אלכסון קלאסיק הכר את הכשל הלוגי שלך

פוליטיקאים נעזרים בהם כשהם מתחמקים משאלות, מדענים מסיקים על פיהם מסקנות וכולנו לוקים בהם כשאנחנו משחזרים אירועים. אם נכיר את הכשלים הלוגיים שלנו נהיה יותר הגיוניים - האמנם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

נאמר על סטיב ג'ובס שידע לשכנע כל אדם בכל דבר. היה לו את שדה-עיוות-המציאות; הוא גרם לעובדות להיתפס אחרת ממה שהן באמת, וזה שירת כמובן את המטרות שלו. אבל ג'ובס אינו היחיד. בכל מקום קיימים אנשים שמשבשים את דעתנו בעזרת אמירות נטולות משמעות. הן יכולות לבוא מאמצעי התקשורת, משיחות מסדרון ואפילו מתוך דפוס החשיבה שלנו. אני לא מתכוונת לשקרים או לטעויות עובדתיות, אלא לעיוותים של הלוגיקה – מלה רבת משמעות שמקורה מיוונית (logos) ופירושה "משפט", "הגיון" או "חוק". באספקלריה שכזו, מידע מיוצג בתוך מבנים סכמטיים של טיעונים. טיעון לוגי הוא אוסף של הנחות שמובילות למסקנה והמעבר בתוך הטיעון – מההנחות למסקנה – מתבסס על קישור לוגי. לדוגמה:

מניחים שיצר האדם טוב מנעוריו ושאייל הוא בן אדם. המסקנה? היצר של אייל טוב מנעוריו.

ניתן לערער על ההנחות, אבל הטיעון עצמו בנוי היטב. כלומר, המערך הלוגי שבתוכו הוא חוקי.

דוגמה אחרת:

אם לא תשפרו את הביצועים בחודש הקרוב, תפוטרו.

אוטומטית תסיקו שאם הביצועים שלכם ישתפרו, לא תפוטרו – ואתם טועים. המנהל שאיים עליכם לא התייחס לתרחיש שבו הביצועים משתפרים, ולכן, אין להסיק מסקנות לגבי התרחיש הזה. זהו כשל לוגי שנקרא כשל-ההיפוך או השלילה-של-ההנחה, וכולנו לוקים בו. הרבה יותר קל לזהות את הכשל הלוגי אחרי שמכירים אותו. איש קש, דג מלוח, באר מורעלת... הגיע הזמן לסלק אתכם מן השיחות שלנו!

מה הקשר?

ניתן לחלק את הכשלים הלוגיים למשפחות. בכל משפחה השבר הלוגי הוא דומה. המשפחה הראשונה אליה אתייחס היא קבוצה של כשלים שאין בהם קשר בין ההנחה למסקנה. הקישור הלוגי אינו שגוי, הוא בכלל לא קיים. זה קורה, למשל, כשמישהו מרעיל את הבאר או כשהוא מעיר הערה פוגענית שאי אפשר להתגבר עליה. הדימוי מדגיש את ההשפעה הרחבה של ההערה, כשם שבאר מורעלת פוסלת את האפשרות לשתות ממי השתייה של האזור כולו, גם אלו שהרעל לא הוזלף לתוכם באופן ישיר. כך למשל, אם במהלך דיון טלוויזיוני אחד מהנוכחים טוען ש"כל מה שהשר יודע לעשות זה לדבר – בדיבורים הוא טוב", זאת הרעלה של הבאר. הרי לא משנה מה תהיה תגובת השר, לא יהיה בה טעם. אנחנו מתעלמים ממנו מראש, מתוך הנחה שאלו דיבורי סרק.

דימוי אחר מגיע מעולם הציד. כשמאלפים כלבי ציד, נוהגים להשתמש בדגי הרינג מומלחים. הכלבים סוטים מהמטרה בעקבות הריח הדומיננטי של הדגים. הביטוי ״הרינג אדום״ מתייחס להערה שמושחלת לדיון ומסיטה את הדוברים מהעניין המקורי. אפשר לתאר זאת בשלושה שלבים: מדברים על נושא A – אני זורקת דג מלוח בנושא B – מדברים על נושא B.

לפעמים הסטייה מהנושא היא גלויה או מוצדקת לכאורה, כמו מנהל שמבקש ממתכנת בצוות שלו לשנות את האלגוריתם הנוכחי כי "אני המנהל שלך וככה אני רוצה שתעשה". האם זו בקשה מוצדקת, לאור העובדה שתפקיד ניהולי נושא בחובו את הזכות לקבל החלטות? כשמנהל מתערב בהחלטותיו המקצועיות של מתכנת, זהו כשל לוגי בשם הסמכות. כשל בשם הסמכות מופיע גם כשדעת הכלל מתחזה לסמכות. "לכולם מרשים", אומר הילד שחוזר מבית הספר. "העם רוצה", אומר קריין החדשות. דעת הכלל אינה תמיד רלוונטית מבחינה לוגית, הרי לא כולנו מומחים לכלכלה או לביטחון.

ידוע שהשתקה היא לא מנומסת אבל מה שפחות ידוע זה שהשתקה סותרת את הלוגיקה כי היא מתעלמת מטענות במקום לבחון את נכונותן

גם המילה "זכותי" מעוותת לפעמים את הלוגיקה. כשמישהו מתעייף מהשיחה הוא תמיד יכול לשלוף את הקלף הקדוש: "זכותי לדעה משל עצמי". הטשטוש נובע מהאסוציאציה המשפטית של המילה "זכותי". בבית משפט זכויות הן עניין מוחלט, קדוש. הזכות לדעה, לעומת זאת, אינה מוחלטת, שכן דעה צריכה להיתמך לוגית על ידי נימוקים. "לדעתי, המים בים המלח מתוקים. טעמתי וזה מה שהרגשתי. על טעם ועל ריח אין מה להתווכח. זכותי לדעה משל עצמי". מעצבן, נכון? כפל-המשמעות  של המילה זכותי הוא משתק. האם היינו משתתקים כך מול ניסוח כמו: "זה מה שאני אומרת כי... בא לי"?

קישור שגוי בין הנחה למסקנה

במשפחה הזו ישנם כשלים מבניים. מילות קישור כמו "אם", "אז", "תמיד", "לכן", נזרקות לאוויר. ההנחות כנראה נכונות, המסקנה נשמעת הגיונית, אבל כשבוחנים את הקישור הלוגי, מגלים שהוא שגוי או חסר לחלוטין, והטיעון מתנפץ. דוגמה נפוצה היא החלפה של קישור אסוציאטיבי בקישור סיבתי. פרופסור משוגע בוחר צפרדע מהמעבדה ומניח אותה על שולחן הניתוחים. הוא חותך את רגל ימין של הצפרדע, ואומר לה: קפצי! הצפרדע קופצת למרחק של 30 ס"מ. הוא חותך את רגל שמאל ואומר: קפצי! הצפרדע קופצת למרחק של 10 ס"מ. הוא חותך את רגל ימין האחורית והצפרדע קופצת, בקושי רב, למרחק של ס"מ אחד. אבל אחרי שהוא חותך גם את רגל שמאל האחורית הצפרדע לא זזה. הפרופסור אומר: קפצי! והצפרדע לא זזה. הוא צועק: קפצי! והצפרדע לא זזה. אהה! אומר הפרופסור, צפרדע בלי ידיים ובלי רגליים... היא חירשת!

לא רק פרופסורים במעבדות, כולם אוהבים את המבנה הלוגי הפשוט של סיבה-תוצאה. "מי אשם?" אנחנו שואלים כשמשהו משתבש, או לחילופין, "מהו הסוד של האיש שחי חיים ארוכים?". המוח שלנו אוהב את הסידור הזה, והוא מחפש אותו גם כשהקשר בין שני מאורעות הוא אסוציאטיבי בלבד. קשר אסוציאטיבי קיים כששני מאורעות נוטים (סטטיסטית) להתרחש במקביל או זה אחרי זה. זה לא אומר שהקשר הוא סיבתי ושהאחד גרם לשני. כך למשל, אפשר להסיק מסקנות כוזבות לגבי תינוקות ששמעו 'בייבי מוצרט' בינקותם. חוקר יגלה שהם מקבלים ציונים גבוהים בבגרויות (לעומת אלה שלא שמעו). יכול להיות, אבל זה לא אומר שההאזנה לבייבי מוצרט היא הגורם להצלחה היחסית. למרות השמועות, מוצרט לא בונה נוירונים במוח (אין תופעה כזו) וגם לא משפר את החיווט. המחקר המדעי בנוגע להשפעה של מוצרט על יכולת שכלית מתייחס בעיקר ליכולת הריכוז בטווח הקצר ולא לשיפור האינטליגנציה. אז מניין הציונים הגבוהים? תינוקות ששמעו 'בייבי מוצרט' בינקותם גדלו עם הורים מסוימים, הורים מן הסוג שקונה מוצרי התפתחות לתינוקות. אולי זו הסיבה. אולי לא.

כשל דומה הוא הכשל הלוגי שלאחר מעשה, post-hoc fallacy. "אנשים משכילים נוטים להרוויח יותר". נכון, ישנם יוצאים מן הכלל לכאן או לכאן: מיליונר שלא סיים תיכון, או מהנדס מובטל, אבל הקורלציה קיימת. בשפה הסטטיסטית, יש מובהקות. נתון מעין זה ממריץ אנשים ללמוד באוניברסיטה, למרות שהקורלציה לא מעידה על כך שההשכלה היא הגורם למשכורת הגבוהה. יכול להיות שהאנשים המשכילים ממילא היו משתלבים היטב בשוק העבודה. לעולם לא נדע מה היה קורה איתם אלמלא רכשו השכלה.

הדגל של הסקה סטטיסטית הוא הניסוי המבוקר. חלק מהנבדקים מקבלים תרופה – זוהי קבוצת המבחן. חלק מהנבדקים מקבלים תרופת דמה – זוהי קבוצת הבקרה. מאפייני הקבוצות חייבים להיות זהים: "סטריס פריבוס" (ceteris paribus). בפועל, לא תמיד אפשר ליצור קבוצות כאלה. למשל, עבור ניסוי שבוחן את הקשר בין השכלה למשכורת, האם ניתן לבקש מאנשים לא ללמוד רק כדי לברר עד כמה המשכורת שלהם תהיה נמוכה בעקבות זאת? אבסורד.  במצבים כאלה מסתמכים על ניסוי שנוצר מעצמו – ניסוי טבעי. התוצאות מתקבלות מתוך צירופי מקרים היסטוריים ולא בכוונת מכוון. במקרים אלה מסתכלים על מי שלמד (מכוח רצונו ולא מכוח הניסוי) לעומת מי שלא למד (שוב, מכוח רצונו שלו), ואז מופיע הכשל הלוגי שלאחר מעשה. הכשל נובע מכך שלא הייתה חלוקה ראויה לשתי הקבוצות, והן לחלוטין לא "סטריס פריבוס".

שפע המידע מאפיין את התקופה שלנו. ניסויים טבעיים מתרחשים כל העת והנתונים זמינים ונאגרים מעצמם, בין השאר בזכות האינטרנט. אבל אנחנו צריכים לקבל את הפרשנות של המידע בזהירות יתרה, הרי בכל מאגר מידע גדול תהיינה קורלציות כלשהן (הסיכוי שהן לא תופענה קטן מהסיכוי שהן כן תופענה). אבל קורלציה היא בעלת משמעות אך ורק אם החוקר צפה אותה מראש, ורצוי שגם תהיה לו היכולת להציג הסברים משכנעים. לפעמים אנחנו נותנים הסבר משכנע, אלא שההסבר המשכנע הוא לא אחר ממה שאנחנו מנסים להוכיח. לדוגמה, ממליצים לך להתייעץ עם מר שמידט, כי כל העובדים בחברה תמיד פונים אליו בשאלות מהתחום הפיננסי. מממ... אז האם מר שמידט הוא המומחה כי כולם פונים אליו? או שמא כולם פונים אליו כי הוא המומחה? יש כאן הנחה שדורשת הוכחה, מלטינית petitio principii. אפשר לומר גם שזהו טיעון מעגלי (דרך אגב, ההגדרה של הכשל הזה מיוחסת לאריסטו).

והנה כשל נוסף. מה תחשבו על אישה אשר שני התינוקות שלה מתו שבועות ספורים אחרי הלידה. האם זוהי אישה מסכנה ששני ילדיה נספו בעריסה? או שמא מדובר ברוצחת? נזכיר כי ההסתברות של ״מוות בעריסה״ היא מזערית, פחות מאחד ל-8,000 תינוקות. אז ההסתברות שזה יקרה לשני התינוקות היא פחות מאחד ל-73 מליון. אז האימא רוצחת, נכון? אם תשאלו את ד"ר מדו (Meadow), התשובה היא כן. מדו היה רופא בריטי שהעיד בבית המשפט נגד נשים כמו סאלי קלארק, שבניה מתו כשהיו בני 8 שבועות ו-11 שבועות. אליבא דה ד"ר מידו,  המניע של הנאשמת היה הצורך שלה בתשומת לב. התיאוריה שלו זכתה לכינוי "חוק מדו" (meadow’s law), אך גם התיאוריה וגם שמו הטוב של הרופא ירדו לטמיון, כשנחשפו הבורות הסטטיסטית והלוגית שלו. בורות סטטיסטית: אין להכפיל את סיכויי שני המאורעות זה בזה, שכן שני מקרי מוות בעריסה באותה משפחה אינם בלתי-תלויים. בורות לוגית: נדיר למצוא שני מקרים של מוות בעריסה במשפחה אחת, נכון, אבל אין להסיק את הדבר ההפוך, ששני מקרי מות תינוקות במשפחה אחת נגרמו כתוצאה ממוות בעריסה.  הדבר הנכון שעליו היה לעשות הוא לחשב את ההסתברות שמקרה כזה יופיע באוכלוסייה גדולה. בכל אנגליה, למשל. פורמלית, הסיפור מדגים את טעות התובע, שהמבנה שלה הכדלקמן:

אם B נדיר ו-A גורם ל-B, אז כשרואים את B זה נובע מ-A.

תשתקו!

קרה לכם פעם שהשתיקו אתכם? סתם ככה באמצע שיחה, פשוט אמרו לכם לשתוק? לי זה קרה, ועד היום אני זוכרת כמה שזה היה לא נעים. מיד שכחתי את מה שרציתי להגיד ופשוט התפוגגתי, וזאת הייתה המטרה. ידוע שהשתקה היא לא מנומסת, אבל מה שפחות ידוע זה שהשתקה סותרת את הלוגיקה כי היא מתעלמת מטענות במקום לבחון את נכונותן. לפעמים ההשתקה בוטה, פשוט אומרים: "שתוק!". ולפעמים ההשתקה סמויה, לפי ייחוס קבוצתי למשל: "ככה זה, פולנים תמיד מתלוננים"; "אתה צעיר, אז אדבר איתך אחרי שתשתחרר מהצבא"; או "מה נשים מבינות בכדורגל".

כשאומרים משהו יותר מפעם אחת, הוא נשמע משכנע. פשוט אומרים משהו יותר מפעם אחת, ואז הוא נשמע משכנע. גם אם משנים מעט את הניסוח, חזרה על הטיעון גורמת לו להישמע משכנע

אנשים קוראים לזה ניסיון אישי, אנשים קוראים לזה אינטואיציה, אבל האמת היא שזאת השתקה (וזאת לעתים גם הסוואה של גזענות). בדיון ענייני "תוקפים" את הטענה לגופה ולא את הדובר (abusive ad hominem). השתקות סמויות אחרות מתורצות בשיעמום ("שוב הוא מרדים אותנו עם הציטוטים שלו"), בכבדות ("בואו נעזוב את הפוליטיקה ביום שישי בערב") או בהיצמדות לחדשנות ("נמאס כבר לשמוע על תאונות דרכים").

כשל אחר אמנם לא משתיק אתכם, אבל הוא מתעלם ממה שיש לכם להגיד. שימו לב למילת הקסם – עדיין.

מנהל א: אני מעוניין לפטר את אלכס.
מנהל ב: אלכס עובד חרוץ.
מנהל א: אבל עדיין, אני מעוניין לפטר אותו.
מנהל ב: אלכס מסתדר עם הצוות שלו.
מנהל א: נכון, ועדיין אני מעוניין לפטר אותו.
מנהל ב: אלכס מנע עזיבה של לקוח בחודש שעבר, הוא חסך לנו עשרות אלפי שקלים, הוא רווחי לחברה.

ועדיין... מנהל א׳ מעוניין לפטר אותו...

ערפול הדעת

בקבוצה זו נמצאים כשלים לוגיים שמעוותים את ההתייחסות שלנו לעובדות. ההנחות (premises) אמנם נכונות, אבל הן מתפרשות בצורה מעוותת. משהו מסיט את הדיון מנקודת הכובד שלו או לחילופין משקע את הדיון באחד ההיבטים הצדדיים.
לפעמים אנשים מגיבים לטיעונים דמיוניים שלא נאמרו. במקום להגיב לעניין, הם בונים איש קש ומגיבים אליו. מישהו אומר: "הילדים של היום מבלים יותר מדי שעות מול הטלוויזיה"; איש קש יכול להיות הקצנה של הטענה: "סגרו את מגרשי הכדורגל? הפסיקו למכור משחקי קופסא ב-Toys R Us?"; איש קש יכול להיות התקפה של הטענה ההפוכה: "אז מה עדיף, שלא תהיה טלוויזיה? עדיף ילדים נבערים?"; איש קש יכול להיות המצאה של מילים שלא נאמרו: "אתה בטוח שטלוויזיה גורמת לאוטיזם? בעיניי זאת קלישאה"; והוא יכול להיות היצמדות מוגזמת לדוגמה פרטית: "בוב ספוג? מה כל-כך נורא בבוב ספוג? הוא בסך-הכל ספוג...".

דרך אחרת לשנות את גוון הדיון היא לזרוק לחלל הערה מפולפלת. זאת יכולה להיות עקיצה שמופנת לדובר, המתייחסת לתנועות הגוף שלו, לקולו או ללבושו. זאת יכולה להיות גם הערה סרקסטית, כגון: "אז למה שלא ניתן להם להרוג אותנו וזהו?", וזה יכול להיות משחק מילים מטופש שלרגע משעשע את כולם. בכל מקרה, ההערה מסיטה מהרוח העיקרית. עוד טכניקה לסטות מהנושא בצורה משעשעת היא להעניק פרשנות מילולית לביטוי מטאפורי:

רועי טוען שאני בונה מגדלים באוויר. נו באמת. ממתי רועי יודע לבנות מגדלים? לא זכור לי שקיבלו אותו לפקולטה להנדסה.

טכניקה פשוטה נוספת היא להגיד משהו יותר מפעם אחת. כשאומרים משהו יותר מפעם אחת, הוא נשמע משכנע. פשוט אומרים משהו יותר מפעם אחת, ואז הוא נשמע משכנע. גם אם משנים מעט את הניסוח, חזרה על הטיעון גורמת לו להישמע משכנע.

מה חושבים האחרים?

הכשלים הבאים גורמים לנו להסתמך על לוגיקה של אנשים אחרים, במקום להסיק מסקנות בעצמנו. הבחירות שלנו מגדירות אותנו, ואנשי הפרסום מודעים לכך. לדוגמה, הם מוכרים לנו "עיתון לאנשים חושבים". מן הראוי (והלוגי) לשאול: האם העיתון הזה מתאים לי? אך הפרסומת מציבה את השאלה הדואלית: האם אני מתאים לעיתון? בשם הסנוביזם, אנחנו רוצים להשיב שכן. לפעמים הכשל הלוגי של הסנוביזם מגולם בתמונה של אישה יפה, בעלת מראה ״יקר״, שלובשת שמלת מעצבים ואוחזת בבקבוק בושם חדש בשלט חוצות. היא מייצרת אשליה שהבושם יגרום לאישהששתקנה אותו להיות יוקרתית במידה שווה.

כולנו בעד צדק חברתי (אומרים פוליטיקאים מסוימים בממשלתנו), אבל רגע לפני שאנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו רוצים ללכת להופעה יקרה, חשוב לבחון האם ויתור על ההפועה יוזיל את מחירי הקוטג׳

הטיה דומה פונה אלינו בשם הסטאטוס. "אתה צעיר, אתה לא לגמרי בטוח במעמד שלך, אולי בעוד מספר שנים... מובן שאם אתה חושב אחרת, אתה מוזמן לפנות לאחת מחנויות התכשיטים הרשמיות של Rolex". הפרסומת טוענת: מי שלא מבוסס, לא קונה רולקס. זה גורם לנו להסיק שאם אני מבוסס, אני צריך לקנות לעצמי רולקס. מבנה כזה הוא שגיאה בפני עצמה. זוכרים את המנהל שלא יפטר אותכם אם תשפרו את הביצועים?

לאחר שהבנו טוב יותר את הכשלים הלוגיים שנובעים מהצורך שלנו להתבלט (בשם הסנוביזם או הסטאטוס), נתעכב על הצורך ההפוך, הצורך להיטמע. קשה לכם לבחור רכב? אז תקנו את הדגם שהוא ״לבה הפועם של אמריקה״ (שברולט). קשה לכם לבחור ספר? אז קראו את הספר שבראש מצעד רבי המכר. מדוע זה כשל לוגי? כי המסקנות אינן מתבססות על עובדות, אלא מתקבלות אוטומטית (כחיקוי). בלוגיקה קוראים לזה הקרון של התזמורת, ואילו בפסיכולוגיה התופעה ידועה בתור קונפורמיזם לנורמה. המחשה ברורה מאוד ניתן למצוא בניסוי המפורסם של סולומון-אש. הניסוי מציג שאלה טריוויאלית: מי מבין הקווים בתמונה הימנית (A/B/C) זהה באורכו לקו שבתמונה השמאלית?

איורי הקווים מתוך ניסוי הקונפורמיזם של סולומון ואש.

איורי הקווים מתוך ניסוי הקונפורמיזם של סולומון ואש.

התשובה הקופצת מאליה (והנכונה) היא C. אבל מה תשיבו בנוכחות שמונה אנשים שמצהירים פה אחד שהתשובה הנכונה היא B? מסתבר שלמעלה מ-70%(!!) מהאנשים יטמיעו את דעתם בדעת הרוב, כלומר, הם יענו תשובה מנוגדת לדעתם רק כדי להיות כמו כולם. נדגיש שמדובר כאן בדעה הגיונית שקיימת בראשנו אל מול דעה לא-הגיונית שמוצגת כלפי חוץ. במקרים אחרים אנחנו ממש משתכנעים מדעת הרוב ומאמצים אותה בכל לבנו. זהו כשל הפופוליזם, או כשל המספרים הגדולים. ארבעה מיליון אנשים רכשו אייפון 6 ביום הראשון של המכירה המוקדמת. קשה להתעלם מנתון שכזה. מה לכך ולצרכים שלי מן המכשיר? כנראה כלום.

בשנים האחרונות ההסתמכות על דעת ההמונים זכתה לתימוכין בספר "חוכמת ההמונים" של ג'יימס סורביצקי. לפי סורביצקי, שיעור ההצלחה של מומחה נמוך בהרבה משיעור ההצלחה של החלטה משותפת של הדיוטות. אם תפנה להמון, הוא יצדק בלמעלה מ-90 אחוזים מהמקרים. לעומת זאת, אם תפנה למומחה מדופלם (בתחום שאליו נוגעת השאלה),  הוא יצדק רק ב-65 אחוזים מהמקרים. האחוזים מתייחסים לגישה של תוחלת ציפיות, ובעידן האינטרנט חוכמת ההמונים מגלמת פוטנציאל עסקי עצום. דוגמה טובה לסיפור הצלחה עסקי שהתבסס על חוכמת ההמונים היא אפליקציית הניווט Waze, המתבססת על נתונים בזמן אמת מקהילת המשתמשים.

היכן הכשל? הכשל הלוגי טמון בכך שמספר התומכים בדעה כלשהי אינו רלוונטי כאשר צריך לאמת או להפריך אותה. הרי מיליוני אנשים האמינו שהשמש חגה סביב כדור הארץ, וטעויות כגון זו קיימות בשפע, גם בימינו. ניתן להעלות כדוגמה טעויות של אפליקציות תיירים, כאלה שמדרגות אתרים תיירותיים בהתאם לביקורת הגולשים. הן משמיטות בקלות אתרים שיכלו להיכלל במקומות הראשונים אילו המדרג שיקף את רמת ההערכה האבסולוטית (זו שקיימת במציאות ושאותה מתיימרים לשקף). ודאי שאלתם את עצמכם לא פעם, מדוע דווקא הספר או הסרט הזה זכה לפופולריות רבה? לפעמים טיפשות ההמונים עולה על פני השטח ולא חוכמתם.

לפעמים ההמון מתנהג כמו עדר, וכאשר האינדיבידואלים שבתוכו בוחרים לתת להמון להוביל אותם, מתקיים חיזוק חיובי שחל גם על טעויות שמתקבלות על ידי אותו המון. קבוצת אנשים מקבלת החלטה שגויה (לנעול נעלי גומי צבעוניות, עם חורים), ואחרים מחקים אותם (וקונים את הנעל המצחיקה). אי לכך, ההחלטה לנעול את הנעל נראית משכנעת (אם רבים בוחרים בנעל הזו, היא בטח נוחה ויפה). זה מוביל לצבירת עוד לקוחות, לעוד חשיפה ולהצלחה עסקית של חברת הנעליים, בזמן שכולנו מסתובבים עם נעלי גומי מחוררות. יתר על כן, קיימת נקודת סף שאחריה מופיע גידול חד בקצב ההתפשטות של הדעה. הסופר מלקולם גלדוול הבחין בתופעה והשווה אותה לתופעות טבע כמו התפשטות של וירוסים.

הפשטה יתרה

בדוגמאות הבאות הדובר מתמרן את הדיון לשדה רחב וכללי. פוליטיקאי מצהיר ש"צריך לפתור את בעיית העוני". זוהי אמירה כללית שמתעלמת מן המחלוקות בגרנולציה של הבעיה, ומיד אחריה נהיה קל להאשים אחרים: "הממשלה הנוכחית גרמה לעלייה במספר מחוסרי הדיור". נוצר הרושם שהדובר יודע כיצד לפתור את הבעיה, שהרי לדידו חשוב לפתור את בעיית העוני. למעשה, הוא לא אמר דבר.

גם האמירה "מחקרים מראים שבנים טובים יותר במתמטיקה" היא אמירה ריקה, משום שהיא מסתמכת על מילה ריקה: "מראים". מי הראה? איך הראה? כל עוד לא מפרטים את הניסוי ואת המבחנים הסטטיסטיים, אי אפשר להתייחס לאמירה כזו ברצינות. בטח אמרו לכם פעם את המשפט "הזמן מרפא הכל". עזר לכם? אז נכון שצרות שוככות עם הזמן, אבל הן לא שוככות לחלוטין. אבדן עשוי להוביל לחיים מלאי געגוע, ומחלה עשויה להיות חשוכת מרפא. רוב המתגרשים, למשל, ידווחו על שיפור-לא-מושלם בסיפוק שלהם מהחיים. יתרה מכך, כשמישהו אומר הזמן מרפא, הוא חוטא ללוגיקה של השיחה כי הוא מתעלם מהבעיה הקונקרטית. אולי הזמן אינו פתרון, אולי קיים גם פתרון מיידי?

רגש לפני שכל

הכשלים הבאים מנצלים את הצרכים הרגשיים שלנו על חשבון הצורך השכלי בהסקת מסקנות נכונות. קחו לדוגמה חבר מובטל, אב לארבעה ילדים אשר פונה אליכם בבקשה שתעסיקו אותו אצלכם, אחרת... הוא ייאלץ למכור את הבית, הילדים שלו לא ילכו לחוגים, וכו'. הוא פונה אליכם בשם הרחמים, שכן הוא לא מציג נימוק ענייני לגבי יכולתו לתרום לכם כעובד. דוגמה אחרת לרחמים שמוחקים את הלוגיקה היא הניצול הציני של ילדים יפים בפוסטרים לגיוס תרומות. האם הכסף באמת מנותב לילדים? לאלה שבתמונה?

ונניח שהלכת עם בת הזוג שלך להופעה של הרולינג סטונס בפארק הירקון, וחבר ששמע שהלכת, במקום לשאול איך ג'אגר רקד על הבמה, מזדעזע מכך ששילמת 700 שקלים לכרטיס. הוא שוטח בפניך את הטענה (הלא מדויקת) שמחצית מן הישראלים יחשבו פעמיים לפני שהם יקנו לעצמם גביע של קוטג'. הוא פונה אליך בשם האשמה. כולנו בעד צדק חברתי (אומרים פוליטיקאים מסוימים בממשלתנו), אבל רגע לפני שאנחנו מרגישים אשמים ונכנעים למניפולציה, חשוב לבחון את הטענה הרגשית מבחינה לוגית: האם הוא הציע פתרון? (ויתור על המופע בפארק לא מוזיל את הקוטג'). האם קיים פתרון שלא מפר את הרצון המקורי שלנו? (כמו ללכת למופע, ובמקביל לתרום כספים לארגונים הרלוונטיים או למחות נגד מדיניות המיסוי). ובעיקר, חשיבה לוגית חייבת לכבד את הנושא המרכזי של השיחה. אנחנו דיברנו על ההופעה, והחבר שניסה להביע ביקורת נגדנו השתמש בתחום אחר, ברגשותינו, כדי לעשות זאת. 

ולסיום, ציטוט של טווידלדי מ"בארץ המראה", אשר ברגע של הארה מציג הגדרה תמציתית של הכשל הלוגי:

"אדרבה, אמר טווידלדי, אם זה היה כך, זה עשוי להיות; ואם זה היה כך, זה יהיה; אולם, כיוון שזה לא, זה לא. וזוהי לוגיקה!"

גייל גלבוע-פרידמן היא ד״ר למתמטיקה. היא בעלת תואר ראשון ושני מהטכניון ודוקטוראט מאוניברסיטת תל אביב. היא לימדה הסתברות באוניברסיטת תל אביב ותרגלה בקורסים מתמטיים בטכניון. בעבר גם עבדה כחוקרת במעבדת המחקר של IBM ובמרכז החדשנות של Citi. מאמריה פורסמו בכתבי עת מקצועיים והיא הציגה בכנסים בינלאומיים. היא פרסמה גם ספר ילדים ״כולם שונאים מתמטיקה״, בהוצאת ידיעות אחרונות.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-22 בדצמבר 2014

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

20 תגובות על הכר את הכשל הלוגי שלך

02
משה אוריין

מאמר מעניין, "לוגי" מאד, אבל לתחושתי הוא נטול כל סממן של אנושיות.
מחשב היה כותב את המאמר הזה לא רע, כמדומני.
יופי של מילים - "לתחושתי, "כמדומני". לא כך?

04
דבורה

תודה,זה היה מאמר מעיר עיניים.. שמתי לב לחלק מהדברים האלה אבל לא כל כך ידעתי לתת להם שם, ואף פעם לא בחנתי אותם בצורה מסודרת ומובנית. חבל שלא מדברים על הדברים האלה באוניברסיטה כשעוסקים במחקר.. לא מעט חוקרים יוצאים לעולם בלי הבנה בסיסית של מה הם עושים..

07
ניר

מצויין וחשוב.
הדמגוגים המרובים שבסביבתנו עושים שימוש נרחב בכל הכשלים הנזכרים.
חשיפת הכשלים והבנתם נותנת כלי הגנה מצויין מהדמגוג ומהשפעתו המזקת.

11
דני

אין פה שום דבר שלא למדנו כבר בכל ספר לוגיקה בסיסי. עם זאת - חלק מהדוגמאות יפות ויש הרחבה של כשלים ידועים לתחומים חדשים. אם יש מישהו שסבור שהוא ישנה את אורח חשיבתו ונפילתו לבורות כתוצאה ממאמרים כאלה - שיקום! נמשיך ליפול, אבל אולי נהיה קצת יותר מודעים לנפילות.

ווואו, זה כל כך מיושן...
הבעיה של הלוגיקה היא שהיא באמת לא עובדת ולא יכולה לעבוד במערכות סבוכות בהן כמות יחסי הגומלין בלתי ניתנת לייצוג (והרי כל הלוגיקה הניסיון לייצוג של יחסי גומלין). הבעיה שלנו היא שכל כך האמנו שחשיבה לוגית תסדר לנו את החיים ששכחנו שהמציאות מורכבת יותר. כך או כך, דווקא הרגש שלנו מגיב יותר טוב למצבים סבוכים ואולי הוא לא הבעיה (כפי שהמאמר מציע בסופו) אלא תחילת הפיתרון.

15
רמי פריד

לוגיקה - במובנה הצר - אינה ניתנת ליישום ע"י כל אחד וכל הזמן בחיי היומיום ואולי טוב שכך. רוב ההחלטות בחיינו (כמו להתחתן, להוליד ילדים וכד') אינן מבוססות לוגית וברוב המקרים גם אינן רציונליות. מחוץ לתחום המדעים המדוייקים ומדעי הטבע אין החשיבה הלוגית תנאי הכרחי. אין ברירה אלא לקבל את עובדת היותנו אנושיים ולא בהכרח רציונליים (שלא לדבר על לוגיים) כי אחרת אין מקום לביטויים רגשיים ולשונות באמונות ודעות פרטיות (ויש להבדיל הבדל היטב בין דעות וידיעות).

19
אברהם

ובכן, יש פה טענה חזקה יותר המנסה לקבוע מה ניתן לטעון ומה לא ניתן לטעון,
לא נותר לנו אלא להודות לכותבת על כך שהביע את דעתה, כי הוכחה לוגית של ממש אין פה וכנראה גם לא תהיה.

20
אורלי ניצן

לכותבת הרשומה - גייל גלבוע פרידמן - תודה רבה לך.

אז ככה -רשומה מעולה, ממקדת, מחדדת ומחכימה ונותנת לא מעט כלים להבחנה (באינטראקציות כאלה ואחרות, ובהחלט לא רק לגבי פוליטיקאים...) ומסיבות ואג'נדות כאלה ואחרות ל-
1. מתי ואיך עובדים עלינו בעיניים..
2. מתי ואיך מנסים לסכסך עלינו את דעתנו..
3. מתי ואיך מנסים להסיח ולהסיט את דעתנו/עמדתנו מהעיקר לטפל..
4. מתי ואיך למכור לנו 'סיפורים' ו'חארטות' כדי להתחמק מהסוגיה
שעל הפרק.
5. ומתי ואיך פשוט מנסים לסתום לנו את הפה..
ועוד כמה תובנות חשובות וטובות.

למיטב ידיעתי, אף אחד עוד לא חלה או מת משכל-ישר, הגיון בריא, יושר ויושרה, הגינות, הקשבה וטוב-לב (בכל אינטראקציה).
שבוע טוב ובריאות.