המצאת האהבה החופשית

בהערות לשירו משנת 1813 Queen Mab, פרסי שלי הצהיר כי ״האהבה היא חופשית״. הוא יישם את אמונתו זו בכל הנוגע למערכות היחסים האינטימיות בחייו: הוא דחה את המונוגמיה וניסה לשכנע את הנשים בחייו לנהוג כמותו. כיום, לא רבים יזדעזעו מכך. רוב תושבי מדינות המערב מקיימים יחסי מין לפני נישואיהם, ועל פי סקר שנערך בשנת 2020 על ידי YouGove, למעלה מרבע מן המבוגרים האמריקנים הנמצאים במערכת יחסית אינם מונוגמיים. אבל אהבה חופשית – וכוונתי לרעיון שלפיו גברים ונשים רשאים לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים, ולנהל מספר קשרים בו זמנית, ללא שיפוט או ענישה – לא היה מקובל תמיד. צריך היה להמציא אותו. ואפשר לזהות את הרגע המדויק שבו זה קרה.

אנשים, כמובן, תמיד קיימו יחסי מין מחוץ לנישואיהם המונוגמיים. וגברים, בעיקר, מעולם לא ראו צורך מיוחד להסתיר זאת. אבל באירופה, במשך מאות שנים, מעטים בכלל העזו לדמיין את האפשרות של חירות מינית גדולה יותר לנשים וגברים, ואיש לא העז להגן על הרעיון

אנשים, כמובן, תמיד קיימו יחסי מין מחוץ לנישואיהם המונוגמיים. וגברים, בעיקר, מעולם לא ראו צורך מיוחד להסתיר זאת. אבל באירופה, במשך מאות שנים, מעטים בכלל העזו לדמיין את האפשרות של חירות מינית גדולה יותר לנשים וגברים, ואיש לא העז להגן על הרעיון; איש לא דיבר על סוגים אלטרנטיביים של מערכות יחסים. מלבד יוצא דופן אחד: מספר סופרים שהגנו על הפוליגמיה הגברית, שהותרה על ידי התנ״ך. המשורר וההוגה בן המאה ה-17, ג׳ון מילטון, עשה זאת בצנעה בין עמודי ספרו עב הכרס Investigations into Christian Doctrine ואילו בן תקופתו הגרמני יוהאן לייזר כתב והטיף לכך בלהט. ואז, בפתאומיות, הכול השתנה. אנשים החלו לבקר בגלוי גם את הנישואים וגם את המונוגמיה. אהבה חופשית הומצאה בשנת 1792, בשנה שבה נולד שלי. איך זה קרה?

האמין באהבה חופשית: המשורר פרסי שלי (דיוקן מ-1829), אלפרד קלינט. תצלום: ויקיפדיה

הכול התחיל בגלל ההתרחשויות בצרפת. כשהמהפכנים ערערו על כוחו המוחלט של המלך לואי ה-14, הם עוררו את הקיצוניים והפחידו את השמרנים, משום שאתגרו את כל הערכים המסורתיים. פתאום, המוסר המיני עמד בסימן שאלה, ממש כמו הממשל המלוכני והדת הנוצרית. בפועל, המהפכנים ביצעו שינויים צנועים בלבד לחוקים הקיימים בענייני מיניות. הם אפשרו גירושים לכל דורש, ובלי להכריז על כך בקולי קולות הם גם הסירו את התווית הפלילית מסקס בין בני אותו מין. אולם, מעבר להישגים הללו, המהפכה הצרפתית השפיעה השפעה עצומה על החשיבה הרדיקלית בעולם, ושימשה השראה לבחינה מחודשת של ערכים בחברות שונות.

בו בזמן, האינטלקטואלים הרדיקליים של בריטניה היו קבוצה מגובשת למדי, שהתרכזה סביב המוציא לאור ג׳וזף ג׳ונסון. אסופת הכותבים שלו התכנסה בביתו שבלונדון כדי לאכול, לשתות ולדון בנושאים אקטואליים. אחד המאורות הגדולים שם הייתה מרי וולסטונקראפט. כנכדתו של אורג מצליח, וולסטונקראפט גדלה במשפחה שהתקדמה במהירות במעלה הסולם החברתי, וכבתו של אב אלכוהוליסט ובטלן היא ראתה את משפחתה צונחת מטה באותה מהירות ממש. מאחר שנאלצה להתפרנס אך לא הייתה לה השכלה, היא ניסתה לנהל בית ספר ולעבוד כאומנת לפני שעשתה את דרכה ללונדון בשנת 1787, נחושה להפוך לסופרת. היא הייתה כריזמטית ומלאה בלהט אינטלקטואלי, והיא התבלטה במיוחד בשיחות, כדוברת מרתקת שאיימה על מרבית הכותבים הזכרים שהקיפו את ג׳ונסון. והיא הפכה את השאלות הנוגעות למגדר ומיניות לנושא דיון מרכזי.

וולסטונקראפט תמכה בלהט במהפכה הצרפתית. בשנת 1790 היא כתבה את ״הגנה על זכויות האדם״, חיבור תמיכה במהפכנים נגד מתקפותיהם של אדמונד ברק ושמרנים אחרים. בהמשך היא כתבה את יצירת המופת הפמיניסטית שלה ״הגנה על זכויות האישה״ (משנת 1792), שבה היא תקפה את המוסר הכפול המקובל כל כך, שלפיו יש להשלים עם אורח חיים ליברטיני של גברים אבל כל חריגה מן המוסכמות המיניות אמורה להרוס את חייהן של נשים. הפתרון שהיא הציעה היה צניעות יתר לגברים ונשים כאחד. אבל המטרה העיקרית שלה הייתה לקדם את הנגישות של נשים להשכלה. היא אמרה שרק כאשר נשים יהיו עמיתות שוות מעמד לגברים יוכלו הנישואים להיות שותפות של ממש, ולא סוג של עבדות.

וולסטונקראפט עודדה אנשים לחשוב באורח פתוח יותר על זכויות וחירות. היא הראתה כי מערכות יחסים אינטימיות הן פוליטיות. לדבריה, אם ישנה הקבלה בין עריצות פוליטית ועריצות דומסטית, קשה להימלט מן המסקנה כי אנחנו חייבים לשנות גם את מערכת היחסים בין המינים

מעבר לטיעון עצמו, וולסטונקראפט עודדה אנשים לחשוב באורח פתוח יותר על זכויות וחירות. היא הראתה כי מערכות יחסים אינטימיות הן פוליטיות, ודחקה בקוראיה לחשוב על האופן שבו האידיאלים של המהפכה יכולים להיות מיושמים במרחב הפרטי. לדבריה, אם ישנה הקבלה בין עריצות פוליטית ועריצות דומסטית, קשה להימלט מן המסקנה כי אנחנו חייבים לשנות גם את מערכת היחסים בין המינים. בכך היא העניקה השראה לאחרות לפתח טיעונים שחרגו מעבר לאלה שלה – והיא עצמה שימשה בחייה האישיים דוגמה לכך.

כוח אינטלקטואלי אדיר ורוח של חירות ותעוזה: מארי וולסטונקראפט (סביבות 1797), דיוקן מאת ג'ון אופי. תצלום: ויקיפדיה

סופר נוסף שכתביו ראו אור אצל ג׳ונסון היה תומאס הולקרופט, שברומן שלו משנת 1792 ״אנה סנט אייבס״ ניכרת השפעת הפמיניזם של וולסטונקראפט והרעיונות הקיצוניים של המהפכה הצרפתית. אף שהספר ראה אור באותה שנה שבה פורסם ״הגנה על זכויות האישה״, הולקרופט נחשף עוד קודם לטיעונים של וולסטונקראפט, בארוחות הערב אצל ג׳ונסון. בניגוד לחברו הטוב ויליאם גודווין, שסגנון הדיבור השתלטני של וולסטונקראפט הרתיע אותו, הולקרופט הוקסם ממנה. מאוחר יותר הוא כתב לה מכתב הערצה משתפך ובו הוא כינה אותה ״הפילוסופית שמאתרת, משווה ומשלבת עובדות לטובת העתיד״.

הם מחליטים שכל אוטופיה עתידית חייבת לאסור על רכוש פרטי. קוק, פרחח המנסה לפתות את אנה, מציע בהתרסה יישום אפשרי של תפישה זו: מאחר שנישואים אינם אלא צורה של רכוש, אולי כדאי לאסור גם עליהם? כדי לעזור לאנה לחיות בהתאם לאידיאלים שלה, הוא מציע לקיים איתה יחסי מין

הרומן של הולקרופט ממחיז את האידיאל המנחה של וולסטונקראפט: נשים משכילות המטפחות ידידות עם גבר נאור לא פחות, על בסיס של תבונה וערכים משותפים. הדמות הראשית ברומן, אנה, מבלה את זמנה בשיחה עם חברה פרנק, כשהם מדמיינים כיצד תיראה חבְרה אידיאלית. הם מחליטים שכל אוטופיה עתידית חייבת לאסור על רכוש פרטי. קוק, פרחח המנסה לפתות את אנה, מציע בהתרסה יישום אפשרי של תפישה זו: מאחר שנישואים אינם אלא צורה של רכוש, אולי כדאי לאסור גם עליהם? כדי לעזור לאנה לחיות בהתאם לאידיאלים שלה, הוא מציע לקיים איתה יחסי מין. פרנק ואנה נאלצים להסכים עם הטיעון שלו – נישואים הם באמת צורה לא נעימה של רכוש – אם כי אנה מוותרת על האפשרות לשכב עם קוק. היא ופרנק מחליטים כי מאחר ששמן הטוב של נשים נהרס כשהן חורגות מן המוסכמות הקשורות למין, ביטול המונוגמיה יאלץ לחכות עד שהחברה תהפוך לנאורה יותר. אף שהיום קשה בוודאי לקרוא את הרומן הדידקטי והמייגע של הולקרופט, וולסטונקראפט שמחה בקרבתו לאידיאלים שלה עצמה, וכתבה סקירה נדיבה של הספר עבור הירחון של ג׳ונסון, The Analytical Review.

הולקרופט אמנם הניח בפיו של הנבל בספרו את ההשוואה בין קומוניזם לאהבה חופשית, אבל הוא התייחס לרעיון ברצינות ודן בו עם גודווין, שבאותו זמן היה עסוק בכתיבת המסה An Enquiry Concerning Political Justice (משנת 1793) – שהייתה בעיקרה הגנה על אנרכיזם פילוסופי. בלחצו של הולקרופט, גודווין הוסיף פרק על מערכות יחסים אינטימיות. בפרק זה, הוא העלה שני טיעונים. ראשית, הוא טען כי נישואים הם צורה גרועה של רכוש, המנצלת אדם אחר – הוא כינה זאת ״המונופולין הדוחה מכולם״. שנית, נישואים הם הבטחה, וגודווין חושב שכפיית הבטחות היא בלתי צודקת מטבעה. אנשים צריכים להיות חופשיים בכל הקשור לכבלים המונחים מבחוץ על חירותם, הפוליטית והחברתית גם יחד, וזכותם לשנות את דעתם ככל שנראה להם.

גודווין מגיע למסקנה כי יש לבטל את הנישואים ועמם את המונוגמיה. אנשים צריכים להיות חופשיים לנהל מערכות יחסים רבות ככל שירצו

גודווין מגיע למסקנה כי יש לבטל את הנישואים ועמם את המונוגמיה. אנשים צריכים להיות חופשיים לנהל מערכות יחסים רבות ככל שירצו. עם זאת, הוא מבהיר כי הוא עצמו אינו נהנה מסקס, ואינו חושב שאחרים צריכים ליהנות גם הם. הוא אומר כי בחברה שאין בה ממשל או רכוש, בני אדם יתפתחו להיות יצורים מעודנים יותר, שלא יזדקקו עוד ל״יחסים גופניים חושניים״. הוא היה הראשון שהגן בגלוי על הפוליאמוריה, אבל הוא גם הצליח לעקר אותה מכל עליצות.

הושפע מהפמיניזם של מרי וולסטונקראפט: תומאס הולקרופט, דיוקן מאת ג'ון אופי (שהלך לעולמו ב-1807). תצלום: ויקיפדיה

החיבור של גודווין פורסם בשנת 1793, והפך לרב מכר מפתיע. המתקפה שלו על הנישואים נודעה לשמצה, והולידה סוגה שלמה של רומנים שבהם גברים פתיינים וחסרי רחמים, שאמורים היו לייצג את גודווין, השתמשו בטיעונים שלו כדי לפתות נשים חסודות אל מיטתם. חבריו של גודווין, שידעו עד כמה הוא חסוד, חשבו שזה מצחיק להפליא.

בסוף שנת 1792, וולסטונקראפט עברה להתגורר בצרפת כדי לראות מקרוב את המהפכה. היא התאהבה שם בהרפתקן האמריקני ההולל גילברט אימליי. אימליי השלים באותם ימים רומן שהדהד את הנושאים העיקריים של ״ההגנה״. כתב העת The Monthly Review שיבח אותו משום שהשווה בין ״נוקשות מוסדות הנישואים״ לבין ״הצמיתות הדכאנית״. בשנת 1794 וולסטונקראפט ילדה את פאני, בתו של אימליי. נאמן להתנגדותו העקרונית לנישואים, אימליי נטש אותה זמן לא רב לאחר הולדת בתם, וולסטונקראפט נאלצה לחזור לאנגליה, שם החלה בקשר חדש עם גודווין. השניים היו שונים להפליא זה מזה – היא הייתה מלאת להט וכריזמטית, והוא חמור סבר ונוטה להטפה – אבל הקשר ביניהם צלח. העובדה שחיו בדירות נפרדות סייעה לכך. וולסטונקראפט הרתה שוב במהרה, וכדי למנוע מן הצאצא את הסטיגמה של ילד בלתי חוקי, הם החליטו להתחתן. חוסר העקביות הפילוסופי של הצעד גרם לגודווין להתפתל. מכר שלו דיווח כי הוא ״נרתע לא מעט בעת שבירכו אותו, כמקובל, על נישואיו״.

גודווין כתב את הממואר שלו כדי להגן על המוניטין של וולסטונקראפט, אבל התוצאה השיגה את ההפך. הוא כתב על התשוקה הבלתי ממומשת שלה לצייר הנרי פוסלי, וגם על הרומן שלה עם אימליי, וחשף כי היא לא הייתה נשואה כשנולדה בתה הבכורה, פאני

למרבה הטרגדיה, וולסטונקראפט מתה זמן קצר לאחר שילדה את בתה מרי וולסטונקראפט גודווין. היא קדחה בחום גבוה, לאחר שנדבקה בזיהום מן הרופא שלא שטף את ידיו. לאחר מותה, גודווין פרסם שני כתבים שממש כמו ״ההגנה״ עצבו את דמותה של וולסטונקראפט בעיני בני תקופתה: Memoirs of the Author of A Vindication of the Rights of Woman (משנת 1789), שהוא דיווח קצר על חייה, ומהדורה של כתביה שראתה אור לאחר מותה וכללה את הטקסט של רומן שלא הספיקה לסיים, Maria; or, The Wrongs of Woman (משנת 1798). גודווין כתב את הממואר שלו כדי להגן על המוניטין של וולסטונקראפט, אבל התוצאה השיגה את ההפך. הוא כתב על התשוקה הבלתי ממומשת שלה לצייר הנרי פוסלי, וגם על הרומן שלה עם אימליי, וחשף כי היא לא הייתה נשואה כשנולדה בתה הבכורה, פאני.

"בריאת חוה" מתוך Paradise Lost של ג'ון מילטון, הנרי (יוהן היינריך) פוסלי (1793). תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

המבקרים שלו עיוותו את הפמיניזם של וולסטונקראפט והפכו אותו להתנגדות למונוגמיה. כפי שכתב אחד מהם: ״אנחנו חייבים לשים לב, שהתאוריה של מרי, לפיה זכותן של נשים להתענג על משיכתן לכל גבר שהן רוצות, רחוקה מלהיות חדשה, וימיה כימי הזנות״. הם מצאו עדויות נוספות לכך ברומן שלא הושלם. הוא היה מלא זעם על מצבה של הגיבורה, שבעלה מתעלל בה וכולא אותה בבית חולים פסיכיאטרי. ״נישואים״, אומרת הגיבורה, ״כלאו אותי לכל חיי״. הכותבת הדתית האנה מור כינתה בשנת 1797 את The Wrongs of Woman בשם ״הגנה על ניאוף״.

שלי היה בסוף שנות העשרה לחייו כשנתקל בפעם הראשונה בכתבים של וולסטונקראפט וגודווין. היה לו כישרון מולד לשירה, מראה של מלאך ותיאבון שאינו יודע שובע למחלוקות. כפי שהעידה אלמנתו לאחר מכן, הוא היה ״כמו רוח מיקום אחר״. אחרי שסולק מאוקספורד בשל האתאיזם המופגן שלו, הוא אימץ מספר מטרות פוליטיות רדיקליות. כשקרא את וולסטונקראפט וגודווין הוא שוכנע, אם נדרש כלל שכנוע, שמונוגמיה אינה מתאימה לו. בשנת 1812 הוא הצהיר כי כבר ״לא נותר בו ספק באשר לרעה שהיא הנישואים – בזכות טיעוניה המצוינים של גברת וולסטונקראפט בנושא״. והוא השתמש ״בתוכנית של גודווין״ כשם מקוצר לאהבה חופשית.

היא לקחה אותו למקום המפלט האהוב עליה: חצר הכנסייה העתיקה בסיינט פנקראס, שם הייתה קבורה אמהּ. הם קיימו יחסי מין לראשונה על קברה של וולסטונקראפט

בשנת 1812, כשגילה להפתעתו שגודווין עדיין בחיים, שלי החל לחפש את הפילוסוף הקשיש. בהמשך אותה שנה, הוא פגש את בתו של גודווין, מרי, שהייתה אז בת 15, ומיד נשבה בקסמיה. שלי, שהיה נשוי באותה את, בילה את ימיו בשיחות פילוסופיות עם גודווין, ובערבים נהג לחמוק מן הבית עם מרי. היא לקחה אותו למקום המפלט האהוב עליה: חצר הכנסייה העתיקה בסיינט פנקראס, שם הייתה קבורה אמהּ. הם קיימו יחסי מין לראשונה על קברה של וולסטונקראפט.

שלי הניח, באורח טבעי, שמרי, כבתם של שני מתנגדי נישואים, תחלוק את שנאתו למונוגמיה. אבל אף שהוא שכנע אותה לברוח איתו, התפישות שלהם בנוגע לדרך שבה מערכת היחסים ביניהם צריכה הייתה להתנהל, היו שונות.

עליו, The Empire of the Nairs; or, The Rights of Women (משנת 1811). הספר נכתב על ידי החסיד הנלהב ביותר של וולסטונקראפט בעניין האהבה החופשית, האריסטוקרט האקסצנטרי ג׳יימס הנרי לורנס. לורנס נולד בג׳מייקה בשנת 1773 למשפחה של בעלי מטעים עשירים, והיה חבר של גודווין, שבו פגש לעתים קרובות במוזיאון הבריטי. הרומן, שכותרתו היא מחווה לוולסטונקראפט, הוא תיאור אוטופי של אנשי נאיר במלאבאר, בחוף הדרום מערבי של הודו. לורנס מתאר אותם כמאמינים אדוקים בחירות מינית בלתי מוגבלת, וקורא לאמץ את אורח חייהם. בהקדמה לרומן שלו, לורנס שואל טיעונים ממתקפתה של וולסטונקראפט על המוסר הכפול של הצניעות, ומשלב בתוכה את מסקנתו שלו. ״הניחו לכל אישה״, כך הוא קורא, ״לחיות חיים ללא כל מגבלה עם כל גבר, וליהנות מכל חירות, שהגברים בלבד נהנו ממנה עד כה. הניחו לה לבחור ולהחליף את מאהביה כרצונה״. מילות הסיום של הרומן הן הצדעה לוולסטונקראפט: ״איחולי הצלחה לזכויות הנשים!״. אחד המבקרים ציין: ״המחבר מאמץ את עקרונותיה של הגברת וולסטונקראפט [כך במקור], אבל תוכניתו מקיפה ואחידה יותר״.

קיימה יחסי מין לראשונה עם פרסי שלי על קברה של וולסטונקראפט: מרי שלי, בדיוקן מ-1840 מאת ריצ'רד רות'וול. תצלום: ויקיפדיה

שלי כתב ללורנס מכתבים מעריצים, וקרא לעצמו ״המומר המושלם לתורתו״. מרי הייתה נלהבת פחות, ושלי מעולם לא הצליח לשכנע אותה באידיאל האהבה החופשית שלו. היא התנגדה לניסיונותיו לארגן לה רומן עם חברו תומאס הוג, ובאורח ייחודי למדי, היא ניהלה עם המשורר המכור למין לורד ביירון, מערכת יחסים שנשארה אפלטונית בלבד.

שלי לא חשב שסקס יכול להיות מנותק מאהבה, והוא התייחס לאהבה במונחים נעלים ורוחניים ממש. הוא סבר כי אנחנו מתאהבים בזכות היופי שאנחנו רואים באחרים – 'במחשבה, במעשה או באדם עצמו'

התנגדותו של שלי למונוגמיה נבעה מתפישה מקורית ומורכבת של האהבה. ובין אם היה מודע לכך או לא, השקפתו הייתה קרובה לזו של וולסטונקראפט הרבה יותר מאשר להשקפות גיבוריו האחרים, גודווין ולורנס. הוא דחה את ההפקרות ההוללת לשמה, כפי שאמר בסקירה של הרומן של הוג he Memoirs of Prince Alexy Haimatoff (משנת 1813). הוג העריץ את שלי והספר היה ניסיון מגושם לתאר בסיפורת את האידיאלים של שלי – כפי שהוג הבין אותם. אבל שלי כתב שהוא אינו יכול לראות את הקבלה של הרומן את הפריצוּת אלא באימה וגועל. שלי לא חשב שסקס יכול להיות מנותק מאהבה, והוא התייחס לאהבה במונחים נעלים ורוחניים ממש. הוא סבר כי אנחנו מתאהבים בזכות היופי שאנחנו רואים באחרים – ״במחשבה, במעשה או באדם עצמו״. התפישה הזו הושפעה על ידי ״המשתה״ של אפלטון, אשר שלי הקדיש קיץ שלם בשנת 1818 כדי לתרגמו. אצל אפלטון הוא מצא אישור לרעיון של וולסטונקראפט כי אהבה אמיתית מייצגת שותפות בין שווים. עבור המשורר, היה משהו כמעט על-טבעי באיחוד שכזה. הוא אומר: ״נרצה שעצביו של אחר ירטטו בקצב שלנו, שהאור הקורן מעיניהם ילבה ויתערבב ויתמוסס אל תוך שלנו, ששפתיים של קרח קפוא לא יענו לשפתיים רועדות ובוערות בדמו של הלב״. סקס, כך הוא חשב, היה חלק טבעי ובלתי נפרד מהאיחוד המיסטי. כשאנחנו מאוהבים, התשוקה הגופנית מגיעה בהכרח. הוא לעג לצניעות כאל ״אמונה טפלה נזירית ואוונגליסטית״.

גם וולסטונקראפט נרתעה מהוללות, משהו שאימליי היה מסור לו במיוחד. עם זאת, כפי שהתברר עם הולדתה של פאני, היא ויתרה על תפישת הצניעות שעליה המליצה ב״הגנה״ ואפילו החלה מסתייגת ממנה. כשחייתה בפריז, צרפתייה שניסתה להרשים את וולסטונקראפט על ידי (מה שנראה לה כמו) ציטוט דעותיה, אמרה לסופרת שהיא אינה רואה כל צורך לעסוק בענייני גוף. וולסטונקראפט ענתה במרירות: Tant pis pour vous (״מצער עבורך״).

לורד ביירון: משורר, מלומד, מכור למין ואיש האהבה החופשית הרומנטית. דיוקן מאת ריצ'רד ווסטול (1813). תצלום: ויקיפדיה

וולסטונקראפט, כמו שלי, האמינה כי מערכת היחסים האידיאלית נולדת מתוך שילוב של אהבה רומנטית ותשוקה גופנית. גם היא ראתה זאת כמעט במונחים מיסטיים. היא אמרה לאימליי שהוא לעולם לא יוכל להכיר את ״העונג שאין דרך להגדירו במילים, את התענוג המיוחד, שנובע משילוב של חיבה ותשוקה, כשהנפש והחושים כולם מתמסרים לדמיון העז, ההופך כל רגע למעודן ועז״. בעיניה, המיזוג הזה של אהבה וסקס לבדו מסוגל לספק ״את המאפיינים הייחודיים של גאונות, את בסיס הטעם ואת ההתענגות המעודנת על יופי הטבע, שעליהם אין לעדרים המוניים של זוללים וסובאים ויולדי ילדים כל מושג״. שלי לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר.

שלי סבר כי פילוסופיית האהבה האפלטונית מובילה לדחייה של בלעדיות מינית. אנחנו מתאהבים ביופי בכול מקום שבו אנו תופשים אותו, ואין לנו ברירה אלא להתאהב, ואת היופי ניתן למצוא באנשים רבים ושונים

שלי סבר כי פילוסופיית האהבה האפלטונית שלו מובילה לדחייה של בלעדיות מינית. אנחנו מתאהבים ביופי בכול מקום שבו אנו תופשים אותו, ואין לנו ברירה אלא להתאהב, ואת היופי ניתן למצוא באנשים רבים ושונים. לכן האהבה חייבת להיות חופשיה מכל ״מגבלה״, כלומר חסרת בלעדיות. שלי אומר שבעוד האהבה ״במשמעותה הרגילה כרוכה במונופולין אנוכי״, אהבת אמרת ״קומלת תחת מגבלות: עצם מהותה הוא החירות, היא אינה מתקיימת בצוותא עם צייתנות, קנאה או פחד״. ומשום שסקס ואהבה אינם ניתנים להפרדה, כל אוהבי היופי האמיתיים חייבים להיות גם פוליאמורים מבחינה מינית.

וולסטונקראפט חשבה אחרת. היא כמובן הסכימה כי אהבה אינה שורדת תמיד לאורך חיים שלמים. לפני שעברה להתגורר בצרפת, היא התבדחה: ״בפריז אני אכן עשויה למצוא בעל זמני, ולהתגרש כשלבי הסורר יתגעגע שוב להתערסל בחברת חבריו הוותיקים״. ואז, אחרי שאימליי חזר לאנגליה ובנה את ביתו עם אישה אחרת, היא הציעה שהיא, הוא והמאהבת שלו יגורו יחדיו באותו בית. הם אפילו חיפשו בית ביחד, אבל אז זוגתו של אימליי ביטלה את התוכנית. אבל מעריצהּ של וולסטונקראפט, גוסטב פון שלאברנדורף, שניסה (ללא הצלחה) לפתות אותה בפריז בעודה בקשר עם אימליי, התלונן (בצדק) כי ״היא סברה כי הצניעות פירושה נאמנות וכי אין זה צנוע להתרועע עם שני [אנשים] בו זמנית״. וולסטונקראפט גם סירבה לעודד נשים אשר סברו, על פי כתביהם, כי היא וגודווין מנהלים מערכת יחסים פתוחה.

שלי הגשים את האידיאלים שלו באורח מעשי יותר מכפי שגודווין או לורנס העזו לעשות. הוא ניסה יותר מפעם אחת להקים קהילה של אנשים שחולקים את דעותיו ועסוקים בסוג כלשהו של מיניות פתוחה. הניסיון המפורסם ביותר שלו כלל את ביירון, מרי ואחותה למחצה של מרי, קלייר קליירמונט, שבילו כולם את הקיץ של 1816 יחדיו בשווייץ. קליירמונט, שהלכה בעקבות בני הזוג שלי כשברחו כדי להינשא, חלקה בתחילה את דעותיו של פרסי בנוגע לאהבה, והמשיכה לנהל מערכת יחסים קרובה עד מבוכה, וכנראה מינית, עם גיסה. הוא נהג לדבר על שלי ועל ״שתי נשותיו...״, הערה שקליירמונט ציטטה ביומנה. קליירמונט פיתתה את ביירון וצרפה אותו אל החוג. הרופא של ביירון, ג׳ון פולידורי, הצטרף גם הוא לקבוצה, אם כי ניסיונותיו חסרי הסיכוי לפתות את מרי הותירו אותו עם לא יותר מקרסול נקוע.

כנראה הייתה אחת מ"שתי נשותיו" של פרסי שלי: קלייר קליירמנוט בדיוקן מאת אמליה קראן (1819). תצלום: ויקיפדיה

אף שבילויה המשותפים של הקבוצה הניבו ספרות גדולה, ובראשה ספרה של מרי ״פרנקנשטיין״ (משנת 1818), ברמה האישית זו לא הייתה הצלחה גדולה. קליירמונט הרתה וילדה את בתו של ביירון, אלגרה. ביירון נטש את קליירמונט, תבע משמורת על בתם ואז נטש אותה במנזר. למרבה הטרגדיה, אלגרה מתה בשנת 1822, כשהיא בת חמש בלבד. שנים רבות לאחר מותם של שלי ושל ביירון, קליירמונט כתבה עדות מיוסרת על התקופה שבילתה בחברתם. ״תחת השפעת התאורה והאמונה באהבה חופשית״, היא כותבת, ״ראיתי את שני המשוררים המובילים של אנגליה... הופכים למפלצות שקריות, אכזריות, רעות לב ובוגדניות״.

מצדדי האהבה החופשית האמריקנים של אמצע המאה ה-19 ביקשו לאפשר לנשים להתגרש בקלות רבה יותר ולקבל גישה קלה לאמצעי מניעה, אבל לרוב לא ערערו אל תפישת המונוגמיה

שלי מת בשנת 1822, ובבריטניה הרעיונות שלו בדבר אהבה חופשית נשכחו ברובם ככל שהמדינה נעה לעבר השמרנות של העידן הוויקטוריאני. התנועה המוכרת לנו כעת כתנועת האהבה החופשית החלה בארצות הברית בשנות החמישים של המאה ה-19, ועוצבה על ידי רעיונותיהם של הסוציאליסט הצרפתי שארל פורייה ושל האנרכיסט ג׳וזֶיה וורן. מטרותיהם של מצדדי האהבה החופשית היו קרובות יותר לאלה של וולסטונקראפט מאשר לאלה של שלי. הם ביקשו לאפשר לנשים להתגרש בקלות רבה יותר ולקבל גישה קלה לאמצעי מניעה, אבל לרוב לא ערערו אל תפישת המונוגמיה. הרעיונות הרדיקליים יותר של שלי נאלצו לחכות למאה אחרת כדי למצוא קהל מיינסטרימי יותר. רק בבוא המהפכה המינית של שנות השישים, קבוצת רדיקליות כמו ״מחתרת מזג האוויר״ הפכו את ״חסלו את המונוגמיה״ לקריאת קרב, ואת האהבה החופשית לחלק בלתי נפרד מתרבות הנגד.

כשהבינה שהוא לעולם לא ישתנה, היא פשוט אמרה לו: 'תהיה מאושר!'

המאה ה-21 אימצה את התפישה הלא מונוגמית למיינסטריים. וישנן אפשרויות רבות: מפוליאמוריה ועד חילופי זוגות, חברים בעלי מעמד מיוחד ומשהו שקרוי ״אנרכיית יחסים״, שהוא קשר ״שעצם המבנה שלו חסר מבנה״. היתרונות היחסיים של אפשרויות אלה נידונים בפתיחות, וללא הרף, בתקשורת וברשת. שלי היה ללא ספק סוקר את הנוף המפתיע הזה במידה של גאווה. אבל מה הייתה וולסטונקראפט חושבת? קשה לדעת. יתכן שהיא הייתה, לפחות, מתבוננת בזה באותה שלווה שמצאה לבסוף בהתמודדה עם הניאופים הבלתי פוסקים של אימליי. כשהבינה שהוא לעולם לא ישתנה, היא פשוט אמרה לו: ״תהיה מאושר!״

ניל מקארתור (McArthur) הוא פרופסור לפילוסופיה ועומד בראש המרכז לאתיקה מקצועית ויישומית באוניברסיטה של מניטובה בקנדה. הוא מחברם של הספרים David Hume's Political Theory (משנת 2007) ו- The Ethics of Sex: An Introduction (משנת 2022).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "אהבה הדדית (תור הזהב)" (1585-1589), פאולו פיאמינגו (Pauwels Franck). תצלום: ויקיפדיה