היידגר בשחור

בסתיו 1931 החל הפילוסוף מרטין היידגר לתעד את מחשבותיו ביומנים קטנים שאותם כינה schwarze Hefte, או "מחברות שחורות." עד תחילת שנות ה-70 הוא כבר מילא לא פחות מ-34 כרכים בהרהורים בכתב ידו. כמה ממחברות אלה, שנכתבו בין 1931 ל-1941, מתפרסמות כעת בשלושה כרכים עוקבים במסגרת הסדרה הגרמנית הרשמית של עבודותיו. שְׁמָן של המחברות מתאר את כריכתן השחורה, אבל אפשר היה לחשוב שהוא מתייחס לתוכנן. הן יטילו צל כבד על מורשתו של היידגר. היידגר הוא אחד ההוגים המשפיעים ביותר בעידן המודרני. הוא גם היה נאצי אדוק. במהלך כהונתו הקצרה כרקטור של אוניברסיטת פרייבורג (1933-4) הוא פעל לקידום תהליך ה- Gleichschaltung, או "האחדה", שבמסגרתו האוניברסיטה יישרה קו עם המדיניות הרשמית של הרייך השלישי. המתנצלים-בשמו ניסו מדי פעם בפעם לרכך את חומרת הרקורד הפוליטי שלו. הם מציינים שהוא עזב את משרתו לאחר פחות משנה ומוסיפים שאקדמאים רבים בני זמנו, כגון ארנסט קריק ואלפרד בוימלר, שיתפו פעולה בהתלהבות ויעילות רבות יותר. אבל ההבדל הוא שבימינו מעטים מתייחסים ברצינות לשני אלה כמלומדים. את היידגר, לעומתם, ממשיכים לקרוא, ומקומו בפנתאון הפילוסופיה הקונטיננטלית נראה יציב ובטוח למדי.

אז איך אפשר לחקור את הגותו בהתעלם מעברו המביש? אסטרטגיה אחת לפתרון הדילמה הזו היא להתעקש על הפרדה ברורה: היידגר היה טוב בפילוסופיה ורע בפוליטיקה. הגנה אלגנטית ברוח זו הוצגה על-ידי חנה ארנדט, שהייתה תלמידתו. מאמרה "מרטין היידגר במלאות לו שמונים" (שפורסם ב-New York Review of Books ב-1971) השווה בין היידגר לבין תאלס, הפילוסוף היווני שהיה שקוע כל כך במרומים עד שנפל לתוך באר. פרשנות זו מושכת את מי שמעריך את הגותו של היידגר, מכיוון שהיא משווה לכל הסיפור הזה של היידגר והנאצים נופך מכובד של טעות טראגית. אחדים אמרו שארנדט מסנגרת עליו, אף על פי שביקורתה לא התמקדה אך ורק בהיידגר, אלא האשימה את כל המקצוע הפילוסופי על ניתוקו מהעולם. ואל לנו לשכוח שבתחומים מעשיים למיניהם (רפואה, פיזיקה והנדסה, למשל), האקדמיה הגרמנית ביזתה את עצמה במעשים שהשלכותיהם קטלניות הרבה יותר.

כשבחורף האחרון החלה להתפשט באירופה השמועה שהמחברות יתפרסמו בקרוב, התחוללה שערורייה קטנה בחוגי הפילוסופיה. ההזדעקות הייתה בולטת בייחוד בצרפת

מבחינת היידגר, "האמת הפנימית והגדוּלה" של התנועה הנאצית שכנה ב"מפגש בין הטכנולוגיה הגלובלית לאנושות המודרנית (הערה שהוא הוסיף בחשאי להרצאה מ-1935 כשהתפרסמה ב-1953). אלה אינן מילותיו של ריאליסט אכזר; הן שייכות לפילוסוף שה"נציונל-סוציאליזם הפרטי" שלו לא תאם את צורכי המשטר. אבל הדבר המטריד ביותר במקרה של היידגר אינו הדברים שעשה, אלא מה שחשב על הדברים שעשה. וכאן טמון אתגר המחברות השחורות: מסתבר שגם לאחר ה"טעות" של כהונתו כרקטור, היידגר לא ניעור מהפנטזיות הפילוסופיות-פוליטיות שלו. הן רק נעשו קיצוניות יותר.

כשבחורף האחרון החלה להתפשט באירופה השמועה שהמחברות יתפרסמו בקרוב, התחוללה שערורייה קטנה בחוגי הפילוסופיה. ההזדעקות הייתה בולטת בייחוד בצרפת, שם נמצאת חבורה נלהבת-אך-מצטמקת שעדיין רואה בהיידגר מורה דרך, maître-penseur. המגִנים הודיעו שפרסום המחברות אינו משמעותי ולא יפגע בהערכתם הפילוסופית כלפי המחבר. המשמיצים, שרבים מהם כלל לא העריכו את היידגר מלכתחילה, מיהרו לומר שהם ידעו מאז ומתמיד. מי שקרא ב"לה נובל אובזרווטר" וב"די צייט" בחורף האחרון היה עשוי לחשוב שהמוניטין של היידגר התרסק ולא יחזור לעולם למה שהיה.

למחוות זעם כגון אלה יש איכות מלאכותית. אחרי ככלות הכול, זו אינה "פרשיית היידגר" הראשונה. שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים הפך לסוגיה שנויה במחלוקת מעל עמודי Les Temps Modernes זמן קצר לאחר המלחמה. וב-1987 התאספו שוב ענני סערה כשוויקטור פאריאס, תלמידו של היידגר לשעבר מצ'ילה, פרסם גינוי תקיף בשם "היידגר והנאציזם." פרשיית היידגר שנייה זו גררה מתקפות נגד שבהן השתתפו רבים מההוגים המובילים של אותם ימים. מחזורים אלה של חשיפה ושערורייה לא תורמים לנו רבות, ונדמה שהם תמיד נגמרים בגילוי הלא מפתיע שהיידגר היה נאצי.

יש המאמינים שהראיות המפלילות במחברות השחורות יחרבו את המוניטין הפילוסופי של היידגר. אבל עוד לפני פרסומן התגלו ראיות חדשות על מחויבותו הפוליטית, בייחוד בחומרים מסמינר שהעביר ב-1933-4, "על מהות ותפיסת הטבע, ההיסטוריה והמדינה." היה גם מבקר חסר מעצורים שהכריז כי עבודתו של היידגר אינה ראויה עוד לשם "פילוסופיה" ויש לאפסן אותה במדפי הספריות לצד ספרים אחרים על תולדות הרייך השלישי. זהו גזר דין נמהר למדי. אבל אין ספק שהמחברות ישנו – ובצדק – את אופן הקריאה בהגותו של היידגר. במחברות – הכוללות יותר מ-1,200 עמודים שהתפרסמו עד כה – הוא מתגלה כאדם שסרב לזנוח את אשליותיו הפוליטיות.

אחרי 1934 היידגר התפכח מדבקותו בתנועה הנאצית והקדיש את עצמו לסוגיות פילוסופיות חדשות. אבל הסיבה היחידה לכך היא תחושתו שהנאציזם בגד בהבטחתו ונכנע לגורל הטכנולוגי שרודף את העידן המודרני

יש לציין שאחרי 1934 היידגר התפכח מדבקותו בתנועה הנאצית והקדיש את עצמו ביתר שאת לסוגיות פילוסופיות חדשות. אבל הסיבה היחידה לכך היא תחושתו שהנאציזם בגד בהבטחה הטמונה בו ונכנע לגורל הטכנולוגי שרודף את העידן המודרני כולו. בה בעת, הסתבר שהאנטישמיות שלו מודגשת אף יותר משהיה נדמה. כל זה לא ישנה בהכרח את השיפוט הפוליטי שלנו לגביו כי כבר הכרנו את רוח הדברים עוד לפני שהמחברות השחורות הופיעו. ובכל זאת נותרת בעינה שאלה בהולה: מה קשור כל זה להגותו הפילוסופית?

הזמן והיות האדם בעולם

ביצירת המופת המוקדמת שלו, "הוויה וזמן", שראתה אור לראשונה ב-1927, היידגר קורא תיגר בעוז על התפיסה הקונבנציונאלית של האדם, שלשיטתו שלטה בפילוסופיה לפחות מאז דקארט אם לא קודם לכן. לפי תפיסה זו, האדם פוגש את העולם החיצוני כהוגה מנותק מהמציאות, או res cogitans. לכן ידע לגבי העולם הוא עניין של ייצוג נכון, והאמת היא במהותה תכתובת בין מצב עניינים חיצוני לייצוג של אותו מצב עניינים בתוך תודעתו של האדם. היידגר התנגד לתפיסה זו, לא מפני שהוא חשב שזו תפיסה אפיסטמולוגית לא מוצלחת, אלא כי הוא חשב שזו תפיסה מטאפיזית לא מוצלחת. התפיסה הזו מפצלת את המציאות לשניים, ומציבה את הנפש בצד אחד ואת העולם בצד האחר, ואז נותנת לייצוג לעשות את העבודה ולגשר ביניהם.

היידגר טען, לחילופין, שהפילוסופיה צריכה ללמוד מהעיסוק היומיומי שלנו בדברים ארציים. כשאני מחזיק פטיש, הידע שלי לגבי הפטיש אינו בעיקרו עניין של ייצוג או תפיסה; זהו ידע מרומז שמפיח רוח חיים בפעולתי וכולל את כל מרכיביה בעת ובעונה אחת: משקל הכלי, תחושת העץ, הריכוז שלי בעבודה וכולי. מעורבות תכליתית יומיומית זו מובילה לתפיסה כללית יותר של אדם שכבר שקוע בעולם. כדי להדגיש את אופייה הארצי של ה"אימרסיה" ¹ הזו השתמש היידגר במונח "דזיין" ("Dasein" שהיא פשוט המילה הגרמנית ל"קיום"). "דזיין" אינו מודעות אלא "היות-בעולם". זהו אירוע מתמשך שנזרק לתוך הזמן ומסוגל להכיר בעצמו רק כשהוא מתקדם ומממש את האפשרויות הטמונות בו.

לפי היידגר, המסורת המערבית שבויה באי-הבנה בסיסית שמגיעה עד לב לבה של המטאפיזיקה. אנחנו פרשנו שלא כהלכה, ואף שכחנו לחלוטין, מה משמעות "להיות" מבחינת העולם

חלק מהגאונות – וגם מהקושי – של "הוויה וזמן" נובעים מכך שהיידגר האמין שהוא יוכל להעביר את התיאור החריג הזה של הקיום האנושי רק אם יפתח שפה חדשה ורדיקלית. אמנם האידיוסינקרטיות הזו גררה ביקורת רבה, אבל לא מפתיע שאדם הקורא תיגר על תפיסות מטאפיזיות יסודיות ירגיש צורך לנער את הטרמינולוגיה הפילוסופית המקובלת. שהרי לפי היידגר, המסורת המערבית שבויה באי-הבנה בסיסית שמגיעה עד לב לבה של המטאפיזיקה. אנחנו פרשנו שלא כהלכה, ואף שכחנו לחלוטין, מה משמעות "להיות" מבחינת העולם.

לא רק שהאי-הבנה הזו באה לידי ביטוי במערכות פילוסופיות פורמליות, אלא שהיא גם משפיעה על התנהגותנו היומיומית, על הבנתנו את הסביבה ועל מפגשינו עם אחרים. משימתו העיקרית של היידגר ב"הוויה וזמן" היא לפתח הבנה נכונה של הקיום האנושי באותו אופן "יומיומי" שהמסורת הפילוסופית ערפלה. בניתוח זה של "דזיין" אנו פוגשים לראשונה כמה מהרעיונות הידועים ביותר של היידגר, ובהם התפיסה שאומרת כי ה"דזיין" "זרוק," "נופל" ו"אבוד" באלמוניותו של התחום הציבורי.

אבל גילויים אלה מעלים שאלה: אם האדם קשור כל כך בעולם הסובב אותו, כיצד הוא יוכל אי פעם לחזור לעצמו? אם ה"דזיין" חסר כל אותנטיות, כיצד נוכל להיות אותנטיים? כאן היידגר פונה לתמות רבות מהמסורת הדתית. לבטח ישנה תובנה מיוחדת שמאפשרת לאדם לתפוס את עצמו כפי שהוא באמת, אף שהווייתו-שבעולם "נפלה" והתערפלה. אף על פי שה"דזיין" כבר לא מסוגל למצוא את ההבנה הזו בהתגלות שמימית – אלוהים אינו נוכח בטיעוניו של היידגר – הוא צובר את הידע הזה מתוך הציפייה לסופו שלו. בהתעוררות הנובעת מחרדת-המוות, ה"דזיין" מבין שקיומו המתמשך תלוי אך ורק בהחלטה הנחרצת לאמץ אפשרויות מסוימות כשלו. אותנטיות אינה דרך מטאפיזית ייחודית להיות אדם; היא בסך הכול דרך לקבל אחריות על מה שכבר ניתן.

אפשר לראות שאין קו יחיד וברור המוביל מהניתוח שמופיע ב"הוויה וזמן" לבחירות הפוליטיות של המחבר ב-1933. אבל את המבקרים זה לא הרתיע, והם מצאו מופעים של נאציזם בכתביו הפילוסופיים כאילו מדובר בתסריטים המחכים לרגע המחזתם. ישנם קשרים, כמובן, וקוראים המתמצאים באווירה התרבותית והפוליטית בגרמניה בשנים שלפני האסון, לא יוכלו שלא לזהות הדים לכך כשהיידגר קובע שאותנטיות היא אישור בלתי מתפשר לתולדות עמו של אדם ו"קשיחות גורלו."

פילוסופים דגולים רבים כתבו דברים סרי טעם ותמכו במשטרים אכזריים. אריסטו הגן על העבדות. כתביו של קאנט מכילים פסקאות שלא נהסס כיום לכנותן גזעניות

אם בלש טוב יבחן את כתביו של היידגר מהזווית הזו, הוא יגלה דברים רבים שמרמזים על כמיהה מסוימת למהפכה קונסרבטיבית, אם לא על נאציזם באופן ספציפי. אבל שיטותיו של הבלש נעשות רדוקציונית כשמיישמים אותן בפרשנות של טקסטים פילוסופיים. אחרי ככלות הכול, פילוסופים דגולים רבים כתבו דברים סרי טעם ותמכו במשטרים אכזריים. אריסטו הגן על העבדות. כתביו של קאנט מכילים פסקאות שלא נהסס כיום לכנותן גזעניות. הפוליטיקה של הפילוסוף אינה המדד המוצלח ביותר ללגיטימיות של רעיונותיו; והכרת כוונותיו, פוליטיות או אחרות, לא אמורה למנוע מאיתנו לחפש תובנות בעבודתו.

גישת הבילוש מתעלמת גם מעובדה ברורה: בפילוסופיה של היידגר יש יותר מאשר פוליטיקה רדומה. מה שהעסיק אותו יותר מכול לא הייתה השאלה הפוליטית, אלא השאלה המטאפיזית, "שאלת ההוויה" או Seinsfrage. ייתכן ששאלה זו נושאת בחובה חשיבות פוליטית, אבל רק מכיוון שהיא נוגעת לכל תחום בחיינו. אף על פי שבגלל כלליותן של טענותיו הוא הואשם בחוסר היגיון, היידגר התעקש שהבנה מסוימת של ההוויה מובנית בקיומנו היומיומי, ואי אפשר להיפטר ממנה בדיוק כפי שאי אפשר להשליך מעלינו את העולם עצמו: הוא טוען שהייחוד של ה"דזיין" טמון בכך שזו הישות היחידה שבשבילה ההוויה שלה-עצמה היא שעומדת בראש מעייניה. במילים אחרות, בקיום האנושי טמונה הבנה של מה משמעות "להיות", אבל הוא גם שזור בהוויה כבסיס כל הדברים. כל זה לא מעיד על חזרה למטאפיזיקה המסורתית: ההוויה לא כוללת סדר גבוה יותר של שלמות כמו בעולם הצורות של אפלטון. היא שוכנת, לחילופין, ברקע חווייתנו, כמו אור שזוהר בכל הדברים ומקנה לעולם את מובנותו. בשלב מאוחר יותר יכתוב היידגר בפשטות אפוריזמית ש"ההוויה היא קרחת היער". ²

יהיה זה מגוחך להתעקש ששאלת ההוויה מובילה באופן בלתי נמנע לנאציזם. אבל ייתכן שהמחברות השחורות יעזרו לנו בכל זאת להבין כיצד פילוסוף שמרותק לשאלה כללית כל כך רואה ברייך השלילי את הגשמת רעיונותיו. באחת הרשומות הראשונות (בסביבות 1933, אם כי קשה לתארך במדויק) הוא כותב: "על המטאפיזיקה של ה'דזיין' להעמיק עד למבנה הפנימי ביותר שלה ולהתרחב לכדי מטא-פוליטיקה של העם ההיסטורי." מעט אחר כך הוא כותב שלהוויה יש "תוכנית יסודית" אבל היא "אינה רעיון, אלא משימה." התוכנית היסודית "לא מתנתקת והופכת לרוח טהורה, אלא ראשית מאגדת דם ואדמה Blut und Boden]] ויוצרת מוכנות לפעולה ויכולת של הבנה ועבודה."

הדגש כאן הוא על השפעה, מוחשיות ופעולה. בעודו מתכונן לכהונתו כרקטור הוא מזכיר לעצמו ש"הנציונל-סוציאליזם האינטלקטואלי הזה אינו 'תיאורטי'." הצהרות אלה תואמות את מה שכבר ידוע לנו על מחויבותו הפוליטית של היידגר. בנאום ידוע לשמצה מהשלושה בנובמבר, 1933, הוא מפציר בסטודנטים: "אל תרשו לטענות ו'רעיונות' לשלוט בהווייתכם [Sein]. הפיהרר לבדו הוא ההווה והעתיד של המציאות הגרמנית וחוקיה."

התמה המאחדת של הפסקאות האלה היא סלידה עקרונית מהפשטה. אבל זוהי רק דרך אחרת להביע תמה מוכרת מהגותו של היידגר. הוא מתנגד ל"רעיונות" ו"טענות" כפי שהוא מתנגד למודל הקרטזיאני של הנפש המנותקת מהמציאות. הוא מודע תמיד לכל שביב של תיאוריה טהורה המתנגדת למוצקות והיעילות של העיסוק הארצי. כרקטור הוא ניסה להתנגד ל"נציונל-סוציאליזם וולגארי." הוא ידע שהנאציזם הוא חיבור של אידיאולוגיות מתחרות; מחד גיסא הוא הביע טינה ליריביו, ומאידך גיסא פחד שהלשון השלטת של גזענות מדעית-כביכול תוליך את העם הגרמני שולל ותרחיק אותו ממשימתו ההיסטורית האמיתית. אף על פי שהוא נאחז בביטוי מתוך העגה הרשמית, "דם ואדמה", הוא נמנע מ"ביולוגיזם קהה" מכיוון שלתחושתו הוא החיל בצורה מוטעית את הסכמות של מדעי הטבע על הקיום האנושי, כאילו כל "העולם האינטלקטואלי-היסטורי" גדל בצורה "דמוית-צמח" מתוך גופו של ה-volk.

באפריל 1934 הגיש היידגר את התפטרותו ממשרת הרקטור. הקריירה שלו תועדה לפרטי פרטים, כולל מחקר היסטורי דקדקני של הוגו אוט. אבל המחברות מעניקות לנו תמונה מלאה יותר של אכזבתו האישית של היידגר. ב-28 באפריל הוא הכין טיוטה של נאום פרידה, שבו הוא מנסה נואשות להקנות חשיבות גבוהה יותר ל"שנה הרוסה". הכישלון אינו שלו לבדו, הוא כתב, ואולי אין מדובר כלל בכישלון מכיוון שההרס עצמו הוא "הצורה הגבוהה ביותר של החוויה האנושית, שבה אנחנו פוגשים בכוחות העולם בכל יעילותם חסרת הרחמים." בין שכהונתו נכשלה ובין שלא, מנקודה זו והלאה נוכחת במחברות נימה ברורה של מרירות. בכל מקום הוא רואה רק אנשים "ממהרים ומבהילים, עושים וחותרים." בקיץ 1936 היידגר כבר היה תחת מעקב, ואף על פי שהוא המשיך לטפח תקוות לעתידה הפוליטי של גרמניה, סיכוייו שלו לקריירה ציבורית ברייך השלישי החלו לדעוך.

טכנולוגיה גדולה ורעה

היידגר המתוסכל והמבודד חיפש נחמה במחשבה שפילוסופיה אמיתית מובנת רק "אחרי שניים או שלושה דורות לכל הפחות." ב-1936 הוא כבר עמל על עבודתו הגדולה השנייה, Beiträge zur Philosophie (תרומות לפילוסופיה), שבה הוא מציג מחשבות על "ההתחלה האחרת" שמעבר לטעויות של המסורת המטאפיזית. המחברות מאמצע שנות ה-30 כוללות תיאורים ראשוניים רבים של גישה חדשה זו: אוצר המילים הטכני שהוא שכלל ב"הוויה וזמן" מפנה את מקומו לשפה מדיטטיבית וחקירתית הרבה יותר. היידגר כתב כעת על "נטישת ההוויה" שהחלה עוד בימי אפלטון; רק הוגים טרום-סוקרטיים כגון הרקליטוס שימרו את זיכרון הדרך החלופית. המחברות מעידות על בהלה גוברת בנוגע לדרכה של הציביליזציה המודרנית וחשש מבצבץ שגם הנאציזם נגוע במחלה. הוא מזהיר מפני תופעה חדשה: "העצום", או, ברוב המקרים, ה- Machenschaft.

המחברות מעידות על בהלה גוברת בנוגע לדרכה של הציביליזציה המודרנית וחשש מבצבץ שגם הנאציזם נגוע במחלה. הוא מזהיר מפני תופעה חדשה: "העצום" - הכוח הטכנולוגי השולט בעולם

Machenschaft הוא השם המועדף על היידגר לכוח הטכנולוגי ששולט בעולם המודרני. המחברות מסוף שנות ה-30 עמוסות הגיגים אפלים על עליית הטכנולוגיה והשלכותיה הרבות ברחבי העולם. המונח Machenschaft מופיע בתדירות גבוהה כל כך עד שהוא זוכה למעמד מיתולוגי-כביכול, כמו של אל עתיק. היידגר מהרהר ב"כוחו הבלתי מותנה של ה- Machenschaft" ו"העדר העיגון המוחלט של הדברים". אך מדי פעם בפעם נשזרת ב- Machenschaft משמעות ספציפית יותר: ברשומה מסביבות 1939 הוא מוקיע את הליברליזם, הפציפיזם ו"עליית כוחם של היהודים." עליית היהודים שייכת ל"מטאפיזיקה של המערב" שעזרה להפיץ "רציונליות ריקה" מחד גיסא ו"יכולת חישוב" מאידך גיסא. במקום אחר הוא כותב ש"אחת הצורות הנסתרות ביותר של 'העצום,' ואולי אף העתיקה ביותר, היא הנטייה לחישובים, ספסרות והתערבבות, שעליה מבוססת אי-היותם של היהודים בעולם."

יש להעלות שתי נקודות בנוגע לפסקאות האלה. ראשית, אין ספק שמדובר באנטישמיות (בנאלית למדי, במבט ראשון). ההתייחסות ל"אי-היותם של היהודים בעולם" מתחברת לאמונה הנושנה שמרגע שהם דחו את אלוהותו של ישו, היהודים נידונו לשוטטות חסרת בית. היידגר ממחזר גם את המיתוס המודרני יותר שאומר כי היהודים מחוננים בכספים (שהוא בעצמו גרסה משוחזרת של תפיסה ימיביניימית המקשרת בין יהודים להלוואה בריבית).

אך אל לנו לפטור את השפה שבה הוא משתמש כהדים של שוביניזם לאומני, כמילים שנכתבות בהיסח דעת. שהרי ייחודו של היידגר היה ביכולתו לשזור את הרעיונות המקובלים האלה בתמות מהגותו. אפילו ההתייחסות ל"אי-היותם של היהודים בעולם" מזכירה טיעון אחר מ"הוויה וזמן" שאומר כי השיבוש בכוח העבודה המיומן פוגע בקרבה הקיומית לדברים ומביא (כפי שהיידגר מנסח זאת) ל"דלדול עולמיותו של העולם." תלונתו כלפי התבונה וה"חישוב" מתחברת לתמות מעבודות כגון "קאנט ובעיית המטאפיזיקה" מ-1929 ומהמפגש המפורסם בדאבוס עם הפילוסוף ארנסט קסירר, שבו התעקש היידגר שתפיסה פילוסופית תקפה דורשת את "הרס יסודותיה הקודמים של המטאפיזיקה המערבית" מבחינת "רוח, לוגוס [ו]תבונה."

יש להתעכב על השתלבות האנטישמיות של היידגר בביקורת הפילוסופית שלו כלפי המטאפיזיקה המערבית. לכל הפחות, הדבר מוכיח שכאשר הוא דן במינוריות בעידן המודרני וב"נטישת ההוויה" הוא ראה ביהודים תסמין של בעיה זו

יש להתעכב על השתלבות האנטישמיות של היידגר בביקורת הפילוסופית שלו כלפי המטאפיזיקה המערבית. לכל הפחות, הדבר מוכיח שכאשר הוא דן במינוריות בעידן המודרני וב"נטישת ההוויה" הוא ראה ביהודים תסמין של בעיה זו. מיומנותם-כביכול בחישובים הייתה רק עוד סימן, אך לא הסיבה, לניהיליזם הטכנולוגי שהיידגר רואה כגורלו המטאפיזי של המערב. היידגר לא מאשים את היהודים מפורשות בתחלואי העולם המודרני, וכאן יש פתח לטעון שהשוביניזם הלאומני שלו היה מקרי, ולא מהותי להגותו. אבל בעמוד האחרון של מחברת מ-1941 היידגר כותב ש"השאלה הנוגעת לתפקיד היהדות העולמית אינה גזעית אלא מטאפיזית." לפי פיטר טרוני, שערך את המחברות, פסקאות כגון אלה מראות שהיידגר אימץ לעצמו זן חריג ביותר של אנטישמיות "אונטולוגית-היסטורית" (seinsgeschichtliche). העדר ה"עולמיות" של היהודים הפך לקטגוריה פילוסופית: הטיפוס המנוגד לתמימות ולעבודת הכפיים המאפיינות את היות-בעולם.

ובכל זאת, לא כל דעותיו הובעו בלשון הנעלה של ההיסטוריה הפילוסופית. עד שהגיע קיץ 1941, והצבא הגרמני החל במתקפה על ברית המועצות, היידגר כבר הידרדר לטענות מבעיתות על קונספירציה עולמית:
היהדות העולמית, בהובלת המהגרים שהורשו לעזוב את גרמניה, היא חמקמקה ואין לה צורך להתערב בפעולה צבאית כדי להמשיך ולפרוש את השפעתה בשעה שאנו שופכים את מיטב דמם של מיטב בנינו.

עלינו לזכור ששני בניו של הפילוסוף, יורג והרמן, שירתו בצבא הגרמני בזמן המלחמה, ושניהם שהו זמן מה במחנות שבויים סובייטיים. אבל עובדה זו אינה רלוונטית לשאלת האנטישמיות של אביהם. כמו כן, הלאומנות העיקשת שלו לא מנעה ממנו מלראות בכל המלחמה עוד תסמין של עידן ה- Machenschaft, שבו הכוח שולט כמהות ההוויה. היידגר המוקסם מהגותו שלו מיזג את כל סוגי ומצבי הטכנולוגיה, כפי שהתברר באמירתו הידועה לשמצה אחרי המלחמה, ש"ייצור הגופות בתאי הגזים ובמחנות ההשמדה" ו"תעשיית המזון הממונעת" הם "במהותם אותו דבר."

הכללות כאלה מוחקות את כל הפערים המוסריים וההיסטוריים בשם התובנה הפילוסופית, כפי שהיידגר תפס אותה. הן מעידות כי היידגר – למרות המוניטין שלו כהוגה של קיום "מוחשי" ו"בעולם הזה" – היה מועד בעצמו להפשטות אומללות ביותר. הפילוסופיה אמורה להיות תחילתה של החוכמה, אבל הפילוסופיה לא עשתה את היידגר חכם. הדעות הקדומות הבנאליות של הילדות הפרובינציאלית לא התמוססו בעזרת החינוך, אלא רק התרחבו ולבשו צורה של הכללות היסטוריות-עולמיות ריקות לתפארת. ישנה דרך אינטליגנטית לפתח ביקורת על טכנולוגיה, וישנן דרכים רציונליות לחקור את גבולות התבונה האנושית. אבל היידגר אינו דוגמה ומופת לאף אחת מהן. בהתלהבותו הרבה להכריז מלחמה על האינטלקט הביקורתי, הוא התעלם מכל ההבדלים שחשובים לנו בתור תושביו של עולם משותף, והגיע בסופו של דבר להפשטה שאינה מופרכת פחות מהאויב שאותו ביקש להביס.

כשוויטוריו קלוסטרמן, המו"ל מפרנקפורט, סיים את עבודתו, מספר הכרכים בכתביו של היידגר עלה על 100. הייתה זו בקשתו של הסופר שהמחברות השחורות יהיו הכרכים האחרונים בסדרה. עדיין לא ברור מדוע הוא בכלל רצה שהן יתפרסמו. אחת האפשרויות היא שבשנותיו האחרונות הוא נתקף בצורך בכנות. אם כך, האם פרסומן אינו אלא וידוי שלאחר המוות? לא סביר. אמנם היידגר קיבל כמה וכמה הזדמנויות להתנצל, אך הוא תמיד מחה. חליפת המכתבים שלו עם הרברט מרקוזה, תלמידו לשעבר, היא תרגיל מביש באמנות הדיפת האשמה, שבו הוא טוען כי את זעמו של מרקוזה על רציחות במהלך המלחמה אפשר להפנות באותה מידה ליחסם של הקומוניסטים למזרח-גרמנים כמו גם ליהודים. הריאיון שנתן ב-1966 למגזין הגרמני "דר שפיגל" מלא בחצאי-אמיתות. אומרים שלאחר שהיידגר התפטר מתפקידו כרקטור, הוא התוודה באוזני סטודנט שכהונתו הייתה "האיוולת הגדולה ביותר בחיי." אך הוא מעולם לא הצהיר בפומבי על חרטה.

גם אם היידגר התחרט על השירות שנתן לרייך, המחברות שנכתבו אחרי 1934 מראות שרבות מהתפיסות הפוליטיות שמשכו אותו מלכתחילה לנאציזם נותרו בעינן. יתרה מזו, התפיסות האלה המשיכו לזהם את הגותו. מחברות רבות עוד אמורות להתפרסם, אבל אין סיבה לחשוב שהן יעידו על חרטה. היידגר נהג לתלות את האשמה לצרותיו האישיות וצרותיו של העידן המודרני בקונספירציות ותהליכים מטאפיזיים אלמוניים שאף אדם לא מסוגל לשלוט בהם. אבל דבר אחד בטוח: יהיה אשר יהיה הנזק שיגרמו המחברות השחורות למורשתו הפילוסופית של היידגר, האשמה לכך תהיה תלויה במחבר, ובו בלבד.

פיטר א' גורדון הוא היסטוריון מהרווארד. ספרו האחרון הוא Continental Divide: Heidegger, Cassirer, Davos. ספרו הבא ייקרא Adorno and Existence: Five Lectures.