הילדים שלי, החיים שלי

האם בתרבות שלנו יש עוינות סמויה לדבר חשוב ועמוק מאוד – אהבה אמיתית וקשובה לילדינו?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בסופו של כל יום ישנו רגע המסמן חצייה של סף, כשאני סוגרת את דלת חדרו של בני ולוחשת לו לילה טוב. הדלת של בתי כבר מוגפת, ואני מקווה שהיא ישנה. ובעודי יורדת בגרם המדרגות הצבוע, דורכת בזהירות כדי לא להרעיש, מעטה של מודעות נשמט מעל כתפיי. כשאני מגיעה לקומה התחתונה, אני כבר לא אמא, אני פשוט אני. יש לילות שבהם הרגע הזה חולף בלי שאבחין בו. חברים מחכים לי בין מנות בארוחת ערב. מיילים קורצים לי מצג המחשב. לעתים קרובות, קרובות מדי, כריכים בשלבי הכנה מונחים על קרש חיתוך. זהו רגע חמוץ-מתוק: רמז להרגשה שתמלא אותי כשילדיי – הם כבר מתבגרים – יעזבו אותי באמת. ואני הרי לא רוצה להיות חופשייה מהם, אני אוהבת אותם יותר מדי. לכן אני מאמצת את ההרגשה הזאת אל לבי באותו רגע, כאשר אני הופכת מהאמא של הקומה העליונה לאישה של החדרים התחתונים.

בנעוריי נשבעתי לעולם לא להיות כמו אמי: אני, לעומתה, לעולם לא אקריב את עצמי למען המשפחה כפי שנדמה לי שאמי עשתה

אני אומרת לעצמי שאמי יכלה לנוח בשקט בסוף כל יום, לאחר שהייתה משכיבה את שלוש אחיותיי ואותי במיטה – לפחות עד הבוקר. אולי זה רק סיפור שאני מספרת לעצמי. אבל אני לא זוכרת אותה מתגנבת לחדר העבודה שלה לאחר כיבוי אורות כדי לשבת על "העבודה האמיתית" שלה – כפי שאני עושה בדרך כלל אחרי שאני מאחלת לילדיי לילה טוב. נכון, היא לא הייתה צריכה לעבוד כדי לפרנס אותנו, אבל כך היה גם אצל רוב חברותיה. אחרי ככלות הכול, בשביל זה היו להן בעלים.

העריסה, ברת' מוריסו, Morisot

"העריסה" (1872), ציור של ברת' מוריסו (Morisot), מוזיאון אורסיי, פריס. תצלום: ויקיפדיה

בנעוריי נשבעתי לעולם לא להיות כמו אמי: אני, לעומתה, לעולם לא אקריב את עצמי למען המשפחה כפי שנדמה לי שאמי עשתה. אני, לעומתה, אתן עדיפות לעבודה – תהיה אשר תהיה. אני, לעומתה, אהיה נאמנה ליצירתיות שלי, לתכלית חיי – ולעולם לא אשנה את דרכי מתוך חשש שצאצאיי המתבגרים ישפטו אותי לחומרה. אבל טעיתי. ואולי פשוט הייתי צעירה, וזה לא בדיוק אותו דבר.

בשנה שבה חגגתי את יום הולדתי השלושים באה אמי לבקר אותי בלונדון, שם התגוררתי כבר שנים רבות. בוקר קריר אחד חצינו ברגל את הייד פארק ושתינו תה במקום המשקיף על אגם הסֶרְפֶּנְטַיין. באמצע השיחה הניחה אמי את הספל וניגשה ישר לעניין. "ה-לן", אמרה, מדגישה כדרכה את ההברה הראשונה. "ה-לן, אם תמשיכי להתמקד בקריירה שלך כמו שעשית עד עכשיו, אין ספק ש[זה יוכיח ש]את אנוכית מדי בשביל להתחיל לחשוב על משפחה". הספל שלי קרקש על התחתית. לא אהבתי את מה שהיא אמרה, אבל הקשבתי לה.

והנה בכל זאת התברר שאני לא אנוכית מדי בשביל להביא ילדים לעולם. למעשה, יכול להיות שהבעיה שלי הפוכה. בעלי נהג להתלונן שאני לא אנוכית מספיק. כמו אודיסאוס הקשור לתורן, ומנסה לא לשמוע את שירת הסירנות, איני מסוגלת שלא לשמוע את קריאות ילדיי, גם אם שירתם מסיטה אותי ממסלולי.

לא הפכתי לאמא מסורתית כדי ללכת בדרכה של אמי. נכון, הדרך המסורתית מתיישבת עם האישיות שלי. אבל יש כאן עניין עמוק יותר. זה עניין תפישתי. כשנולד בני הבכור, נדרשתי לבחון את התפישות שלי באשר לדרך הטובה ביותר לגדל אותו. "ככל שעצים גדלים לאט יותר בתחילה, כך הם נעשים איתנים יותר, ואני חושב שזה נכון גם לבני אדם" ברגע שקראתי את הדברים האלה, שכתב הנרי דייוויד ת'ורו (Thoreau), ידעתי שהם דברי אמת. ככל שבני יתבגר לאט יותר – כך הרגשתי – הוא יישען עליי יותר לאורך הדרך; וככל שהדרישות החיצוניות המופנות כלפיו יהיו פחות מכבידות, כך יסודותיו יהיו איתנים יותר –ועם קצת מזל, עצמאותו ממני תהיה מוחלטת יותר בבוא היום.

האם אנחנו באמת חושבים שאהבה ללא תנאים מפנקת את ילדינו יותר מדי?

כבר בתחילת חייו של בני, הבנתי שלא אוכל להעניק לו ודאות שלמה. וגם ביטחון קיומי היה מחוץ להישג ידי. לכן, החל מאז ובמשך מאות השבועות שחלפו מאז, נתתי לו במקום זאת את עצמי. ואולי, עד שהוא יבין שגם בזה אין די, הוא כבר יהיה מבוגר מספיק ויוכל למצוא מקורות משמעות וודאות משלו. זה היה ההימור שלי (נכון לעכשיו, נראה שיהיה בסדר).

ברור לי שבעיני ילדיי אני אמא מסורתית (הם בחיים לא ישתמשו במונח הזה). הם אינם טועים. לאורך השנים נתתי להם להשתלט עליי, ואף עודדתי את זה. רציתי שהם יקבלו אותי כמובן מאליו – בדיוק כפי שרצתה אמי שאחיותיי ואני נעשה איתה. לא כי שאפתי שיגדלו להיות עריצים קטנוניים, אלא כי תמיד הרגשתי שהתפתחותם תלויה בזה – שאם ישענו עליי, הם יקדימו להשתחרר ממני ולהיעשות עצמאיים. בדיוק כפי שקרה לי עם אמי.

"ומה לגבי אבות?" קורא אליי בדמיוני קול מהשורות האחוריות. אני חושבת שסוזן רוּבּין סולימאן (Suleiman), מרצה לספרות מהרווארד, נתנה את התשובה הנכונה לשאלה הזאת: "באופן כללי, הידיעה שגבר הוא אב מעידה על סגנון החיים שלו פחות משהידיעה המקבילה מעידה על אֵם". אני ערה לציפיות (ומקנאת בהן), וזאת בדיוק הנקודה: בעלי מעורב בחיי ילדינו – בלי שום ספק. ובכל זאת, מעורבותו אינה כוללת מעקב אחר תורים, הכנת בגדים לבית הספר, מילוי תיקי אוכל או החזרת ספרים לספרייה. עבור אימהות רבות, העיסוק בענייני היומיום – קרקס הילדוּת – הוא תובעני להפליא אך בה בעת, משום מה, מספק ביותר.

אב ובנו

אב ובנו. תצלום: Lumiere2005

לפני שלושים שנה עזבתי את אמי בנמל התעופה טולמארין. בשעה שעליתי על המטוס ללונדון, היא נסעה הביתה, לקן שלה באדלייד שבאוסטרליה, שנותר אז ריק. לאחר עשרות שנים שבמהלכן כמעט ולא נחה, לפתע היה לה זמן רב לחשוב.

אף על פי שמעולם לא השתמשה במילים האלה, אני די בטוחה שבעיניה יש סתירה שאין ליישבה בין המסע של ארבע בנותיה להגשמה עצמית ובין אהבת המשפחה. האם היא צודקת? האם בתרבות שלנו יש עוינות סמויה לדבר חשוב עד מאוד – אהבה אמיתית וקשובה לילדינו? יתרה מזאת, האם בנו עצמנו יש עוינות לאהבה הזאת? האם אנחנו באמת חושבים שאהבה ללא תנאים מפנקת את ילדינו יותר מדי? לפעמים אנחנו עובדות משמרות כפולות בניהול משק הבית – כך זה אצל אחיותיי ואצלי -  אבל הקושי האמיתי הוא המלכוד הרגשי.

השתוקקתי להותיר חותם בעולם, בדיוק כפי שהשתוקקתי להיות אמא טובה

אז מה הייתי אמורה לעשות? האם הייתי אמורה להביט בעיני ילדיי ואז להפנות מבט ולחזור ולקדם בנחישות את הקריירה האקדמית שלי (כפי שיעצו לי לעשות המנחים שלי, איזובֶּל ארמסטרונג, סטיב קונור ואנתוני גריילינג)? או שמא צדקתי כשאספתי את ילדיי בזרועותיי ונתתי לעמיתיי לנסוק במקום לנסוק בעצמי? יש שיאמרו שחסרה לי מחויבות – שלא "פרצתי קדימה". אחרים אמרו שהייתי צריכה להגדיל את המשכנתא. והיה גם מי שאמר שאני אוהבת את ילדיי יותר מדי, שהשקעתי יותר מדי במערכת היחסים שלי איתם.

איני עקרת בית בגימלאות. אני כותבת ועורכת – לאחרונה, למשל, עבדתי על מגזין לייף-סטייל בטסמניה, שם אני גרה (הוא נחל כישלון מפואר). אני כותבת ביקורות, נותנת הרצאות ומעורבת בעולם. אבל העבודות האלה הותאמו לצרכים של ילדיי. אני אמא מסורתית במובן פסיכולוגי עמוק: לרצות את הטוב ביותר עבור הילדים, גם על חשבון הנוחות האישית שלי. אם הכול מתנהל כשורה, ההבנה הזאת עוברת מהאם לילדיה. השתוקקתי להותיר חותם בעולם, בדיוק כפי שהשתוקקתי להיות אמא טובה. כמו אחיותיי, התאוויתי להגשמה עצמית ולמטרות-חיים משלי. אחרת אי אפשר להסביר למה שאיפותיי ממשיכות להציק לי, אף שהקדשתי את עצמי למשפחה במשך זמן רב כל כך. כעת, בגיל חמישים, עם קריירה מכובדת בהחלט, אני מרגישה לפעמים שאני בעמדת פיגור, שבעלי ועמיתיי חלפו על פניי.

טסמניה, אוסטרליה

בית משפחתי מול הים, הייפילד, טסמניה. תצלום: סטיבן פנטון

אנחנו מסרבות לקבל את הטענה שאהבה עומדת בסתירה לשאיפות

ההערכה שאחיותיי ואני מקבלות מהעולם, ובמידת מה גם מעצמנו, היא תוצר של העבודה שאנחנו עושות נוסף על גידול הילדים. מדי יום אני משקיעה במשפחתי ובמטלות הבית לפחות אותו מספר שעות שאני משקיעה בכתיבה ובעריכה, ואף-על-פי-כן אני מקבלת הכרה רק על הדברים שאני עושה מחוץ לבית. אולי מדובר בטקטיקה חברתית נימוסית ותו לא, אך זהו בכל זאת אחד מסימני התקופה. הילדים שלי מסבים לי הנאה אדירה וגאווה רבה. אני חשה כלפיהם אהבה שאי אפשר לבטא במילים. אבל תחושת הזהות והערך העצמי שלי, הכוחות הפנימיים שלי, נובעים מעיסוקיי האחרים.

אם תתקשרו לאמי היום ותשאלו אותה מדוע ארבע בנותיה עסוקות כל הזמן, אולי היא תיאנח ותשיב, "עסוקות כל כך שאין להן זמן בשבילי". אבל התשובה האמיתית טמונה במקום אחר. אחיותיי ואני תמיד עסוקות כי אנחנו נחושות להיות יותר מאשר "סתם" אימהות. לא מספיק לנו להשכיב הילדים בסופו של כל יום ולנוח עד הבוקר. אנחנו מסרבות לקבל את הטענה שאהבה עומדת בסתירה לשאיפות: אנחנו נעדיף לטעון בעליצות שקריירה ומשפחה הולכות יד ביד בלי בעיה, מאשר להודות בקשיים הגדולים שהשילוב הזה מביא עמו. אפילו אם המחיר הוא להיות עסוקות ללא הפסקה. כן, ויתרנו על הזמן החופשי שלנו. אבל לפחות, כך נדמה לנו, לא ויתרנו על עצמנו.

אין פלא שאחיותיי ואני מתקשות לשחרר קיטור, בהתחשב בוויתורים הבלתי פוסקים שתשוקותינו תובעות מאיתנו. להיות עם המשפחה, ובה בעת לצאת אל העולם. למרבה הצער, הפמיניזם – שבעבר דבקתי בו בלהט – לא עזר לי יותר מדי. למען האמת, הוא רק החריף את הקושי בכך שנתן לי אור ירוק לעשות מה שאני רוצה ולהיות מה שאני רוצה. לעתים קרובות – בערב האחרון של סוף השבוע, כשדד-ליין מרחף מעל ראשי – אני מרגישה שהאור הירוק הזה מפעיל עליי לחץ נוסף לעמוד בציפיות.

זאת הסיבה שאחיותיי ואני מסכינות עם המשמרת הכפולה. לא כי אנחנו עקרות בית מזוכיסטיות הכבולות לנורמות מגדריות מיושנות. אלא כי אנחנו מרגישות שאם ברצוננו לשמר תחושת-עצמי עשירה שאינה תלויה במשפחה, אין לנו ברירה.

במהלך שנות העשרים לחיי קראתי את כל כתבי וירג'יניה וולף וגם לימדתי רבים מהם. אף שכיום איני מרבה לחזור אליהם, "אל המגדלור" (1927) עדיין נוגע לליבי. בספר זה, וולף משקפת את החינוך שהיא עצמה קיבלה ונזכרת בחופשות משפחתיות בסמוך לחוף הים. כשקראתי את הרומן כאישה צעירה, הנחתי שהוא עוסק בחלוף הזמן – באופן שבו החיים קורים לך, ולא להיפך. שיערתי שגברת רמזי, הדמות האימהית המרכזית בספר, היא טיפוס נוסטלגי. גברת רמזי מתרפקת על תקופה שבה אישה יכלה להצדיק את חייה באמצעות משפחתה, ולא באמצעות עבודתה. חשבתי לעצמי ברוגז: היא אפילו לא בישלה בעצמה את מנת הבקר שהיא הגישה לבני משפחתה ולאורחיה. היא פשוט הודתה לטבחית.

מגדלור, קורנוול, וירג'יניה וולף

המגדלור בקורנוול שהיה השראה לווירג'יניה וולף בכתיבת "אל המגדלור". תצלום: Oli Xilo

אבל עכשיו, משהפכתי אני לגברת רמזי של המשפחה שלי – מינוס הטבחית, למרבה הצער – אני שמה לב שאני מגיבה אליה אחרת לגמרי. כיום אני מעריצה את גברת רמזי על נוכחותה המוחשית בחיי המשפחה, אפילו לאחר מותה. אני רואה כיצד תכונותיה האימהיות מחלחלות לכל מערכות היחסים שלה – עם ילדיה, עם בעלה, עם הבית, הגן והאורחים. מעל לכול, אני רואה כיצד היא מחזיקה את המשפחה יחד ומייחסת ערך רב לחייהם של האנשים סביבה. גם אם מחוותיה אינן מותירות חותם – הגרב שהיא סורגת לא בהכרח ייגרב – הן מצטברות לכדי דבר מה מוצק, שכעת, כשאני דואגת למשפחתי לא פחות משאני דואגת לעצמי, נראה לי אמיתי לחלוטין.

אסור לשכוח שגם כאשר אנו מאבדות את עצמנו באהבה עמוקה למשפחה, אנחנו בכל זאת מאבדות את עצמנו

כיום, היחס שלי לאמי – וכמעט לכל האימהות שאני מכירה – אוהד הרבה יותר. אני רואה בה אישה אצילית ונפלאה, על אף מגרעותיה. האמא הטובה שהתמרדתי נגדה בצעירותי הפכה לדמות שאני שואפת להיות. היא מישהי שמשדרת לילדיה שהיא נמצאת על פני האדמה אך ורק למענם ובו בזמן דבקה בשאיפותיה. היא מישהי המשוכנעת בינה לבין עצמה שילדיה יחיו איתה לנצח נצחים, אף שבפינה אחרת בליבה שוכנת הידיעה שיום אחד הם יעזבו את הקן. והיא מישהי שמחליטה לא להתבוסס במחשבות על כל מה שהקריבה, אף שהיא יודעת היטב הקרבה מהי.

אך זו אינה קינה לאימהות המקריבות מעצמן. שכן, סיפורה של גברת רמזי נושא בחובו גם אזהרה: אסור לשכוח שגם כאשר אנו מאבדות את עצמנו באהבה עמוקה למשפחה, אנחנו בכל זאת מאבדות את עצמנו. אנחנו מאבדות את דרכנו במסע שכולנו יוצאות אליו בניסיון להיות עצמנו. מה שאני מבינה עכשיו, ולא הבנתי בעבר, הוא כמה קשה להקדיש את עצמך לילדים בלי לאבד את הדרך, לפחות לזמן מה. עכשיו אני מבינה שהשלב החשוב ביותר במסע הוא למצוא את הדרך בחזרה.

זו ההבנה שלי, והיא נכונה אף על פי שאינה אופנתית. בגלל אופי אהבתי לילדיי, אני נהנית מהחופש האישי שלי יותר דווקא כשאני שמה אותם במקום הראשון. עד שהילדים שלי יגיעו לבגרות, הנאמנות שלי תהיה נתונה קודם כול להם. יש לי גם ייעודים אחרים – הייתי משתגעת לולא היו לי – אבל הטיפול בהם הוא עדיין העיסוק העיקרי שלי. לעולם לא אציין זאת בקורות החיים, אבל ברור לי שזה ההסבר לפערים שמופיעים בהם.

אז למה הפכתי לאמא מסורתית במקום להפוך לאמא המודרנית שההשכלה הפמיניסטית שלי – וקרוב לעשרים שנות עבודה בתחום ההוצאה לאור, ההשכלה הגבוהה והפסיכותרפיה בלונדון – עודדה אותי להיות? למה נטלתי את הסיכון ושקעתי בתפקיד שעלול לגרום לי לאבד את מקומי, כמו דיונון שהגאות הטילה על החוף? בין היתר, נהניתי במפתיע מכך שילדיי זקוקים לי. ובאופן מפתיע לא פחות, גיליתי שהשהות במחיצת ילדיי היא חוויה יצירתית הרבה יותר משסיפרו לי. הטיפול בהם – לאהוב אותם ללא סייגים ולהפוך את האהבה הזאת לדרך חיים – גילה לי עולם חדש. והנה התובנה הכי פחות אופנתית: הבנתי שהנישואים שלי לא היו שורדים לולא התכופפתי, ושעדיף להתכופף כמו קנה סוף מאשר לשבור משהו טוב. חיי המשפחה עזרו לי להביע משהו עמוק ששכן בתוכי, כפוטנציאל, זמן רב לפני שהבאתי ילדים לעולם.

השהות בבית עם ילדיי העניקה לי מרחב לדמיון שבו יכולתי לשקול מחדש כל אחד מהיבטי חיי – דבר שלא יכולתי לעשות בחיי הקודמים בגלל הלחצים שפעלו עליי אז. בדיוק כפי שהייתי צריכה להכיר כל אחד ממצבי הרוח של ילדיי לפני שלמדתי להבין אותם באמת, כך השהות במחיצתם עזרה לי להיטיב להכיר גם את עצמי. נכון, שש עשרה השנים האחרונות היו הפוגה בקריירה שלי. אבל הן גם העניקו לי הזדמנות יקרה. עכשיו ברור לי הרבה יותר מה חשוב לי. עכשיו אני יודעת מה אני אוהבת מספיק כדי להשקיע בו. אולי, כך נדמה לי, הייתי צריכה להשתחרר מעצמי הקודמת כדי שעצמי החדשה – חכמה יותר, מבוגרת יותר, פגומה – תוכל לצאת מהצללים.

 

הלן הייוורד (Hayward) היא כותבת עצמאית. היא עבדה כעורכת ומרצה באוניברסיטה. ב-2017 ראה אור ספר הזיכרונות שלה A Slow Childhood.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "אימהות", תצלום: דקוטה קורבין, unsplash.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי הלן הייוורד, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על הילדים שלי, החיים שלי

02
רינת

כתבה מדהימה וכל כך מחזקת!! בתור אמא צעירה שמקדישה את רוב זמני לגידול בתי הבכורה, אני מזדהה באופן עמוק עם הנושא. הלוואי והחברה המודרנית תתפקח יום אחד ותבין את החשיבות העליונה של טיפול והשקעה בילדינו באופן אישי, מתוך הכרה עמוקה שהם הם פניה של החברה האנושית העתידית.

06
ד.

אי אפשר להבין באמת את חייה של הכותבת מפני שבדבריה היא עוקפת את עובדת קיומו או את אי קיומו של שותף/שותפה בחייה.
למרות מצג השווא הזה, אי אפשר להתעלם מכך שמעבר לכל הכוונות הטובות והרגשות החיוביים קיימים גם תשוקות סותרות ורצונות אחרים. אפילו אם נצמצם רצונות אלו למינימום של "רצון בביטחון רפואי תזונתי וחינוכי" המתורגם בחברה שלנו לרמת הכנסה - יש לחלק את זמנה של האם או של התא ההורי בין תשומת לב ישירה לילדים ובין השגת הכנסה זו.
ברור שתא משפחתי רחב יותר, מתואם והרמוני יותר, יצליח יותר למלא מגוון של צרכים ורצונות, וזאת על-אף שעצם קיומו של תא משפחתי כזה מצריך השקעת משאבי זמן ותשומת לב.
יכולות להיות מספר סיבות לכתיבה כזו המרוכזת בעצמה ואינני יכול לדעת מה הסיבה של כותבת מסוימת זו. אבל אני מעז לשער שהסיבה לכך שהכותבת מתעלמת משותפותו/תם של אחר/ים בגידול ילדיה היא גם הסיבה לאי הנחת שהיא מביעה.

07
דניאלה

אחרי שנים שנלחמתי מול גברים להיות שווה להם, נשארתי שעות ארוכות בעבודה כי אני כמוהם. היום שאני אמא נפקחו עיני.
השאיפה להיות גבר היא בעצם צורת החברה הקפיטליסטית לגרום לנו הנשים לעבוד יותר ולשכנע את עצמנו שאנחנו בקריירה, קריירסטיות ועוד שטויות של דור אלי מקביל וסקס והעיר הגדולה.
להגיד שאפשר לעשות הכול זה לומר לעצמך שלזמן משותף עם הילד אין משמעות אלא רק העובדה שיש ילד ועוד ילד. משפטים כמו: לה יש 4 ילדים והיא מצליחה. מה בדיוק היא מצליחה? לא לראות את הילדים אבל הם עדיין בסדר?

08
אמא עצמאית

אףשמקסים, זה עצוב מאד שהיא מעדיפה להתכופף מלשבור נישואין טובים, כי אילו פיתחה קריירה נישואיה לא היו שורדים.
האם בעלה אמר אותו הדבר?
אם דבריה מבוססים אז למעשה לא היתה לה ברירה. נישואין או קריירה. והיא בחרה להתכופף.
כך גם לגבי הענקת עצמה לילדיה, תוך שהיא משאירה שאריות רופפות להגשמה עצמית ותכלס ביצוע של עבודות אמא קלושות- זה מקסים, אבל זה תלותי בהכנסות בעלה. בעצם היא ילדה בעצמה, תלויה במבוגר בעלה, שיאפשר לה לשחק "אמא" עם הילדים. עשרים שנות השכלה, פיתוח, קריאה - ובסוף, לא ניתן להוציא מישהי שגדלה עם אמא כזו, מתוכה. היא פשוט גדלה כך ואת זה היא מחקה. אין לה שום ברירה. ואז היא עוד מתלוננת על חופש הבחירה שהעניק לה הפמיניזם.