ההמון אינו מוטרף: הוא קבוצה של פרטים המשתפים פעולה מתוך אחווה ורצון להשיג מטרות משותפות ובשעת סכנה אף מגלים אלטרואיזם
X זמן קריאה משוער: 10 דקות
בכל פעם שמהומות פורצות ברחובות, כולנו הופכים לפסיכולוגים חובבים. ראו מה קרה באוגוסט 2011, לאחר שהמשטרה הרגה את מארק דאגן (Duggan), גבר בן עשרים ותשע מאזור טוטנהאם בלונדון. אלפים יצאו לרחובות לונדון וערים נוספות באנגליה. הייתה זו ההתפרעות האלימה החמורה ביותר של דורנו. כשהמשטרה הצליחה סוף סוף להשיב את הסדר על כנו לאחר כשישה ימי אלימות וונדליזם, גינו כולם – החל מראש ממשלת בריטניה דאז דייוויד קמרון וכלה בכותבי טורים מכל קצוות המפה הפוליטית – את הטירוף המוחלט, והביעו תדהמה על כך שמקרה הרג בודד, מחריד ככל שיהיה, מוביל להתלקחות שכזו. התיאוריה הנפוצה ביותר אמרה שמנטליות ההמונים נטלה מהמתפרעים את המודעות העצמית ואת הרציונליות.
זוהי הגישה השלטת בכל הנוגע להתנהגות ההמון מאז המהפכה הצרפתית והסתערות המורדים על הבסטיליה. גבריאל טארְד (Tarde), קרימינולוג צרפתי בן המאה התשע עשרה, דימה אפילו את ההמונים המתורבתים ביותר ל"תולעת מפלצתית שרגישותה פזורה בכל רחבי גופה, ואף-על-פי-כן היא פועלת בתנועות מבולבלות בהתאם לציווי הראש". הפסיכולוג החברתי גוסטב לה בון (Le Bon), בן-זמנו של טארד, ניסה להסביר את התנהגות ההמון כשיתוק של המוח: הקבוצה מהפנטת את הפרט, והוא משתעבד לדחפים בלתי מודעים. "הוא הפסיק להיות עצמו והפך לבובה ממכונת שאינה מונחה עוד על-ידי רצונה שלה", כתב ב-1895. "ייתכן שלבדו הוא איש תרבות, אך בקרב ההמון הוא ברברי... גרגיר חול בין גרגירים אחרים שהרוח סוחפת כרצונה".
בשנים האחרונות מצאו פסיכולוגים חברתיים שפרטים בהמון אינם מאבדים את הרציונליות ואת המודעות העצמית, אלא מגדירים את עצמם בהתאם לפרטים האחרים שנמצאים בקרבתם באותו זמן
זאת עדיין התפישה הרווחת בכל הנוגע להתנהגות ההמון, אך מתברר שהיא מוטעית. בשנים האחרונות מצאו פסיכולוגים חברתיים שפרטים בהמון אינם מאבדים את הרציונליות ואת המודעות העצמית, אלא מגדירים את עצמם בהתאם לפרטים האחרים שנמצאים בקרבתם באותו זמן. כלומר, זהותם החברתית קובעת את התנהגותם.
סטיבן רייכר (Reicher), פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת סנט אנדרוז, אומר שמודל זה של התנהגות ההמון מתאים לכל מקרה של מהומה או התפרעות המונית משלושים השנה האחרונות, שבעניינו נאספו נתונים. הוא מתיישב גם עם המחקר המעמיק ביותר שנערך אי פעם בנושא התפרעות בסביבה עירונית: הדו"ח של ועדת קֶרְנֶר בנושא מהומות על רקע מתיחות בין גזעית שהתחוללו בלוס אנג'לס, שיקגו, ניוארק וערים אמריקניות בשנים 1965-1967. המהומה הידועה ביותר התרחשה בדטרויט ביולי 1967 לאחר שהמשטרה פשטה על בר שפעל ללא רישיון, ומאות לקוחות ותושבים מקומיים יצאו לרחוב למחות. אחרי יותר מארבעה ימי התנגשויות אלימות בין ההמון לכוחות המשטרה נהרגו 43 איש, נפצעו 1,189 ונהרסו יותר מ-2,000 בניינים.
דו"ח קרנר קבע שהגורם המרכזי למהומה – החמורה ביותר בתולדות ארצות הברית מאז מלחמת האזרחים – הוא העוני הרב בקהילות האפרו-אמריקניות. בדו"ח צוין ששיעור האבטלה בקרב אפרו-אמריקנים גבוה פי שניים מאשר בקרב לבנים, וששיעור האפרו-אמריקנים החיים בעוני, גבוה כמעט פי ארבעה. בדו"ח נאמר גם שהמשתתף הממוצע במהומות היה משכיל יותר מהאדם הממוצע בקהילה האפרו-אמריקנית ומשולב טוב יותר בחברה. יתרה מזאת, שיעור התיקים הפליליים בקרב משתתפי המהומות היה נמוך יותר מאשר בקרב הציבור האפרו-אמריקני ככלל. "נראה כי המתפרעים שואפים להשתתפות מלאה יותר בסדר החברתי ולגישה רבה יותר ליתרונות החומריים שרוב האזרחים האמריקנים נהנים מהם", סיכם הדו"ח. "הם אינם דוחים את המערכת האמריקנית, אלא להוטים להשיג לעצמם מקום בתוכה".
כשהמהומות התחילו, רבים הרגישו שבתור חברים בקבוצה ממורמרת יש להם עילה לגיטימית להצטרף
המסקנות האלה מתיישבות היטב עם התיאוריה של רייכר, לפיה הפרטים בהמון אינם פועלים מתוך טירוף, אלא משתפים פעולה עם הפרטים האחרים סביבם. הם אינם מאבדים את העשתונות, אלא פועלים מתוך כוונה רציונלית לחלוטין. בלונדון, רבים מהמתפרעים (אם כי לא כולם) התפרעו מתוך תסכול משותף כתוצאה מהאופן שבו נהגה המשטרה בקהילותיהם בחודשים ובשנים שלפני כן, ובייחוד בשל התדירות שבה שוטרים עצרו צעירים שחורים ברחוב וערכו עליהם חיפושים ללא הצדקה. כשהמהומות התחילו, רבים הרגישו שבתור חברים בקבוצה ממורמרת יש להם עילה לגיטימית להצטרף.
למרבה ההפתעה, המודל של רייכר מסביר גם למה במצבי חירום ההמונים אינם רוצים לגלוש לבהלה – נטייה המציבה אותם בסיכון גבוה יותר. כשהמטוסים החטופים פגעו במגדלי התאומים בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001, רוב האנשים שהיו בתוך המגדלים התמהמהו במקום לרוץ ליציאה הקרובה ביותר. אפילו מי שהצליחו לברוח, חיכו בממוצע שש דקות לפני שהלכו למדרגות. היו גם מי שהשתהו חצי שעה כיוון שחיכו למידע נוסף, אספו את חפציהם, הלכו לשירותים, סיימו לכתוב מיילים או שוחחו בטלפון.
בדומה לכך, אומרים לנו חוקרים, יש נוסעים שמתו בתאונות פשוט כי לא ניסו לצאת החוצה מכלי הרכב. ראו לדוגמה את השריפה שפרצה במטוס בשדה התעופה של מנצ'סטר ב-22 באוגוסט 1985, ובה נהרגו 55 איש כיוון שנשארו לשבת בין הלהבות. ג'ון ליץ' (Leach), שחוקר פסיכולוגיה של אסונות, אומר שייתכן כי זוהי אשמתו של מצב משותף של בלבול. אמנם מקובל לחשוב שההמון תמיד נכנס לפניקה במצבי חירום, אך בפועל, קבוצות גדולות מגיבות לאט יותר מאשר קבוצות קטנות, כיוון שנדרש להן זמן רב יותר לגבש תוכנית.
התנהגות ההמון מבוססת על הנורמות החברתיות של הרוב ולא על פעולותיו של מיעוט עברייני
התובנה החדשה הזאת בנוגע לדינמיקה של ההמון עוזרת לרשויות באירופה לשכתב את הפרוטוקול בכל הקשור לפיזור הפגנות והתמודדות עם קהלים גדולים. במקרי חירום, מעודדים את הציבור להימנע משאננות ולגבש תוכנית בריחה. יתרה מזאת, שוטרים רבים עוברים הכשרות המלמדות אותם לנקוט גישה רגישה וקומוניקטיבית יותר כלפי קהלים גדולים. ראינו שהתנהגות ההמון מבוססת על הנורמות החברתיות של הרוב ולא על פעולותיו של מיעוט עברייני, ולכן פרישה של יחידה לפיזור הפגנות רק תחמיר את המצב, מכיוון שכוחות מסוג זה נוהגים בכל פרט ופרט כאילו מדובר בתוקפן. סביר להניח שהתוקפנים האלה יגיבו באותו מטבע, והאלימות תצא מכלל שליטה.
אחד האחראים העיקריים לשינויים האלה הוא קליפורד סטוֹט (Stott) מאוניברסיטת לידס. סטוט ביצע את רוב המחקר שלו תוך היטמעות בקרב ההמון, ובעיקר בקרב אוהדי כדורגל. הוא נכח, עם מכשיר הקלטה בכיסו, בכמה מהאפיזודות האלימות ביותר של אוהדי כדורגל אנגלים באירופה, כולל גמר המונדיאל באיטליה ב-1990 וגמר המונדיאל בצרפת ב-1998. אין לו ספק שרוב מקרי האלימות בכדורגל נובעים מסוגיות הקשורות לזהויות קבוצתיות רחבות, ושלא מדובר בהמונים מוטרפים הנגררים אחרי קבוצות קטנות של חוליגנים. במונדיאלים באיטליה ובצרפת, לדוגמה, רובם המכריע של האוהדים האנגלים היו רגועים בתחילה, אבל שינו את התנהגותם יחד כשהחלו להרגיש שהמשטרה המקומית נטפלת לאנגלים. אוהדי הכדורגל הסקוטים, לעומת זאת, פעלו אחרת מסיבה דומה: הם כמעט ולא גרמו בעיות למרות צריכת האלכוהול הרבה, מכיוון שאי-אלימות הפכה לחלק מזהותם. הימנעות מעימותים עוזרת לסקוטים להבדיל את עצמם מהאוהדים האנגלים, והם אפילו מענישים סקוטים אחרים שנוהגים בתוקפנות.
הימנעות מעימותים עוזרת לסקוטים להבדיל את עצמם מהאוהדים האנגלים, והם אפילו מענישים סקוטים אחרים שנוהגים בתוקפנות
סטוט ועמיתיו הציגו את המחקר שלהם בפני כוחות ביטחון הציבור של פורטוגל (או PSP, בראשי תיבות) לפני אליפות אירופה בכדורגל, שהייתה עתידה להיערך בפורטוגל לראשונה ב-2004. הם יעצו ל-PSP לזנוח את טקטיקות פיזור ההפגנות ששימשו אותם בטורנירים קודמים, ולנקוט גישה תוקפנית פחות, תקיפה אך ידידותית. הפורטוגלים קיבלו את המלצותיהם. הם פיתחו תוכנית הכשרה שמטרתה להבטיח שכל שוטרי PSP יבינו את התיאוריה וכיצד היא מיתרגמת לשיטור שאינו לעומתי. התוצאה הייתה היעדר התפרעויות כמעט מוחלט במשחקים של אנגליה במהלך טורניר יורו 2004.
כיום, מודל הזהות החברתית של ההמון הוא הבסיס לכל פעילויות השיטור במשחקי אופ"א – אף שברוסיה ובמזרח אירופה עקרונותיו עדיין אינם מיושמים בעקביות. סטוט פועל לייצא את המודל אל מחוץ לעולם הכדורגל. ב-2009, Her Majesty’s Inspectorate of Constabulary (HMIC), הגוף המפקח על המשטרה הבריטית, ביקש ממנו לכתוב דו"ח על יישום עקרונות הפסיכולוגיה של ההמון בשיטור של קהלים גדולים. ה-HMIC אימץ רבות מהמלצותיו, ואחת התוצאות היא הקמת יחידות "קשר", בלונדון ובמקומות אחרים, ששולחות שוטרים במדים מובחנים לתוך ההמון כדי לדבר עם המפגינים – ולא, כפי שחושדים פעילים אחדים, כדי לרגל אחריהם. למרות בעיות האמינות שמשטרת לונדון סבלה מהן אחרי מהומות 2011, שוטרי הקשר האלה הופעלו בהצלחה כחמישים פעם במהלך אולימפיאדת לונדון 2012.
שנים של מחקר שטח לימדו את סטוט, רייכר ופסיכולוגים חברתיים אחרים שאי-רציונליות ואיבוד עשתונות אינם נפוצים בקרב ההמון, ויתרה מזאת – שבמקרים שבהם יש סכנה לחיים, הנורמה היא דווקא שיתוף פעולה ואלטרואיזם. לאחר שמוסלמים קיצוניים פוצצו ארבע פצצות במערכת התחבורה של לונדון בשעת העומס של בוקר שבעה ביולי 2005, הרגו 52 איש ופצעו יותר מ-770, צצו סיפורים מדהימים על אנשים שהגישו עזרה לאחרים על אף הקטל והתוהו. במנהרות האפלות והמפויחות של הרכבת התחתית של לונדון, שם היו כלואים מאות בלי שיידעו מתי יבוא מישהו להציל אותם, לא התפשטה בהלה רבה. הייתה שם דווקא תחושה ש"כולנו באותה סירה", כפי שאמר אחד הניצולים.
אי-רציונליות ואיבוד עשתונות אינם נפוצים בקרב ההמון: במקרים שבהם יש סכנה לחיים, הנורמה היא דווקא שיתוף פעולה ואלטרואיזם
באוניברסיטת סאסֶקְס הבריטית, קבוצת חוקרים בראשות הפסיכולוג החברתי ג'ון דרוּרי (Drury) טבעה את המונח "חוסן קולקטיבי" (collective resilience): רוח של עזרה הדדית ואחדות נוכח סכנה. מונח זה מתאר את האופן שבו קבוצה גדולה של אנשים מתנהגת לעתים קרובות כאשר היא ניצבת בפני איום, ויש דוגמאות מתועדות רבות לכך. ב-2008 ראיין צוותו של דרורי ניצולים מאחת עשרה טרגדיות מארבעים השנה האחרונות, כולל האסון באצטדיון הילסבורו מ-1989, שבו נמחצו למוות 96 אוהדי ליברפול בגלל צפיפות יתר, והפיגוע שביצע ה-IRA מחוץ לכלבו "הרודס" בלונדון ב-1983. בכל אחד מהמקרים, רוב המרואיינים נזכרו שחשו אחווה חזקה נוכח המשבר, ורצון לעזור לזרים. ללא שיתוף הפעולה הזה, מניין הנפגעים במקרים השונים היה עלול להיות גבוה הרבה יותר, אומר דרורי. בעיניו, ההמון הוא "שירות החירום הרביעי" [אחרי המשטרה, האמבולנס ומכבי האש] – תפישה שהמשטרה אינה חולקת עמו בדרך כלל. לשיטתו של דרורי, זו טעות לתלות את האשמה לאסונות המוניים בהתנהגותו של ההמון. לעתים קרובות הבעיה היא דווקא ארגון לקוי – אנשים רבים מדי במקום אחד – או תכנון לקוי של אתר האסון.
דרורי מסביר שכל משבר, ואפילו משבר קטן כמו רכבת שנתקעת במנהרה, הופך אוסף של זרים ל"המון פסיכולוגי". לפתע אנו חשים שותפות גורל, והמיקוד שלנו עובר מהאישי לקבוצתי.
"אני חושב שכולם יסכימו שמי שהיה שם באמת הפסיק לראות את האנשים שסביבו כאוהדי כדורגל", אמר אחד הניצולים מאסון הילסבורו. "אני לא חושב שהסתכלנו אחד על השני כעל אוהדי ליברפול או אוהדי נוטינגהאם פורסט... הפכנו מאוהדים של קבוצת כדורגל לבני אדם".
התחושה הזאת, של אחווה ושל נפילת המחיצות, היא אחת מחוויות ההמון המְדֻוָּחוֹת ביותר. לעתים קרובות, חוויית ההמון הפסיכולוגי היא חוויה מרוממת-רוח המעניקה לנו סיפוק. כשראיינתי תושבי מצרים לאחר המהפכה ב-2011, רבים ממשתתפי המחאה אמרו שהימים שהם בילו בהפגנות בכיכר תחריר היו נפלאים. "המהפכה הייתה האירוע הגדול ביותר שאחווה בחיי", אמר לי עיתונאי המדע מוחמד יחיא. "זה היה גן עדן", אמר באסם פתחי, ממארגני הנוער, שהשתתף בתיאום את המחאות הראשונות. "אף אחד לא התעניין אם אתה נוצרי או מוסלמי, אם אתה עשיר או עני".
אורסולה לינדסי (Lindsey), עיתונאית המתגוררת בקהיר, זוכרת זאת כך: "ברגע שראית את כל האנשים האלה, פשוט הייתה תחושה שהעולם לצדך. זה הרגיש נכון. אנשים הרגישו נפלא. הם היו ב'היי' כשהבינו שהם חלק מקבוצה גדולה כל כך. זאת הייתה חוויה אינסופית, מרחיבת-דעת ומחזקת. ראית את הפחד מתפוגג, את ההתעלות הזאת, כי כל כך הרבה אנשים היו שם איתך. שמונה עשר הימים האלה חילצו את המיטב מהאנשים שהיו שם".
אמנם התפישה הזאת – שאדם מתנהג טוב מאי פעם בקרב ההמון – עומדת בסתירה לתפישה הרווחת מאז המהפכה הצרפתית, אבל הממצאים המדעיים מאששים אותה: החל מלכידותם של אוהדי כדורגל, עבור באלטרואיזם שמפגינים קורבנות אסון וכלה בסולידריות השוררת בין מהפכנים, הראיות מעידות במובהק על שפיותו של ההמון ועל תחושת האינטימיות השוררת בו.
מייקל בונד (Bond) הוא עיתונאי הכותב על פסיכולוגיה והתנהגות במגוון כתבי עת, בהם New Scientist, Nature ו-Prospect. ב-2014 ראה אור ספרו The Power of Others.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תגובות פייסבוק
5 תגובות על המון ביחד
אני אוהבת מאמרים שמתאגרים דעות קדומות. תמשיכו להביא לנו כאלו, אלכסונים!
צפנת, לא מדובר בדיעה קדומה אלא בתפיסה קדומה, ובהצבת סימן שאלה לגבי תקפותה.
עדיין לא קראתי את כל המאמר. אגיב שוב לאחר שאקרא את כולו. אין ספק שהנושא מעניין וחשוב. למעשה ההיסטוריה שלנו נקבעת על ידי המוני בני אדם. שפועלים או מופעלים? זאת השאלה.
ההתרשמות שלי מנסיון חיי היא שהאדם הוא רובוט. הוא לא פועל. הוא מופעל. בהרבה מקרים באמצעות אנשים בעלי ידע מעמיק בפסיכולוגיה חברתית (הפסיכולוגיה איננה מדע מדויק. אבל אצלי פסיכולוג חברתי הוא איש מדע). ידע שמנוצל כמעט תמיד לרעה.
אני יכול לתת כדוגמא את "המחאה" ברוטשילד. זו היתה "מחאה" יזומה (דב חנין וחבורתו) משווקת על ידי תקשורת שמטרתה היתה לעשות "נא..." לביבי. לאורך כל הדרך התקשורת לא דווחה על "המחאה" אלא שרתה אותה.
רוב האנשים שאני רואה הם לא יותר מרובוטים של תקינות חברתית.
אני נוטה לקבל את תפיסתו של לה בון בן המאה ה 19:
" להסביר את התנהגות ההמון כשיתוק של המוח: הקבוצה מהפנטת את הפרט, והוא משתעבד לדחפים בלתי מודעים. 'הוא הפסיק להיות עצמו והפך לבובה ממכונת שאינה מונחה עוד על-ידי רצונה שלה', "
אני זוכר מערכון נהדר של מיקי גבע "לזרום... לזרום...". בעיני המערכון הזה של מיקי גבע מסביר את ההתנהלות של כל ההיסטוריה האנושית. ובשפת התנ"ך: וילכו אחרי ההבל ויהבלו.
קשה לנו כבני אדם להודות שכל אחד מאיתנו הוא בסך הכל רובוט ולכן אנחנו מנסים לרמות את עצמנו. עם מאמר כזה, למשל.
אנשים לא יוצאים למחאת רחוב. אנשים מוצאים למחאת רחוב.
כל המחאות בהיסטוריה של מדינת ישראל היו של מפגינים על חוט. כולן יזומות ומופעלות.
רק שתי מחאות לא היו כאלה: הפנתרים השחורים. ועוזי משולם וחבריו.
מעניין מאוד. תודה
אם הכותב היה חי בישראל התובנות הללו לא היו נראות לו כל כך מהפכניות. וגם - ההמון היום מופעל ופועל בעיקר ברשתות החברתיות ושם יש פרמטרים אחרים. וגם - החוויות החיוביות מכיכר תחריר, ספרו זאת לעשרות הנשים שנאנסו או הותקפו מינית שם.
ננשי אהבה
אביביה רזא. אני יודעת ולא יכולה להאמין שאלך ואעלם ואתפוגג ואתמזג ולא מבינה...
X 10 דקות
ערפדי התוכן
חורחה ארנגושימוש יתר שוחק את המשמעות. הדבר קורה לדימויים חזותיים וגם למלים. לאור...
X 4 דקות
ככל שיתקבל מידע חדש
השפה המשפטית מזמנת לנו צורות ומבנים שאינם נפוצים באזורים אחרים של העברית העכשווית. אין הכוונה הפעם לנוסחאות ארמיות שהתקבעו בעברית המשפטית: הללו, על אף שבוודאי ניתן לתרגמן ואף למצוא להן צורה עברית עדכנית, ממשיכות להתקיים כסימנים לכך שטקסט הוא אכן משפטי. לעתים, ביטויים מיוחדים מצביעים על נוהגים מתחום המשפט ואפילו על קטגוריות מובחנות בחוק.
אך פה ושם, אפשר למצוא מבנים שלמים שמאפיינים את השפה המשפטית, והראויים לעיון מבחינת משמעותם ותפקידם, וגם להיבחן לעומת תופעות אחרות בשפה. כזה הוא המקרה של "ככל ש..." במשפטים מסוג "ככל שיתקבלו תלונות נוספות על החשוד, הפרקליטות תחליט האם להרחיב את החקירה בעניינו". וברור שאין מדובר כאן ב"ככל ש..." מסוג "ככל שהוא יתאמן כך הוא יצליח בתחרות".
במובן מסוים, לפנינו משפט תנאי, ואפשר להעמיד מולו מבנה רגיל: "אם יתקבלו תלונות נוספות על החשוד, הפרקליטות תחליט האם להרחיב את החקירה בעניינו". כדי לקבוע מה ההבדל המדויק בין שני המבנים, יהיה צורך לאסוף דוגמאות בהקשריהן ולבחון אותן בקפידה. יחד עם זאת, הרושם המצטבר מהשימוש הזה ב"ככל ש..." הוא שיש בו גם הבעה של תהליך, בין אם פוטנציאלי ובין אם כזה שמתקיים כבר עתה, עם אמירת הדברים. תנאי הבנוי על "אם" הוא בינארי מעיקרו, כלומר או שהוא מתקיים או שהוא בטל. דהיינו, או שיתקבלו תלונות נוספות, או שלא תתקבל שום תלונה נוספת, ובכך תם העניין. לעומת זאת, השימוש ב"ככל ש..." מסתכל קדימה על האפשרות שיתקבלו תלונות, לאורך ציר הזמן, עניין שיכול לקרות בכל עת, ושאין לדעת מראש באיזו תדירות או צפיפות הוא יקרה, אם אכן יקרה.
לאחרונה מצאתי את המשפט "ככל שהמשטרה תחליט שיש מקום לחקירה נוספת, המועדון [הכוונה למועדון כדורגל] יפעל בהתאם לממצאים ולהחלטות של מערכת אכיפת החוק". מה אומרים לנו בזאת? יש כאן יותר מתנאי בינארי שיכול להתקיים או לא להתקיים. יש פה גם התייחסות לציר הזמן ולתהליכיות האפשרית שתפעל על פי הנסיבות המשתנות. משפט "אם" היה חורץ את עץ ההחלטות לשני ענפים, וגם מחייב את מי שאומרים אותו לעשות כך או אחרת, אחת משתי אפשרויות. אך המבנה "ככל ש..." מותיר מידה של חופש, אולי אפילו דרגת חופש של ממש, ראשית לקבל את הידיעה על התממשות התנאי הרופף למחצה (האפשרות שהמשטרה תחליט שיש מקום לחקירה נוספת) ולאחר מכן להחליט על פי הנסיבות, לפעול בצורה שאין מתחייבים לה מראש, ושמעמידה מראש תנאים נוספים, עמומים, גמישים, ביחס לפעולות שאינן מפורטות בשלב הזה. וה"ככל ש..." יוצר חלק מן העמימות, מותיר אפשרות לדיון או לוויכוח שינוהלו בעתיד.
המשפט "ככל שייגרמו נזקים לדירה עקב שימוש סביר, לא יהיה הדבר עילה להפעלת הערבוּת" הוא דוגמה נוספת שנתקלתי בה בתקופה האחרונה, בחוזה שכירות שקראתי. שוב, מדובר בתנאי. אך גם כאן אפשר לראות את ציר הזמן, את התהליכיות הפוטנציאלית, וגם את העמימות המרמזת להצטברות שתעביר את מידת הנזק הכולל מעבר לרף המכונה "סביר".
עברית מכירה צורות כמו "במידה ש..." שמשמשת גם לתנאי פשוט, כמו "אם", וגם לתנאי שיש בו הבעה של תהליך והצטברות אפשרית. המילה "מידה" מרמזת לכך באורח מפורש, גם אם צירוף התנאי "במידה ש" כבר היה ליחידה בפני עצמה, בלי שדוברים יחושו בהכרח את חלקיה. גם בלשונות אחרות, השפה המשפטית משתמשת בצורות מורכבות. האנגלית המשפטית מפעילה צורות כמו insofar as, inasmuch as ואחרות, ויתכן שהן המקור ל"ככל ש..." בעברית המשפטית.
ברור שצורות כמו "ככל ש..." אינן נותרות כלואות בשפה המשפטית בלבד. בחברה שעברה משפטיזציה מהירה ועמוקה, כמו החברה הישראלית, אין זה מפתיע למצוא את הצורות הללו גם מחוץ לטקסטים שעניינם חוק ומשפט או בכאלה המשמשים בהקשרים משפטיים. ויש גם צד חברתי בשימוש בצורות הללו: הן מעניקות לנאמר נופך פורמלי, יוצרות רושם של רצינות כמו-משפטית וגם מקרינות מידה של חשיבות על דמותם של מי שמשתמשים בהן, לפחות בעיני עצמם. כפי שהעולם הצבאי משפיע על העברית שלנו, כך גם העולם המשפטי, שכולם חסים בצלו, מרצון או מכורח, ושזוכה למעמד כה מכריע ומרכזי ביומיום, בתקשורת ובציבור בכלל, מותיר סימנים בשפה החיה.
התהליך גם מאפשר לסדוק את החשיבות העצמית של דוברים המתבצרים במבנים כאלו, למשל על ידי תרגום התנאי המתחיל ב"ככל ש.." לתנאי פשוט של "אם..." – כמבחן לכנות של הדובר, וכאמצעי לפזר את העמימות ולגלות אם היא הייתה מכוונת.