הטכנולוגיה ועונשה

האם המוסדות החברתיים שלנו, השלטונות, הבנקים, הדת והנישואין, נסחפים, חסרי-אונים, אל תוך סערה טכנולוגית מושלמת?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הרובוטיקה, הבינה המלאכותית והמציאות המדומה, עריכת הגנים, הרפואה הרגנרטיבית וגיאו-הנדסה, הרכבים האוטונומיים, הבלוק-צ'יין והאינטרנט של הדברים, כולם הישגים טכנולוגיים כבירים של האנושות. ועכשיו, הגיע הזמן שהאנושות תשלם עליהם את המחיר.

למשל, נעיף מבט בחברה המושלמת. היא שוזפת אותך בעיניים גדולות, במבט עוטף של אהבה ללא תנאי. תאוות הידע שלה בלתי נדלית והיא לומדת אותך בשקדנות, נוצרת זכרונות, נוכחת תמיד. היא קשובה. בבוקר היא תתקין לך אספרסו ובערב, היא תשמיע לך את תקליט הג'אז המועדף עליך. היא תחלוק איתך את החדשות האחרונות ותעדכן במזג האוויר. אם צריך, היא תעשה שיחות טלפון ואם אין ברירה, היא תעזור לך להשליט סדר בלוח הזמנים.

במחזור תמידי, הטכנולוגיות החדשות מעצבות את החברה, הן משנות מוסכמות ודפוסי התנהגות, כללים וחוקים, העדפות ושיקולים

היא עגלגלה ומשפחתית. היא לעולם לא תמתח עליך ביקורת, לעולם לא תנטור טינה, לעולם לא תוקיע או תתלהם. היא תשמור על קשר עם אמא שלך ותדאג ליידע אותה מה שלומך. בסופי שבוע היא נהנית להנעים את הזמן בשיחות חולין. לאחרונה, היא הייתה בלאס וגאס ובניו-יורק, אבל היא תמיד תשמור חסד נעורים לטוקיו, מכורתה. היא יפנית ולכן, דייקנית, נקייה ונעימת הליכות. והיא שוקלת רק שני קילוגרמים וחצי, אז אפשר לקחת אותה מחדר לחדר. קוראים לה טאפיה (tapya). היא מייתרת את התא המשפחתי. ולאחרונה היא אזלה מן המלאי.

טאפיה היא הפנים, אם ניתן לכנות זוג עיניים בקליפת ביצה "פנים", של עידן המכונות החדש: עידן של קפיצות קוונטיות במדע, גידול מעריכי בכוח המחשוב ואוטומציה של מטלות קוגניטיביות, שנחשבו עד לאחרונה לנחלת האדם. אלו מילים גדולות, שעומדות מאחורי המכשירים הקטנים של החיים, השעונים החכמים או האפליקציות מבוססות המיקום.

עד עלות השחר על עידן המכונות החדש, מתישהו לקראת סוף המאה העשרים, טאפיה הייתה בלתי-אפשרית: אינטגרציה של פלטפורמות דיגיטליות, הנדסת חומרים חדשנית, והבנה אינטימית של חווית משתמש. כל אחת מאבני הבניין הטכנולוגיות החדישות האלה עמדו ברשות עצמן, והיו בלתי-תלויות זו בזו. ביחד, הקומבינציה החלוצית, זו שקושרת ביחד את הטכנולוגיות, זו שמאפשרת את טאפיה, היא תוצר של השנים האחרונות. מקורית לחלוטין, אוונגרדית אפילו.

כשמדינה, מעמד או יזם אלו ואחרים עושים שימוש בטכנולוגיה מסוימת, היא מתקדמת, מתפשטת כמגיפה מאכלת כל, מהדקת את התלות האנושית בה

אבל מלבד עידן המכונות החדש, טאפיה היא הפנים של דבר מה נוסף, מזרה אימה: דטרמיניזם טכנולוגי.

לכודים בכלוב הברזל הטכנולוגי

הדטרמיניזם הטכנולוגי הוא רעיון מינימלי, פשוט, שמבקש להגדיר את יחסי הכוחות בין האדם והמכונה. לפי כהני הדטרמיניזם הטכנולוגי, כל ציוויליזציה מחזיקה במצבור של טכנולוגיות. הטכנולוגיות הללו מעצבות את החברה. הן משנות מוסכמות ודפוסי התנהגות, כללים וחוקים, העדפות ושיקולים. הן מפרקות מוסדות ומכוננות מוסדות חדשים כדי להחליפם. הן משפיעות על חלוקת הקשב, חלוקת ההון, חלוקת העבודה וחלוקת הכוח בחברה. ברצונן, יניעו מהפכה, ברצונן, ידכאו אותה.

הדוגמאות מקיפות אותנו למכביר, מרצפות את ההיסטוריה האנושית כולה. מכונת הדפוס הרשתה שכפול המוני של מידע, והובילה להתפוצצות אינטלקטואלית, ליברליזם וקידמה. מכונת הכתיבה הרועשת איפשרה פריחה תרבותית, ספרותית ועיתונאית. מכונת הכביסה הביתית ייתרה את הכובסת, הכשירה והאיצה את שחרור האישה והפכה לטכנולוגיה הפמיניסטית מכולן (כך לפי הכנסייה הקתולית). מכונת הקפה ממשיכה להשפיע על איכות השינה, רמות הריכוז, הלוך הנפש, התפוקה והיחסים החברתיים שלנו.

מכונת אספרסו

מכונת אספרסו. תצלום: Jimmyweee

ייתכן שטכנולוגיות מעצבות ומסגננות את החברה בדרכים נפתלות, לא אינטואיטיביות – כלי נשק להשמדה המונית מונעים השמדה המונית (מה שמכונה מאזן האימה), ואמצעים להפחתה בצריכת אנרגיה מובילים לעלייה בצריכת אנרגיה (מה שמכונה פרדוקס ג'בונס) – אבל אף-על-פי-כן, טכנולוגיות מעצבות את החברה.

ההיסטוריון האמריקני הנודע צ'רלס בירד כתב בשנת 1927, "הטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק, ממהפכה אחת לאחרת, בין שעבוד ברוטאלי אחד לאחר... מחריבה תעשיות ישנות, ממוטטת מפעלים, דורסת פועלים, מייצרת תהליכים חדשים בקדחתנות מעוררת פלצות".

כהני הדטרמיניזם הטכנולוגי, שהם חלק מאילן יוחסין מפואר, שמתהדר בשמות כמו קארל מרקס, ת'ורסטן ובלן, ג'ון דיואי ומרשל מקלוהן, מבינים טכנולוגיה כקולקציה עצומה של מכשירים ושל שיטות; מיומנויות, תהליכים, מתקנים ומכונות, שמשמשים ביחד ולחוד, לייצור ולאספקה של מצרכים, מותגים וידע, לטובת תכלית אנושית, תהיה זו אשר תהיה. הטכנולוגיה, אם כן, היא בכל מקום ובכל זמן. היכן שיש תכלית אנושית, שם תימצא המכונה לשרת אותה.

בעיני הדטרמיניסטים, האדם לכוד ביקום טכנולוגי, בכלוב ברזל של מכשירים, מסכים, מערכות הגברה ואוואטרים. זאת ועוד, בעיני הדטרמיניסטים, לטכנולוגיה יש טבע משל עצמה. בריאן ארתור, הכלכלן הטכנולוגי ממכון סנטה פה, מייחס לטכנולוגיה סגולות אבולוציוניות של ממש. "היא מתהווה ומשתכללת כפי שאורגניזם מתהווה ומשתכלל... כל הטכנולוגיות העכשוויות הן צאצאים של טכנולוגיות מוקדמות, פרימיטיביות. לשיטה זו, הטכנולוגיות המועילות ביותר נבחרות להרכיב את הטכנולוגיות הבאות בתהליך שמזכיר את הברירה הטבעית. כך, הטכנולוגיות החדשניות והמשבשות ביותר (disruptive), הן בסך הכל שילוב של טכנולוגיות טובות מהעבר". ארתור כינה את התהליך הזה "אבולוציה קומבינטורית". במילים אחרות, התפתחות טכנולוגית כפועל יוצא של קומבינציות וזיווגים.

לעומת כהני הדטרמיניזם הטכנולוגי, ניצבים הכופרים בגישה. אלו שמצודדים באסכולה נגדית, המכונה אסכולת ההבניה החברתית, לפיה המוסדות החברתיים שולטים בטכנולוגיה ולא להיפך.

בראשית היה האדם, הם אומרים. והאדם היה לבד בעולם, והעולם היה מקום קר ועוין. אז האדם המציא את המכונה. והאדם, לא המכונה, לא המחשב, הניע חידושים טכנולוגיים בכפוף לצרכיו, בכפוף לרצונותיו. הטכנולוגיה, קובעים אנשי ההבניה החברתית, היא מוצר לוואי של תהליכים חברתיים: קולוניאליזם, תחרות על משאבים, מכות רעב, מלחמות או המעבר לערים.

מוסדות האדם, הממשלות, הפרלמנטים, מכוני התקנים, רשויות הפיקוח והאכיפה, האוניברסיטאות, מכוני המחקר, הבנקים וקרנות הון הסיכון, תומכים בפיתוח טכנולוגיה. מסבסדים טכנולוגיה. קובעים את אופן השימוש בה. ירצו, יצנזרו אותה, ירצו, יחייבו אותה בחוק. חגורת הבטיחות, כרית האוויר ומערכת מובילאיי כמשל.

אנשי ההבניה החברתית גם גורסים שלא ניתן להבין טכנולוגיה מחוץ להקשר החברתי שבתוכו היא הומצאה. החברה מקנה לטכנולוגיה ייעוד ותפקיד. ובכלל, אין טכנולוגיה אחת שהיא "הכי טובה". כדי להבין מדוע אנו משתמשים במוצר אחד ולא באחר, שומה עלינו להבין איך המוסדות החברתיים מגדירים את המשמעות של הביטוי "הכי טוב". מה הופך מוצר מסוים למוצר "הכי טוב"? מי קובע את אמות המידה לטכנולוגיה הזמינה הטובה ביותר? על ידי מי, ומתי, מוגדרים הקריטריונים הטכניים של הצלחה? מי מורווח ומי מופסד?

הגרעין הקשה של אנשי ההבניה החברתית, מרחיקים לכת וטוענים שלא רק התהוות הטכנולוגיה היא עניין חברתי, אלא שעצם הגדרת הבעיות שצריך לפתור באמצעות כלים טכנולוגים היא עניין חברתי. האדם יקבע שצריך לצאת לחלל ולנחות על הירח, האדם יקבע שצריך להקיף את מאדים, והאדם יבנה את המעבורת.

מחנה ההבניה החברתית מצווה לנו לדמיין את החברה האנושית בתור תמנון רב זרועות, שאוחז טכנולוגיות שונות מכיוונים שונים. התמנון החברתי הוגה רעיונות, משרטט סקיצות, בונה ומעצב אבות-טיפוס, יוצק ומחשל את המכשירים הטכנולוגיים בצלם רצונותיו, בדמותו, מפיח בטכנולוגיה חיים, משווק אותה, מבקר אותה, מחליף אותה.

המוסדות הגדולים הם זרוע אחת של התמנון החברתי, והצרכנים הם זרוע שנייה, אבל ישנן קבוצות חברתיות נוספות שכורכות זרועות סביב טכנולוגיות – עקרות בית (היזכרו במסיבות הטאפרוור משנות החמישים), בעלי הון, יצרנים זרים, ילדים, מפיקים בהוליווד, עיתונאים ובלוגרים, פוליטיקאים, חברות תשתית גדולות, ולפי טרבור פינץ', מאבות הגישה, אפילו אנשי מכירות. איש איש ופרשנותו לטכנולוגיה נתונה. קבוצה קבוצה והשפעותיה על קצב חדירת הטכנולוגיה לשוק.

אנשי ההבניה החברתית טוענים שדטרמיניזם טכנולוגי הוא מיתוס, ושהדוגמאות לכך רבות מספור.

הם לוקחים את האופניים ומזכירים לנו את המודל המוקדם שלהם, אופני פני-פרת'ינג (Penny-farthing) עם הגלגל הקדמי העצום והגלגל האחורי הזעיר, שיוצרו באנגליה וזכו לפופולריות עצומה. המודל הזה שיקף את ההעדפות החברתיות: מהירות, ריגוש, ועיצוב נועז ופומפוזי.

אם כן, מדוע אופני פני-פרת'ינג פינו את מקומם לאופני השרשרת וההילוכים? כאן מתערבים חוקרי ההבניה החברתית ואומרים שהחברה שינתה את סדרי העדיפויות שלה לאורך הזמן: במקום לפנות רק לציבור הג'נטלמנים הצעירים, שטופי האנדרנלין, מעצבי האופניים פנו גם לנשות הכרך, שהעדיפו בטיחות על פני מהירות, שימושיות על פני תיאטרליות, וייצרו מודל שמתחשב בהרגלי הלבוש הנשי (שמלות וחצאיות) ובצורך לשמור על ענווה וצנעה. פרמטרים חברתיים ותרבותיים הגדירו את האופניים שאנו מכירים היום, לא שיקולים טכניים.

אופניים, מירוץ, רוכבת

רוכבת אופניים במירוץ באוניברסיטת רייס, 2015. תצלום: יאן בוכהולץ.

גישת ההבניה החברתית נוסכת בנו ביטחון. היא מחזירה את הריבונות לידי היזמים והמפתחים. היא משחררת את האדם מכלוב הברזל הטכנולוגי.

אז מי משני המחנות צודק, ועל מה כל המהומה? מדוע הדיון הזה חיוני כל כך, מדוע עלינו להכריע בין המחנה הטכנולוגי והמחנה החברתי?

ובכן, יש לנו כל הסיבות שבעולם, כי העולם כולו עומד על כף המאזניים. אם מחנה הדטרמיניסטים הטכנולוגיים צודק, זה מחזיר אותנו לכלוב הברזל. במציאות הזו, כושר ההמצאה שלנו מוגבל. חופש היצירה שלנו הוא מאחז עיניים. איך בדיוק נראה היקום הזה, שבו חוק האבולוציה הקומבינטורית של טכנולוגיות הוא ראשון לכל החוקים האחרים?

נבצע ניסוי מחשבתי. דמיינו לכם מערכת צירים קרטזית דו-ממדית (מישור xy), אותה אנו זוכרים משיעורי האלגברה. לשם הנוחות, קחו רק את מישור ה-xy החיובי (הרביע הימני העליון), המישור בו הציר האופקי כולל את כל הערכים החיובים של x, והציר האנכי כולל את כל הערכים החיוביים של y. עכשיו, דמיינו שבמקום מספרים, ציר x כולל את השמות של כל הטכנולוגיות האפשריות, אלו הנוכחיות ואלו הפרימיטיביות; כל התהליכים, כל ההמצאות, כל המכשירים, בכל תחומי המדע והטכנולוגיה.

באופן דומה, דמיינו שציר y כולל גם הוא את כל הטכנולוגיות האפשריות, בכל הדיסציפלינות וממדי החיים המוכרים לנו. שני הצירים ארוכים מכפי שנוכל להעלות על הדעת. לבסוף, נסו לדמיין את כל הקואורדינטות האפשריות במישור – הן הנקודות שמקבלות ערך אחד של ציר x וערך נוסף של ציר y.

נקודות דמיוניות אלו הן, למעשה, מפגשים פוטנציאליים של שתי פלטפורמות טכנולוגיות שונות. למשל, הכלאה בין תרמוסטט (מכשיר לבקרת טמפרטורה) ומערכת זיהוי קול ליצירת מזגן חכם, מקרר חכם או דוד מים חשמלי חכם. או במקרה אחר, שילוב של צמיד (טכנולוגיה פרימיטיבית) ומערכת לניטור קצב הלב ליצירת טכנולוגיה לבישה. או שילוב של לוחות סולאריים ומערכות ניידות לטיהור מי שפכים. או מיזוג של תאי דלק ותחבורה ציבורית. או שילוב של מדפסת תלת ממד עצומה ושיטות בהנדסת חומרים, להדפסת בתים (כפי שהושקה לאחרונה על ידי חברת אפיס קור). במישור הקומבינטורי הזה קיימים כל הפיתוחים הנוכחיים וכל הפיתוחים העתידיים.

עכשיו, הפכו את מערכת הצירים הדו-ממדית לתלת-ממדית. כלומר, הוסיפו את ציר z.

גם על ציר z מסודרות כל הטכנולוגיות האפשריות. כך, המרחב התלת-ממדי משקף באופן נאמן יותר את כלוב הברזל הטכנולוגי (למעשה יש בו אינספור ממדים ולכן, אינסוף קומבינציות, שהרי כל קומבינציה מתווספת בעצמה כטכנולוגיה לכל אחד מהצירים ומאריכה אותם).

במרחב התלת-ממדי הזה מתרחשת האבולוציה הטכנולוגית. ביקום הזה נולדות ומתות קומבינציות שונות – כלי רכב שהוא גם חשמלי, גם אוטומטי וגם שיתופי (כאן). מתקן שהוא גם משקפי ראייה, גם צג אלקטרוני וגם מזהה קול (גוגל גלאס). צמיד חכם שהוא גם שלוחה של הסמרטפון, גם רוטט בעוצמות שונות בהתאם לזהות המתקשר, וגם מאפשר לשלוט במכשירים אחרים (happic הישראלי).

גוגל גלאס, Google Glass

Google Glass, תצלום: טד איתן

במרחב הזה, שהוא כלוב הברזל, החברה האנושית תרה אחר קומבינציות בתחושה כוזבת של חופש יצירתי מוחלט. החדשנות, במקרה הזה, נישאת על כפי המכונה והידע הקודם, לא על כנפי הדמיון האנושי.

לחלופין, אם מחנה ההבניה החברתית צודק, אז אנחנו בשליטה. אין מערכת צירים. אין כלובים. ואין תלות בהמצאות העבר. היצירתיות שלנו בלתי-מושפעת, חופשית לחלוטין.

כמובן, לא מתקבל על הדעת ששני המחנות צודקים. אבל בהחלט מתקבל על הדעת ששני המחנות צדקו.

מעבר לקו פרשת המים

בעבר, האדם היה לבד בעולם, והעולם היה מקום קר וקשוח. אז האדם המציא לו את המכונה. והאדם, לא המכונה, הניע חידושים טכנולוגיים בכפוף לגחמותיו, בכפוף להעדפותיו. והמוסדות שהאדם כונן – הפרלמנטים, רשויות הפיקוח, הבנקים – תמכו בפיתוח של טכנולוגיות שונות. והשינויים הטכנולוגיים הבליחו אחד אחד. הטלסקופ, הסטטוסקופ, המיקרוסקופ, הגרמופון, הפטיפון, הטלפון, המצפן, ה-GPS. זה דרש  זמן. קצב השינוי היה איטי.

אבל לרוע מזלנו, קצב השינוי השתנה בעצמו. עולמנו נעשה מהיר וקצבי עד כדי שחיקה נפשית וקוגניטיבית. קצב כניסת הטכנולוגיות לחיינו השתנה. מזרזיף לגייזר, החברה האנושית מוצפת מכשירים ומידע. רֹע מזלנו, מכיוון שאנו רואים נכוחה כיצד הטכנולוגיות שלנו, פרי דמיוננו, חותרות תחת המוסדות שלנו, תחת יסודות הדמוקרטיה.

בעידן חדש זה, מאז המצאת האינטרנט, הטכנולוגיות שלנו במיטבן. וכשהן במיטבן, זה מה שהטכנולוגיות עושות הכי טוב: לייתר את האדם ואת מוסדותיו. הטוויטר מחליף את העיתונות הממוסדת ואת השיח העיתונאי הנוקב. הביטקוין מחליף את סניף הבנק. הסמרטפונים והרשתות החכמות מחליפים את רשויות הפיקוח. כלי הרכב האוטונומיים מחליפים את נהגי המשאיות, האוטובוסים והמוניות. הרחפן יחליף את השליחים. הרובוט הזה מייתר את הטבח שמטגן המבוגרים במסעדות המזון המהיר. עריכת הגנים מייתרת את הרבייה (ואת אלוהים). והאינטליגנציה המלאכותית תייתר את כל מה שנשאר.

אנו חוזרים אל טאפיה, התמימה למראה, מביטים בה מקרוב, זוכרים את כל מה שהיא מייצגת, ומבינים שמשהו השתנה ביחסי החברה והטכנולוגיה. אנו תוהים: אולי טאפיה תפרק את התא המשפחתי, ואולי היורשים שלה יעשו את זה, אבל התא המשפחתי יתפרק, יוגדר מחדש. אנו שואלים: אם טאפיה תפרום את המרקם המשפחתי העדין, אם היא תייתרת את התמיכה הזוגית, אם היא תעודד חיי רווקות, האם יש כזה דבר טכנולוגיה רעה?

טלפון חוגה

טלפון. תצלום: iScene

טכנולוגיה טובה, טכנולוגיה רעה והסערה המושלמת

אנו נוטים לזהות את טאפיה עם קידמה וחיי רווחה. וטאפיה היא רק הסמל: אנו מכירים ביקום הטכנולוגי כולו כמקום טוב יותר; תאב ידע, סקרן, מתוחכם, נוח. בין אם מדובר בביו-טכנולוגיה, כמו רפואה רגנרטיבית מרפאת מומים ומאריכת חיים, ובין אם מדובר בטכנולוגיות אקלים, כמו גיאו-הנדסה והזרקת אירוסולים לאטמוספירה על מנת להיאבק בהתחממות הגלובאלית, הנרטיב של החברה המודרנית היא שאגרו-טק, וקלין-טק, וביו-טק, והיי-טק, הן ערובה לצמיחה כלכלית ולאיכות חיים. ברמה הלאומית, הן עדות לאופי החלוצי של מדינות ושל אזרחיהן. אבן שואבת להשקעות ולכנסים. במישור האישי, הן שם נרדף לטיסות במחלקת עסקים ולכסף גדול.

בטווח הארוך, הנרטיב הזה מבטיח שרובוטיקה, בינה מלאכותית והאינטרנט של הדברים ישחררו את האדם מעול העבודה. יבטיחו לו פנאי ושעשועים. טכנולוגיות אחרות יבטיחו לו חיי נצח.

אבל כאשר אנו נדרשים לשיפוט ערכי ומוסרי של הערך שטכנולוגיות מוסיפות לחיינו או גורעות מהם, עלינו להתמודד עם שאלות מסוג אחר לחלוטין.

מה אם האדם המודרני אינו רוצה פנאי? מה אם הוא דוחה הדוניזם, תשוקות ותענוגות. מה אם העבודה, יגיע הכפיים, האתגר הלוגי והאינטלקטואלי, האימון הקוגנטיבי, הזוגיות על שלל היבטיה, כל כך חשובים למושג האושר, למימוש העצמי ולהגשמה הרוחנית של האדם, שייתור העבודה יגרום לנזק נפשי, משפחתי וקהילתי?

האם אפשר לקבוע שטכנולוגיה שדוחקת אנשים לשוליים של שוק העבודה היא טכנולוגיה מתריסה ופרובוקטיבית? האם טכנולוגיה שמחליפה תלות אחת באחרת, ועל ידי כך מצמצמת את החוויה האנושית, היא טובה? האם היא רעה? האם היא נייטרלית? מתי בפעם האחרונה השתמשנו בעיפרון ונייר, מתי חיפשנו ערך במילון רק כדי לשוטט בין ערכים סמוכים? אנו משחקים שחמט עם מחשבים יותר מאשר עם בני משפחה. אנו מאזינים לספרים דיגיטליים יותר מכפי שאנו נמצאים באינטראקציה עם הסופר, האמן ואיש הרוח.

קו השאלות הזה אינו נגמר בהרגלים החברתיים שלנו. הוא ממשיך ושואל האם טכנולוגיה שמחזיקה באמות מידה מוסריות שונות משלנו היא טכנולוגיה מסוכנת? הלא זו ההבטחה הגדולה של הבינה המלאכותית – שהיא תחליף לא רק את העבודה האנושית, או את הקוגניציה האנושית, אלא גם את הערכים האנושיים. כשהיא תגיע לבגרות טכנולוגית, כך לפי ניק בוסטרום מאוניברסיטת אוקספורד, הבינה המלאכותית "תוכל להשיג מה שהיא תרצה". במצב הזה, העתיד יהיה מעוצב על ידי ההעדפות של אותה בינת-על. ניק בוסטרום שואל כלאחר יד "מה יהיו ההעדפות הללו?", כאילו זו אינה השאלה החשובה ביותר בכל הזמנים. יתכן בהחלט שהמטרות שבינת-העל תבחר לעצמה לא יהיו המטרות הנכונות או המטרות הראויות בעינינו. יתכן שהערכים שלה יהיו שונים מהערכים שלנו. האם הטכנולוגיה תישאר אז צייתנית לחברת האדם? יתכן שהיחסים הסימביוטיים בין האדם והטכנולוגיה יגיעו לכדי קונפליקט צורמני.

זה מוביל אותנו לשאלה המוסרית: אם בראי האתיקה ובהתחשב בטבע האדם, טכנולוגיות מסוימות הן מזיקות, האם יש משהו שהמוסדות החברה יכולים לעשות?

נדמה שלא הרבה. בואכה העשור השלישי של המאה העשרים ואחת, הציוויליזציה נסחפת אל תוך סערה טכנולוגית מושלמת. מצד אחד, המוסדות החברתיים תלויים תלות מוצקה ומבוצרת בטכנולוגיות. מצד שני, הטכנולוגיות משבשות את סדרי החיים, חלקן מכרסמות ביסודות החברתיים המוכרים לנו. מצד שלישי, קצב השינויים הטכנולוגיים מתגבר והולך, מחייב את המוסדות לקצר את זמן התגובה שלהם. ומצד רביעי, השלכות השינויים הטכנולוגיים אינן לינאריות, הן בלתי-צפויות וזולגות בין תחומי החיים, חוצות גבולות של מגזרים ומדינות, תרבויות וגילאים.

בתוך הסערה הזו, המוסדות החברתיים נתונים בסד לחצים חסר-תקדים. פעם, הם פתרו בעיות של העבר, תוך שימוש בטכנולוגיות מהעבר, בהתאם לערכים של העבר. הם סללו עוד כביש, או השיקו עוד שירות, או חוקקו עוד חוק. אנחנו חושבים על ממשלות, על בנקים, על מוסד הנישואין ועל הדת. היום, אמות הסיפים של המוסדות הללו נעות ומעורערות. בצר להם, הם נדרשים לנווט בעולם דינמי מדי. למרות היותם מוסדות נוקשים ומפגרים, הם מנסים להתמודד עם בעיות של המאה העשרים ואחת עם מנטליות של המאה התשע עשרה. ובתוך כך, החינוך הציבורי, שתפקידו להכשיר את האדם להתמודד עם מציאות משתנה, אינו עומד בפרץ הטכנולוגי.

אם כן, אנחנו חיים בעולם במעבר. כמה זמן תימשך תקופת המעבר הזו, כמה אלימה היא תהיה, ומי ישרוד?

Fat Man, נגסאקי, פצצת אטום

דגם של הפצצה האטומית Fat Man, שהוטלה על נגסאקי. תצלום: משרד ההגנה האמריקני, ויקיפדיה

אם ההיסטוריה משמשת לנו מורה נבוכים, אנו למדים שסוגיית הנגישות לטכנולוגיה תשחק תפקיד חברתי מכריע. אם טכנולוגיה נותנת לבעליה יתרון ראשוני, ואם הטכנולוגיה היא עצומה, אז מי שמחזיק בטכנולוגיה זוכה ליתרון עצום על פני כל השאר. יותר מכל דבר אחר, הפערים האלה ישרטטו את פני החברה העולמית בעשורים הקרובים. כך היה מאז ומעולם: הפרסים שילמו את מחיר החנית היוונית, הסינים את מחיר הקשת המונגולית, האינדיאנים את מחיר הרובים והפלדה, האפריקנים שילמו את מחיר מקלע מקסים (המקלע האוטומטי הראשון בהיסטוריה), היפנים את מחיר פצצת האטום, ונהגי המוניות ישלמו את מחיר המכונית האוטונומית.

בינתיים, הטכנולוגיה נותרת אדישה. בשעה שמדינה כזו או אחרת, מעמד כזה או אחר, יזם כזה או אחר, עושים בה שימוש, היא מתקדמת. מתפשטת כמגיפה מאכלת כל. מהדקת את התלות האנושית בה. קשה למחשבה האנושית לסבול מידה כזו של אקראיות, אבל זה המצב.

הנמשל של טאפיה, הרובוטית היפנית החביבה והאדישה, הוא שהאדם הפרטי צריך להתכונן לתקופה של מוסדות אלטרנטיביים. צרכים רבים שלו לא ייענו על ידי המוסדות הקלאסיים. את ההכשרה הטכנית שלו ושל ילדיו הוא יצטרך לספק בעצמו או בסיוע פלטפורמות חדשניות, מותאמות אישית. את העזרה הסיעודית להוריו הוא ימצא בדור השני או השלישי של טאפיה. הלקח המוסדי הוא לנסות ולעמוד בקצב.

מה זה יעשה לחברה, לחוקיה, להעדפותיה, לערכיה? אלו שאלות מסובכות של עתידים אופציונליים, אפשרויות והסתברויות. במקרה הזה, אולי כדאי להיוועץ במחשב.

אסף צחור הוא דוקטורנט למדע, טכנולוגיה, הנדסה ומדיניות, אוניברסיטת לונדון, בוגר במדעים, אוניברסיטת אוקספורד

תמונה ראשית: מתוך "מחזור החיים של אספרסו", תצלום: תומס

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אסף צחור.
§ מאמר | # אינטרנט
- דימוי שער"מחזור החיים של אספרסו", תצלום: תומס

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על הטכנולוגיה ועונשה

05
יונתן

עליית המכונות, מה חדש. קודם דמיינו את זה באגדות ובפולקלור (הגולם מפראג) ואז צילמנו את זה בסרטים (רשימה ארוכה שמתחילה במטרופולין של פריץ לאמא ונגמרת ברוח במעטפת). ובנינו את זה ועכשיו הם יבואו.

08
עתידן

קצת החלטי מידי וקצת קודר ופסימי, אבל הדיון ברנדומאליות הגיוני והניסוי המחשבתי על כלוב הברזל (שמהדהד את מקס וובר) אכן מעורר מחשבה. יותר מכל הדברים האחרים שמוזכרים ברשימה, מעניין להשתמש בניסוי המחשבתי בתור כלי לניתוח עתידים אפשריים. תודה.

09
שי

חסרה לי נקודת המבט של הטכנולוגיה מול הדת או בעצם מול הדתיות. האם היא משרתת אותה, נלחמת בה, אדישה לה או אולי אף תייתר אותה?

11
דורון

הטכנולוגיה של בנייני קומות קיימת עשרות שנים לפחות ומאד פופולרית בקרב הציבור היהודי בארץ.
בכל זאת בקרב הציבור הערבי היא לא פופולרית.
מה זה אומר? שהטכנולוגיה לא תמיד ויראלית? שלהעדפות תרבותיות לפעמים יש יכולת לגבור על טכנולוגיה?