המטפל הצלול מכולם

הדברים כפי שהם, המלים כפשוטן, ההקשר הקובע את המשמעות: ויטגנשטיין ידע מה אנחנו צריכים
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

לודוויג ויטגנשטיין הוא אחת הדמויות המורכבות והמרתקות שזרחו בעולם הפילוסופי של המאה העשרים, והגותו נחשבת לאחת המוקשות והמורכבות ביותר. הסיבות לכך נעוצות באישיותו, ובגאונותו, וגם בדרך התמודדותו הייחודית עם שאלות, שמצאה את ביטוייה בסגנון פילוסופי ייחודי, הדורש מן הקורא שימוש בכל משאביו הרוחניים והפילוסופיים.

ויטגנשטיין, כפי שמציין ריי מונק מחבר הביוגרפיה שלו ״חובת הגאון״, נולד בעשרים ושישה באפריל 1889 בווינה, למשפחת מומרים, יהודית לשעבר, שעסקי הפלדה שלה הפכו אותה לאחת המשפחות העשירות באירופה. אביו קארל, שנחשב לדמות חשובה ביותר בכלכלת האימפריה האוסטרו-הונגרית, דגל במוסר עבודה פרוטסטנטי קשוח, חינך את ילדיו בביתו באופן נוקשה וקפדני, ונטה להתפרצויות זעם על סף הטירוף. רק התאבדותם של שניים מבניו (בין היתר על רקע נטיותיהם ההומוסקסואליות), הניעה את קארל לשלוח את ״לוקי הקטן״ (כינויו של לודוויג שהיה הצעיר שבילדיו) לבית ספר מקצועי בלינץ שבו למד גם אדולף היטלר (קיימת אפילו תמונה משותפת של השניים, בחברת ארבעה תלמידים נוספים). הפילוסוף ברטרנד ראסל, שהיה מורו ומעריצו של ויטגנשטיין, מספר כי ההתאבדות מעולם לא הייתה רחוקה ממחשבותיו של לוודוויג הצעיר, וכי הלה איים להתאבד מספר פעמים במהלך פגישותיהם.

ויטגנשטיין היה הראשון להשתמש בעיגול עם שתי נקודות ושני קווים כדוגמה לאתחול המושגי שלנו למושגי הפרצוף והביטוי האנושיים

לצד עבודתו הפילוסופית, הכוללת שני ספרים פילוסופיים ששינו את פני הפילוסופיה של המאה ה-20: ״טרקטט לוגי פילוסופי״ ו״חקירות פילוסופיות״, הספיק ויטגנשטיין לשרטט כבר בשנת 1918 אבטיפוס למדחף כלי טייס חדשני – המסוק, לתכנן ולפקח בשנת 1926 על בנייתו של אחד מהבתים המודרניסטיים הראשונים, ולחבר מילון לדיאלקטים של הכפרים האוסטריים, ששימש במערכת הלימוד האוסטרית עד שנת 1978. כמו כן במהלך מלחמת העולם השנייה הוא פיתח מכשור רפואי למדידת דופק בפצועי טראומה. ויטגנשטיין ידוע גם כממציא האימוג'י, בהיותו הראשון להשתמש בעיגול עם שתי נקודות ושני קווים כדוגמה לאתחול המושגי שלנו למושגי הפרצוף והביטוי האנושיים, לאופן שבו אנחנו מסוגלים לזהות פנים אפילו בייצוג מינימלי ביותר, ולזהות ולהגיב ישירות למושגי רגש מורכבים ככעס או שמחה, בהתאם לשינויים זעירים בו, כמו עיקום ומשיכת קו הפה או הגבהת העיניים. בעולם הפילוסופי, ידוע ויטגנשטיין כאב רוחני לשלוש אסכולות פילוסופיות שונות, אשר מכולן התנער בעצמו.

לודוויג ויטגנשטיין

לודוויג ויטגנשטיין (1930), תצלום: Moritz Nähr - Austrian National Library, ויקיפדיה

ויטגנשטיין נודע כאדם קשה שסבל כל חייו מתחושות אשם, חרדה ואפילו שנאה עצמית, גם בשל מוצאו היהודי. דייקנותו, קפדנותו וסגנונו הפשוט והישיר החותר לבהירות ולדבקות בפרטי החיים המעשיים, תרמו לגיבוש אישיות שרבים התקשו לשאתה. אייריס מרדוק, שנפגשה עמו פעם אחת בלבד, תיארה אותו כאדם שאינו מתעניין בגינונים חברתיים ומוסכמות דיבור והתנהגות מקובלות. בחייו הוא נטל על עצמו סיגופים רבים. הוא  נהג להתבודד בסקיולדן שבנורווגיה, בבקתה שבנה בעצמו ולא היו בה מים זורמים או חשמל. הוא גם בילה שש שנים כמורה בכפרים באלפים האוסטריים בתנאים דומים, ואף ניסה להתקבל לעבודה כגנן במנזר. כמו אביו, נטה ויטגנשטיין להתפרצויות זעם, ואף נאלץ לעזוב את משרתו כמורה באלפים האוסטריים לאחר שילד שהיכה התעלף. פון ריכט כותב עליו כי חי את כל חייו על סף הטירוף.

לומר רק את מה שניתן לומר בבהירות ובאופן מדויק, ולהימנע ככל האפשר מכל סוג של שיח שיטתי ותיאורטי, הכולא את הקורא במערכת הנחות ותמונות פרשניות של הכותב והתרבות הפילוסופית הכללית

מחויבותו האישית הקיצונית של ויטגנשטיין לטוהר, והאתיקה הקשוחה והבלתי מתפשרת שלו בחייו, אשר מיררו לא פעם את חיי חבריו ותלמידיו, תורגמו לסגנון כתיבה פילוסופי ייחודי ומאתגר במיוחד. כזה המחויב לעיקרון יחיד: לומר רק את מה שניתן לומר בבהירות ובאופן מדויק, ולהימנע ככל האפשר מכל סוג של שיח שיטתי ותיאורטי, הכולא את הקורא במערכת הנחות ותמונות פרשניות של הכותב והתרבות הפילוסופית הכללית. בלשונו של ויטגנשטיין עצמו: ״על מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק״.

אופיין של הראיה והתרפיה הוויטגנשטייניות

המחויבות לומר רק מה שניתן לומר בבהירות מרבית, מתבטאת בהגותו המאוחרת בסגנון הייחודי של הדיון, המתנהל כדיאלוג בין ויטגנשטיין ובין משוחח דמיוני, הנוטה ליפול לכל המהמורות הפילוסופיות האפשריות – מאמץ את כל התמונות המטעות שדרך הראיה הפילוסופית המטעה מגלמת, ומתעקש להראות כל טענה שהכותב מציע כנובעת מתיאור של הניסיון היומיומי הרגיל שלנו, שאיתו אי אפשר, לכאורה, להתווכח. ספרו של אליעזר מלכיאל ״מהסתר לגילוי״, שראה אור לאחרונה, מוקדש להובלת הקורא דרך הדיאלוג הזה, תוך הבהרת כוונותיו של הכותב וללא נפילה לדרכי ביטוי המגלמות מטפיזיקה מטעה, ומציע בכך הזדמנות ייחודית לעקוב אחר מטרותיו של ״חקירות פילוסופיות״ ספרו המאוחר של ויטגנשטיין שלא פורסם בחייו.

כך למשל, אנו נוטים לחשוב שתחושה ורגש כמו כאב, או פחד, הם אובייקט שיש לנו בתוך הנפש או המוח, כי אנו מתמכרים לאנלוגיה מטעה הנובעת מדמיון שטחי בין המשפטים ״יש לי כאב בחזה״ ו-״יש לי שקל בכיסי״, ולפיכך מניחים כי אם נתאר את פנימיותנו או מצב המוח שלנו נכונה, נוכל להבין את משמעותם של ביטויינו. אלא שהתבוננות זהירה מלמדת שמדובר בדמיון שטחי בלבד בין הדקדוק של שני המשפטים. בעוד אני יכול לשלוף את השקל בתגובה לדרישה ״תראה לי אותו״, אין לי שום יכולת לעשות את אותו הדבר עם הכאב או הפחד. גילינו כאן שתמונה תיאורטית אובייקטיבית אחזה ברוחנו, כך שבבואנו לחשוב על אופיים של מצבים והרגשות נפשיים, דימינו כי אנו עומדים מולם כאילו היו אובייקטים נבדלים ומוגדרים היטב בעולם פנימי. הנחנו כי היחס האובייקטיבי הוא היחס הראשוני שלנו לכל דבר ודבר בחיינו ועולמנו.

שעון כיס

"יש לי שעון" זה לא כמו "יש לי זמן", ובכיס יכול להיות לי שעון, לא זמן. תצלום: מישאל זאהד.

מסורות המחשבה הקאנטיאנית, הפוסט קאנטיאנית, הרומנטית וההגליאנית כבר עסקו בהרחבה בנטייה זו להתייחס לסובייקט או לעולם בתור אובייקטים, על פי המודל של תודעה העומדת לחלוטין מחוץ העולם ומתבוננת בו מבחוץ. זוהי נקודת מבט שאותה כינה הפילוסוף תומס נייגל ״מבט משום מקום״, ואילו ג'ון מקדוול הציע לכנותה "מבט מהצד", כלומר מתוך ניסיון לחרוג מנקודת הראייה האנושית ולהביט עליה בכללותה מן החוץ פנימה. אלא שהדיונים הסבוכים של ההגות האידיאליסטית בעצמם מייצרים מערכות מושגים, שיטות ודרכי הסתכלות מטאפיזיות מורכבות, שהבנתן תובענית ולעיתים אף דורשת מהקורא קפיצות אמונה רבות. לא עוד אלא שלעיתים קרובות, בנסחם את שיטותיהם המורכבות, נקלעים רבים לאותן מהמורות שמהן הם מבקשים להימנע.

המתודה של ויטגנשטיין מכוונת להבהרת משמעויותיהן של מילותינו ומובנם של משפטינו השונים, באופנים שיאפשרו לכל קורא להשתחרר מהדחף להתפלסף ולייצר מחשבות ותזות תיאורטיות מורכבות, תוך מיקוד תשומת הלב בנהגי חיינו המעשיים באופן שיסלק את הצורך בהבהרה פילוסופית נוספת

ויטגנשטיין אינו מעוניין בכל זה. המתודה שלו מכוונת להבהרת משמעויותיהן של מילותינו ומובנם של משפטינו השונים, באופנים שיאפשרו לכל קורא להשתחרר מהדחף להתפלסף ולייצר מחשבות ותזות תיאורטיות מורכבות, תוך מיקוד תשומת הלב בנהגי חיינו המעשיים באופן שיסלק את הצורך בהבהרה פילוסופית נוספת. הוא בעיקר איננו מעוניין לומר דבר מעבר לזה, דבר שעלול לגרור את הקורא לתחום המטפיזיקה התיאורטית והספקולטיבית. פילוסופיה ראויה רק תראה לדוברים היכן הם משתמשים במשפטים חסרי מובן, ותפנה את מבטם אל הכיוון הנכון שממנו יש להשקיף על הדברים, בעזרת הצגת הריבוי המגוון של נסיבות הביטוי בהקשרים מעשיים והתנהגותיים שונים, במבט משקיף ממעל. כזה הנצמד לנסיבות הביטוי הקונקרטיות של שימושינו במילים.

במובן זה, ויטגנשטיין רואה בפילוסוף מטפל או רופא, ובמתודה הפילוסופית הראויה תרפיה (נכון יותר, אוסף תרפיות) של הראייה. ההנחה המובלעת כאן היא, שמצבה של הנפש האינדיבידואלית תלוי באיכות מודעותה החזותית, כלומר בדרך הראייה שלה את חייה ועולמה.  על הפילוסוף לטפל בבעיה כמו שהרופא מטפל במחלה, כך שבתום הטיפול נעלמת המחלה והנפש שבה לאיזון הרגיל והיומיומי שלה. לטעמו, על הפילוסופיה רק לחשוף תמונות מטעות באמצעות הפניית מבטו של הקורא לכיוון הנכון, והצבעה על המובן מאליו, כלומר, טענות שהכול יסכימו עליהן והעולות ישירות מתוך נסיבות שימוש קונקרטיות יומיומיות בביטויים. בכך הפילוסופיה מציגה עצמה כמפעל שלילי, שתכליתו להרוס את מגדלי הקלפים התיאורטיים הפנטסטיים שאנו בונים במטרה להסביר את תופעות חיינו השונות, ללא יצירת מגדלים חדשים.

כדור, כדורגל

זה כדור. בנסיבות אחרות "כדור" יכול להיות משהו אחר. גם "כדורגל" יכול להיות משהו אחר. די פשוט, לא? תצלום: וסלי טינג'י

התפישה הרזה והביקורתית הזאת של המתודה הפילוסופית היא הסיבה המרכזית לכך שכתיבתו של ויטגנשטיין קשה כל כך להבנה וקריאה, על אף שהיא מלאה בתיאורי חוויות והתרחשויות המוכרים לכל. כדי להבין את ויטגנשטיין יש לעבור טרנספורמציה שתבלום את הפיתוי לחריגה פנטסטית משימושי מילים יומיומיים מוכרים, אל תמונות מטפיזיות או מדעניות קבועות המחפיצות את מושגי המשמעות והמובן. טרנספורמציה שתוביל להתבוננות זהירה בקיומנו הממשי השגור והממוצב, הממוקם תמיד בתוך העולם. לשם כך מאמץ ויטגנשטיין סגנון עשיר בתיאורים יומיומיים, ניסויי מחשבה, ודיאלוגים דמיוניים. מהפיכה זו שוויטגנשטיין מבקש לחולל בפילוסופיה חותרת אפוא לשנות את דרך הסתכלותם של הקוראים ולהחזרת״...המילים משימושן המטאפיזי אל שימושן היומיומי״.'

מלכיאל מציע בספרו לפרק מהפיכה פילוסופית זו למה שהוא מכנה ״שלוש התמרות״:

'...שאפשר לראותן כענפיה מן [א:] המופשט אל הקונקרטי: העתקת המבט בפענוח ביטויים לשוניים מתחום משמעויות "טהור", יציב ואל-זמני, לשימוש בהם בעיצומם של החיים, שהם דינמיים, מתפתחים והיסטוריים. [ב] ממעוף הציפור לעובי הקורה: מאבק באשליה המטאפיזית, בניסיון להיעמד בנקודת ראות שאינה משום מקום...ולתאר מתוכה את מצבנו האנושי הממוקם. [ג] המיקום של הצדקה וביקורת (ובכלל של רציונליות) בתוך מעבה החיים האנושיים.'

מאחורי שלוש ההתמרות עומדת הדרישה להפסקת החיפוש אחר צידוקים והסברי משמעות בתיאורים מטפיזיים או ניטרליים מדעניים של עולם נקי מהתערבות המודעות האנושית, תוך מיקוד המבט במשאים ומתנים יומיומיים שלנו עם אחרים, ובדברים שאנו עושים במילים בהקשרים מעשיים של חיי היומיום. ויטגנשטיין מבקש רק להציע אוסף תזכורות ומבטים על שימושינו הרגילים במילים, בלי לנסח השקפת עולם. בדרך זו הוא מבקש לנגח את האשליות והתמונות הפילוסופיות המבקשות להציג את חיינו הלשוניים משום מקום.

מלכיאל מבהיר כי הוא מחויב לעקוב אחר ולהנכיח ללא הרף את ״...דיאלקטיקת המחשבה שמוצגת בטקסט, מחשבות שבעליהן מעיד עליהן שהן ׳מדלגות בחילוף מהיר מתחום אחד למשנהו׳, שלא עלה בידו ׳לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית׳, שהחקירה שהן עסוקות בה ׳מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה-מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים׳״.

המתודה הוויטגנשטיינית היא תרפיה טהורה, השואפת להישאר ברמת שפת היומיום, ורואה בעיות פילוסופיות כמתהוות מתוך סטייה ממנה בשל אחיזתן של תמונות מטאפיזיות מטעות

במובן זה, מוצעת לנו כאן פרשנות השייכת לאסכולה המכונה ״החדשה״ או ״ההחלטית״ בפירוש ויטגנשטיין, אשר במרכזה עומדים הוגים כסטנלי קאוול, קורה דאימונד, ג'ון מקדוול וג'יימס קוננט. בניגוד לפרשנות המסורתית, שלפיה חותרת הפילוסופיה של ויטגנשטיין תחת דרכי החשיבה והדיבור היומיומיות, ולכן היא זקוקה לנקודת השקפה שמחוץ לחשיבה ולדיבור היומיומיים כדי לערער עליהם  – כלומר היא זקוקה לתיאוריה מטאפיזית כללית של שפה ומשמעות שמתוכה יש לבקר את הראשונים – גורסת אסכולת הפרשנות החדשה כי המתודה הוויטגנשטיינית היא תרפיה טהורה, השואפת להישאר ברמת שפת היומיום, ורואה בעיות פילוסופיות כמתהוות מתוך סטייה ממנה בשל אחיזתן של תמונות מטאפיזיות מטעות. כלומר, זוהי תרפיה בעלת גוון אתי מובהק, המהווה משימה אישית בלתי נגמרת ואינה נדרשת לכול תיאוריה מטאפיזית, בטפלה במחלות ובאשליות שמקורם בדחף לחרוג מאופקי החשיבה היומיומיים.

אלפים, אוסטריה

צלילות וקושי, וגם קרבה לעננים: האלפים האוסטריים. תצלום: מרכוס לופוונברג.

שכן הדחף הזה הוא למעשה דחף לברוח מהממשי, להימנע מהתמודדות ותגובה ראויות אליו באמצעות בריחה לאשליות מטאפיזיות, בדרך כלל כאלה המעניקות הרגשה מזויפת של שליטה וסופיות – להימנע מהמקריות והשינוי המאפיינים את קיומנו ועולמנו, ולכן גם את שימושינו השונים בביטויים לשוניים. כיוון שכמו שטען סטנלי קאוול, ראיית ממד הצידוקים שלנו כמקרי, כלומר כמתעצב בנסיבות שרירותיות ונעדר את ההכרחיות והכלליות של הלוגי והמתמטי, מציגה "חזון...שהוא מבעית".

כאן, בדומה לשיטתו המוקדמת של שלינג, פילוסופיה כרוכה בעיקר בשינוי והסטה של דרכינו לדמות ולראות את העולם, תיאור מחדש של אופן ה״היות-בעולם״ שלנו, באופנים המובילים להתמוססותן של הבעיות הפילוסופיות. הבעיות אינן נפתרות אלא מפסיקות להוות בעיות, מתבררות כבעיות לכאורה בלבד, שמקורן רק בעיוותים בראייה ובדרך ההבנה שלנו את עצמנו ואת העולם. התבוננות בדברים מנקודות מבט ובאופנים שונים במטרה להשתחרר מרודנותה של תמונה ולראות כהלכה, הופכת כאן למשימה פילוסופית מרכזית.

הבעיות הפילוסופיות נולדות מתוך דאגות וחרדות יסודיות שלנו, בדיוק בשל האופי המקרי הזה של הקיום האנושי, ומובילות לבריחה, המתבטאת במשפטים חסרי מובן המנסחים טענות הכרחיות וכלליות על חיינו, על העצמי והעולם

הבעיות הפילוסופיות נולדות מתוך דאגות וחרדות יסודיות שלנו, בדיוק בשל האופי המקרי הזה של הקיום האנושי, ומובילות לבריחה, המתבטאת במשפטים חסרי מובן המנסחים טענות הכרחיות וכלליות על חיינו, על העצמי והעולם. משפטים אלה מבטאים את אחיזתן של תמונות מטעות שנועדו לסלק את הפתיחות והמקריות המאפיינות חיים אנושיים, לטובת אשליית ההבנה הסופית והשליטה. במובן זה הם משמשים ניסיונות בריחה מהממשי וממה שמשתמע ממנו, בריחה המגלמת נפילה אתית של הדובר.

בסעיפיו הראשונים של ״חקירות פילוסופיות״ (1-315) מבקש ויטגנשטיין לחולל מהפכה בתפישת השפה שלו עצמו, המוצגת בספרו המוקדם ״מאמר לוגי פילוסופי״, והמגלה חוב מסוים לרעיון של תיאוריה כללית של משמעות. כאן עומד במרכז הרעיון של תנועה ממשמעות לשימוש, מהדרכים השונות שבהן אנו נדחפים לדמיין ששימושי המילים שלנו נשענים על ממד אל–זמני ובלתי משתנה של משמעויות, אל התבוננות פרטנית באופנים שבהם קובעים השימושים שלנו בהקשרים קונקרטיים את משמעותן של המילים.

כך למשל שונה משמעות המילה ״לוח״ במשפט ״חרטתי זאת על לוח ליבי״ בעת קריאת פואמה במהלך שיעור ספרות, ממשמעותה כאשר היא נזרקת אל עבר פועל באתר בניה. במקרה הראשון היא משמשת לציון נטייתן של משמעויות להיטבע בזיכרוננו בשימושים פואטיים המעוררים את הרגש, ואילו בשני משמעה ״הבא את הלוח הזה הנה״. באופן דומה משמשת המילה ״סוף״ במשמעות שונה לחלוטין במשפט ״סוף הדרך״ כשהוא נאמר בהוספיס ליד מיטתו של חולה סופני, מאשר במשפט ״סוף הדרך״ כאשר הוא נאמר לנוכח נוף מרהיב או באמצע מסיבת ריקודים סוערת. ביכולתו של הקורא בשפה העברית לחשוב גם על משמעויותיו ההפוכות של הביטוי ״חבל על הזמן״ כדוגמה מאירת עיניים לתלות של משמעות המילה בהקשר המשפטי, ותלותו של מובן המשפט בהקשר מעשי רחב יותר.

ברור כי על אף הדמיון המשפחתי בין שימושי המילה השונים, אין בנמצא ממד הקובע משמעות באופן אל–זמני והכרחי, ומושג איננו קטגוריה כללית סגורה ומגדרת היטב. ההנחה כי יש ממד של משמעויות ומובנים – מחשבתי פנימי או חיצוני – הקובע את שימושיהן של המילים, נחשפת כאן כהטעיה, שאת סיבות ההתמכרות אליה יש לחפש בממד האתי של חיינו ולא בזה ההכרתי.

טלפון

טלפון. לא טלפון שבור, לא? גם לא טלפון חכם. תצלום: פאבל צ'רווינסקי

כך חושפת הגותו של ויטגנשטיין את המיצוב האנושי או תנאי ה״היות בעולם״ האנושי, היות תמיד בתנועה ופעולה בתוך ועם הדברים, לעולם לא בעמדה של משקיף מהצד. היא חושפת כיצד מנחה פתיחותנו ומעורבותנו בעולם את משחק הלשון הכרוך בחשיפת אמת, בניגוד לרעיון שלפיו משמעות נקבעת על ידי ממד שאינו לשוני (בין אם מדובר בממד עובדתי מדעי או באידיאות אפלטוניות מופשטות). באופן זה מוצג משהו מהותי על חיינו ללא צורך במטפיזיקה תיאורטית המנוסחת במשפטי הכרח ונמנעות. הדובר והמציאות העולמית נחשפים כארוגים לתוך שימושינו במילים, שכן משחקי השפה נמצאים ברובד היסודי ביותר של פעילות והיות אנושיים. בדרך זו מתורגל הקורא בשיבה לאופק שממנו מתגלה העולם עצמו בחוץ, לא כהסתכלות מתוך בועה פנימית על עולם חיצוני, אלא מבפנים החוצה כדבר פתוח. כך הוא חושף, בדומה לניתוחו של הגל ב״הפנומנולוגיה של הרוח״, את המודעות העצמית ככרוכה בממד הצידוקים, שבעצמו תלוי במשא ומתן עם מודעות אחרת, כלומר הוא נבנה מתוך העמידה ההדדית המשותפת של דוברי השפה במסגרת צורת חיים חברתית. דוברים הפתוחים לעולם וזה לזה ומאתגרים זה את זה.

מחשבות, אמונות, ציפיות, תקוות הדוברים וכן הלאה, נגלות ונראות בהתנהגותם ודבריהם. אנו שומעים ורואים מה דמיינו, למה התכוונו ומה הרגישו. כך שהחצנה אינה רידוד של תופעות פסיכולוגיות פנימיות, אלא שהביטוי החיצוני (דיבור ומחווה) מגלם את עומקן וסודן

בסעיפים 316-693 של ״חקירות פילוסופיות״ מפעיל ויטגנשטיין את המתודה שלו בהקשר של מושגים נפשיים. הדיון במושאי הפסיכולוגיה ממוקד במשיכת תשומת לב הקוראים לעובדה שמחשבות, אמונות, ציפיות, תקוות הדוברים וכן הלאה, נגלות ונראות בהתנהגותם ודבריהם. אנו שומעים ורואים מה דמיינו, למה התכוונו ומה הרגישו. כך שהחצנה אינה רידוד של תופעות פסיכולוגיות פנימיות, אלא שהביטוי החיצוני (דיבור ומחווה) מגלם את עומקן וסודן. אין פירושו כמובן שאין ביכולתנו להסתיר ולהעמיד פנים, אלא שמקרים אלו הם משחקי שפה ייחודיים על רקע של הבנה והסכמה הדדיות רחבות, במסגרת צורת חיים משותפת שאליה אנו מאותחלים מילדות. ויטגנשטיין מראה כיצד משוקעות תופעות פסיכולוגיות בגילויי החיים בתוך סביבתן באופן מהותי. כיצד ההבעה המילולית היא ראשונית ואינה טפילית על מצב פנימי, כפי שמציע המודל המחפיץ של הנפש כמֵכל. השפה כשלעצמה היא מכשיר להבנת נפש האחר וראייתה בתופעות חייו הגלויות ישירות, והיא מקור אנושיותנו כיצורים פועלים, מרגישים ומתנסים באופנים המעשירים את הווייתנו, ולא רק צופים ורואים.

התרפיה בפעולה

הבה ננסה ללמוד כיצד עובדת המתודה הוויטגנשטיינית, באמצעות חשיפה והצגה בהירה ככל האפשר של האופנים שבהם ויטגנשטיין מאמן את הקוראים בהתבוננות וחשיבה על מושג החשיבה בסעיפים 335-339 ב״חקירות פילוסופיות״ (כאן בתרגום עדנה אולמן-מרגלית):

״מה קורה כאשר אנו מתאמצים – למשל בעת כתיבת מכתב – למצוא את הביטוי הנכון למחשבותינו?... המחשבות כבר נמצאות כאן (מן הסתם הן היו כאן עוד קודם לכן) ואנו רק תרים אחר הביטוי להן.״

ויטגנשטיין פותח בתופעה מוכרת לכל של חיפוש אחר ביטוי מתאים בזמן כתיבת מכתב. כאן אנו נמשכים להניח שהמחשבות כבר היו ברוחנו, במוחנו או בנפשנו, והחיפוש הוא אחר ביטוי מילולי שיבטא את מובנן. לפי תמונה מטעה נפוצה זו, החשיבה היא תהליך פנימי שאינו מילולי (תהא זו מניפולציה של ייצוגים פנימיים או פעולה מוחית חשמלית), המעניק למילים את חיותן ומשמעותן. כך הוא מושך את הקורא אל התמונה המפתה שלפיה המחשבות כבר נמצאות מראש מוגדרות היטב וכל שיש לעשות הוא לנסחן במילים.

אי אפשר להפריד את החשיבה כדיבור פנימי מההתרחשות החיצונית, והקריטריון הבוחן אם הייתה כאן מחשבה בהירה או לא, גם הוא יהיה חיצוני בהתאם לבהירות מה שמנוסח בכתב

אולם עיון בדוגמת המכתב מאפשר לראות כי אנו חושבים באמצעות ארגון הדיבור הפנימי ואז ניגשים לנייר ומארגנים מחדש את המחשבות המילוליות השונות, בוחנים אותן ומנסחים שנית וכיוצא באלה. כלומר, אי אפשר להפריד את החשיבה כדיבור פנימי מההתרחשות החיצונית, והקריטריון הבוחן אם הייתה כאן מחשבה בהירה או לא, גם הוא יהיה חיצוני בהתאם לבהירות מה שמנוסח במכתב. עתה יפנה ויטגנשטיין לשורה של דוגמאות נוספות של חיפוש אחר ביטוי, כדי להבהיר שהתבוננות מדויקת במקרים הנראים כמובילים במובהק לתמונה המטעה של חשיבה כהתרחשות פנימית עלומה ובלתי מילולית, שאיכשהו קודמת לביטוי ומעניקה למילים את משמעותן, דווקא מרחיקה אותנו ממנה.

מחברת, עיפרון, עט, כתיבה

זה הרגע. מה קורה בו? תצלום: מייק טיניון

התמונה שלפיה חשבנו דבר מה ואנחנו מחפשים מילים לבטאו אומר ויטגנשטיין,״...הולמת מקרים שונים. מי פחות ומי יותר. אבל מה רבות האפשרויות כאן! אני מתמסר לאיזשהו מצב רוח, והביטוי בא. או: עולה על דעתי תמונה שאני משתדל לתאר. או: עולה בדעתי ביטוי אנגלי ואני רוצה להיזכר בביטוי הגרמני התואם. או: אני עושה מחווה, ושואל את עצמי: ׳מהן המילים התואמות למחווה זו?׳ וכו׳״

כאשר אני נותן את עצמי למצב רוח כדי להיזכר בביטוי המתאים לו, איני מתבונן פנימה וקורא מתוך מערך קיים של ייצוגים או מובנים, אלא מנווט את עצמי למצב של פתיחות והיזכרות בתחושה, חוויה או הרגשה, תוך מיקוד תשומת הלב בה, עד שעולות בי המילים שמאפשרות לנסח מחשבה

בכל המקרים הללו מגלות העלאה בדמיון והיזכרות באופנים הממשיים שבהם אנו מבקשים לבטא את מחשבותינו, כי קורים כאן דברים רבים ושונים, ואף לא אחד מהם כרוך בתהליך פנימי שלם שרק מתורגם מתמונות או מחשבות מופשטות לכדי ביטויים מילוליים. כאשר אני נותן את עצמי למצב רוח כדי להיזכר בביטוי המתאים לו, איני מתבונן פנימה וקורא מתוך מערך קיים של ייצוגים או מובנים, אלא מנווט את עצמי למצב של פתיחות והיזכרות בתחושה, חוויה או הרגשה, תוך מיקוד תשומת הלב בה, עד שעולות בי המילים שמאפשרות לנסח מחשבה. המחשבה לא הייתה קיימת קודם לכן, היא במהותה קשורה בפעילות והתנהגות מסוימת – ניסוחה במילים מתרחש במהלך תרגיל ההיזכרות ומיקוד תשומת הלב, ולא ניתן להבחינה מהביטויים המשמשים לניסוחה.

דבר שונה קורה בחיפוש אחר ביטוי מתאים בשפה אחרת. אז אני מעלה אפשרויות בדיבור פנימי וחוזר עליהן בקול רם או משבץ אותן במשפט כתוב, ומתוך כך נוכח אם הביטוי מתאים ומבטא בבהירות ובמדויק את מה שביטא חברו בשפה האחרת. גם כאן ההתנהגות אינה חיצונית למחשבה והמחשבה אינה קודמת וערוכה לפני הופעת המילים, כאשר הקריטריון לכך שהייתה כאן מחשבה כרוך בחזרה על המשפט או ניסוחו על דף וקריאה שלו, החושפים את מידת בהירותו וזהות המובן שלו לביטוי בשפה האחרת.

דוגמת המחווה היא אולי הברורה ביותר: תנועות הגוף והעוויות הפנים משחקות תפקיד מרכזי בכינון מובן הביטוי, על אף שהביטוי נחשב לביטוי עצמי אישי, כלומר של דרך הסתכלות או מחשבה. מתוך משחק גופני מסוים, ביכולתנו להשתתף באופן מדמה בחייו הפנימיים של המביע מחווה כזאת, וכך מסוגלים אנו להבהיר ולנסח לעצמנו את משמעותה.

עתה שב וממקד ויטגנשטיין את תשומת הלב של הקורא בשאלה "ההיו לך המחשבות עוד בטרם היה לך הביטוי?"... "מה כונן את המחשבה כפי שהתקיימה לפני הביטוי?" שכן לפי התמונה המטעה, הרי שהמחשבה ערוכה ובלתי מילולית והמילים רק מתארות את משמעותה הלא גשמית. והנה, בכל המקרים הללו  התרחשו דברים שונים וכולם היו כרוכים בפעולה ועשייה, ולא אפשרו להבחין בין הניסוח המילולי לחשיבה, כך שהתמונה של חשיבה כאירוע פנימי עלום ובלתי מילולי שהדיבור הוא רק ביטוי חיצוני שלו אינה מבהירה דבר על אופייה של החשיבה.

סמיילי, בלונים

סמיילי: מחווה ברורה, המצאה של ויטגנשטיין. תצלום: טים מוסהולדר.

עתה שב ויטגנשטיין ומנכיח את התמונה המפתה, כשהוא שואל:

״ואולם כלום לא התכוונתי למבנה הכולל של המשפט (למשל) כבר מתחילתו? מכאן שהוא בכל זאת כבר היה ברוחי עוד בטרם הובע! אם הוא היה ברוחי, אזי באופן כללי לא היה סדר מילותיו שונה. אבל אנו יוצרים כאן לעצמנו תמונה מטעה של 'להתכוון'; כלומר של השימוש במילה הזאת. הכוונה משוכנת במצב, במנהגים ובמוסדות האנושיים. אילולא הייתה טכניקת משחק השחמט בנמצא, לא הייתי יכול להתכוון לשחק שחמט. במקרה שאני מתכוון לצורת המשפט מלכתחילה, זה מתאפשר מתוקף שאני זאת שאני יודע לדבר גרמנית".

מחשבותינו ועצמיותנו תלויות במשמעויותיהן האפשריות, בנוהגיה ומושגיה של צורת חיינו המשותפת, שרק במסגרתם יש למילים המבטאות אותם משמעות

מכאן ברור כי גם במקרים שבהם חשבתי לעצמי דבר מה מדויק לפני ביטויו, אין זאת שהמובן של המחשבה לא היה תלוי במילים שבהן השתמשתי כדי לבטאה. ומה שלמעשה קובע את מובנן של המילים שלנו הן טכניקות משותפות של שימוש בהקשרים מעשיים במסגרת נוהגים, מצבים ומוסדות אנושיים. בדומה להגל קובע כאן ויטגנשטיין כי מחשבותינו ועצמיותנו תלויות במשמעויותיהן האפשריות, בנוהגיה ומושגיה של צורת חיינו המשותפת, שרק במסגרתם יש למילים המבטאות אותם משמעות. שכן כדי שנוכל להתכוון לעשות משהו, חייב להיות מובן שאליו אנו מתכוונים אחרת לא ברור מהי משמעות המשפט ״להתכוון ל..״, ומובן זה מיוסד על אינטראקציה משותפת ומעשית. משחק שפה שאנו חולקים עם אחרים.

ויטגנשטיין קובע אפוא כי״...לפיכך מי שרוצה לומר משהו, צריך שתהיה ברשותו כבר שליטה בשפה כלשהי...״, ומיד מבהיר כי אין העובדה הזאת מובילה להכחשת העובדה  כי ״...בעת שרוצים לדבר לא חייבים לדבר. כמו שאפשר לרצות לרקוד בלי לרקוד...״, אלא ש״...אם מהרהרים בדבר, נאחזת הרוח בדימוי של הריקוד, הדיבור וכו'״. כלומר, שכשאנו לוקחים כמקרה דגם את המצב שבו רצינו לומר דבר מה שהיה מוכן על לשוננו, כך למשל באמצע שיעור או בפגישה עם חברים, אבל לא אמרנו דבר, רוחנו או תשומת ליבנו נשבית בכוחה של התמונה שלפיה באופן כללי יש לנו מחשבה בעלת מובן ורק לעיתים אנו מתרגמים אותה למילים, כלומר כאילו מחשבה היא התרחשות פנימית רוחנית שאינה מילולית, המעניקה משמעות למילים. אבל למעשה, מבהיר ויטגנשטיין, ״החשיבה אינה תהליך לא גשמי המעניק חיים ומובן לדיבור, ואשר ניתן לנתקו מהדיבור...״ .

שפה מסתברת אפוא כצורת חיים אנושית המאפשרת בראש ובראשונה לעשות דברים יחד, כתלויה באתחול מילדות לטכניקות שימוש משותפות במילים ההופכות לטבע שני, כאשר  החשיבה כתהליך פנימי אישי תלויה בהן כדי שתיחשב לחשיבה ממשית. ועדיין אופני השיחה היומיומיים שלנו על אודותיה אינם פגומים או מעוותים, הם מבטאים היטב את צרכינו ומעשינו ואופיים בנסיבות מגוונות שונות. מה שמטעה ומבלבל היא נטייתנו להחפיץ את השימוש ולהפוך ואתו לפרדיגמטי, להיכנע לתמונה כללית שאינה מביאה בחשבון את מגוון המשמעויות, כלומר את מגוון השימושים שיכולים להיות למילה "חשיבה".

ילדים על חוף הים, חואקין סורייה

"ילדים בחוף הים" (1903), חואקין סורייה, מוזיאון פילדלפידה לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

בהתאם ״אין אנו אומרים שמן האפשר כי כלב ידבר לעצמו...״ שכן ״... כאשר רואים את התנהגותו של בעל חיים, רואים את נפשו...״, כלומר שהתנהגותו מעניקה מובן לדיבור על מה שהוא צריך או ״רוצה״ מאיתנו. למשל, לא תהליך פנימי עלום מגלם את העובדה כי כלבי מבוהל למשמע מופע הזיקוקים בהר הרצל, אלא יללותיו ונסיגתו אל מתחת לספה לשעה ארוכה, הן המספרות את הסיפור. אלא שכאן אנו נוטים להתבלבל כשאנו חושבים על עצמנו, וויטגנשטיין שואל מיד ״...ואולם האם אף עלי עצמי אני אומר שאני מדבר לעצמי משום שאני מתנהג כך וכך?..״, וממהר וקובע כי ״... את זאת איני אומר מתוך התבוננות בהתנהגותי. אבל יש לכך מובן רק מפני שאני מתנהג כך...״ – כלומר, על אף שכאשר מדובר בי אין שום צורך בביסוס התנהגותי, אני הרי מודע ישירות לכך שאני מדבר לעצמי, הרי שההתנהגות היא המעניקה לעובדה שמדובר בדיבור עצמי את מובנה.

ללא יכולות לשוניות אי אפשר להניח חשיבה בהירה, ומבע לשוני הוא ביטוי ראשוני ומרכזי של חשיבה

ניתן אפוא לראות כיצד מוביל ויטגנשטיין את הקוראים דרך מקרים המפתים אל התמונה הרואה בחשיבה תהליך פנימי שאינו מילולי, ואז חושף, באמצעות מיקוד מבטו והובלתו אותנו לדמיין את פרטי המקרים השונים, כי היא למעשה מעוותת את אופיה הממשי של החשיבה. הוא ממקד את מבטו של הקורא בנסיבות ובקריטריונים שבהם אנו מייחסים למישהו חשיבה, והללו מתגלים כקשורים בתגובותיו והתנהגותו של הדובר, כמו ביכולתו לנסח דברים שקרא מחדש, כלומר, ככרוכים בהתנהגות מבטאת חשיבה. כך, בניגוד למתודולוגיה האמפירית-אינטרוספקטיבית המציעה חשיבה כתהליך המתנהל מאחורי הקלעים וקשור בתוכן פנימי תודעתי. התבוננות בנסיבות הייחוס של חשיבה מגלה כי מידת בהירותה של מחשבה זהה למידת בהירותה של התנהגות הדובר, וכי היא נעשית ברורה ומובחנת דרך ביטוי מילולי. ללא יכולות לשוניות אי אפשר להניח חשיבה בהירה, ומבע לשוני הוא ביטוי ראשוני ומרכזי של חשיבה. החשיבה ארוגה באופנים מגוונים ביכולות שמציגים החושבים ולעיתים קרובות מאפננת את התנהגותם.

ד"ר יואב אשכנזי הוא חוקר עצמאי ומתרגם המתגורר בוינה. 
מספריו שיצאו בעברית:
מראות סדוקות, על ראיה בתור ודמיון בהגותם של לודוויג ויטגנשטיין ואיריס מרדוק, בר אילן, פרשנות ותרבות, ת"א, 2013.
לודוויג ויטגנשטיין, פילוסופיה, תרגום לסעיפים על פילוסופיה משנת 1933 מאת יואב אשכנזי ואלעד לפידות, כרמל, ירושלים, 2017.
אייריס מרדוק, ריבונות הטוב, תרגום ומבוא יואב אשכנזי, שלם, 2017.
להיות אנושי, יצירתה הפילוסופית של אייריס מרדוק, כרמל, ירושלים, 2019.
בקרוב יופיע קובץ מסות פילוסופיות מפרי עטו על אהבה, חירות וחריגה בהוצאת כרמל.
תמונה ראשית: מתוך "דיוקן עצמי ליד חלון 1" (1981), תאודור פישטק, תצלום: Jindřich Nosek, ויקיפדיה
מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יואב אשכנזי.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על המטפל הצלול מכולם

אני חייב להודות שמזמן לא קראתי מאמר כל כך אמיץ, יפה, מדויק ומעורר השארה! תודה רבה לד"ר יואב אשכנזי ולעורכי אלכסון.
אני מרשה לעצמי להניח כאן קישור למאמר קצרצר שכתבתי בנושא, עבור מי שבעקבות המאמר מעוניין לקרוא ולהרחיב עוד בזוויות פרקטיות של חקר האמת והקשר של מאמץ זה לתרפיה.
https://www.ourqi.com/knowledge

02
אברהם

העובדה שאדם כויטגנשטיין שכל חייו שאף לומר רק את הניתן להיות מובן, ואף נתן בכך סימנים, זקוק לתילי פרשנויות בכדי לתווך את תורתו, היא העדות המובהקת לכישלונו, שרבוב שמו בנשימה אחת עם הגל היא בבחינת שפשוף חוטמו בהפרשה לא נעימה.
כוחו של ויטגנשטיין בכישלונו שכן הכישלון המפואר מלמד אותנו יותר מכל על השפה ומחשבה.

04
הדס

תודה, יואב, על המאמר היפה, וכן תודות רבות על התרגום והפרשנות לאייריס מרדוק. הכתיבה שלך עזרה לי רבות בהבנה של הכותבת מעוררת ההשראה הזו.