המדריך הוורוד לנישואים מאושרים

אירוני הוא שנישואים חד-מיניים התגלו כמאבק זכויות האזרח החשוב ביותר של העידן הנוכחי, כשבה בעת נדמה שמוסד הנישואים הולך ונכחד. אמריקאים מתחתנים בגיל מאוחר יותר: לפי לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, הגיל החציוני לנישואים הוא 28 לגברים ו-26 לנשים, עלייה מ-23 ו-20, בהתאמה, בשנת 1950. שיעורי הקוהביטציה (מגורים משותפים ללא נישואים) עלו במהירות ובחדות, ויותר אנשים מאי פעם חיים כרווקים. רוב האמריקאים עדיין מתחתנים בשלב כלשהו, אבל רבים מהנישואים האלה מסתיימים בגירושים (אף על פי ששיעור הגירושים בארצות הברית ירד מאז שיאו בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, הוא נותר גבוה יותר מאשר זה של מרבית מדינות אירופה). בסיכומו של דבר, נוצרה מערכת בלתי יציבה של מה שמכנה הסוציולוגית מ-UCLA, סוזן ביאנקי, "חבירה וחבירה מחדש", מערבולת רגשית וביתית בלתי פוסקת שלעתים מובילה לזניחה מוחלטת של המוסד.

גם אם אנשים מחכים להתחתן, הם לאו דווקא מחכים להביא ילדים לעולם. המרכז הלאומי לחקר המשפחה והנישואים הפיק ניתוח מטלטל של נתונים מלשכת מפקד האוכלוסין והמרכזים לבקרת ומניעת מחלות, שמראה כי הגיל החציוני של נשים בעת לידתן הראשונה נמוך יותר מגילן החציוני בעת נישואיהן הראשונים. במילים אחרות, הבאת ילדים לעולם לפני החתונה נעשתה דבר נורמלי. בוגרי אוניברסיטאות נהנים מנישואים יציבים יחסית, אבל אצל כל קבוצה אחרת, המוסד קורס.

אחד מקווי החשיבה הבולטים אומר שלגברים ונשים יש תפקידים שונים למלא בחיי המשפחה; שילדים צריכים אימא וגם אבא, עדיף עם קרבה ביולוגית אליהם

בקרב נשים "מצויות" (אלה עם תעודות בגרות או תואר כלשהו), קיים נתון מדהים: 58 אחוז מהאימהות החדשות אינן נשואות. הבדיחה הישנה של גראוצ'ו מרקס – "אני לא מעוניין להיות חבר בשום מועדון שמוכן לקבל אותי" – תקפה בצורה מעט שונה להקשר הזה: אפשר כבר לשאול למה הומואים ולסביות רוצים להצטרף למוסד שלא מצליח להחליט האם להכיר בהם, עוד בשעה שהמוציאים לפועל באים לקחת את הריהוט והפקחים עומדים לסגור את העסק.

על רקע מצב עניינים זה, טענו מתנגדי הנישואים החד-מיניים שאם נאפשר לזוגות חד-מיניים להתחתן, ברית הנישואים תחוסל. נקודה זו עלתה בתקצירים וטיעונים בעל פה בפני בית המשפט העליון בחודש מרץ, בשני מקרים גדולים של נישואים חד-מיניים. אחד מהם הוא קריאת תיגר חוקתית על סעיף מפתח בחוק להגנת הנישואים, חקיקה משנת 1996 שמגדירה נישואים כאיחוד בין גבר לאשה, ואוסרת על הממשל הפדרלי להכיר בנישואים חד-מיניים. האחר עוסק ב"הצעה 8", האיסור על נישואים חד-מיניים שאושר על-ידי המצביעים בשנת 2008, אבל נדחה על-ידי שופט פדרלי בשנת 2010. בחודש מרץ, בבית המשפט העליון, ניבא צ'רלס ג'. קופר, עורך הדין שהגן על האיסור הקליפורני, שנישואים חד-מיניים יערערו את מוסד הנישואים המסורתי על-ידי שחיקת "נורמות הנישואים".

שורשי האמונה שנישואים חד-מיניים יפגעו במוסד הנישואים, טמונים באמונות דתיות לגבי מוסד זה, וכן בחששותיהם של חילונים שמרנים לגבי שינויים רחבים יותר בחיים האמריקאיים. אחד מקווי החשיבה הבולטים אומר שלגברים ונשים יש תפקידים שונים למלא בחיי המשפחה; שילדים צריכים אימא וגם אבא, עדיף עם קרבה ביולוגית אליהם; ושמטרה מרכזית של מוסד הנישואים היא לעודד הטרוסקסואלים להביא ילדים לעולם.

הפגנה מול בית המשפט העליון בארה"ב. צילום: סטפן לוק

במהלך שלב הטיעונים בנושא "הצעה 8" בבית המשפט העליון, השופטת אלנה קגן שאלה את קופר אם מהות טיעונו נגד נישואים חד-מיניים היא שזוגות הטרוסקסואלים יכולים להתרבות בשעה שזוגות חד-מיניים לא יכולים. "זה עיקר העמדה שלנו, כן," השיב קופר. הוא גם הזהיר ש"הגדרה מחדש של נישואים כמוסד נטול מגדר עלולה בהחלט, עם הזמן, להסב נזקים למוסד הזה."

בקו החשיבה הזה שזורה האמונה שאימהות ואבות צריכים לראות את האיחוד שלהם כ"תמידי ובלעדי," כפי שאומרים רוברט פ. ג'ורג' מפרינסטון ושותפיו לכתיבת הספר החדש What Is Marriage? Man and Woman: A Defense. נישואים, כשרואים אותם כך, הם מוסד נוקשה שקיים בעיקר למטרת הבאת ילדים לעולם, מוסד שמגביל מאוד את התנהגותם של מבוגרים (אפשר להתפתות ולכנות את תפיסת הנישואים הזאת, "המסע המייגע עד המוות"), במקום איחוד רגשי שהם נכנסים אליו למטרות של הנאה וחברה. מבקרים אלה של נישואים חד-מיניים מודאגים, ובצדק, מכך שילדים אמריקנים רבים גדלים בבתים בלתי יציבים, בהשגחת אימהות או אבות חד-הוריים או רצף ארעי של מבוגרים שחיים בבית עם ההורה. הם חוששים שהתפשטות הנישואים החד-מיניים תקטע סופית את הקשר החלש בין ילדים למוסד הנישואים, ותאשר לאבות, או לאימהות, שזה בסדר להיעלם מחיי המשפחה בהתאם לתכתיבים של סיפוק נהנתני.

תומכי הנישואים החד-מיניים טוענים להגנתם שהומואים ולסביות שמעוניינים להתחתן מחויבים לרווחת המשפחה; שהחששות לרווחתם של הילדים היא הסיבה העיקרית שרבים מהם רוצים להתחתן

תומכי הנישואים החד-מיניים טוענים להגנתם שהומואים ולסביות שמעוניינים להתחתן מחויבים לרווחת המשפחה; שהחששות לרווחתם של הילדים היא הסיבה העיקרית שרבים מהם רוצים להתחתן; שקיימת אפליה כוללת נגדם מכיוון שנמנעות מהם זכויות שזמינות לכל הטרוסקסואל. ובנוגע לטענה שנישואים חד-מיניים ישנו את מהותו של המוסד, הם אומרים בדרך כלל שזה לא יקרה – שזוגות נשואים של הומואים ולסביות ישתלבו בצורה חלקה עם מיליוני הנשואים הסטרייטים בארצות הברית. "התפיסה שהקבוצה הזו עלולה איכשהו לשנות באופן מהותי את מוסד הנישואים – קשה לי להבין אותה," אומר גארי גייטס, דמוגרף ממכון וויליאמס, מרכז מחקר הקשור לבית הספר למשפטים של UCLA.

להמציא את הגלגל

אבל מה אם המבקרים צודקים, אבל לא בכיוון חשיבתם? מה אם נישואים חד-מיניים אכן ישנו את מוסד הנישואים, אבל בעיקר לטובה? ראשית, יש סיבה לחשוב שבמקום לערער את מוסד הנישואים, הפרסום הרב בנושא חתונות חד-מיניות יעורר עניין מחודש במוסד הזה בקרב הטרוסקסואלים, לפחות לזמן מה. אבל השינוי המשמעותי יותר עשוי להיות זה: נישואים חד-מיניים יספקו מודל חדש לאופן שבו שני אנשים יכולים לחיות יחד כשווים, וכך יעזרו לקחת את מוסד הנישואים אל המאה ה-21. אף על פי שנישואים, במובנים רבים, הם הוגנים ומהנים יותר לגברים ונשים משהיו בעבר, המוסד הזה לא השיל מעליו לחלוטין תפיסות והרגלים ישנים. ולכן גברים ונשים רבים נכנסים אליו תחת עול של הנחות וסטריאוטיפים שמעוררים מתח וטינה. אחרים נתקלים בציפיות האלה, שרק הולכות ומתיישנות – ציפיות שלא תואמות את המציאות הכלכלית והמעשית של חייהם – ולא מתחתנים כלל.

מסקס ועד מריבות, מגידול ילדים ועד מטלות, בני זוג חד-מיניים חייבים לתכנן כל פרט ופרט של חיי הבית בלי להישען על הנחות קודמות

בני זוג חד-מיניים, שלא יכולים לחלק את עבודתם בהתאם לנורמות מגדריות קיימות, חייבים לגשת לנישואים בצורה שונה מאשר בני זוג הטרוסקסואלים. מסקס ועד מריבות, מגידול ילדים ועד מטלות, הם חייבים לתכנן כל פרט ופרט של חיי הבית בלי להישען על הנחות קודמות. במובן זה, הם נותנים דוגמה לכל הזוגות. מבקרים מזהירים מפני מוסד "נטול מגדר". אבל אם נישואים נטולי מגדר הם נישואים שבהם האישה אינה אחראית באופן אוטומטי למלא את כל טפסי בית הספר ולטפל בילדים ולהכין את ארוחות הערב ואת מסיבות יום ההולדת ולהניק באמצע הלילה ולעשות את הקניות לחג, אפשר להיות בטוחים שנשים הטרוסקסואליות רבות יקפצו ויאמרו "אנחנו בקטע!"

מעבר לזה, נישואים חד-מיניים יוכלו לתפקד כניסוי מבוקר שיעזור לנו לראות אילו מהקשיים שבחיי הנישואים מושרשים במגדר, ואילו לא. במדעי החברה החלו להשוות יותר ויותר בין זוגות סטרייטים לזוגות חד-מיניים בניסיון לרדת לעומק השאלות: "מה היא נקבה" ו"מה הוא זכר". חלק מהממצאים מפתיעים. למשל: אנו יודעים שסביר יותר שנשים הטרוסקסואליות ייזמו גירושים מאשר בעליהן. מדעני החברה מתקשים להסביר את ההבדל הזה, ומייחסים אותו לסירוגין למהפכה המינית; לעצמאותן הפיננסית של נשים; ולכישלונם של גברים לדאוג לאושרן של נשים מודרניות. מסקרן שבנורבגיה ובשבדיה, שם מכיר הממסד רשמית בזוגות חד-מיניים כבר שני עשורים (נישואים מלאים אושרו לפני כמה שנים), הראה המחקר שהסיכוי שלסביות ייפרדו גדול פי שניים מאשר הומואים. אם נשים נעשות לא מרוצות גם כשהן נשואות לאישה אחרת, אולי הבעיה בנישואים אינה הגברים. אולי נשים הן בררניות מדי. אולי גם אישה לא יודעת מה אישה רוצה. אלה מסוג הדברים שנוכל לחלץ ממחקרים כאלה.

בשנים האחרונות גברה התמיכה בנישואים חד-מיניים, ותומכיהם יכלו לשנות את האסטרטגיה שלהם ולעבור ממאבק באיסורים (38 מדינות בארצות הברית אוסרות נישואים חד-מיניים באופן מפורש נכון לזמן כתיבה מאמר זה) אל ארגון הצבעות ציבוריות לטובת הרעיון. בשנת 2012, המצביעים במיין, מרילנד וושינגטון אישרו נישואים חד-מיניים והצטרפו בכך למחוז קולומביה ושש מדינות אחרות שכבר אישרו נישואים חד-מיניים בחקיקות או בבתי משפט. תהליכים דומים מתקדמים בארבע מדינות נוספות. בשבועות הבאים, בית המשפט העליון צפוי לפרסם את החלטותיו בנוגע לנישואים חד-מיניים. לאחר שהסתיימו הטיעונים בעל פה בשניים מהמקרים, משקיפים רבים מבית המשפט מנבאים שאותו חלק בחוק להגנת הנישואים שבו מדובר, עשוי להיות מבוטל בטענה שהוא מהווה הפרה פדרלית של יכולתן של המדינות להכריע בנושא חוקי משפחה, וכך ייאלץ הממשל הפדרלי להכיר בנישואים חד-מיניים.

מבחינת "הצעה 8", יש כמה וכמה תוצאות אפשריות. בית המשפט עשוי להחליט שהמקרה לא היה אמור להישפט מלכתחילה, בהינתן שנציגים רשמיים של מדינת קליפורניה אינם מגנים על האיסור, אלא תומכיה המקוריים של היוזמה. ביטול כזה בטיעון של "זכות עמידה" עשוי להביא לאישור של נישואים חד-מיניים בקליפורניה. לחילופין, בית המשפט עשוי לתת הכרעת דין צרה (בין שהיא תאשר את האיסור או תשלול אותו) שלא תהיה תקפה לכל המדינות. בין התוצאות האפשריות האחרות, אך הסבירות הפחות, נמצאת גם זו: בית המשפט יוכל להשתמש ב"הצעה 8" כדי להכריז שכל האיסורים מהסוג הזה אינם חוקתיים, וכך לאשר נישואים חד-מיניים בכל המדינות.

מה שלא יקרה בבית המשפט העליון, סביר להניח שנישואים חד-מיניים ימשיכו להתפשט בארצות הברית. ומה יקרה אז למוסד הנישואים? ככל הנראה, כולם יושפעו, באופן חולף או קבוע יותר, ובדרכים שיבלבלו את תומכיהם של שני הצדדים.

כללים לנישואים מושלמים יותר

כמובן שלא הכול מקולקל בנישואים המודרניים. להפך, המוסד גמיש וסלחני הרבה יותר משהיה. בעקבות כניסתן הנרחבת של נשים לשוק העבודה, פחות סביר מבעבר שהאחריות הבלעדית על פרנסת המשפחה תוטל על הגברים, שיכולים לזכות כעת בחיים בחברת ילדיהם. בה בעת, פחות סביר מבעבר שהאחריות הבלעדית על הטיפול בילדים ובמשק הבית תוטל על הנשים, שיכולות לזכות כעת בחיים שאינם מסתכמים בכיריים ובסל הכביסה.

מכון המחקר Pew מצא בשנת 2010 ש-67 אחוז מהאמריקאים עדיין מאמינים ש"חשוב מאוד" שגבר יהיה מסוגל לתמוך במשפחתו עוד לפני הנישואים, ורק 33 אחוז חשים אותו דבר לגבי נשים

ובכל זאת, כפי שציינה ביאנקי, הסוציולוגית מ-UCLA, אידאל השוויון המודרני התגלה כדבר "שקשה למדי להגשימו." אף על פי שגברים מקבלים על עצמם נתח ניכר יותר ממטלות משק הבית מאשר בעבר, נשים עדיין נושאות בעיקר הנטל הביתי. בקרב זוגות עם ילדים, כששני בני הזוג עובדים במשרה מלאה, נשים משקיעות 32 שעות בשבוע בעבודות בית, טיפול בילדים, קניות שירותים משפחתיים אחרים, בהשוואה ל-21 שעות שמשקיעים הגברים. גברים עובדים יותר שעות בשכר – 45 שעות בשבוע לעומת 39 של הנשים – אבל עדיין יש להם זמן חופשי רב יותר: 31 שעות בשבוע, לעומת 25 לנשים. בטסי סטיבנסון וג'סטין וולפרס, כלכלנים ומרצים למדיניות ציבורית באוניברסיטת מישיגן, הראו ששיעורי האושר בקרב נשים צנחו אף על פי שיותר אפשרויות נפתחו בפניהן. סיבה אפשרית לזה היא אי-השוויון המתמשך בנישואי גברים-נשים: נתח העבודה הביתי של נשים עלול להיות כה מעיק, עד שנשים בוחרות לנטוש את שוק העבודה – או שהן יושבות במשרד ועורכות רשימות של המטלות שבאחריותן לעומת אלה שבאחריות בעליהן, ואז מטיחות את הראש בשולחן בייאוש.

גם לאבות במשקי בית בעלי שתי משכורות אין חיים קלים. הם מתחבטים כיום בסוגיה של חלוקת הזמן בין המשרד לבית אף יותר מאשר הנשים (60 אחוז מהגברים בזוגות כאלה אומרים שהסוגיה הזו מכבידה עליהם, לעומת 47 אחוז מהנשים, לפי מחקר משנת 2008 שנערך על-ידי ה-Families and Work Institute). והגברים מתמודדים גם עם מערך ציפיות בלתי הוגן משלהם: מכון המחקר Pew מצא בשנת 2010 ש-67 אחוז מהאמריקאים עדיין מאמינים ש"חשוב מאוד" שגבר יהיה מסוגל לתמוך במשפחתו עוד לפני הנישואים, ורק 33 אחוז חשים אותו דבר לגבי נשים.

העול הזה, שנעשה כבד יותר לאור המציאות הכלכלית העומדת בפני גברים רבים כיום, תרם ללא ספק לדעיכת מוסד הנישואים לאחרונה. הכלכלה שלנו התרחקה מייצור ותעשייה, וגברים בעלי תעודת בגרות בלבד לא יכולים לצפות למשרות ועדי עובדים קבועות ורווחיות, שאפשרו לרבים מהם בעבר לפרנס את משפחותיהם. הנחות מיושנות שלפיהן גברים צריכים לתרום את תרומתם, ושהתרומה הזו היא כסף, לא משפרות את המצב. אימהות רבות ממעמד הפועלים בוחנות את האפשרויות שלהן ומחליטות לוותר על נישואים מלכתחילה, אולי מתוך מחשבה שהן מסוגלות לפרנס ילד, אבל לא רוצות להיות תלויות בבעל.

ואין משמעות הדבר שאנשים לא רוצים להתחתן. רוב האמריקאים שמעולם לא התחתנו אומרים שהם עדיין שואפים להתחתן, אבל רבים מהם רואים במטרה הזו מטרה אדירה ובלתי מושגת. נישואים כבר אינם משהו שאנשים עושים כשהם צעירים וטיפשים ובראשית דרכם; שגשוג אינו משהו שזוגות בונים יחד. לחילופין, נישואים נעשו "סמן יוקרה", כפי שאמר הסוציולוג אנדרו צ'רלין – נקודת השיא של חיים מוצלחים, ולא נקודת הזינוק שלהם. אך אותם זוגות רבים שהחליטו שהם לא מוכנים לנישואים, טועים בתפיסתם. אלה אינם הם שלא מוכנים למוסד הנישואים; מוסד הנישואים הוא זה שלא מוכן למציאות של החיים במאה ה-21. במיוחד בעבור אמריקנים אמידים ומשכילים פחות, המציאות הכלכלית והמגדרית המשתנה פירקה את המוסד הישן בלי להרכיב תחליף כלשהו.

 עמדה ניגודית חשובה

בשעה שאנו מנסים למצוא מודל יעיל יותר, המחקר בנושא זוגיות חד-מינית עשוי לספק לנו, כפי שמכנה זאת גארי גייטס ממכון ויליאמס, "עמדה ניגודית חשובה." אף על פי שהומואים ולסביות לא יכולים לרפא את כל תחלואי הנישואים, נראה שהם פותרים דברים מסוימים בדרכים שאולי כדאי לזוגות סטרייטים לחקות, ובראשן חלוקה יסודית מחודשת של חובות הנישואים. מחקרים הולכים ומתרבים בנושא חלוקת העבודה במשק הבית מראים שבמובנים רבים, זוגות חד-מיניים מצליחים בזה יותר.

תחום המחקר הזה הופיע בסוף שנות ה-60, עם תובנה מבריקה של הסוציולוגית פפר שוורץ, אז דוקטורנטית בייל. על רקע התהפוכות התרבותיות – כולל שינויים באוניברסיטה, שרק התחילה אז לקבל נשים דוקטורנטיות – מגדר היה, לדברי שוורץ, "כל מה שחשבנו עליו." כמו רבות מעמיתותיה, היא הייתה להוטה להבין מהן נשים ומהם גברים: אילו תכונות הן ביולוגיות ואילו חברתיות, ואיפה עשוי להימצא הפוטנציאל לשינוי עמוק. "התחוור לי," היא אומרת, ש"ניסוי המתרחש באופן טבעי" יוכל לשפוך אור על השאלות האלה.

ד"ר פפר שוורץ

למעשה, שני ניסויים: עליית תופעת המגורים המשותפים של זוגות הטרוסקסואלים שאינם נשואים, והנִרְאוּת הגוברת של זוגות הומואים ולסביות. אם היא תסקור אנשים בשלושה סוגים של מערכות יחסים – נשואים; סטרייטים זוגרים (החיים בכוהביטציה); והומואים או לסביות זוגרים – ויתגלו ביניהם קווי דמיון מסוימים, אולי יהיה אפשר להסיק מכך משהו על גברים ונשים. אם הממצאים לא יתאמו זה את זה, אולי יהיה אפשר להסיק מכך משהו על מוסד הנישואים.

הומואים, בדומה ללסביות, היו נכונים יותר לחלק ביניהם את עבודות הבית. רבים מהם היו בעבר בנישואים הטרוסקסואלים, וכשנשאלו אם הם עזרו לנשותיהם בבית הם בדרך כלל ענו שלא

לאחר שקיבלה משרת הוראה באוניברסיטת וושינגטון (שם היא עדיין חברת סגל), חָבְרָה שוורץ לעמית הומו, פיליפ בלומסטין המנוח, כדי לערוך סקר כזה, שיתמקד באזור סן פרנסיסקו רבתי, ניו יורק וסיאטל. זה היה מאמץ כביר. עדיין לא היה קל לאתר זוגות לא נשואים זוגרים, והומואים ולסביות חששו כל כך שיוציאו אותם מהארון, עד שכאשר ביקשה שוורץ מאישה שהשתייכה לקבוצת ברידג' לסבית לראיין את השחקניות האחרות על מערכות היחסים שלהן, ענתה לה האישה, "אנחנו אפילו לא מדברות על זה בעצמנו." שוורץ ובלומסטין אספו תגובות ל-12,000 שאלונים וערכו מאות ראיונות; בשלב מסוים הם נעזרו ב-20 סטודנטים לתואר שני בסידור הנתונים בטבלאות. הפרויקט ארך כעשור, והניב פריט סוציולוגי פורץ דורך, הספר American Couples: Money, Work, Sex.

מה שגילו שוורץ ובלומסטין הוא שזוגות הומואים ולסביות הוגנים יותר זה כלפי זה מאשר זוגות סטרייטים, גם בכוונה וגם במעשה. הלסביות שהשתתפו במחקר נהגו בשוויוניות כמעט עד כאב – בחלק מהמקרים הן שמו כסף בצנצנות והתחלקו שווה בשווה בכול "בצורה שהוציאה אותי מדעתי," אמרה שוורץ. גם הטרוסקסואלים הגרים ביחד הקפידו להתחלק ביניהם, אבל היה נדמה שזוגות הלסביות הקצינו את הדבר: "זה היה משהו כמו 'החתולה שלי, החתלתולים שלך.'" הומואים, בדומה ללסביות, היו נכונים יותר לחלק ביניהם את מטלות הבישול ועבודות הבית. רבים מהם היו בעבר בנישואים הטרוסקסואלים, וכשנשאלו אם הם עזרו לנשותיהם בבית בנישואיהם הקודמים, הם בדרך כלל ענו שלא. "את יכולה לתאר לעצמך," אמרה שוורץ, "כמה זה הרגיז אותי."

השוויון עדיין לא היה מלא: בכל הזוגות, לבן הזוג בעל ההכנסה הגבוהה יותר הייתה סמכות רבה יותר וכוח רב יותר בקבלת ההחלטות. תופעה זו הייתה נפוצה פחות בקרב לסביות, נפוצה יותר בקרב הטרוסקסואלים, ונפוצה יותר מכול בקרב הומואים. איכשהו, כשגברים היו יחד התעצמה התחושה ש"הכסף מדבר," כפי שניסחו זאת שוורץ ובלומסטין. הם לא יכלו לקבוע האם נטייה זו מולדת או חברתית – האם לגברים יש נטייה טבעית לקשר בין משאבים לכוח, או שמא התרבות שלנו הטביעה בהם את הרעיון הזה? – אבל כך או כך, הממצא רמז שכסף הוא הדרך שבה גברים מתחרים בגברים אחרים, ולא רק הדרך שבה בעלים מתחרים בנשותיהם. בקרב לסביות, שדה הקרב היה אחר: למשל, אינטראקציה רבה יותר עם הילדים הייתה עשויה להיות, לדברי שוורץ, "הפגנת עוצמה."

בכל הנוגע לגברים, שוורץ הסיקה שבין שהם סטרייטים ובין שהם הומואים, הם ניגשו לסקס כמו לכריך: טוב, רע, או ככה-ככה, סביר להניח שהם ילכו על זה

לסביות גם נטו לדון בדברים עד אין קץ והגיעו לדרגת קרבה שלא הייתה קיימת אצל סוגי הזוגות האחרים. שוורץ תהתה אם זה מסביר את הממצא האחר: עם הזמן דעך הסקס במערכות יחסים לסביות – מצב עניינים שהיא כינתה "מוות מיטה לסבי" (lesbian bed death, מטבע לשון שמצא את דרכו לעמוד הוויקיפדיה שלה, למרבה זעמה: "יש דברים אחרים שהייתי מעדיפה להתפרסם בזכותם.") היא משערת שאולי ללסביות כבר יש כל כך הרבה אינטימיות, עד שהן לא נזקקות לסקס כדי להשיג אותה; לעומת זאת, נשים הטרוסקסואליות, שבעליהן היו לרוב פטפטנים פחות, גילו ש"סקס הוא המסלול המהיר לאינטימיות." ובכל הנוגע לגברים, היא הסיקה לבסוף שבין שהם סטרייטים ובין שהם הומואים, הם ניגשו לסקס כמו לכריך: טוב, רע, או ככה-ככה, סביר להניח שהם ילכו על זה.

כלל 1: דונו והחליטו מראש מי מוציא את הזבל ומי מנקה את השירותים.

מחקרים נוספים אישרו מאז את ממצאיהם של שוורץ ובלומסטין, שלפיהם זוגות חד-מיניים שוויוניים יותר. בשנת 2000, כשוורמונט הפכה למדינה הראשונה לאשר איחוד אזרחי של זוגות חד-מיניים, זיהתה הפסיכולוגית אסתר רותבלום הזדמנות לחקור את אופן חלוקת החובות בקרב מדגם רחב של אוכלוסיית הזוגות החד-מיניים.

פרופ' אסתר רותבלום

רותבלום, כיום באוניברסיטת סן דייגו, היא לסבית בעצמה, וזה מכבר התעניינה במערכות היחסים של לסביות ובבריאות נפשן. היא גם רצתה לבחון כיצד הושפעו הזוגות מההכרה החוקית במעמדם. בשעה שאנשים מרחבי המדינה נהרו לוורמונט כדי לקבל אישור איחוד אזרחי, רותבלום ושני עמיתים השיגו את שמותיהם וכתובותיהם ממקורות ציבוריים פתוחים וביקשו מהם למלא שאלון. לאחר מכן, הם ביקשו מכל זוג באיחוד אזרחי להמליץ על זוג חברים חד-מיני שאינו באיחוד אזרחי, ולבחור אח או אחות נשואים, לכתוב לאותם אנשים ולבקש מהם להשתתף. הגישה הזאת עזרה לבקר גורמים כגון רקע וחינוך בקרב הנבדקים.

החוקרים ביקשו מאנשים לדרג, בסולם סבירות של אחת עד תשע, איזה מבני הזוג יעשה את הכלים, יתקן דברים בבית, יעשה קניות. הם ביקשו לדרג, עבור כל בן זוג, את הסבירות שהוא ינהל את הקשר מול בעל הבית, יעניש את הילדים, יתקשר לשרברב, יסיע את הילדים לחוגים, יעניק חיבוקים ספונטניים, יחלק מחמאות. הם גם שאלו מי מבני הזוג יהיה סובלני יותר לנקודת מבטו של האחר בזמן ויכוח. הם מצאו שגם במילניום החדש, זוגות הטרוסקסואלים נשואים היו מועדים יותר לחלוקה מגדרית מיושנת של החובות בין בני הזוג. נשים סטרייטיות דיווחו יותר מאשר לסביות שבני הזוג שלהן משלמים את המשכנתא או את שכר הדירה ואת החשבונות, וכן על מצרכים, כלי בית ואפילו על הבגדים של האישה.

הומואים נוטים לריב, לא על הזכות להישאר בבית, אלא על הזכות לצאת ממנו

שיעור גדול יותר מהנשים האלה עשה את רוב הבישולים, הניקיונות, הכלים והכביסה. בהשוואה לבעליהן, הרבה יותר מהן אמרו שהן מנקות את השירותים. וכן היה סיכוי גדול הרבה יותר שהן, ולא בעליהן, יבצעו "תחזוקת קשר" כגון הפגנות חיבה וייזום שיחות רציניות. כשרותבלום ועמיתיה השוו את הבעלים ההטרוסקסואלים לגברים ההומואים, הם גילו דפוס דומה. היה סיכוי גדול יותר שהגברים הסטרייטים יכסחו את הדשא, יוציאו את הזבל ויערכו תיקונים בבית מאשר נשותיהם. הם היו אלה שמוזגים משקאות לאורחים ונוהגים כשהזוג יצא לבילוי. הם הכינו ארוחת בוקר לעתים קרובות למדי, אבל לא ארוחת ערב. בכל הממדים האלה ועוד, היה סיכוי גדול הרבה יותר שזוגות חד-מיניים יחלקו את המטלות שווה בשווה. אין משמעות הדבר שזוגות חד-מיניים מחלקים כל מטלה חצי-חצי. ייתכן שבן זוג אחד מבצע מטלה מסוימת בקביעות, אבל מכיוון שאין חלוקת מטלות המוגדרת לפי מגדר, דפוסים כאלה התפתחו באופן אורגני, בהתבסס על העדפות וכישרונות.

מצעד הגאווה בתל אביב, יוני 2013. צילום: קריפיקסל

הזוגות שראיינתי לכתבה זו מאששים את מסקנותיה של רותבלום. "אני טבח טוב יותר, אז אני מבשל את רוב הארוחות," אמר סת' תייר, שגר בעיירת חוף קטנה במיין. בעלו, גרג טינדר, "טוב יותר בתיקונים." אחרים דיברו על הסכנה שבמערכת יחסים לא מאוזנת. כריס קסט, תושב מיין שהתחתן לאחרונה, אמר לי שהוא ובעלו, ביירון ברטלט, היו נשואים שניהם לנשים. בנישואיו הראשונים של ברטלט, היה ברור מאליו שהוא זה שיוציא את הזבל. ועכשיו מחלקים שני הגברים את המטלות על בסיס העדפה. "אני יותר כמו פליקס אנגר – לכלוך מפריע לי – אבל שנינו מנקים," אמר קסט. "כריס ואני," הוסיף ברטלט, "אנחנו חייבים להספיק לעשות את כול המטלות." איזבל דיקלנד מוושינגטון די.סי., יועצת עסקית שנשואה לאיימי קלמנט, מורה, סיפרה לי על ארוחת ערב שהיא השתתפה בה לאחרונה, שבה רוב הנוכחים היו הורים סטרייטים. דיקלנד וקלמנט, שהביאו לאחרונה לעולם בת שנייה, שיבחו את החיים עם שני ילדים. האימא הסטרייטית שהן דיברו איתה פקפקה בזה. "אם יהיה לנו עוד ילד, נחשו מי יעשה את כל העבודה," היא אמרה להן. "אני אצטרך לוותר על הקריירה שלי; כבר עכשיו אני עושה הכול." האישה הגניבה מבט לבעלה, ובשלב זה דיקלנד "שינתה את הנושא מהר מאוד."

כלל 2: בכל הנוגע להורות, חלוקה שווה אינה בהכרח הטובה ביותר.

לשרלוט ג'. פטרסון, פסיכולוגית מאוניברסיטת וירג'יניה, יש ראיות חזותיות מרתקות לאותה שוויוניות הורית בפעולה: היא מצאה שבהשוואה לזוגות של בעל ואישה, זוגות חד-מיניים נוטים לשתף פעולה יותר ולתרום שניהם בפועל. פטרסון ועמיתה, רייצ'ל פָאר, ערכו מחקר שכלל יותר מ-100 זוגות חד-מיניים והטרוסקסואליים שאימצו ילד, ב-11 מדינות שונות ובמחוז קולומביה; מדובר באחד המחקרים הראשונים מסוג זה שכולל אבות הומואים.

כפי שמדווח מאמר בגיליון קרוב של כתב העת Child Development, החוקרים ביקרו משפחות בבתיהן, פיזרו כמה צעצועים על שמיכה, הזמינו את הנבדקים לשחק איתם לפי רצונם, וצילמו את האינטראקציות. "מה שרואים הוא מה שהם עשו עם הדף החלק הזה," אומרת פטרסון. "דבר אחד שריתק אותי: הזוגות החד-מיניים נוטים להיות שם יחד יותר מהזוגות ההטרוסקסואלים, שפועלים בדפוס המוכר – האימא מעורבת יותר, האבא משחק במשחקי ההרכבה בעצמו." כשהזוגות ההטרוסקסואלים כן שיתפו פעולה, היה סיכוי גדול יותר שהם יסתרו זה את זה ויחתרו למטרות מנוגדות, או יציעו צעצועים שונים. האימהות הלסביות נטו להיות שוויוניות וחמות יותר זו כלפי זו, והפגינו הנאה רבה יותר מההורות מאשר הקבוצות האחרות. אבות חד-מיניים היו גם הם שוויוניים יותר בחלוקת העבודה מאשר זוגות סטרייטים, אם כי לא חמים או אינטראקטיביים כמו האימהות הלסביות (פטרסון אומרת שהיא ועמיתיה צריכים לשכלל את הניתוח שלהם כך שיכלול גם דרכים גבריות להבעת חום).

כמות מפתיעה של זוגות מגדירים חלוקת עבודה שבמסגרתה בן זוג אחד נעשה המפרנס העיקרי והאחר נשאר בבית

רוב המשפחות שנבדקו במחקר, חד-מיניות וסטרייטיות גם יחד, היו מאושרות, תפקודיות ובטוחות כלכלית. ההורים מכל הסוגים – חד-מיניים, סטרייטים; גברים, נשים – דווחו על שביעות רצון בנושא סידורי ההורות של המשפחה, אף על פי שהנשים ההטרוסקסואליות היו מרוצות פחות מאחרים, ואמרו באופן גורף שהם רוצות יותר עזרה מהבעל. "מכל ההורים שבחנתי, האם ההטרוסקסואלית הייתה הכי פחות מרוצה מחלוקת העבודה," אומרת פטרסון, שנמצאת בעצמה בזוגיות לסבית ואומרת שהיא יודעת מניסיון שלא תמיד קל להחליט מי עושה מה.

אף על פי שהורים חד-מיניים שוויוניים יותר בסגנון ההורות שלהם, הם דומים למקביליהם ההטרוסקסואלים בצורה אחת מיושנת משהו: כמות מפתיעה של זוגות מגדירים חלוקת עבודה שבמסגרתה בן זוג אחד נעשה המפרנס העיקרי והאחר נשאר בבית. לי בדג'ט, כלכלנית מאוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט, אמרה לי ש"במובן כלכלי," זוגות חד-מיניים עם ילדים דומים לזוגות הטרוסקסואלים עם ילדים הרבה יותר מאשר לזוגות חד-מיניים ללא ילדים. אפשר לומר שזוגות הורים חד-מיניים בו-זמנית נוטשים את מבני המשפחה המסורתיים ועושים את דרכם חזרה אליהם.

בספרו החדשני A Treatise on the Family, שראה אור בשנת 1981, טוען חתן פרס הנובל, הכלכלן גארי בקר, שמצב של "התמחות,", שבו הורה אחד נשאר בבית והאחר מפרנס, היא הדרך היעילה ביותר לניהול משק בית, כי עקרי הבית מאפשרים למפרנסים להרוויח יותר. פמיניסטיות, שנלחמו על שוויון ביתי, ולא על התמחות, תיעבו את התיאוריה הזו, מתוך פחד מוצדק שהיא תתרום להשארת הנשים בבית. וכעת הדוגמה של זוגות הורים הומואים ולסביות עשויה לתת לכולנו רשות להירגע קצת: אולי לפעמים באמת קל יותר כשהורה אחד עובד והאחר משלים אותו בלי להרוויח כסף, בין שהסיבה לזה היא הסדר הטבעי של הדברים ובין שהסיבה לזה היא חמדנותו ואכזריותו של שוק העבודה, שכופה את המצב הזה. מרתה ארטמן, מרצה למשפטים מאוניברסיטת מרילנד, אמרה לי שמשפחות רבות פשוט מתפקדות טוב יותר כשאותו אדם דואג תמיד "לחסן את הילדים, להכין איתם שיעורי בית, להביא הביתה את עץ חג המולד בזמן או את החלה עד כניסת השבת ביום שישי." החדשות הטובות הן שחלוקת התפקידים לא צריכה להיות קשורה למגדר.

מפתיע אף יותר: נחשו איפה הסיכוי להתמחות הוא הגדול ביותר. אבות הומואים. גארי גייטס השתמש בנתונים עדכניים מלשכת מפקד האוכלוסין וגילה ש-32 אחוז מזוגות ההורים ההטרוסקסואלים הנשואים שולחים רק הורה אחד לשוק העבודה, בהשוואה ל-33 אחוז מזוגות ההורים ההומואים (לסביות מתמחות גם הן, אבל לא בשיעורים כאלה, אולי כי הן מסורות כל כך לשוויוניות, ואולי כי השכר שלהן נמוך יותר – השכר החציוני של נשים הוא 81 אחוז מזה של גברים – והן לא יכולות להרשות לעצמן שלא לעבוד).

צלם האופנה סקוט שומן עזב את עבודתו כמנהל מותג אופנה כדי לגדל את ביתו. צילום: כריסטופר פיטרסון

בשעה שנקודת האחוז הבודדת שמפרידה בין גברים הומואים לזוגות סטרייטים אינה מובהקת מבחינה סטטיסטית, מסקרן לגלות שהסיכוי שאבות הומואים יהיו עקרי בית אינו קטן מזה של נשים סטרייטיות.
גם ההחלטות שמקבלים הומואים לגבי פרנסה עשויות להיות טעונות, כיוון שרבים מקשרים בין תעסוקה לכוח. מחקר שהתפרסם ב-Journal of GLBT Family Studies בשנת 2005 על-ידי סטפני ג'יל שאקר ושני עמיתים, הראה שכאשר הומואים מתמחים, לא קל להם להחליט מי יעשה מה: ישנם עקרי בית שחושבים שהבחירה שלהם גררה פגיעה ביוקרה ובמעמד שלהם. משום כך, הומואים נוטים לריב, לא על הזכות להישאר בבית, אלא על הזכות לצאת ממנו. "זאת כנראה הבעיה הכי גדולה בקשר שלנו," אמר מרואיין במחקר. אולי מה שבטי פרידן מכנה "הבעיה שאין לה שם" קשורה קשר מהותי לגידול ילדים, ותמיד תהיה איתנו.

כלל 3: לא רוצים להתגרש? אל תתחתנו עם אישה.

שלוש שנים לאחר איסוף המידע הראשוני מזוגות שקיבלו רישיונות בוורמונט, אסתר רותבלום ועמיתיה ערכו בדיקה חוזרת כדי להעריך את מצב מערכות היחסים של הזוגות. בסך הכול גילו החוקרים שבמדדים רבים, איכות הקשר של הומואים ולסביות הייתה גבוהה יותר מזו של קבוצת הביקורת הסטרייטית (אותם אחים הטרוסקסואלים שהיו בעצמם נשואים), עם התאמה ואינטימיות רבות יותר, ועימותים מעטים יותר.

רמת האושר של זוגות הורים הטרוסקסואלים מתפתחת לרוב בצורת U: גבוהה בתחילת הנישואים, ואז צונחת מטה, ואז גבוהה שוב. מה שקורה בשפל שבאמצע הדרך הוא גידול הילדים

אין משמעות הדבר שזוגות חד-מיניים לא רבים. אבל כשהם רבים, הם רבים בצורה הוגנת יותר. הם אפילו יכולים לריב מצחיק, כפי שהראו חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון ואוניברסיטת קליפורניה בברקלי במאמר שפורסם בשנת 2003, בהתבסס על מחקר שכלל זוגות המתמודדים עם אינטראקציות בעלות פוטנציאל למתח. החוקרים גייסו זוגות סטרייטים נשואים וזוגות הומואים ולסביות במערכות יחסים ארוכות טווח, ויצרו תרחיש שבו בן זוג אחד חייב להעלות לדיון נושא בעייתי. בזוגות חד-מיניים, בן הזוג שיזם את השיחה דורג "לוחמני ושתלטני פחות" מאשר מקבילו הסטרייט, בעוד שבן הזוג השני היה תוקפני פחות והפגין פחות פחד או מתח. ה"יוזם" בזוגות החד-מיניים הפגין פחות עצבות ו"בכיינות," ויותר חיבה, אושר והומור. החוקרים ניסו לעשות סדר בהבדל הזה: הם ציינו שזוגות חד-מיניים העריכו שוויון במידה רבה יותר, ועל כן שיערו שהשליליות הרבה יותר בזוגות סטרייטים "עשויה להיות קשורה להיררכיה המעמדית המקובלת בין גבר ואישה." ואולי אפשר לסכם זאת כך: נשים סטרייטיות תופסות את עצמן כחזקות פחות מאשר גברים, ותפיסה זו מולידה עוינות.

בכל הנוגע לעימותים, משתנה מכריע המבדיל בין זוגות הומואים ולסביות רבים למקביליהם הסטרייטים הוא ילדים. כפי שמציינת רותבלום, רמת האושר של זוגות הורים הטרוסקסואלים מתפתחת לרוב בצורת U: גבוהה בתחילת הנישואים, ואז צונחת מטה, ואז גבוהה שוב. מה שקורה בשפל שבאמצע הדרך הוא גידול הילדים. אף על פי ששיעור ההומואים והלסביות שמגדלים ילדים עולה, עדיין שיעורם קטן מזה של זוגות הטרוסקסואלים שמגדלים ילדים. לא כל המחקרים שמשווים בין זוגות חד-מיניים לזוגות הטרוסקסואלים נשואים, מתחשבים באופן הולם בהבדל החשוב הזה. מחקר שכן התחשב בו, התפרסם בשנת 2008 בכתב העת Journal of Family Psychology. נבחנו בו זוגות ב-10 השנים הראשונות למגוריהם המשותפים. המחקר מצא שללסביות ללא ילדים יש "איכות קשר" גבוהה יותר מאשר זוגות הומואים וסטרייטים ללא ילדים. אבל מחקר משנת 2010 באותו כתב עת מצא שזוגות הומואים, לסביות וסטרייטים חווים כולם "ירידה צנועה באיכות הקשר" בשנה הראשונה לאחר אימוץ ילד. יותר ויותר זוגות חד-מיניים נעשים הורים, והם עלולים להתחיל להתעמת בדומה לזוגות הסטרייטים. יש לחכות ולראות אם ההבדל בסגנונות ההורות שזיהתה שרלוט פטרסון יקהה במידת מה את חוסר שביעות הרצון המתעורר בעת גידול ילדים.

ובנוגע לגירושים, הנתונים עדיין נאספים. מחקר משנת 2006 בשבדיה ונורבגיה מצא ששיעורי הפרידה בקרב זוגות חד-מיניים באיחודים רשמיים גבוהים יותר מאשר בקרב זוגות סטרייטים נשואים. אך בארצות הברית, מחקר מאת מכון ויליאמס מצא שיעורי פרידה נמוכים יותר בקרב איחודים חד-מיניים מאשר בקרב נשואים סטרייטים.

פשוט מוקדם מדי לקבוע בוודאות אם נישואים חד-מיניים יהיו עמידים יותר או פחות בטווח הארוך מאשר נישואים סטרייטים. מה שמרמזים המחקרים שנערכו עד היום (ברובם) הוא זה: למרות – ואולי בגלל – גישתם הפרפקציוניסטית לשוויוניות, נדמה שהסיכוי שזוג לסביות ייפרד גדול יותר מאשר הסיכוי שזוג הומואים ייפרד. פפר שוורץ ציינה זאת בתחילת שנות ה-80, וכך גם המחקר משנת 2006 שבחן זוגות חד-מיניים בשבדיה ונורבגיה, שבו שיערו החוקרים שלנשים עשויה להיות "רגישות כללית רבה יותר לאיכות הקשר." כלומר, אולי נשים פשוט בררניות, ולשתי נשים יש פי שניים בררנות. אז ייתכן שהאיום האמתי לנישואים הוא: נשים.

האפקט המדבק

יהיו מסקנותיה של שרשרת המחקרים הזאת אשר יהיו, אבל השאלה ההגיונית הבאה היא: האם נישואים חד-מיניים יעשו יותר מאשר לשפוך אור על נישואים סטרייטים – האם המאפיינים שלהם יזלגו לנישואים הסטרייטים באופן כלשהו?

שלט חוצות בחוף המזרחי של ארה"ב. צילום: ג'ד קרול

במהלך עבודתי השנה במדינות שאישרו נישואים חד-מיניים, אנשים שאני מכירה – זוגות לקראת חתונה, מנהלי טקסים, ארוסים וארוסות – אמרו לי שוב ושוב שקדחת הנישואים התפשטה לכל עבר, בקרב זוגות חד-מיניים וסטרייטים גם יחד. נדמה שחתונות חד-מיניות מעניקות ריגוש חדש לרעיון החתונה בכלל, ואולי רק משקמות את הריגוש הישן. ביריד החתונות להומואים ולסביות שנערך במרכז בולטימור, כמה שבועות בלבד לאחר שנישואים חד-מיניים נעשו חוקיים במרילנד, דרוּ ואנלנדינגהם, שמכנה את עצמו "מתכנן ומעצב חתונות," היה מאושר מהצמיחה בעסקים. זה היה אמצע חודש ינואר, ורוב אתרי החתונות האהובים עליו היו תפוסים עד סוף הקיץ – למרבה חרדתן, הוא אמר, של הכלות הסטרייטיות שלו. "הן אומרות, 'כדאי שאני אתחיל להזיז את עצמי!'" לדעתו, במרילנד פתחו שני סוגי הזוגות במרוץ ידידותי אך תחרותי לחופה.

כמרים דיווחו לי על פיצוץ של חתונות בקהילות שלהם. בשנותיה ככומר של כנסייה יוניטרית ברוקוויל שבמרילנד, אמרה לי לין שטראוס, היא התרגלה לתור חתונות מצומצם: בשנים מסוימות היא חיתנה רק זוג או שניים; בשנים אחרות לא נערכו חתונות כלל. אבל השנה, "היומן שלי מלא בחתונות," היא אמרה. "שתיים במרץ, אחת באפריל, אחת במאי, אחת בספטמבר, אחת באוקטובר – אה, ואחת ביולי." שלוש מהן חתונות חד-מיניות, אבל השאר הטרוסקסואליות. כשנכחתי בחתונה הלסבית הראשונה של הכנסייה, בתחילת מרץ, דיברתי עם סטיב גרין ואלן רוהן, שאותם השיאה לאחרונה שטראוס. זאת הייתה החתונה השלישית של סטיב, השנייה של אלן. לפני שהוא פגש את אלן, סטיב נשבע לעולם לא להתחתן שוב. אלן אמרה שגל החתונות החד-מיניות השפיע על תחושותיהם. "נישואים," היא אמרה בפשטות, "כולם חושבים על זה."

רוברט מ. הארדיס. כומר בכנסיית All Souls היוניטרית בוושינגטון, די.סי., מאורס לבן זוגו הוותיק ושותפו להורות, כריס נלסון. הוא אמר לי שהוא חוזה ב"התחדשות הקסם של הנישואים" בקרב אלה שנוכחים בטקסים חד-מיניים: "סטרייטים באים לחתונות [חד-מיניות] ואני רואה את זה על הפנים שלהם – יש תחושה שזה באמת מיוחד. פתאום חתונות הן שוב סקסיות." אפשר לייחס את האנקדוטות האלה לרצון האנושי להיות עדים לאהבה שמתגברת על מכשולים – אותו רצון ששוכן בסיס כל הקומדיות הרומנטיות, שייקספיריות או הוליוודיות. אבל האם מתרחש כאן דבר רומנטי פחות?

יש סיבה לשער שגישות לגבי נישואים הן אכן מדבקות. התופעה המוכרת בשם "הדבקה חברתית" (social contagion) עומדת בבסיס תחום מחקר שצובר תאוצה ועוסק באופן שבו ההתנהגות שלנו והרגשות שלנו משפיעים על האנשים שאנו מכירים. דוגמה מפורסמת התרחשה בשנת 2008, כשג'יימס ה. פאולר וניקולס א. כריסטאקיס פרסמו מחקר המראה שאושר "מתפשט" ברשתות של קשרים חברתיים. הם הגיעו למסקנה הזאת על-ידי ניתוח מבריק של נתונים ממחקר רפואי ותיק שכלל אלפי תושבים מקושרים – וילדיהם, ונכדיהם – בפרמינגהם, מסצ'וסטס. "אדם אחד עשוי להידבק במצב רגשי ישירות מאדם אחר" במרחק שלוש דרגות קרבה, הם מצאו. מחקרים אחרים מראים שהשמנת יתר, הרגלי עישון וביצועים בבית הספר עשויים להיות מדבקים גם הם.

הדבר הרלוונטי ביותר מופיע בטיוטת מאמר שהוגשה לכתב עת לסוציולוגיה. רוז מקדרמוט, מדענית המדינה מאוניברסיטת בראון, יחד עם שותפיה לכתיבת המאמר, פאולר וכריסטאקיס, זיהתה אפקט מדבק לגירושים. אלה, היא מצאה, עלולים להתפשט בין חברים. היא אמרה לי שהיא גם חושדת שהתמיכה בנישואיהם של חברים עשויה לעזור בשימור נישואיך שלך. מקדרמוט אומרת שהיא רואה בקלות איך גם נישואים עשויים להיות מדבקים. מסקרן לשמוע שבכמה מהמדינות הסקנדינביות שבהן איחודים חד-מיניים חוקיים כבר עשור ומעלה, יש עלייה, לא ירידה, בשיעורי הנישואים. בתגובה לטיעוני השמרנים לכך שנישואים חד-מיניים תקעו יתד בלב מוסד הנישואים בצפון אירופה, פרסמו בשנת 2006 ויליאם נ. אסקרידג ג'וניור, מרצה למשפטים מאוניברסיטת ייל, ודארן ספדייל, ניתוח שמראה כי בעשור שחלף מאז אישור האיחודים החד-מיניים, עלו שיעורי הנישואים ההטרוסקסואליים ב-10.7 אחוז בדנמרק, 12.7 אחוז בנורבגיה ו-28.8 אחוז בשבדיה. שיעורי הגירושים ירדו בכל שלוש המדינות. אף על פי שאין דרך להוכיח קשר סיבתי, טענו החוקרים, אפשר לומר בבטחה שמוסד הנישואים לא נפגע.

אז בואו נניח לרגע שהתנהגות בנוגע לנישואים היא מדבקת. איך, בדיוק, היא עשויה להתפשט? מצאתי וקטור אפשרי אחד להדבקה בתוך הקתדרלה הלאומית של וושינגטון, אתר ניאו-גותי שחולש בערנות על קו הרקיע של וושינגטון די.סי. הקתדרלה היא מושב הבישופות האפיסקופלית שכוללת את די.סי. וחלקים ממרילנד, והיא סמל לחיי הדת האמריקניים. היא חותרת לספק בית רוחני לאומה ולעתים קרובות מארחת תוכניות ואירועים בין-דתיים. דיקן הקתדרלה הוא גארי ר. הול, איש דת אפיסקופלי. מוקדם יותר השנה הכריז הול שהקתדרלה תערוך חתונות חד-מיניות, הכרזה שמשכה תשומת לב רבה יותר משציפה. רק אנשים בעלי קשר הדוק לכנסייה או בוגרי בתי הספר הפרטיים הנמצאים בשטחה רשאים להתחתן שם. ואף על פי כן, מדובר באתר רב-השפעה, והול ניצל את המעמד כדי לטעון שזוגות חד-מיניים מביאים עמם דימוי של שוויון "רדיקלי" שכדאי לזוגות סטרייטים לחקות.

יתרה מזו, הוא מאמין שאת הדוגמה שהם נותנים אפשר להעביר דרך מתווכים כמוהו: כמרים ויועצים שישאבו תובנות מזוגות חד-מיניים וישדרו אותם, אפשר לומר, לזוגות הסטרייטים. הול אומר שתהליך הייעוץ לזוגות חד-מיניים לקראת חתונתם כבר השפיע על האופן שבו הוא מייעץ לגברים ונשים.

"יש לי רשימה של כ-12 נושאים שמעוררים עימותים ואנשים צריכים לדבר עליהם," אמר הול, איש גבוה ורזה עם שיער אפור קצר ומשקפיים עבי-מסגרת, שנראה כאילו הוא יכול להיות הדיקן של כל דבר שבעולם: ספרות אמריקנית, פילוסופיה פוליטית, לימודי מזרח אסיה. כשדיברנו במשרדו בוקר אחד באביב האחרון, השמש זרחה מבעד לסוללה של חלונות מקושתים ושפכה את אורה על שטיח אוריינטלי. לאורך השנים הוא צבר אוסף של ספרים זולים בכריכה רכה משנות ה-70, עם שמות כמו נישואים פתוחים ו-האישה השלמה, שלדבריו "סיבכו אנשים בצרות." הדיקן גדל בהוליווד, ובשנת ה-90 היה כומר בכנסייה בפסדינה, שם הוא בירך זוגות חד-מיניים רבים (ברכה היא טקס זוגי שאינו שווה ערך לנישואים). הוא מרגיש בנוח לדבר על קמיל פּאליה והביקורת הלהב"טית על נישואים לא פחות מאשר על ענייני קדושה. הוא גם מסוגל לומר דברים כמו "הבעיה עם סקס גניטלי הוא שהוא כולל מעורבות רגשית שאינה בשליטתנו."

נקודות המחלוקת הבולטות ביותר בנישואים הם חיבה ויחסי מין; איך להתמודד עם חמים; איפה לבלות את החגים; חברויות חיצוניות

כשהול מדבר עם זוגות בפגישות הכנה לקראת חיי הנישואים, הוא נותן להם רשימה של עימותים אפשריים לקחת הביתה, לדון בהם, ולדווח חזרה אליו. כולם רבים, הוא אומר להם. האנשים שמשגשגים בחיי הנישואים הם אלה שמסוגלים להתמודד עם חילוקי דעות ולהבהיר את צרכיהם. לכן הוא מציג בפניהם את נקודות המחלוקת הבולטות ביותר: חיבה ויחסי מין; איך להתמודד עם חמים; איפה לבלות את החגים; חברויות חיצוניות. הוא מדבר איתם על תפקידי ההורים, על מטלות הבית ועל כסף – מי יפרנס ומי יקבל החלטות בנושא.
בדומה לאסתר רותבלום, הוא גילה שזוגות הטרוסקסואלים מתעקשים לגשת לנושאים האלה בהנחות סטריאוטיפיות. "אתה מתחיל לזרוק שאלות לגברים ונשים: 'מי יטפל בכסף?' והבחור אומר, 'אני.' ואז אתה שואל: 'מי אחראי על אמצעי מניעה?' והבחור אומר, 'על זה היא אחראית.'" לעומת זאת, הוא מדווח, זוגות חד-מיניים "חשבו הרבה על החלוקה ההדדית של הרכוש, תחומי האחריות והמחויבויות. הם היו צריכים להקדיש לזה הרבה יותר מחשבה מאשר זוגות סטרייטים מכיוון שזוגות סטרייטים נשענים רוב הזמן על תפיסות ישנות."

כיום, כשהול מייעץ להטרוסקסואלים, "אני ממש דוחק בהנחות הפטריארכליות שלהם: שהאשה חייבת לוותר על הקריירה שלה לטובת הבחור; שהבחור הולך לטפל בכסף." מפעם לפעם, הוא אומר, הוא משיג פריצת דרך, וחתן סטרייט מבין, למשל, שאמצעי מניעה הם גם אחריותו. הול אומר שאותו הדבר קורה במשרדיהם של כמרים, רבנים ופסיכולוגים רבים. "אי אפשר לדבר עם זוגות הטרוסקסואלים כשיש חוסר איזון של הכוחות ולדבר עם זוגות הומוסקסואלים כשיש הדדיות של הכוחות," בלי שהשיחות ישפיעו זו על זו. לכן הוא מאמין שיהיו שינויים בחיי הנישואים, שינויים שיפחידו אנשים מסוימים. "פעם, כאשר [שמרנים] היו אומרים שנישואים חד-מיניים מאיימים על הנישואים שלהם, הייתי אומר, 'זה מגוחך.' עכשיו אני אומר, 'כן, זה ישפיע. זה מכריח אותך לשאול את עצמך שאלה מכריעה לגבי הנישואים שלך, שאלה שאולי לא תרצה לענות עליה: אם אני גבר, האם אני באמת חולק את החובות ותחומי האחריות של חיי הנישואים שווה בשווה עם אשתי?' נישואים חד-מיניים מספקים לנו דימוי נוסף לפוטנציאל של חיי הנישואים."

הול טוען שנישואים חד-מיניים עומדים לשנות גם את טקס החתונה עצמו. במשך 1,000 שנה, הוא מציין, הכנסייה הנוצרית לא התערבה בנישואים, שהיו בעיקר דרכה של החברה לנהל דברים כמו ירושה. אבל מאז שהכנסייה התחילה להתערב, טקס החתונה נוטה לשקף את המוסכמות המגדריות של אותו זמן. למשל, במשך שנים ציין ספר התפילות שהאישה חייבת לאהוב את בעלה, לכבד אותו ולציית לו, להתייחס אליו כאל אדונה. הנוסח הזה נעלם מזמן, אבל ישנם שרידים: המסורת של האב שמגיש את האישה מגיעה מעידן שבו נישואים היו העברת בעלות על רכוש, והרכוש היה האישה. בתגובה לדחיפה לנישואים חד-מיניים, אומר הול, האסיפה הכללית, המועצה המכהנת של הכנסייה האפיסקופלית כולה, הכינה ליטורגיה לטקסים חד-מיניים (ברוב הבישופויות, אלה הם טקסי ברכה) שמכבדים אך משנים את המסורת הזאת, כך ששני בני הזוג מוגשים זה לזה על-ידי מלווים.
"השירות החדש הזה לא מקרקע את הנישואים בדוקטרינה של בריאה והתרבות," אומר הול. "הוא מקרקע את הנישואים במעין חבירה חופשית של שני אנשים שרוצים לחיות את חייהם יחד." קבוצת מחקר התכנסה כדי לבחון את מסריה של הכנסייה לגבי נישואים, ובשנתיים הקרובות, מצפה הול, האסיפה הכללית תאמץ שירות חדש לכל החתונות האפיסקופליות. הוא מקווה שהשירות הנוכחי לזוגות חד-מיניים ישמש לו כבסיס.

האישור החוקי של נישואים חד-מיניים ישפיע כנראה גם על חברים בכנסיות שלא עורכות טקסים כאלה. דלמן קואטס, הכומר בכנסיית הבפטיסטית מאונט אינון, כנסייה גדולה, אפרו-אמריקנית בעיקרה בדרום מרילנד, היה פעיל במאבק של מדינתו לשוויון בנישואים. הוא הציג זאת בפני חברי הקהילה שלו כעניין של זכויות אזרח. הנושא גם הוביל לכמה שיחות קשות אך יעילות בנושא "מה שכתבי הקודש מגנים ומה שהם מאשרים." הוא בעיקר קרא תיגר על הקהילה שלו בנוגע למה שהוא מכנה "קטעי כאסח טיפוסיים": פסוקים מסוימים ב"ויקרא", "הרומאים" ואחרים, שאנשים רבים מפרשים כגינויים להומוסקסואליות. הדיונים האלה הם חלק ממאמץ מתמשך לאתגר את צורת החשיבה של אנשים לגבי פסוקים הקשורים לגירושים וסקס לפני הנישואים – נושאים שחברי קהילה רבים מתקשים איתם בבית. קואטס מטיף ואומר שמה שהתנ"ך מגנה אינו גירושים מודרניים, אלא פרקטיקה, שהיית נפוצה בימי התנ"ך, שבה גברים גירשו את נשותיהם ללא סיבה טובה. בנוסף, הוא אומר להם שיחסי המין האסורים שמוזכרים בהם, הם דברים קיצוניים – אונס, גילוי עריות, זנות. הוא לא נותן את ברכתו להתנהגות אסורה או פירוק המשפחה, אבל הוא רוצה שחברי הקהילה שלו ירגישו טוב יותר לגבי חייהם. בחילופי דברים כאלה, הוא הופך את הנישואים החד-מיניים לחלק משיחה רחבה יותר לגבי האופן שבו אנו חיים ואוהבים כיום.

מלחמת האמהות

אדוות הנישואים החד-מיניים מורגשות כעת גם מעבר לכנסיות, בבתי הספר ובשכונות ובמפגשי המשחק. וכאן עולה שאלה נוספת: מה תהיה תרומתם של זוגות הומואים ולסביות ל"מלחמות האימהות" – המאבק המבעבע מזה זמן רב בין אימהות שנשארות בבית לאימהות שעובדות בחוץ? אם יש לכם ספק שמשקי בית סטרייטים מקדישים תשומת לב למשקי בית חד-מיניים, ראו את דני, אישה שחיה עם בעלה ושני ילדיה בבתסדה, מרילנד (דני ביקשה שלא אשתמש בשם משפחתה מחשש לפרטיות המשפחה). זמן לא רב לאחר שהיא סיימה את התואר השני שלה בבלשנות ספרדית באוניברסיטת ג'ורג'טאון, נולד תינוקה הראשון. מכיוון שבעלה, ג'סי, עובד שעות ארוכות כליטיגטור, היא החליטה להיעשות הורה במשרה מלאה – החלטה לא קלה בוושינגטון, די.סי. עיר המכורה לעבודה.

במשך זמן מה היא ניהלה עסק של צילום מהבית, גם מכיוון שהיא אוהבת צילום אבל גם כדי שהיא תוכל לומר לאנשים בארוחות ערב שהיא מכניסה כסף. בכל פעם שאנשים מעזים לומר שנשים שעובדות מחוץ לבית לא שופטות נשים שנשארות בבית, דני חושבת: אתם עושים ממני צחוק?

עם זאת, היא מתנחמת במידת מה בדוגמה שנותנות זוג חברות לסביות. שתי הנשים עורכות דין, ואחת נשארת בבית עם הילד. "החיים שלהן הם בדיוק כמו שלנו," אמרה לי דני, עם קמצוץ של הצטדקות. אם ההישארות בבית "טובה מספיק בשבילה, אז מה הבעיה שלי? היא פעילה אדירה של זכויות האישה." אמנם ההשוואה בינה לבין זוג לסביות היא דבר משחרר במובנים מסוימים, אבל היא גם מחריפה את החרדה התחרותית שחשות אימהות מודרניות רבות. בנוסף, אמרה דני, שתי האימהות האלה רגועות כל כך, מאושרות כל כך, נוכחות כל כך. אפילו בת הזוג שעובדת מצליחה להיות הורה מעורב מאוד, הרבה יותר מאשר אבות עובדים אחרים שהיא מכירה. "יש לי אובססיה קטנה איתן," היא אומרת.

אם החברה רוצה לחזק את מוסד הנישואים, הוא טוען, אנחנו צריכים לעשות אותו "מונוגמי-מינוס

לזה מתקשרת שאלת השפעתהּ של אבהוּת של הומואים על אבהות של הטרוסקסואלים – למשל, על-ידי עידוד הרעיון שגברים יכולים להיות הורים נגישים רגשית ובעלי יכולת לוגיסטית. האם נוכחותם הגוברת של אבות הומואים בקהילות מסוימות, משמעותה שגברים נכללים לעתים קרובות יותר בהתכתבויות דוא"ל אינסופיות שמגיעות להורים של ילדי הגן ולמוזמני מסיבות יום ההולדת? אף על פי שתפיסות האבהות השתנו בצורה קיצונית בעשרות השנים האחרונות, כמה גישות מיושנות לגבי אבות מתעקשות להישאר איתנו: רוב הארדיס, הכומר מכנסיית All Souls, מדווח שכאשר בן זוגו, כריס, קיפל עגלה בהצלחה לפני שעלה למטוס עם בנם ניקו, הוא זכה לברכות חמות מאדם שחלף לידו, כאילו פתר משוואה מתמטית קשה בפומבי.

גם כיום, הציפיות מאבות נמוכות כל כך עד שבמחקרה של סטפני שאקר בנושא אבות הומואים ורגשותיהם לגבי טיפול בילדים, דיווחו נבדקיה שכאשר אנשים רואים אותם הולכים ברחוב עם ילדיהם, הם אומרים דברים כמו "עושה לאימא הפסקה?" הארדיס חושב שכל פעם שהוא וכריס לוקחים את הבן שלהם לגינה או לשעת סיפור, הם עוזרים לשבש את צורת החשיבה הזאת. הוא מדמיין לעצמו אימהות שרואות גבר שעושה את זה, ואז מעלות את זה בעדינות – ואולי לא כל כך בעדינות – בשיחה עם בעליהן. "שני גברים מצליחים איכשהו לקחת את עצמם בידיים ולהחזיק משק בית ולבשל ארוחות ערב ולגדל ילד, בלי שאישה תעשה את כל העבודה," הוא אומר. במקום להוכיח שאבות הם לא חשובים, הומואים מוכיחים שאבות הם כן חשובים, ושנישואים חשובים גם הם.

בעיית הסקס

כשבשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, תחקרה פפר שוורץ זוגות לגבי חיי המין שלהם, היא הגיעה לממצא דרמטי, אולי הדרמטי ביותר שלה: העדר מונוגמיה היה נפוץ מאוד בקרב הומואים. 82 אחוז מתוכם, נתון מדהים, דיווחו על קיום יחסי מין מחוץ למערכת היחסים שלהם. מעט יותר משליש מזוגות ההומואים חשבו שמונוגמיה היא דבר חשוב; שני השלישים האחרים אמרו שמונוגמיה אינה חשובה או שעמדתם כלפי הנושא ניטרלית. באופן מצחיק, אומרת שוורץ, הממצאים שלה רמזו שאיחודים חד-מיניים (בדומה לנישואים הסטרייטים) אינם בהכרח קשורים לסקס. היו הומואים שהקפידו לומר לה שהם אוהבים את בני זוגם אבל לא נמשכים אליהם פיזית. אחרים אמרו שהם רוצים להיות מונוגמיים, אבל לא זכו לגיבוי בעניין זה, מצד בן הזוג, מצד תרבות ההומואים, או שניהם.

ישנם תומכים של זכויות הומואים ולסביות, כמו הכותב ובעל טור הסקס, דן סאבאג', הטוענים בריש גלי שההתעקשות על מונוגמיה עלולה להסב לזוגות יותר נזק מאשר תועלת

שוורץ מאמינה שהמעבר למונוגמיה רבה יותר החל להתרחש בקרב גברים הומואים עוד לפני משבר האיידס. עשרות שנים אחר כך, זוגות הומואים הם מונוגמיים יותר משהיו, אבל עדיין רחוקים משיעורי המונוגמיה של סוגי זוגות אחרים. במחקר ורמונט גילתה אסתר רותבלום ש-15 אחוזים מהבעלים הסטרייטים אמרו שהם קיימו יחסי מין מחוץ למערכת היחסים, בהשוואה ל-58 אחוז מההומואים באיחודים אזרחיים ו-61 אחוז מההומואים שחיו בזוג אך לא באיחוד אזרחי. כשזוגות נשאלו אם הם הגיעו לסיכום מפורש לגבי סקס מחוץ למערכת היחסים, רק 4 אחוזים מהבעלים הסטרייטים אמרו שהם דנו בזה עם בת-זוגם, בהשוואה ל-40 אחוז מההומואים באיחוד אזרחי ו-49 אחוז מההומואים בזוגיות שאינה מוכרת רשמית בחוק. נשים סטרייטיות ולסביות, לעומתם, היו מאוחדות במחויבותן למונוגמיה, לסביות אף יותר מסטרייטיות: 14 אחוזים מהנשים הסטרייטיות אמרו שהן קיימו יחסים מין מחוץ לנישואים, בהשוואה ל-9 אחוזים מהלסביות באיחודים אזרחיים ו-7 אחוזים מהלסביות שחיו בזוגיות אבל לא באיחוד אזרחי.

השפעתם האפשרית של הומואים ולסביות על מוסד הנישואים, או להפך, מעוררת את המחלוקת הרבה ביותר בכל הנוגע לסקס ומונוגמיה. התנהגות פרטית עשויה בהחלט להישאר פרטית: כשהיא חקרה נישואים בהולנד, גילתה לי בדג'ט, הכלכלנית מאוניברסיטת מסצ'וסטס, כי בעוד שזוגות חד-מיניים רבים מטיפים על השוויוניות במערכות היחסים שלהם, הם לא מעודדים העדר מונוגמיה, גם אם הם אינם מונוגמיים. ישנם תומכים של זכויות הומואים ולסביות, כמו הכותב ובעל טור הסקס, דן סאבאג', הטוענים בריש גלי שההתעקשות על מונוגמיה עלולה להסב לזוגות יותר נזק מאשר תועלת. סאבאג', שתוהה אם רוב האנשים בנויים לעשרות שנים לצד אדם אחד בלבד, אמר לי, "מונוגמיה בנישואים הייתה אסון מבחינתם של זוגות סטרייטים" כי היא הציבה רף ציפיות בלתי מציאותי. "סביר הרבה יותר שזוגות הומואים יהיו מציאותיים לגבי מהות הגבר," הוא אמר.

דן סאבג' עם בעלו מייק בטקס חתונתם. צילום: דובר עיריית סיאטל

נישואיו של סאבאג' עצמו התחילו כמונוגמיה; ההסכם היה שאם אחד מבני הזוג בוגד, זו תהיה עילה לסיום מערכת היחסים. אבל כשהוא ובעלו החליטו לאמץ ילד, סאבאג' הציע שהם ירככו את המדיניות הנוקשה שלהם לגבי אי-נאמנות. הוא הרגיש שכבר לא הגיוני לסכן את שלמות המשפחה בגלל תקרית כזו. בעלו הציע מאוחר יותר שהם ירשו זה לזה במפורש פרשיות מזדמנות, מדיניות שמבחינתו של סאבאג' מהווה שסתום בטיחות למערכת היחסים. אם החברה רוצה לחזק את מוסד הנישואים, הוא טוען, אנחנו צריכים לעשות אותו "מונוגמי-מינוס".

אין ספק שזה ויכוח שיהיה קשה לנצח בו: בעל שמציע קשר לא מונוגמי לאשתו בטענה שזה לטובת התינוק החדש, יתקשה לצאת עם ידו על העליונה בבית המשפט של דעת הקהל. אבל בשעה שרוב תומכי הנישואים החד-מיניים לא תומכים בפומבי ב"מרחב התמרון" של סאבאג', ישנם מומחים שאומרים שהומואים פתוחים יותר בשיחותיהם על סקס. נאבין ג'ונתן, מטפל משפחתי ומרצה באוניברסיטת צ'פמן, בקליפורניה, אומר שהוא פוגש זוגות הומואים רבים שמנסחים בפרוטרוט חוזה מיני שקובע מי-יכול-לעשות-מה, חוזה שאומר, "אלה הזמנים והמצבים שבהם זה בסדר להיות לא מונוגמי, ואלה הזמנים והמצבים שבהם זה לא בסדר." אמנם ישנם זוגות סטרייטים עם עסקאות משלהם, אבל הוא גילה שברוב המקרים, הם פשוט מניחים מראש שקיימת מונוגמיה. חיסרון אפשרי להנחה הזאת: לעומת הומואים, יש סיכוי קטן בהרבה שזוגות סטרייטים ידונו באופן קבוע וכן בסקס, תשוקה ואתגרי המחויבות המינית.

מומחים אחרים מפקפקים בתפיסה שלפיה רוב ההומואים מעדיפים מערכות יחסים לא מונוגמיות, לפחות בטווח הארוך. הטיעון של סאבאג' – העדר מונוגמיה כשסתום בטיחות – הוא "מעניין מאוד, אבל בעצם הוא רק טענה שלו," אומר ג'סטין גרסיה, ביולוגי אבולוציוני ממכון קינזי לחקר יחסי מין, מגדר ורבייה. גרסיה מציין שלא כל הגברים הם ישויות מיניות בלתי נלאות, ולא כל הגברים רוצים מערכות יחסים פתוחות. "במובנים מסוימים, זוגות חד-מיניים הם בריאים יותר – הם נוטים לדון יותר בדברים האלה," הוא אומר. אבל הדיונים עלולים לעורר מתח: במקרים רבים, מציין גרסיה, בן זוג אחד מעדיף מונוגמיה, אבל נכנע לאחר.
אז איזו גרסה תנצח: נישואים לא מונוגמיים, או נישואים כפי שאנחנו מבינים אותם לרוב? כדאי לציין שבארצות הברית, איחודים חד-מיניים נפוצים מעט יותר בקרב נשים, והעדר מונוגמיה אינו דבר שנשים נוטות לתמוך בו. ויש ראיות המראות שנישואים משנים התנהגות: ויליאם אסקרידג' ודארן ספדייל מצאו שבשנים שלאחר שנורבגיה, שבדיה ודנמרק הכירו רשמית באיחודים חד-מיניים, דיווחו רבים מזוגות אלה שהם מקפידים יותר על מונוגמיה, ושיעורי ההידבקות ב-HIV ירדו.

אם כן, ייתכן שסקס הוא תחום אחד שבו מוסד הנישואים דוחק החוצה את הנורמות שאימצו לעצמם זוגות חד-מיניים רבים. גארי הול מהקתדרלה הלאומית מסכים שבמובנים רבים, קשרים חד-מיניים מציעים "ביקורת" מועילה על נישואים, אבל טוען שממסד הנישואים יבקר אותם חזרה. הוא אומר שהוא לא יחתן שני אנשים שמתכוונים להיות לא מונוגמיים, ומאמין שמונוגמיה תהיה "סוגיה גורלית" בדיאלוג בין הקהילה החד-מינית והכנסייה. עד היום, הוא אומר, כנסיות מתקדמות אימצו את "אותו חלק בהתנהגות ההומואים ולסביות שנראה כמו התנהגות של סטרייטים," אבל בשלב מסוים, כנסיות חייבות לשלב גם זוגות חד-מיניים שהתנהגותם לא תואמת את האידאלים המונוגמיים.

הוא מקווה שבמהלך התן וקח הזה, הכנסייה תלמד להתמודד גם עם שינויים תרבותיים אחרים, ממגורים משותפים לפני הנישואים ועד למספר ההולך וגדל של מבוגרים שבוחרים לחיות כרווקים. "איך נדבר בצורה אמינה עם אנשים לגבי המיניות שלהם והקשרים המיניים שלהם?" הוא שואל. "אנחנו באמת צריכים לחשוב על זה מחדש."
אז כן, מוסד הנישואים ישתנה. בעצם, ישתנה שוב. האמת היא שלא קיימים נישואים "מסורתיים". במקומות שונים ובנקודות שונות בתולדות האנושות, נישואים כללו ילדים קטנים ושימשו כאמצעי לאיחוד בתי מלוכה וחתימת בריתות בין אומות. בתנ"ך, נישואים כללו לעתים גבר ואלמנתו של אחיו, או גבר וכמה נשים. הם היו כלי להעברת רכוש מדור אחד של זכרים לבא; המבחן שקבע אם ילדים הם חוקיים או ממזרים; זכות שלא ניתנה לאמריקנים שחורים; משהו שהורים סידרו בשביל ילדיהם הבוגרים; חוזה שבמסגרתו אישה, באופן חוקי, חדלה להתקיים. עדיין במאה ה-19, התפיסה המשפטית הבריטית "אחדות האדם", קבעה שהאישה נעשתה בעלה כשהיא התחתנה, וויתרה על מעמדה החוקי ועל הזכות לרכוש משלה או שליטה בשכרה.

רבים מהמנהגים האלה כבר השתנו. נישואי ילדים נתפסים כיום על-ידי רוב האנשים כמה שהם באמת: הפרה של זכויות אדם. חוק רכוש הנשים הנשואות הבטיח שהאישה יכולה להתחתן ועדיין לזכות להכרה כאדם. פסיקת בית המשפט העליון בתיק לאבינג נגד וירג'יניה ביטלה את האיסור על נישואים בין-גזעיים. גירושים ללא אשם (no-fault divorce) הקלו על פירוק נישואים ועזרו להבטיח שאיחודים אינם חייבים להימשך כל החיים. העלייה בתקופה האחרונה במספר ההורים שמגדלים ילד לבד, וכן הזדקנות האוכלוסייה, יצרו הפרדה בין נישואים לגידול ילדים. ההיסטוריה מוכיחה שמוסד הנישואים מתפתח עם הזמן. יש לנו סיבה להאמין שנישואים חד-מיניים יתרמו להמשך התפתחותו.

הטיעון שאומר כי הומואים ולסביות הם חלוצים ומובילים חברתיים, כבר עלה בעבר. בשנת 1992, הסוציולוג הבריטי אנתוני גידנס טען שהומואים ולסביות הם מבשריו של איחוד מסוג חדש הנתון לדיונים בלתי פוסקים וצפוי להימשך רק כל עוד שני בני הזוג מרוצים ממנו. כיום, כשהמבשרים-כביכול האלה שואפים להתחייב למערכות יחסים כובלות יותר, מתקבלת "העמדה הניגודית" שגארי גייטס מדבר עליה: נוכל לקבוע בצורה מדויקת יותר אילו לחצים ותענוגות בחיי הנישואים הם תוצאה של מגדר, ואילו לא.

בסופו של דבר, אנחנו עשויים לגלות שנישואים חד-מיניים אינם שונים כל כך מנישואים סטרייטים. אם בטווח הארוך, נישואים של הומואים ולסביות יהיו מלאי ריבים, מעיקים ובלתי נסבלים לא פחות מאשר נישואים אחרים; אם הם יהיו מלאי אהבה, מספקים ומאושרים לא פחות מאשר נישואים אחרים, או אז נדע שמידה מסוימת של חיכוך אינה תוצר של המלחמה-לכאורה בין גברים לנשים, אלא פשוט דבר בלתי נמנע שקורה כששני בני אדם עושים כמיטב יכולתם לנסות לחיות יחד.

לייזה מאנדי היא עמיתה על תקן ברנרד שוורץ בקרן "ניו אמריקה", ומחברת הספר The Richer Sex: How the New Majority of Female Breadwinners Is Transforming Sex, Love and Family.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.