הטבע קורה

סכנת ההכחדה שמאיימת לכאורה על מינים רבים בעולם מהלכת עלינו קסם מורבידי -- אבל המציאות הרבה יותר מעודדת
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

לכתבות העוסקות בשימור מינים יש נוסחה כמעט קבועה: "[חיה אהובה] נמצאת בסכנת הכחדה". הנוסחה הזאת מספקת כותרות מסמרות שיער, אבל היא מסיטה את תשומת הלב מהעיקר. היעלמות של מינים שלמים אינה הבעיה המרכזית בתחום השימור. הבעיה המרכזית היא הידלדלות אוכלוסיות של חיות בר, לפעמים במידה קיצונית, המובילה לעתים קרובות לפגיעה בבריאותן של מערכות אקולוגיות שלמות. כשאנו בוחנים סוגיות של שימור אך ורק במונחים של סכנת הכחדה, אנו מציירים תמונה פשטנית ואף בלתי רלוונטית. יתר על כן, הגישה הזו מייצרת מטען רגשי שמשווה לבעיה נופך קוסמי מאיים, כשבפועל יש להציגה כסוגיה מקומית הניתנת לפתרון. זה כאילו שהיינו מתייחסים לרפואה האנושית כדיסציפלינה שתפקידה למנוע מוות ותו לא. כל פגישה עם רופא הייתה נפתחת כך: "טוב, אתה גוסס. בוא נראה מה אפשר לעשות כדי להאט קצת את התהליך".

רבים מניחים שאנחנו נמצאים בעיצומה של "הכחדה המונית שישית" שנובעת מפעולותיהם של בני האדם ומשתווה בחומרתה לזו שחיסלה את הדינוזאורים לפני 66 מיליון שנה. אבל זה לא נכון

הרפואה עוסקת בבריאות. וכך גם השימור. וכמו ברפואה, גם מגמות השימור במאה הנוכחית הן מעודדות. אנחנו מעשירים מחדש כמה מהמערכות האקולוגיות שדלדלנו בעבר, ומאטים את דלדולן של אחרות. לפני שאסביר איך אנחנו עושים את זה, הרשו לי להבהיר כמה מוגזמת תשומת הלב המוענקת כיום להכחדה וכיצד היא מעוותת את תפיסת הציבור לגבי שימור.
רבים מניחים שאנחנו נמצאים בעיצומה של "הכחדה המונית שישית" שנובעת מפעולותיהם של בני האדם ומשתווה בחומרתה לזו שחיסלה את הדינוזאורים לפני 66 מיליון שנה. אבל זה לא נכון. חמש ההכחדות ההמוניות ההיסטוריות חיסלו 70 אחוז או יותר מכל המינים הקיימים תוך זמן קצר יחסית. זה לא מה שקורה עכשיו. "אם כל המינים הנמצאים כעת בסכנת הכחדה ייכחדו תוך כמה מאות שנים והקצב הזה יימשך", אמרה ההקדמה למאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Nature ועסק בהידלדלות חיות הבר, "אז ההכחדה ההמונית השישית עלולה להתרחש תוך כמה מאות או כמה אלפי שנים".

טווח התאריכים בהצהרה הזו משקף את האי-ודאות העמוקה לגבי קצב ההכחדה הנוכחי. ההערכות נעות מאובדן של 0.01 אחוז מכלל המינים מדי עשור ועד לאחוז אחד (כלומר פי מאה מההערכה המינימלית). הביטוי "כל המינים הנמצאים כעת בסכנת הכחדה" מקורו ב-IUCN (האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע), ארגון חשוב שעורך את "הרשימה האדומה" המונה את המינים הנמצאים בסכנת הכחדה. הדו"ח האחרון שלו מראה שמתוך 1.6 מיליון המינים המוכרים לנו ו-76,199 המינים הנחקרים על-ידי מדעני הארגון, כ-23,214 נתונים בסכנת הכחדה. כלומר, רק אם כל אלה ייכחדו בכמה מאות השנים הקרובות, ובנוסף, קצב ההיכחדות שחיסל אותם לא ירד במהלך מאות או אלפי שנים נוספות, או אז אנחנו עלולים להיות בתחילתה של "הכחדה המונית שישית" שאנו עצמנו אשמים בה.

מימין: ציפור הדודו שנכחדה. באדיבות הספרייה לגיוון ביולוגי

מימין: ציפור הדודו שנכחדה. באדיבות הספרייה לגיוון ביולוגי

בינואר האחרון שוב הוצגה סוגיית ההכחדה בצורה מוטעית בפעם המי-יודע-כמה; הפעם זה קרה בעמוד הראשי של הניו יורק טיימס מגזין. "מחקר רחב-היקף: החיים באוקיינוסים עומדים בפני הכחדה המונית", אמרה הכותרת. אבל הטקסט של קארל זימר מתאר מצב שונה לחלוטין. זו כתבה מעודדת למדי, המראה כי בעוד שחלק גדול מהחיים בים נמצאים בצרות, מצבם טוב הרבה יותר מזה של המינים החיים ביבשה, ויש עוד זמן להימנע מהטעויות שביצענו על האדמה. הכתבה מציינת כי במאות השנים שחלפו מאז שנת 1500, כ-514 מינים נכחדו על פני האדמה, אבל רק 15 נכחדו בים, וב-50 השנים האחרונות לא נכחד אף לא מין ימי אחד. המאמר ב-Science שאליו מתייחס זימר נקרא: "היעלמות בעלי חיים באוקיינוס העולמי", והוא נכתב על-ידי דאגלס מקאולי, אקולוג מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, ועמיתים נוספים. במאמר נכתב: "אף על פי שבני האדם גרמו להכחדתם של מינים מעטים בלבד בימים ברחבי העולם, אנחנו השפענו בצורה משמעותית על החיים בים ושינינו את התפקוד ואת אספקת השירותים בכל אחד מהאוקיינוסים". הוא ממשיך ומתעד את הסיבות לעלייה בכמות "השוניות הריקות", "שפכי הנהר הריקים", ו"המפרצים הריקים", עם הידלדלות כללית של 38 אחוז במיני דגי הים.

התמקדות בסוגיית ההכחדה אינה הדרך הנכונה לבחינת האיומים העומדים בפני חיות הים, כיוון שרק מינים ימיים מעטים נכחדים. מדובר בחיות ניידות להפליא שנעות בסביבה נרחבת ומקושרת שכמעט תמיד יש בה מקום להתחבא, אפילו מדיג בקנה מידה תעשייתי. הבקלה האטלנטי היה אחד הדגים המבוקשים ביותר לפני שהאוכלוסייה קרסה ב-1992 אחרי עשרות שנים של דיג מופרז. לפי ג'סי אוזובל, ממארגני היוזמה הבינלאומית Census of Marine Life: "כמות הבקלה הכוללת, בקילוגרמים, הנמצאת כיום בחופי קייפ קוד היא ככל הנראה רק 3 אחוז ממשקל כל דגי הבקלה ב-1815 (אך בצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי, בים הצפוני, אוכלוסיית דגי הבקלה מתאוששת, הודות לרגולציה יעילה). אף אחד לא באמת מצפה שדגי הבקלה ייכחדו, אבל הרשימה האדומה בכל זאת מונה אותם כאחד המינים הנמצאים בסכנה.
את הסיכום הטוב ביותר למצב הנוכחי ניסח ג'ון בריגס (Briggs), ביו-גיאוגרף מאוניברסיטת סאות' פלורידה, במכתב לכתב העת Science בנובמבר:

רוב ההכחדות התרחשו באיים מרוחקים או במתחמי מים מתוקים סגורים, ורק מעטות התרחשו בסמוך ליבשות או באמצע האוקיינוס. בעיית השימור הגדולה ביותר העומדת לפנינו אינה הכחדת מינים, אלא מצבן הרעוע של אלפי אוכלוסיות מצומקות, שרידים למינים שהיו בעבר נפוצים ופרודוקטיביים.

כדאי לבחון בהרחבה את הנקודה של בריגס לגבי איים מרוחקים (oceanic islands, איים שלא שוכנים על מדף יבשתי). בהשוואה ליבשות, המערכות האקולוגיות באיים האלה הן פשוטות ומוגבלות מאוד, ולכן חלק גדול ממה שאנחנו יודעים לגבי אקולוגיה ואבולוציה למדנו ממחקרים שנערכו בהן (אוסטרליה נחשבת לאי כזה למרות גודלה, מכיוון שהיא מבודדת כל כך). הגילויים של דרווין לגבי מוצא המינים התרחשו בהשראת מסעותיו לאיים פסיפיים כמו הגלפאגוס. אחד הטקסטים המכוננים באקולוגיה ובביולוגיה של השימור הוא "תורת הביו-גיאוגרפיה של האיים" (1967) מאת אדוארד וילסון ורוברט מקארתור. מינים רבים חדשים מתפתחים במהירות באיים מרוחקים בזכות בידודם, אך מכיוון שאין להם מינים רבים אחרים להתפתח לצדם, הם לא מוגנים מפני פולשים וטורפים. למין מקומי שמותקף אין מקום להימלט אליו. ג'ון דונלן, מומחה לשימור איים, מעריך שאף שאיים מהווים רק 3 אחוז מפני השטח בכדור הארץ, התרחשו בהם 95 אחוז מכל הכחדות הציפורים מאז 1600, 90 אחוז מכל הכחדות הזוחלים, ו-60 אחוז מכל הכחדות היונקים. אלה נתונים מחרידים, אך מדובר באבידות מקומיות. הן לא משפיעות על המגוון הביולוגי והבריאות האקולוגית ביבשות ובאוקיינוסים, התופסים 97 אחוז משטח כדור הארץ.

נתוני ההיכחדות המפחידים שאנו שומעים עליהם מגיעים בעיקר מהאיים, ורוב ההכחדות האלה הן נחלת העבר, כיוון שרוב מיני האיים שהיו פגיעים במיוחד, כבר נעלמו.
המערכות האקולוגיות של האיים לא קרסו בהיעדרם. החיים משתנים, ונמשכים

נתוני ההיכחדות המפחידים שאנו שומעים עליהם מגיעים בעיקר מהאיים, ורוב ההכחדות האלה הן נחלת העבר, כיוון שרוב מיני האיים שהיו פגיעים במיוחד, כבר נעלמו.
המערכות האקולוגיות של האיים לא קרסו בהיעדרם. החיים משתנים, ונמשכים. מכיוון שרוב המינים הפולשים הם יחסית בלתי מזיקים, הם תורמים למגוון הביולוגי של האי. האקולוג דב סאקס מאוניברסיטת בראון ברוד איילנד מציין כי צמחים לא ילידיים הכפילו את המגוון הבוטני של ניו זילנד – יש שם 2,104 צמחים ילידיים ו-2,065 צמחים לא ילידיים. אסֶנְשֶׁן, אי בדרום האוקיינוס האטלנטי שלא היה בעבר אלא סלע שומם שצ'ארלס דרווין הוקיע על "עירומו המחריד", מכיל כיום "יער עננים" פעיל הכולל אך ורק צמחים ובעלי חיים שהובאו לשם על-ידי בני אדם ב-200 השנים האחרונות (סיפורו של אסנשן פותח ספר חדש מאת עיתונאי איכות הסביבה פרד פירס, ששמו "The New Wild: Why Invasive Species Will Be Nature’s Salvation".

הדרקונים מאיי הגלפגוס. צילום: סקוט אייבלמן

הדרקונים מאיי הגלפגוס. צילום: סקוט אייבלמן

אבל החדשות העיקריות מהאיים המרוחקים הן ששיטות השימור החדשות מגנות על המינים המקומיים מפני האיום הגדול ביותר על שלומם – הטורפים הפולשים – וכך מפחיתות משמעותית את שיעור ההכחדה העתידי. הניו זילנדים הם הגיבורים בסיפור הזה, המתואר בצורה יפהפייה בספר "Rat Island: Predators in Paradise and the World’s Greatest Wildlife Rescue" מאת ויליאם סטולצנברג. אין בעולם אי מרוחק שלא סבל מטורפים זרים והרסניים שבני האדם הביאו אליו – עכברושים, עכברים, עזים, חזירים, חמורים, "נחשי עצים" (גואם), שועלים (האיים האלאוטיים) ועוד רבים. בשנות ה-80 הגיעו מומחי השימור הניו זילנדים לסף ייאוש בגלל הידלדלותם של מינים ייחודיים ואהובים כמו הקאקאפו – תוכי מקומי שלא מסוגל לעוף. הם החליטו לא לנוח עד שיחוסל כל עכברוש ועכברוש במתחם הקאקאפו. לאורך עונות רבות הם השקיעו מאמצים בלתי נלאים בהרעלה ולכידה של עכברושים, ובסופו של דבר השלימו את המשימה. הקאקאפו יכלו סוף סוף להתרבות בבטחה. והטכניקה הזאת יושמה בהצלחה גם באיים אחרים, על מינים מקומיים אחרים שאוימו על-ידי מינים פולשים אחרים.

נכון להיום, איומי הכחדה חמורים הוסרו מעל יותר מ-800 איים ברחבי העולם, והיד עוד נטויה. חלק מהמקרים מרהיבים למדי. ג'ון דונלן, שהוזכר לעיל, היה מעורב במאבק לחיסול כל העזים שהרסו את איי סנטיאגו, פינטה ואיסבלה בגלפאגוס. נדרשו שנים של עבודה עם רובים מיוחדים, כלבי צייד, מסוקים ו"עזים בוגדות" כדי להרוג את כל 160,000 העזים באיים, אבל ההצלחה הייתה מלאה. בדצמבר כתבה אליזבת קולברט בניו יורקר שהניו זילנדים מתכננים כעת מהלך בקנה מידה גדול הרבה יותר. ארגון בשם "ניו זילנד ללא טורפים" (Predator Free New Zealand) מתאם מאמץ לאומי נרחב לחיסול כל עכברוש, הרמין, סמור וחתול, שיהפוך את המדינה כולה למקום בטוח למינים ילידיים כגון ציפורי הקיווי, חרקי הווטה (Weta), הקאקאפו, ציפורי הסאדלבק (Saddleback), הלטאה המוזרה טואטרה, ועוד.

ציפורי הסאדלבאק באי הדרומי של ניו זילנד. איור מתוך Walter Buller's Birds of New Zealand

ציפורי סאדלבאק באי הדרומי של ניו זילנד. איור מתוך Walter Buller's Birds of New Zealand

אוקי, אלה חדשות נפלאות לאיים. אבל מה לגבי העולם כולו? מה לגבי שינוי האקלים הגלובלי? הרי זה באמת נראה כמו אירוע הכחדה המוני בהתהוות. מי שמפקפק בסכנה הטמונה בהתחממות הגלובלית מוזמן לדבר עם כמה מהביולוגים שנמצאים בשטח. כל מי שעושה מחקר שדה מגלה עד כמה האורגניזמים שהוא חוקר רגישים לשינויים קלים בטמפרטורה הממוצעת, במשך עונת הגידול, בדפוסי המשקעים. אבל רק מפני שאורגניזמים הם רגישים לשינוי, זה לא אומר שהשינוי מסכן אותם. לכל יצור או צמח שסביבתו משתנה יש שלוש אפשרויות: לנדוד, להסתגל או למות.

המהירות ומידת ההשפעה של האבולוציה גדולות הרבה יותר משנדמה לנו. פעילותם הבלתי פוסקת של כל האורגניזמים מתומצתת בספר "Relentless Evolution" מאת ג'ון תומפסון. כפי שכריס תומס, מומחה לשימור מאוניברסיטת יורק, אמר בשנה שעברה ל-New Scientist: "רק לאחרונה הבנו את היקף השינוי האבולוציוני המתחולל". לטענתו, התגובה שאנו רואים לשינוי האקלים "מתחילה להיראות כמו האצה עולמית בקצב האבולוציה".

מסתבר שהכלאה היא אחד הגורמים המרכזיים להאצה בקצב ההסתגלות והאבולוציה. "סביר להניח שהיווצרות מינים על דרך ההכלאה תהיה תהליך אופייני בעידן האנתרופוקן", כתב תומס ב-Nature ב-2013. ל-New Scientist הוא אמר: "גנים קופצים ממקום למקום. גנטיקאים מולקולריים מגלים כעת שהכלאה בין מינים נפוצה יותר משחשבנו. דרווין דיבר על עץ החיים, על מינים שפונים לענפים שונים ומתרחקים אלה מאלה. אבל אנחנו מגלים שמדובר דווקא ברשת, שבה הגנים מדלגים בין ענפים סמוכים ומביאים ליצירת מינים חדשים. ההכלאה הזאת מייצרת במהירות הזדמנויות אבולוציוניות חדשות".

לאורך 3.8 מיליארד שנות אבולוציה, מגוון המינים בכדור הארץ רק הולך וגדל. לאחר כל אחת משתי ההכחדות ההמוניות האחרונות, צצו במהרה יותר מינים משהיו לפני כן

לנדוד, להסתגל, או למות; כשאורגניזמים מגיבים לשינוי האקלים על-ידי הסתגלות, הם מתפתחים. כשהם נודדים, הם נתקלים בבני דודים מרוחקים ומזדווגים איתם, וכך נוצרים לעתים מינים חדשים. כשהם מתים, הם מפנים מקום למין אחר שינדוד לסביבתם, וההתחממות הגלובלית יוצרת עוד ועוד הזדמנויות כאלה. באותו מאמר ב-Nature כתב תומס:

הגרדיאנטים של המגוון העולמי מראים לנו שיש יותר מינים מותאמים-לחום שיהיו מסוגלים לאכלס אזורים חדשים מאשר מינים מותאמים-לקור שנסוגים מאותם אזורים בעקבות ההתחממות.

לאורך 3.8 מיליארד שנות אבולוציה, מגוון המינים בכדור הארץ רק הולך וגדל. לאחר כל אחת משתי ההכחדות ההמוניות האחרונות, צצו במהרה יותר מינים משהיו לפני כן. אין סיבה להיות אופטימי לגבי שינוי האקלים. זו הבעיה החמורה ביותר המאיימת כיום על האנושות והטבע. היא עלולה להוביל להיעלמות של מינים מסוימים, שאנחנו מרבים לבכות, אך היא תביא גם להופעתם של מינים חדשים, ואלא אם יתרחש שינוי אקלים "פתאומי" באופן קיצוני לא סביר שהמגוון הביולוגי יפחת משמעותית. חוקרי אקלים משמיטים לאחרונה את תרחישי השינוי הפתאומי מהמודלים שלהם, כיוון שיש להם נתונים טובים יותר וכיוון שהם רכשו הבנה מעמיקה יותר בדינמיקות האקלימיות. התחזית האישית שלי היא ששינוי האקלים יהפוך בלתי נסבל עבור בני האדם זמן רב לפני שהוא יאיץ את שיעורי ההכחדה, ואני מאמין גם שבמידת הצורך תהיה לנו הנכונות לנקוט צעדים קיצוניים כדי למנוע אותו.

התחזית האישית שלי היא ששינוי האקלים יהפוך בלתי נסבל עבור בני האדם זמן רב לפני שהוא יאיץ את שיעורי ההכחדה, ואני מאמין גם שבמידת הצורך תהיה לנו הנכונות לנקוט צעדים קיצוניים כדי למנוע אותו

הסכנה הברורה והמידית שנותרנו עמה היא מה שבריגס מכנה "מצבן הרעוע של אלפי אוכלוסיות מצומקות, שרידים למינים שהיו בעבר נפוצים ופרודוקטיביים". המונח החדש לתופעה הזו הוא defaunation. בסקירה של אבדות בקרב חיות הבר שהתפרסמה ב-Science בשנה שעברה, דיווחו רודולפו דירזו (Dirzo), ביולוג מסטנפורד, ועמיתים שבקרב בעלי החוליות היבשתיים יש "הידלדלות ממוצעת של 25 אחוז" וש"הדפוסים בקרב חסרי החוליות עגומים לא פחות: בקרב 67 אחוז מהאוכלוסיות המנוטרות יש הידלדלות ממוצעת של 45 אחוז. הצטמקות אוכלוסיות זו תצטבר ותשפיע בסופו של דבר על תפקוד המערכת האקולוגית".

החשש לגבי "תפקוד המערכת האקולוגית" מעיד על שינוי הגישה בקרב מומחי שימור. כשמדע השימור החל להתפתח בשנות ה-80 וה-90, הפסיקו החוקרים להתמקד בגורלם של מינים יחידים ועברו ולהתמקד בבריאותן הכללית של מערכות אקולוגיות שלמות. הם החלו לשאול, למשל: עד כמה משמעותי אפקט הדומינו שנוצר בשרשרת המזון כתוצאה מהיעלמות או הידלדלות של טורף-על? (השבת הזאבים לפארק הלאומי ילוסטון לאחר מאה שנות היעדרות מוכיחה שהוא משמעותי מאוד, כיוון שמגוון רחב של שינויים חיוביים התרחש עם הגעת הזאבים). מה קורה כשהשימוש בחומרי הדברה מדלדל בצורה משמעותית את כמות החרקים המאביקים עד שהצמחייה כולה סובלת מכך? עד כמה חיות גדולות תורמות להעברת חומרי מזון בעזרת הגללים שלהם? ומה לגבי מסלקי פגרים (נשרים), מטהרי נחלים (דוחיים), ויצורים המפיצים זרעים על-ידי אכילתם, או בעלי פרסות שעוזרים לשתול אותם על-ידי רמיסתם לתוך הקרקע? מה תפקידן של חיות מרעה גדולות בשימור הפסיפס הטבעי ביערות ובערבות?

האיום על קיומו של מין כזה או אחר עשוי לעזור למשוך את תשומת הלב הציבורית למערכת אקולוגית פגועה, ובארצות הברית הוא יכול אף להפעיל את מנגנוני ההגנה של "חוק המינים המצויים בסכנת הכחדה", אבל ברוב המקרים מדובר לכל היותר באיתות עקיף על הבעיות האמיתיות. לדוגמה, העובדה הרלוונטית ביותר לגבי אוכלוסיית הבקלה שלחופי ניו אינגלנד אינה האיום על קיומה, אלא שגודלה הנוכחי הוא שלושה אחוזים בלבד מגודלה ההיסטורי, מה שאומר שהיא שרויה ככל הנראה במצב של חוסר הרמוניה עם המערכת האקולוגית שלה.
חלק מהבעיה הוא האופן שבו אנו מסווגים דרגות של סכנת הכחדה. הרשימה האדומה כוללת את הדרגות הבאות, לפי סדר חומרתן: נכחד, נכחד בטבע; סכנת הכחדה חמורה; סכנת הכחדה; פגיע (כאן נמצא הבקלה האטלנטי); על סף סכנה; וחשש נמוך. "חשש נמוך" הוא ניסוח מוזר. הכוונה בפועל היא ש"מצבו טוב". הקטגוריה הזאת כוללת את רוב 76,000 המינים שה-IUCN חוקר, רובם של 1.5 מיליון המינים שהתגלו עד היום, ורובם של ארבעת מיליון המינים שלפי ההערכות עדיין לא התגלו. בהקבלה לרפואה, לסווג מין מסוים בקטגוריה של "חשש נמוך" זה כמו לסווג כל אדם בריא בעולם כ"עדיין לא מת": נכון אבל עקום (ה-IUCN מודע לבעיה, ולזכותו ייאמר שהוא מפתח "רשימה ירוקה" שתדווח על מינים שמצבם משתפר. היא תסווג את המינים לפי דרגות של תקווה, לשם שינוי, במקום להסתמך אך ורק על דרגות האימה).

יונקים ממשפחת החתולים. איור מהמאה ה-19

משפחת החתולים. איור מהמאה ה-19

לגבי ארבעת מיליוני המינים שעדיין לא התגלו, אפשר אמנם לטעון כי רבים מהם נדירים מאוד ולכן מועדים במיוחד להכחדה, אבל הטענה הנפוצה שלפיה "המינים ייכחדו עוד לפני שנספיק לגלות אותם" אינה עומדת במבחן המציאות. לפי מאמר בשם "האם נצליח לזהות את מיני כדור הארץ לפני שייכחדו?", שפורסם ב-Science ב-2013 על-ידי האקולוג הימי מארק ג' קוסטלו (Costello) מאוניברסיטת אוקלנד, שיעור התיעוד של מינים חדשים בעשור האחרון היה 17,500 לשנה, ומאז 2006 הוא עלה על 18,000 לשנה. ישנם יותר ויותר טקסונומים מקצועיים (כ-47,000 כיום) העוסקים במלאכה, והאינטרנט עזר להגדיל גם את מספר הטקסונומים החובבים. עם שיעור היכחדות בפועל של פחות מאחוז לעשור, ושיעור גילוי של משהו כמו שלושה אחוזים לעשור, הכותבים מסיקים: "שיעור זיהוי המינים עולה משמעותית על שיעור היכחדותם".

באופן אידיאלי, זיהוי מינים חדשים יביא עמו גם מידע מפורט לגבי המצב האקולוגי וסיכויי ההישרדות של כל מין חדש. המחקר הקפדני שמבצעים מתנדבי IUCN בנוגע לכל מין ומין מניב נתונים מצוינים לגבי נושאים חשובים כגון הידלדלות אוכלוסיות וצמצום ופרגמנטציה של תחום התפוצה, אבל הנתונים האלה מוצגים מחוץ להקשרם האקולוגי. האם בעל חיים מסוים הוא מין חיוני המשפיע על רווחתם של מינים רבים אחרים, כפי שלוטרת הים חיונית לבריאותם של יערות קֶלְפּ (Kelp, סוג של אצת ים) וכל מה שתלוי בקלפ? האם בעל חיים מסוים הוא מהנדס של מערכות אקולוגיות המסוגל לעצב סביבות שלמות כמו הבונים, שיוצרים בריכות המאכלסות מינים רבים וסוכרים מים באקוויפרים עמוקים?

או שמא בעל חיים מסוים הוא רק אחד מכמה תתי-מינים שממלאים כולם את אותה פונקציה אקולוגית? במקרה הזה, סביר להניח שהיכחדותו לא תביא עמה השלכות משמעותיות. זה מ שקרה כשצב הענק "ג'ורג' הבודד" מהגלפאגוס מת ביוני 2012, וכל העולם התאבל עליו. ג'ורג', שזה לכינוי "היצור החי הנדיר ביותר", היה (ככל הנראה) הפרט האחרון בתת המין הספציפי שלו. האקולוגים לא התרשמו. הטקסונומים לא התרשמו. יש כ-10 תתי-מינים נוספים של צבי גלפאגוס. אוכלוסייתם עלתה מסביבות ה-3,000 פרטים ב-1974 ליותר מ-19,000 כיום הודות לחיסול כל העיזים ורוב העכברושים באיים ולהגנה על הצבים מפני ציידים. האי פינטה, שבו התפתח תת המין של ג'ורג', מכיל כיום צבי גלפאגוס אחרים שמסתדרים מצוין; הם החליפו את ג'ורג' בעבודתו החשובה – אכילת צמחייה עודפת – ועוזרים להשיב לאי את בריאותו האקולוגית (הצבים טובים בזה כל כך שהשימוש בהם הפך למתודה מקובלת: צבי ענק הובאו מהאי אלדברה, השוכן בסמוך לחופה המזרחי של אפריקה, אל מדגסקר, איי סיישל, מאוריציוס, האי ראוניון, האי רודריגס, ופארק בקאואיי).

התקות (translocations) כאלה של בעלי חיים הן התפתחות מלהיבה בתחום השימור. הן נעשות נפוצות ומצליחות יותר ויותר, לפי הסקירה שפרסמו בשנה שעברה ב-Science הזואולוג פיליפ סדון (Seddon) מאוניברסיטת אוטגו בניו זילנד ועמיתיו ("Reversing Defaunation: Restoring Species in a Changing World"). עד 1992 בוצעו 124 התקות של מינים בעלי חוליות; ב-2005 כבר הגיע מספרן ל-424. בין 424 המינים האלה יש גם כמה שנכחדו בטבע, כגון הקונדור הקליפורני והחמוס שחור-הרגל, אך הם גודלו בהצלחה בשבי והוחזרו לתחום תפוצתם הקודם. מינים אחרים, כמו הזאבים ביילוסטון והבונים שהועברו לשבדיה וסקוטלנד, הם חיות בר שהותקו מתחום תפוצתן הנוכחי והוחזרו לשטחים שמהם נכחדו זה מכבר. ויש גם מתודה חדשה וחשובה שנקראת "החלפה אקולוגית"; הצבים מאלדברה שהותקו לקאואיי הובאו לשם כדי להחליף ברווז לא מעופף שנכחד מזמן, בעל מקור דמוי-צב.

"ההכרה ביעילותה של ה'החלפה האקולוגית'", כתב סדון, "מעידה על כך שמומחי השימור הפסיקו להתמקד במינים בודדים... ההחלפה האקולוגית מתאימה יותר לדגש הנוכחי על שיקום תהליכים טבעיים". הוא המשיך ושיבח את הגישה החדשה, המתאפשרת בזכות פריצות דרך חדשות בטכנולוגיה הגנומית, שבעזרתן הוחיו כמה מינים אבודים והוחזרו לטבע (זה התחום שאני מקדיש לו את כל זמני בשנים האחרונות).

מאמצי השימור מוצגים בתקשורת לעתים קרובות כסדרה של תבוסות ומפלות, אבל ברגע שמפסיקים להתמקד במשבר החודשי, מבינים שבמצטבר השימור מנצח. הורדת שיעור ההכחדה העולמי לרמה נורמלית היא מטרה שאפשר להשיג במאה הנוכחית.

הכלים הביוטכנולוגיים שמאפשרים להחיות מינים מסוימים, יוכלו בקרוב גם לעזור לנו למנוע את הכחדתם של כמה מינים הלכודים בצוואר-בקבוק גנטי, או כאלה שלקו במחלות בלתי ילידיות (כגון כיטרידיומיקוסיס בקרב דוחיים, או זן המלריה שתוקף ציפורים מקומיות בהוואי). במקביל להופעת הרפואה המותאמת-אישית (precision medicine) אצל בני האדם, שבה הטיפול מותאם לגנום הספציפי של כל מטופל (ואף לגידולים ספציפיים), עשויות להתפתח גם טכניקות של "שימור מותאם-אישית" המבוססות על שינויים קלים במאגרי גנים של חיות בר. חלק מחוקרי השימור קוראים לזה "סיוע הסתגלותי" (facilitated adaptation) ורואים בכך סוג של "ביולוגיה אבולוציונית שימושית".

באחד מסיפורי ההצלחה הראשונים מככב עץ רב-רושם – "העץ המושלם", לפי מעריציו הרבים באגודת הערמון האמריקאי. העצים האלה היוו בעבר כרבע מהיער הנשיר המזרחי לפני שפטרייה פולשת מאסיה חיסלה מיליארדי עצים והביאה את המין לסף הכחדה בתחילת המאה ה-20. ויליאם פאואל וצ'רלס מיינרד מסטייס יוניברסיטי בניו יורק ביצעו מהלך מבריק של הנדסה גנטית: הם לקחו מחיטה גן עמיד לפטרייה, וכך יצרו למעשה ערמון אמריקאי עמיד לכימשון שיוכל להתחיל למלא שוב את תפקידו המכריע ביער המזרחי ברגע שהממשל האמריקאי יאשר כי מדובר באורגניזם בלתי מזיק.

כיצד עלינו לאמוד את בריאותן של מערכות אקולוגיות? מגוון ביולוגי – מספר המינים הקיימים – הוא מדד חשוב ומקובל. חזרתם של עצי הערמון האמריקאי תגדיל את המגוון הביולוגי ביער המזרחי במין אחד. אבל בפועל תהיה תרומתה גדולה הרבה יותר. ייתכן שנאלץ ליצור מדד נוסף של עושר במערכות אקולוגיות שייקרא "שפע ביולוגי" (bioabundance). בניגוד לעצי האלון, שמניבים רק לעתים רחוקות בלוטים מרירי-טעם, עצי הערמון ממטירים פירות מתוקים מדי שנה ומזינים חיות בר רבות (וגם לא מעט אנשים מאושרים). הם מגדילים את השפע ביער.

שפע ביולוגי הוא הטיעון הטוב ביותר לקיומם של שניים מהפרויקטים שאני מעורב בהם, העוסקים שניהם בהחייאת מינים – היונה הנודדת והממותה הצמרית. בן נובאק, חוקר צעיר מ-The Long Now Foundation, מוביל את המאמצים להחיות ולשקם את אחד המינים הנכחדים האיקוניים ביותר בתולדות ארצות הברית, היונה הנודדת. המחקר שלו מוכיח כי שום מין אחר לא תפס עדיין את הנישה שלה כיונת יער. היער המזרחי שאותו אכלסה היונה הנודדת חזר כמעט לממדיו המקוריים (במאה ה-19, מהלכי בירוא אגרסיביים צימקו את היער ותרמו להכחדת היונה), וחזרתן של היונים האלה בכמות גדולה – בעבר היו מיליארדים – תוכל להשיב ליער את הגירוי שהוא קיבל מהן בעבר, כשהן היו נחות בקבוצות גדולות על החופה, פוערות בה פתחים ומעשירות את האדמה בגלליהן. אלדו ליאופולד, מייסד תחום השימור בביולוגיה, תיאר ב-1949 בספרו "A Sand County Almanac" את היונים הנודדות כ"סופה ביולוגית... מדי שנה משתוללת הסערה עטוית-הנוצות בכל רחבי היבשת, שואבת לתוכה את פירותיהם הרבים של היערות והערבות, ושורפת אותם בשלהבת נודדת וחיונית". היונים הנודדות היו כמו אש – טובות ליער. אבל בניגוד לאש, טובות גם למאכל.

הממותה הצמרית שנכחדה.

הממותה הצמרית שנכחדה.

חזרתה של הממותה הצמרית, מצדה, לאזורים הסוב-ארקטיים והארקטיים של צפון אמריקה ואירואסיה עשויה לעזור בשיקום "ערבות הממותה" מכוסות העשב והפרחים שאכלסו בעבר את הבּיוֹם הגדול ואחד העשירים בעולם. המדען הרוסי סרגיי זימוב, שיצר ב-1988 את ניסוי "פארק הפליסטוקן" בצפון סיביר, מעריך כי לפני שבני האדם חיסלו את רוב ה"מגפאונה" בצפון הרחוק, "בכל קילומטר רבוע של שדה מרעה חיו ממותה אחת, חמישה ביזונים, שמונה סוסים ו-15 איילים. והיו שם גם כבשי מושק, קרנפים צמריים, אנטילופות, כבשי שלג ואיילים קוראים. הזאב, אריה המערות והגרגרן היו בתפקיד הטורפים. בסך הכול חיו יותר מעשרה טונות של חיות בכל קמ"ר של אחו – פי מאות יותר מהצפיפות הנוכחית בנוף הצפוני מכוסה הטחב." זה מה שנקרא "שפע ביולוגי".

פרויקטי שימור מסוימים, כמו ההגנה על הפיל האפריקאי או השבת הקונדור הקליפורני, דורשים מאמץ הרואי, אבל יש גם לא מעט פרויקטים שאינם מורכבים כל כך. במקומות רבים חיות בר שנעדרו זמן רב מתיקוֹת את עצמן. הודות לטיהור הנהרות האירופאים חזרו דגי הסלמון לריין, לסן ולתמזה; בכל אירופה צומחים מחדש היערות באדמות חקלאיות נטושות ומתחברים ל"מסדרונות אקולוגיים" טבעיים, ללא מעורבות גורמי השימור. האירופאים מברכים על שובם של בעלי חיים הרפתקניים כגון זאבים, שונרים, דובים חומים, גרגרנים ותנים – כולם טורפים חשובים.

ובאגף השימור הימי, החדשות הטובות ביותר הן עלייה פתאומית ומהירה בשטחי האזורים הימיים המוגנים, החל מהמקלט הימי פלאגוס ליונקים ימיים ים-תיכוניים, שגודלו קרוב ל-55,000 קמ"ר, וכלה ב- Pacific Remote Islands Marine National Monument שגודלו יותר מ-658,000 קמ"ר (ובספטמבר הכריז ברק אובמה על הרחבתו). לא רק שמקלטים כאלה עוזרים לחיות הים להתאושש, אלא שהם מייצרים גם עודפי דגים שיוכלו לאכלס את שטחי הדיג הסמוכים לעד. ישנם כיום 6,500 אתרים כאלה, המהווים יחד 3.4 אחוזים משטחי האוקיינוסים. מטרתה של "ועידת המגוון הביולוגי" היא להעלות את את שיעורם לעשרה אחוזים עד 2020. השטחים היבשתיים המוגנים, שהיוו ארבעה אחוזים מסך כל היבשה בעולם ב-1985, הגיעו כיום ל-15.4 אחוז ועומדים לעבור את סף 17 האחוז.

אלה מגמות חיוביות. מאמצי השימור מוצגים בתקשורת לעתים קרובות כסדרה של תבוסות ומפלות, אבל ברגע שמפסיקים להתמקד במשבר החודשי, מבינים שבמצטבר השימור מנצח. האקולוג סטיוארט פים מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה טוען שמומחי השימור הצליחו כבר להפחית את שיעור ההכחדה ב-75 אחוז. הורדת שיעור ההכחדה העולמי לרמה נורמלית היא מטרה שאפשר להשיג במאה הנוכחית. אך השבת השפע הביולוגי המלא ברוב העולם תדרוש זמן רב יותר. הכוונה היא להחזרת אוכלוסיות הבר לרמת העושר האקולוגי המופלאה שהייתה קיימת לפני ההתערבות האנושית. זאת מטרה שיכולה לדרוש מאתיים שנה.
אבל בעיית התפיסה עומדת בדרכה.

ראו את הניסוחים בכותרות האלה: "לתדלק את ההכחדה: התקציב של אובמה רוצח מינים שקיומם נתון בסכנה" (האפינגטון פוסט, פברואר 2015). "הסרט Racing Extinction מתריע על סכנת ההכחדה של חיות הים" (NBC News, ינואר 2015). "משבר ההכחדה: 21,000 ממיני העולם נמצאים בסכנת היעלמות" (Common Dreams, יולי 2013). "יונקים אוסטרליים על סף 'אסון הכחדה'" (בי-בי-סי, פברואר 2015). "ההכחדה השישית הגיעה – ואנחנו אשמים" (Re/code, יולי 2014). לא רק שהכותרות האלה בלתי מדויקות; ככל שהן מצטברות, הן ממסגרות את כל מערכת היחסים שלנו עם הטבע כטרגדיה מתמשכת. הטרגדיה, מעצם הגדרתה, אינה ניתנת לתיקון, וזה מתכון לייאוש ולפסיביות. כך מתקבעת לה תפיסה רומנטית עצלנית המשלימה עם האבדון הממשמש ובא.

יש אינספור בעיות בנוגע לחיות הבר, אך מכיוון שתיארנו אותן שוב ושוב כמשברי הכחדה נוצרה בהלה כללית, ונדמה לנו שהטבע הוא שברירי ביותר, או שגורלו כבר נחרץ. אבל זה ממש לא המצב. הטבע, באופן כללי, חסון לא פחות מאי פעם – ואולי אף יותר, כיוון שבני האדם בולמים עידני קרח ואסטרואידים קטלניים. מומחי השימור נעזרים בחוסן הזה כדי לבצע את עבודתם. כיצד פועל חוסנו האדיר של הטבע? את זה אנחנו עדיין לא יודעים. לא בפרטי פרטים. לדוגמה, רק התחלנו להבין איך מיקרואורגניזמים פועלים, איך האוקיינוסים פועלים. האקולוגיה עדיין אינה בגדר מדע מנבא, ותחום השימור עוד בחיתוליו. עם כל שיפור זעיר בכלים המדעיים, בנתונים ובתיאוריות, עם כל פרויקט המרחיב את פעילות השימור, אנו לומדים עוד על גאונותו של הטבע ומשפרים את יכולתה של האנושות להשתלב בו, לרווחתם הנצחית שלה ושלו גם יחד.

סטיוארט ברנד הוא נשיא ה-Long Now Foundation וממייסדי פרויקט Revive and Restore בסן פרנסיסקו. הוא ערך את Whole Earth Catalog (1968-1974). ספרו האחרון, "Whole Earth Discipline", יצא לאור ב-2010.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיוארט ברנד, Aeon.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על הטבע קורה

02
כן אבל...

יש מין אחד שמחולל את כל השינויים האקולוגיים הדראסטיים, וגם, על פי המאמר היפה, ריאקציה לתהליכים אלו. למין הזה יש שתי בעיות אקוטיות: אופי אגרסיבי (ראו סרטון תולדות כלי הנשק בטור זיקוקים) ונשק להשמדה המונית. שינויי האקלים יוצרים מצוקות חדשות ומעצימים מצוקות ישנות למיליונים רבים, ובשבוע אחד רע במיוחד הכל יכול לרדת לטמיון. וכל זה למרות שלמדנו להזיז אסטרואידים.

נתנחם בזה שמינים כלשהם יישרדו שואה גרעינית ואחר כך יבוא משהו נחמד, למי או מה שישאר בסביבה כדי להבחין בכך.

03
ד״ר רובי תל-ארי

פטרוניזם- זו הגישה המאפיינת אותנו גם בנושא שימוש וגם בשימור הטבע, זו גישה ״דינוזאורית״, הדורסת ברגל גסה כל מצב של איזון. גם במאמר זה , מופיע הגישה הזו בצורתה החבויה כאשר מתוארת השמדת העיזים בגאלאפאגוס כדרך להחזיר את האיזון לשימור הצב הענק, או השמדת חתולים ועכברושים בניו זילנד כדי לשמר את אוכלוסיית הקיווי והקאקפו, אנחנו נוקטים בצורה תזזיתית הכוללת שימוש במוטיבים של רשע (העכברוש המטונף) וצדיק (הצב התמים) בכדי להצדיק פעולות לא מאוזנות שלנו, כמו בנושאי סביבה - אנחנו החלטנו לטהר את המים - ולהזרים לים רק מים מטוהרים- בכך הקטנו באופן אבסורדי את כל העושר האורגני שמאפשר לדגים לשגשג בשיפכי נהרות! , בני-אדם הינם יצורים דלים מבחינת יכולת הבנת הטבע, אנחנו לא מצויידים בחושים להבנת הסובב אותנו, ומתוך יכולותינו הטכניות האדירות אנחנו נעים בתזזית - פעם לכיוון אחד שכולל אונס האדמה ופעם לכיוון השני הכולל מחקרים מופרכים על הטמעת מינים באותה הקרקע הנאנסת. שימור טבע דורש בראש ובראשונה להרחיק את האדם מהאזור, רוצים דוגמה- יערות הכרמל נשרפו עד היסוד, עוד לפני שכל ועדות השימור ועורכי הדין של ״אגודות מחבקי העצים״ הגיעו למסקנוץ, האזור החל להשתקם עצמאית-עם כסות טבעית הרבה יותר עמידה ממאמצי שימור ( אלון הכרמל לעומת האורן ), הערכתי המושכלת לגבי שימור טבע מדברת על יחס של 3:4 , כלומר בכל שטח אדמה שמיועד להתיישבות אדם יוגדרו 25% ממנו כלא נגישים ובו לא יבוצעו שום פעולות פיתוח/שימור/אחזקה/השקיה/בירוא/ניכוש או כל מושג חיובי אחר, פשוט תנו לטבע לחיות!

05
ניר

כדאי להעביר את התובנות של המאמר המרתק הזה גם לתחום האבולוציה התרבותית (למשל הפחד חסר הבסיס מפני הדלדול והכליה המרחפים על פני התרבות היהודית/המערבית/המזרחית וכו').