגלים לעשות דברים שאנחנו "חייבים" לעשות, גם בהיעדר בחינה ביקורתית של פעולותינו או בחינה רציונלית של חלופות – למשל, אנו מסוגלים לבצע פעולות שנועדו להבטיח לנו חיים ארוכים ובריאים, או לדאוג לשלומו של אדם אחר. כאן נפתחת בפנינו דרך חשיבה נוספת לגבי יכולותיהם המוסריות של בעלי חיים. בעלי חיים מסוגלים לפעול מוסרית גם אם אינם אחראים למעשיהם. הם עשויים לפעול מתוך הרצון לעזור ליצור אחר (או להרע לו) גם אם אינם אחראים לפעולותיהם. כלב יכול לפעול מתוך הרצון להציל את חברו, והצלת חברו היא דבר טוב. אבל הנחה זו אינה מעידה על אחריות הכלב למעשיו. כעת אנו מסוגלים להסביר את כל הראיות המעידות על יכולתם של בעלי חיים לפעול מתוך שיקולים מוסריים, בלי לחזור לאימת משפטי החיות של ימי הביניים.

המסקנה הזאת רלוונטית גם לבני אדם. כשבני אדם פועלים מתוך שיקולים מוסריים, מה בעצם הם עושים? התשובה הפילוסופית המסורתית היא תשובה שכלתנית: פעולה מוסרית דורשת את היכולת לשקול את מעשינו, לבחון את מניעינו לאור עקרונות מוסריים. אך ישנה מסורת נוספת, שנולדה אצל דייוויד יוּם ופותחה על-ידי דרווין. מסורת זו רואה במוסר חלק בסיסי הרבה יותר בטבע האדם – חלק חייתי לא פחות משכלתני. לפי תיאור "סנטימנטלי" זה של המוסר, התחושות הטבעית שלנו – האמפתיה והסימפתיה שאנו חשים כלפי היצורים שסביבנו – הן רכיבים בסיסיים של טבענו הביולוגי. המוסריות שלנו נובעת מהביולוגיה, לא מהשכל.

אם זה אכן המצב, הרי שכל הטיעונים המסבירים מדוע בעלי חיים אינם מסוגלים לפעול מתוך שיקולים מוסריים, מתפוררים לנגד עינינו. כעת נותרנו עם דרך חדשה להבין את ההתנהגות המוסרית שלנו, וכפועל יוצא - את טבע האדם. ייתכן שאנו קצת יותר ביולוגיים וקצת פחות שכלתניים משחשבנו, קצת יותר חייתיים וקצת פחות רוחניים.

מארק רולנדס הוא מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת מיאמי. ספרו האחרון הוא Running with the Pack (הוצאת Granta).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מארק רולנדס, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על החיות טובות הלב

01
חזי

טקסט מענין. אבל מה זה ״ המוסריות שלנו נובעת מהביולוגיה"? האם לאנוס זה בסדר, כי יש דחף רגשי וביולוגי המעורר זאת? לכל הרדוקציוניסטים, ובהם טקסט זה, אין תשובה משכנעת למקור החיוב של מעשים שאנו תופסים כמוסריים. תומאס הקסלי אמר זאת מזמן על ה׳אתיקה׳ הדרוויניסטית. עכשו בואו נראה מה כן: דת? דאיזם? אבל אל תקשקשו על ביולוגיה. אין בה בכדי לבדל אדם מאמבה, מבחינת מעמד מוסרי.

02
יוסי

אפשר לומר שהמוסריות נובעת מהביולוגיה לאפשר את סדר החיים לכן אונס כמו פשע אחר מפר את הסדר, מכיוון שהמוח שלנו מפותח יותר המוסריות וההסברים שלה כמו פילוסופיה שונים מיתר בעלי החיים.

03
ויקטור

מאמר מעניין, אם כי לדעתי הסוף מערבב בין תכונות שונות תחת הכותרת של מוסר.
יש תופעות חברתיות (אמפתיה, דאגה לזולת) שאין סיבה להניח שלא יהיו לבעלי חיים, וודאי לבעלי חיים חברתיים כמו כלבים. גם מבחינה אבולוציונית התנהגות כזו משפרת את הישרדות הקבוצה.
מהצד השני, "מוסר" אינו מובנה, וחלקו אינו אוניברסלי ומצריך למידה חברתית - שייתכן שישנה אצל חלק מהמינים.
לבסוף, אחריות פלילית מחייבת יכולת להבין את החוק ואת ההליך המשפטי.
גם אדם שאין לו יכולת להבין את ההליך המשפטי (קטין או אדם הלוקה בנפשו) לא יכול לעמוד לדין. כשם שהיכולת של ילד בן 4 להביע אמפתיה לא הופכת אותו לאחראי למעשיו מבחינה פלילית, לא ניתן להשליך אחריות כזו על כלב.

04
דני

יש במאמר הזה נגיעות רבות לדיונים הידועים בדבר אלטרואיזם של בעלי חיים או "אלטרואיזם אבולוציוני", בלי להזכיר את המונחים הללו. זה מכוון? מעשים אלטרואיסטים רבים אצל בעלי חיים מוסברים ע"י שיקולים גנטיים של טובת המשפחה או הקבוצה, במה שנראה לנו כפעולה מוסרית אבל למעשה היא צו גנטי. גם לא נכון לומר שאיננו מטילים אחריות על חיות למעשיהן. אנו מענישים אותן ואפילו משמידים אותן לעתים. זה נעשה בעיקר לטובתנו, בני האדם, כדי שיפסיקו להזיק לנו. אבל האם העונשים על בני אדם אינם לאותה מטרה?