החתולה האלוהית

המצרים הקדומים סגדו לחתולה, פולחן שנמשך אלפי שנה וביטא ערכים של בית, נשיות ושמירה על המשפחה וערכיה
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בַּסְתֶת היא האלה המצרית החולשת על המרחב הביתי, הסודות הנשיים, הפוריות והלידה. היא מגנה על הבית מפני רוחות רעות ומחלות, ובייחוד מפני מחלות המיוחסות לנשים וילדים. כמו אלים מצרים רבים, יש לה תפקיד גם בעולם הבא: היא מדריכה את המתים ומסייעת להם, אף על פי שזו אינה אחת מחובותיה העיקריות. היא בתו של רַע, אל השמש, ונהוג לקשרה גם למושגים כגון "העין של רע" (העין הרואה הכול) ו"האלה המרוחקת" (אלה נקבית שעוזבת את רע וחוזרת כדי לחולל שינוי).

שמה של האלה החתולה

שמה היה במקור בְּסְת, והוא הפך לאוּבּאסתה, ואז לבּאסְת, ואז לבַּסְתֶת. משמעות השם אינה ידועה, ולכל הפחות אינה מוסכמת. החוקרת ג'רלדין פּינץ' טוענת ש"ככל הנראה משמעות שמה היא 'זאת מכלי המשחות'", כיון שמתארים אותה גם כאלת ההגנה והמשחות המגוננות. היוונים קישרו בינה לבין האלה היוונית ארטמיס, והאמינו שמכיוון שלארטמיס יש אח תאום (אפולו), גם לבאסת אמור להיות אח תאום. הם קישרו את אפולו להוֹרוּס, בנה של איזיס (או בשמה המצרי, אַסֶת), ולכן קראו ל"באסת", בשם "בּא'אַסֶת" (נשמת איזיס). זהו התרגום המילולי של שמה, בתוספת האות תו, המציינת נקבה.

אבל היו גם שקישרו בין בסתת לנֶפֶרְתוּם, אל הבשמים והניחוחות הטובים. האמונה אמרה שנפרתום הוא בנה של בסתת, מה שמעצים את הקשר שלה למשחות. אפשר להניח שמשמעות שמה, במקור, היה "זאת מכלי המשחות" (אובאסתה), ושהיוונים שינו אותה ל"נשמת איזיס" כיוון שהם קישרו אותה לאלה הפופולרית ביותר במצרים. אף על פי כן, אין הסכמה במחקר לגבי משמעות שמה.

בסתת, חתול, מצרים העתיקה, Gayer-Anderson

חתול Gayer-Anderson, ככל הנראה ייצוג של בסתת. המוזיאון הבריטי. תצלום: ויקיפדיה.

חתולה פופולרית

החל מימי השושלת השנייה (2890-2670 לפנה"ס) הייתה בסתת פופולרית מאוד בכל מצרים, בקרב גברים נשים כאחד. הפולחן התרכז בעיר תל-בסטה החל מהמאה החמישית לפנה"ס לפחות. בתחילה הוצגה בסתת כאישה בעלת ראש של לביאה וזוהתה עם האלה סֶחְמֶת. אך בעוד שהאיקונוגרפיה של סחמת נעשתה תוקפנית יותר ויותר עם הזמן, הדימויים של בסתת התרככו עם הזמן, ואט אט החלו להציג אותה כבת-לוויה וכדמות מסייעת, זאת בניגוד לדימוייה המוקדמים כנוקמת פראית. ג'רלדין פינץ' כותבת:

כתבי הפירמידות ואילך היו לבסתת שני פנים: אם מגוננת ונוקמת נוראה. הפן הדֶמוני שלה הוא הפן המרכזי שמתגלה בכתבי הסרקופגים, בספר המתים ובלחשים רפואיים. נכתב בהם כי 'הטובחים של בסתת' ממיטים מגפות ואסונות נוספים על האנושות. אחד הלחשים מייעץ לקורא להעמיד פנים שהוא 'בנה של בסתת' כדי לא ליפול קורבן למגפה".

אף על פי שבסתת הייתה נערצת, היא גם הילכה אימים על המאמינים, כפי שאפשר להבין משני תארים שניתנו לה: אדונית האימה ואדונית הטֶבַח. היא מקושרת לחתול מאוּ, אחד הפנים של רע, ולמַפְדֶת, אלת הצדק והישות האלוהית החתולית הראשונה בתולדות מצרים. גם בסתת וגם סחמת היו, בגלגוליהן הראשונים, ישויות חתוליות שהגנו על החפים מפשע מפני מפדת, ונקמו בשם כל מי שנעשה לו עוול. הקשר הזה נשמר גם בדימוייו של מאהֶס, בנה של בסתת, אביר החפים מפשע, שמתואר כאיש בעל ראש אריה הנושא סכין ארוכה, או כאריה של ממש.

במסגרת הקשר שלה עם מאו, לעתים בסתת מתוארת כמי שמחסלת את אפופיס (אפפ), אויבו של רע: היא כורתת את ראשו בסכין שהיא מחזיקה בכפה – זהו גם הדימוי המוכר ביותר של מאו. עם הזמן, כשבסתת הפכה לדמות אכזרית פחות, היא השילה כליל את דמות הלביאה, והוצגה דרך קבע כחתולת בית, או כאישה בעלת ראש חתול המחזיקה סיסטרום. ביצירות אמנות היא מוצגת לעתים כשלרגליה חתלתולים, אבל הדימוי הנפוץ ביותר שלה הוא כחתולה שיושבת ומביטה לפנים.

תפקידה בדת ובאיקונוגרפיה

בתחילת האלף השלישי לפנה"ס בסתת מופיעה במצרים התחתונה בדמות לביאה נוקמת. בתקופת כתבי הפירמידות (בסביבות 2400-2300 לפנה"ס) האמינו שהיא הייתה המטפלת של מלך מצרים בצעירותו, והמגנה שלו בבגרותו. בכתבי הסרקופגים (בסביבות 2134-2040 לפנה"ס) היא שומרת על תפקיד זה, אך מוצגת בנוסף כ"מגנת המתים". החוקר ריצ'רד וילקינסון מתייחס לזה:

"בגלגולה המוכר הקדום ביותר, המתואר על כלי אבן מתקופת השושלת השנייה, הוצגה בסתת כאישה בעלת ראש לביאה נטול רעמה. אך האיקונוגרפיה שלה השתנתה, אולי מכיוון שהמצרים החלו לתפוש אותה כדמות עדינה יותר מאשר ישויות-לביאה אחרות ".

תל-בסטה שבמצרים התחתונה, שהייתה המרכז הפולחני של בסתת, הפכה לאחת הערים העשירות והמפוארות ביותר במצרים, כיוון שאנשים מכל הארץ הגיעו לשם במיוחד כדי לסגוד לאלה ולקבור את חתוליהם המתים בעיר. האיקונוגרפיה שלה שאלה אלמנטים מהאיקונוגרפיה של האלה מפדת, הקדומה יותר, וגם מחתחוֹר, אלה המזוהה הן עם סחמת והן עם בסתת. הופעת הסיסטרום באחדים מפסליה של בסתת מעידה על קשר ברור עם חתחור, שבאופן מסורתי נשאה עמה את הכלי. גם חתחור עברה שינוי קיצוני והפכה מלוחמת נוראה וצמאת דם לאלה עדינה, ידידת בני האדם: במקור, חתחור היא שהייתה הלביאה סחמת, שאותה שלח האל רע להשמיד את בני האדם בגלל חטאיהם. בסתת, מצדה, אמנם הפכה לדמות עדינה יותר, אך נשארה מסוכנת כתמיד והוכיחה זאת בכל פעם שמישהו הפר חוק או התעלל בזולת.

חתול חנוט, מומיה של חתול

חתול חנוט, המוזיאון הבריטי. תצלום: פרוח'

עלילות סטנה וטאבובו

"עלילות סֶטְנָה וטאבּוּבּוּ" (הידועות גם כ"סֶטְנֶה הראשון") היא יצירה ספרותית מצרית שחוברה לקראת סוף האלף הראשון לפנה"ס. כעת היא שמורה במוזיאון המצרי בקהיר. אמנם ניתן לפרש את היצירה בדרכים שונות, אך ג'רלדין פינץ' טוענת שהפרשנות הברורה ביותר היא שמדובר ביצירה שתפקידה להציג את האופן שבו בסתת מענישה חוטאים.

ביצירה, הנסיך הצעיר סֶטְנֶה גונב ספר מתוך קבר למרות שיושבי הקבר מתחננים בפניו לא לעשות זאת. זמן קצר לאחר מכן, בעודו בממפיס, ליד מקדש פְּתַח, הוא רואה אישה יפה בלוויית משרתיה וחושק בה. הוא מברר מי זאת ומגלה ששמה טאבובו ושהיא בתו של כוהן בסתת. הוא מעולם לא ראה אישה יפה כל כך. הוא שולח לה פתק ומזמין אותה לבוא למיטתו תמורת עשר פיסות זהב, אבל היא עונה לו בהצעה משלה ומזמינה אותו לפגוש אותה במקדש בסתת בסקארה, שם היא גרה. אם יבוא, יסופקו כל מאווייו.

סטנה מגיע למשכנה. הוא להוט לגשת לעניין, אבל לטאבובו יש מספר תנאים. ראשית, היא אומרת לו, עליו להעביר לרשותה את כל רכושו ונכסיו. סטנה שטוף התאווה מקבל את התנאי ומתקרב אליה. אבל היא עוצרת בעדו ואומר לו שתחילה עליו לזמן את ילדיו כדי שגם הם יאשרו בכתב את הסכמתם לעסקה, כך שלא יתעוררו בעיות משפטיות בהמשך. סטנה מסכים ומזמן את ילדיו. בזמן שהם חותמים על המסמכים, טאבובו הולכת לחדר אחר וחוזרת בשמלת פשתן שקופה כל כך שהוא רואה דרכה "כל טפח בגופה". תאוותו מתנפחת לממדים בלתי נשלטים. לאחר שנחתמו כל המסמכים, הוא מנסה שוב לגשת אליה, אבל גם הפעם היא עוצרת בעדו ומוסיפה תנאי שלישי: עליו להרוג את ילדיו, כדי שלא ינסו להתכחש להסכם ולגרור אותה למאבק משפטי ממושך. סטנה מסכים לכך מיד. ילדיו נרצחים וגופותיהם מושלכות לרחוב. סטנה מתפשט, אוחז בטאבובו ומוביל אותה לחדר השינה. הוא מחבק אותה , אך לפתע היא צורחת ונעלמת – וכמוה נעלמים גם החדר והמבנה כולו – וסטנה מוצא את עצמו ערום ברחוב כשאיבר מינו תחוב בכלי חרס.

בשלב זה מופיע פרעה, והנסיך סטנה מושפל ומבוזה. פרעה מודיע לו שילדיו עדיין בחיים ושכל מה שקרה היה אשליה. סטנה מבין שכל האירוע היה עונש על הגניבה שביצע ומחזיר את הספר מיד. כדי לפצות את יושבי הקבר, הוא נוסע לעיר אחרת ומביא ממנה מומיות השייכות למשפחת יושבי הקבר, כדי לשכן אותן יחד עם בני משפחתן.

למרות שאין הסכמה במחקר לגבי זהותה של טאבובו, הרי שהקשר הקרוב שלה לבסתת, כבתו של אחד הכוהנים, מעלה את האפשרות שהיא מייצגת את האלה. האכזריות שמפגינה טאבובו מרגע שהיא מביאה אותו למשכנה מזכירה חתול המשתעשע בעכבר. ג'רלדין פינץ' מסכמת שטאבובו היא "התגלמות של בסתת עצמה, הממלאת את תפקידה המסורתי כמענישת בני האדם המרגיזים את האלים". בסיפור זה לובשת בסתת את צורתה של אישה יפה כדי להעניש עבריין שחילל קבר, אבל ייתכן שהסיפור שימש גם כאזהרה לגברים שלא להתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים בלבד – הרי לעולם אי אפשר לדעת אם האישה שמולם היא בעצם אלה, ומה יקרה אם יכעיסו אותה.

פולחן בסתת

עיקר הפולחן של בסתת התרחש בתל-בסטה, אבל היא שימשה גם כפטרונית של סקארה ומקומות נוספים. וילקינסון כותב:

"האלה צברה עוד ועוד פופולריות עם הזמן, ובתקופה המאוחרת של מצרים העתיקה, וכן בימי יוון ורומא, היא נהנתה ממעמד רם. עיקר הפולחן התרכז בתל-בסטה, בצד המזרחי של הדלתא, ואף על פי שכיום נותר רק המִתאר של מקדש בסתת, ידוע שהרודוטוס ביקר באתר במאה החמישית לפנה"ס ושיבח את תפארתו. הרודוטוס תיאר גם את פסטיבל בסתת וטען שהוא הפסטיבל הדתי הרבגוני ביותר במצרים, הכולל המוני אנשים שרוקדים, שותים וחוגגים ללא מעצורים".

הרודוטוס הוא מקור המידע העיקרי שלנו לגבי פולחן בסתת, ולמרבה הצער אינו מתאר אותו בפרטי פרטים. נראה שגם גברים וגם נשים שימשו ככוהני בסתת, והמקדש שלה בתל-בסטה – כמו מקדשיהם של אלים מצריים אחרים - היה האתר המרכזי של העיר וסיפק מגוון שירותים, החל מסיוע רפואי וכלה בייעוץ לגבי חלוקת מזון. הרודוטוס מתאר את המקדש:

"מלבד הכניסה, המקדש עומד על אי. שני ערוצים שונים מובילים אליו מהנילוס, מגיעים עד לכניסה ואז עוקפים אותו משני צדדיו. כל אחד מהם ברוחב כשלושים מטר, ועצים עומדים על גדותיהם ומצלים עליהם. המקדש ניצב במרכז העיר, וכל נקודה על היקפה משקיפה מטה לתוכו – העיר הוגבהה עם הזמן, אך המקדש נותר בגובה שבו נבנה במקור, כדי שיהיה אפשר להביט פנימה. את המקדש מקיפה חומת אבן שדמויות חקוקות בה. בתוכה נמצאת חורשה של עצים גבוהים מאוד הגדלים סביב מבנה גדול ובו פסלהּ של האלה. המקדש הוא ריבועי, וכל אחת מצלעותיו באורך 200 מטרים. אל הכניסה מובילה דרך מרוצפת באבן, באורך כ-600 מטרים. מן המקדש, בכיוון ההפוך, הדרך פונה מזרחה, עוברת דרך השוק, ומגיעה עד מקדש הרמס. רוחבה של הדרך כ-120 מטרים, והיא תחומה משני צדיה בעצים המתנשאים עד לשמיים" ("היסטוריות", כרך 2, 138).

המצרים באו מדי שנה לפסטיבל בסתת בתל-בסטה, שהיה אחד האירועים המרשימים והפופולריים ביותר. ג'רלדין פינץ' מצטטת את הרודוטוס: "במהלך הפסטיבל השנתי בתל-בסטה היו הנשים משוחררות מכל המגבלות הרגילות. הן חגגו בפסטיבל בסתת בשתייה, ריקוד, נגינה וחשיפת איברי המין שלהן". מנהג זה, "להרים את החצאית", היה מעשה של השתחררות מכבלי החברה, לא פחות משהיה קשור לפוריות, אחד מתחומי אחריותה של בסתת. כפי שקרה בפסטיבלים אחרים ברחבי מצרים, החוגגים בפסטיבל בסתת השילו מעליהם עכבות, בדומה לקרנבל באירופה, או למרדי גרא בארצות הברית. הרודוטוס מתאר בפרוטרוט את האנשים הנמצאים בדרכם לפסטיבל בתל-בסטה:

"החוגגים מגיעים אל תל-בסטה דרך הנהר. בכל סירה יש אנשים רבים, גברים ונשים גם יחד. אחדות מהנשים מרעישות ברעשנים, אחרות מנגנות בחליל, ושאר הנשים – וכן הגברים – שרים ומוחאים כפיים. בדרך לתל-בסטה, בכל פעם שהם חולפים על פני עיר אחרת, הם מקרבים את הסירה לגדה, ואז חלק מהנשים מרעישות ומנגנות, כפי שתיארתי, אחרות צועקות בלעג לעבר נשות העיר, ויש שרוקדות, או עומדות ומרימות את חצאיותיהן. הן נוהגות כך בכל פעם שהן חולפות על פני עיר השוכנת לגדת הנהר. אבל כשהחוגגים מגיעים לתל-בסטה הם מתהוללים בלי הבחנה, ושותים יותר יין מאשר בכל שאר השנה. מדי שנה מתאספים שם כ-700 אלף גברים ונשים (אך לא ילדים), כך לדברי המקומיים" ("היסטוריות", כרך 2, 60).

אף על פי שהרודוטוס טוען כי הפסטיבל הזה היה המפואר והנפלא ביותר במצרים, הרי שבפועל נערכו אז פסטיבלים רבים, לכבוד אלים רבים, שייתכן כי היו מפוארים לא פחות. אבל הפופולריות הרבה של בסתת הפכה את הפסטיבל שלה לאירוע יחיד במינו. בפסקה שלעיל, הרודוטוס מתאר כיצד הנשים בסירות היו לועגות לתושבות הערים שעל גדות הנהר. הן עשו זאת כדי לעודד אותן לזנוח את מטלות השגרה ולהצטרף לחגיגה. למעשה, בסתת הייתה שנייה רק לאיזיס מבחינת פופולריות, וברגע שדמותה התפשטה גם ברחבי יוון ורומא, בתקופה המאוחרת של האימפריה, היא נעשתה פופולרית לא פחות גם בקרב הרומאים ונתיניהם.

חתלתול על קופסה, מצרים העתיקה

דמות של חתלתול על קופסה. מצרים, התקופה המאוחרת. מוזיאון LACMA, לוס אנג'לס. תצלום: אשלי ון הפטן.

הפופולריות המתמשכת של בסתת

הפופולריות של בסתת נבעה מתפקידה כמגינת הנשים ומשק הבית. כפי שציינתי, היא הייתה פופולרית גם בקרב גברים, כיוון שלכל גבר הייתה אם, אחות, בת זוג, אישה או בת הנהנית מהגנתה של בסתת. יתרה מזאת, נשים במצרים זכו להערכה רבה ולשוויון זכויות כמעט מוחלט, וכפועל יוצא זכתה גם האלה המגנה על הנשים ועל סודותיהן למעמד רם. המצרים הוקירו גם את החתולים, שעזרו להם למגר טפילים (וכך דאגו שהבתים יהיו נקיים ממחלות), הגנו על היבולים מבעלי חיים מזיקים ושימשו כבני-לוויה בלי להזדקק לטיפול רב. אחד ההיבטים החשובים ביותר של פסטיבל בסתת היה הבאתם של חתולים חנוטים למקדש. כשהמקדש התגלה בחפירות ב-1887 וב-1889, נמצאו בו מעל 300 אלף חתולים. וילקינסון כותב על אודות הפופולריות האוניברסלית של בסתת:

"קמעות של חתולים ושגרי חתלתולים היו מתנות נפוצות לשנה החדשה, והשם בסתת נחקק לעתים קרובות על "בקבוקוני שנה חדשה" טקסיים, ככל הנראה כדי לבקש פוריות מהאלה. זאת מכיוון שבסתת, בניגוד לאלות-לביאות אחרות, נתפשה כישות מגוננת, שבכוחה לבלום כוחות אפלים המקושרים ל'ימי השד' שבסוף השנה המצרית".

בסתת הייתה פופולרית כל כך שבשנת 525 לפנה"ס, כשכַּנְבּוּזי השני מפרס פלש למצרים, הוא השתמש באלה כדי להכריח את המצרים להיכנע. כיוון שידע כי המצרים הם אוהבי חיות, ובייחוד אוהבי חתולים, הוא הורה לחייליו לצייר את דמותה של בסתת על מגניהם ואז אסף את כל החיות שמצא והריץ אותן לפני צבאו, לעבר העיר המרכזית פלוסיום. המצרים, שסירבו להילחם כי פחדו לפגוע בחיות ולהרגיז את בסתת, נכנעו. ההיסטוריון פוליאנוס, בן המאה השנייה, כתב שאחרי הניצחון שלף כנבוזי חתולים מתוך שק והשליך אותם בבוז על המצרים. הוא לעג להם על שוויתרו על עירם למען החיות. אך המצרים לא הפסיקו להוקיר את החתולים, או את בסתת. מעמדה כאחת האלות הפופולריות והחזקות ביותר השתמר לאורך תולדות מצרים ובימי האימפריה הרומית, עד שבסופו של דבר, כמו האלים האחרים, שקעה בעקבות עליית הנצרות.

ג'ושוע ג' מארק הוא ממייסדי Ancient History Encyclopedia. הוא כותב פרילנס ומרצה לפילוסופיה במשרה חלקית במריסט קולג' בניו יורק.

This article "Bastet” by Joshua J. Mark was originally published on Ancient History Encyclopedia. Translated and reprinted with permission (Creative Commons: Attribution-NonCommercial-ShareAlike).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ושוע ג' מארק, Ancient History Encyclopedia.

תגובות פייסבוק