אלכסון קלאסיק המצאת היהודים

2,000 שנות היסטוריה לימדו הוגים, פוליטיקאים ואנשי דת להשתמש ביהודים ככוח הסברתי. כך בדתה אירופה את היהודים המדומיינים
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

ב-1844 פרסם קרל מרקס את חיבורו "לשאלת היהודים." החיבור לא התכתב עם היהדות, או עם ההיסטוריה היהודית, ואפילו לא עם הסוציולוגיה של יהודי גרמניה. הוא עסק לכאורה בשאלת האמנציפציה של היהודים, אך מטרתו האמיתית הייתה קריאה להפלת הסדר הקפיטליסטי. לשון הקריאה הזאת לא תפתיע קוראים בימינו; גם קוראי המאה ה-19 הכירו אותה היטב. ובכל זאת, היא מוזרה מאוד. מרקס מזהה את הקפיטליזם עם היהדות וכותב שהפלתו תוביל "לאמנציפציה של המין האנושי מן היהדות." אצטט את הטיעון בקצרה:

היהודי שחרר כבר את עצמו על פי דרכו היהודית.... לא רק בכך שסיגל לעצמו את כוח הממון אלא בכך שהממון נהפך, הן באמצעותו של היהודי והן שלא באמצעותו, למעצמה עולמית, והרוח היהודית המעשית נהפכה לרוחם המעשית של העמים הנוצרים. היהודים השתחררו באותה מידה שבה נהפכו הנוצרים ליהודים.
"באמצעות [היהודי] ושלא באמצעות [היהודי]" – אך בעיקר שלא באמצעותו: כפי שמרקס ודאי ידע, היהודים היו רק חלק קטן מאוד מהאליטה העשירה של אנגליה, המדינה הקפיטליסטית המתקדמת ביותר, והיו חלק קטן אף יותר מהבורגנות ה"עולה" בגרמניה. גם אביו של מרקס עצמו המיר את דתו לפרוטסטנטיות כדי להקל את כניסתו לחברה הבורגנית, מכיוון שיהודים לא התקבלו בה בברכה בתחילת המאה ה-19.

מה שמרקס עושה כאן, טוען דייוויד נירנברג (Nirenberg) בספרו המבריק, המרתק והמדכא להחריד, Anti-Judaism ("אנטי-יהדות"), הוא בדיוק מה שעשו הרבה כותבים אחרים בהיסטוריה הארוכה של הציביליזציה המערבית. מאמרו הוא "ניכוס של לשון הגינוי רבת העוצמה, הזמינה לכל מבקרי הכוח והמוסדות בעולם." המשפט הזה מופיע בטיעוניו של נירנברג לגבי מרטין לותר, אבל הוא חל באותה מידה גם על מרקס. ובכל זאת, השימוש של מרקס בלשון הזאת צריך להפתיע אותנו יותר מזה של לותר, לא רק בגלל שורשיו היהודיים של מרקס, אלא גם מפני שהוא התיימר להיות מבקר רדיקלי של האידיאולוגיה של תקופתו. נירנברג אומר שהוא היה יכול להטיל ספק בקשר בין יהדות לקפיטליזם ולכתוב היסטוריה ביקורתית שמטרתה לעורר בקוראיו תהיות לגבי קשר זה. לחילופין, הוא החליט לנצל "רעיונות ופחדים ישנים לגבי יהדות."

הנה דוגמה נוספת לשימוש בלשון הגינוי, הפעם דווקא בהתנגדות עזה לפוליטיקה מהפכנית. בחיבורו "מחשבות על המהפכה בצרפת" אשר ראה אור ב-1790, אדמונד ברק משווה את המהפכה בצרפת למהפכות קודמות (כמו זו שהתרחשה באנגליה ב-1688) שבראשן עמדו "אנשים שהצטיינו בכישרונות אזרחיים וצבאיים גדולים." לעומתן, הוא כתב, הממשלה המהפכנית בפריז מונהגת על-ידי "מתווכים יהודים המתחרים זה עם זה מי יוכל להיטיב ולהביא תקנה, במטבעות מזויפים ובשטרי-כסף מפוחתים, לאוּמללוּת ולחורבן שהביאו על מולדתם במועצותיהם הנפסדות."

תפיסה מסוימת של יהדות – שלילית ברובה – מתגבשת בשלב מוקדם, בעיקר בפולמוסים הנוצריים, ואז הופך לכלי שכיח בניסיונו אינטלקטואלים שונים להבין את העולם ולגנות תפיסות מנוגדות

כנראה שבחירתו של ברק בלשון הזאת אינה "אסטרטגית". הבחירה היא מבנית – אנטי-יהדות הייתה אחד מהיבטי תפיסת העולם שבעזרתה אפיין ברק את המהפכה "הבורגנית" (כפי שהמרקסיסטים תיארו אותה אחר כך). "בהנהגה האמיתית – הפוליטית, הכספית, או הפילוסופית – של המהפכה הצרפתית כלל לא היו יהודים," כותב נירנברג, ולכן השורה על ה"מתווכים היהודים" עלולה, שוב, להיראות מוזרה מאוד. אך למעשה היא שכיחה לחלוטין; הדבר הנדיר כאן הוא הרהיטות האכזרית של ברק. כותבים הרוצים בטובתו של ברק עבדו קשה כדי לטהר את האנטישמיות שלו. אך נירנברג אומר שהם פספסו את העיקר. ברק ידע שדנטון, רובספייר וסן-ז'וסט, כמו גם חבריהם ואויביהם בקרב המהפכנים, היו כולם קתולים וקתולים לשעבר (לצד כמה פרוטסטנטים). הם לא היו אלא יהודים מטאפוריים, יהודים דמיוניים שברק, כמו רבים אחרים, העלה בדעתו כי המהפכה הכריחה אותו.... להתעמת עם שאלות בסיסיות לגבי היחסים בין בני אדם בחברה. אלפיים שנות פדגוגיה לימדו את אירופה להציג את השאלות האלה במונחים של "יהדות," וברק היה תלמיד מצטיין.

2.

ספרו של נירנברג דן באותן אלפיים שנות פדגוגיה. זה אינו ספר על אנטישמיות; הוא אינו סקירה היסטורית של חוויית האפליה, הרדיפה ורצח העם של היהודים; הוא אינו דוגמה למה שההיסטוריון סאלו בארון מכנה תיאור "סוחט דמעות" של חיי היהודים בגולה; והוא אינו כתב אישום לאנטי-ציונות העכשווית, או כתב הגנה על מדינת ישראל. הספר כלל לא עוסק ביהודים, לא באמת; הוא עוסק בהרחבה, באופן בלעדי כמעט, ביהודים דמיוניים. נירנברג מציג היסטוריה אינטלקטואלית של הציביליזציה המערבית, מנקודת מבט ייחודית, אך מאירת עיניים ומפחידה. הוא מתמקד בתפקיד האנטי-יהדות כרעיון חיוני וכוח הסברתי בחשיבה הנוצרית והפוסט-נוצרית – אף על פי שהוא פותח בטיעונים המצריים נגד היהודים, ומציג גם דיון בכותבים המוסלמים המוקדמים, שככל הנראה למדו מהפולמוסים הנוצריים. נירנברג מתייחס מדי פעם בפעם להשפעות האנטי-יהדות על ההזדמנויות שיהודים אמיתיים זוכים להן, אך זהו דיון שדורש ספר אחר ושונה לגמרי.

שורפים יהודים על המוקד במאה ה-14, בעת המגפה השחורה.

שורפים יהודים על המוקד במאה ה-14, בעת המגפה השחורה.

Anti-Judaism הוא הישג למדני יוצא דופן. נירנברג אומר לנו שהוא השאיר הרבה חומר בחוץ (לקראת הסוף אתייחס לכמה דברים שחסרים בספר), אבל נדמה שהוא יודע הכול. הוא עוסק רק בכתבים שהוא יכול לקרוא בשפת המקור, אבל זו אינה מגבלה רצינית. למרבה השמחה, הפרק על מצרים לא דורש ידע בהירוגליפים; יוונית, עברית ולטינית מספיקות בהחלט. ואולי הקלה עליו גם העובדה שהטיעונים המופיעים בשפות השונות דומים להפליא וחוזרים שוב ושוב. תפיסה מסוימת של יהדות – שלילית ברובה – מתגבשת בשלב מוקדם, בעיקר בפולמוסים הנוצריים, ואז הופך לכלי שכיח בניסיונו אינטלקטואלים שונים להבין את העולם ולגנות תפיסות מנוגדות. ייתכן שמרקס ראה בעצמו אדם בעל תובנות וחשב שהכרזתו מקורית: ה"אל החילוני", האל הארצי של היהודים הוא "הממון"! אבל זיהוי היהדות עם חומרנות, עם דברים ארציים, התרחש כ-1,500 שנה לפני הופעת הקפיטליזם באירופה.

מכיוון שעיקר מטרתי הוא לתאר את טיעונו של נירנברג (ולתמוך בו, אף על פי שחסרה לי סמכותו הלמדנית), הרשו לי לציין בזריזות היבט משונה הקיים בו. הוא היה יכול לכתוב – בקיצור רב יותר – היסטוריה של תפיסות פילו-יהודיות. אפשר להתחילהּ בכמעט-יהודים, "יראי האל" (god-fearers) של רומא העתיקה, שאליהם נירנברג לא מתייחס. אבל המודל העיקרי יהיה עבודתם של חוקרי התרבות העברית הנוצרים, ובעיקר הפרוטסטנטים, של סוף המאה ה-16 והמאה ה-17, אשר חקרו טקסטים מקראיים ורבניים בחיפוש אחר החוקה האלוהית וכתבו ספרים עם כותרות כגון "האומה העברית" (The Hebrew Commonwealth). רבים מהם למדו יחד עם מלומדים יהודים, במיוחד בהולנד, אבל (מלבד כמה יוצאי דופן בולטים) נותרו אנטישמיים כמקובל. נירנברג כותב על חוקרי התרבות העברית האלה בהעמקה רבה, אבל הם לא לגמרי שייכים לספרו. הם חיפשו יהדות קדומה, תנ"כית, שיוכלו ללמוד ממנה ואף לחקות אותה (ולשם כך נעזרו ברבנים של עידן התלמוד כפרשנים). הנושא המרכזי של נירנברג הוא תפיסה עוינת של היהדות אשר חוזרת בתקופות שונות אצל כותבים שונים בתכלית, ועוזרת להם לבנות עולם  חברתי-פוליטי-תיאולוגי-פילוסופי, לזהות אויבים ולאשש עמדות. הפילו-יהדות מביעה שאיפות; האנטי-יהדות מתיימרת לספק הסברים.

הסבריהּ נוגעים לעולם החברתי; כליהּ ההסברתיים הם המאפיינים-כביכול של היהדות; ורוב אויביהּ אינם יהודים, אלא "מתייהדים" מסוימים שמקבלים על עצמם את המאפיינים האלה ועל כך זוכים לגינוי. אני אעסוק רק בכמה ממאפייניה השליליים של היהדות: ההיפר-אינטלקטואליות שלה; נטייתה לרודנות; נטייתה ההפוכה, אך החזקה לא פחות, לרדיקליזם חתרני; ואותה חומרנות ארצית שאליה מתייחסים, כפי שראינו, ברק ומרקס. אין פה תיאוריות; מובן שאפשר להצביע על יהודים היפר-אינטלקטואלים, רודניים, חתרניים וחומרניים (וכן על יהודים טיפשים, חסרי-אונים, קונפורמיסטים ואידיאליסטיים), אבל נירנברג מתעקש, ובצדק, שאין קשר בין תיאורי האנטי-יהדות ליהודים אמיתיים.

3.

בחודש מאי 1933, כמה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, הרצה יוזף גבלס לסטודנטים גרמניים והכריז ש"עידן האינטלקטואליזם היהודי חסר המעצורים הגיע לסופו." גבלס היה אינטלקטואל גרמני סוג ג' (אי אפשר להתחמק מהמילה "אינטלקטואל": היה לו דוקטורט; הוא כתב מאמרים; נירנברג מציע שנחשוב עליו כעל אינטלקטואל-כופר). אך את הטיעון הזה של גבלס כבר השמיעו אישים רבים אחרים שאינם ידועים לשמצה. זה מתחיל בבשורות הברית החדשה, עם התקפותיה על היהדות של הפרושים. טיעוני ה"החלפה" (Supersessionism) הנוצריים – קרי, הטיעונים לגבי היבטי היהדות שהנצרות החליפה – היו מבוססים על סדרה של ניגודים: החוק הוחלף באהבה, לשון החוק ברוח החוק, הבשר (העולם הגשמי, דיברות התורה, הטקסט המילולי) בנפש. "מודה אני לך, אבי...." כותב לוקאס, "כי הסתרת את הדברים האלה מן החכמים והנבונים וגליתם לעוללים."

לפי מתנגדיהם המנצחים, היהודים מעולם לא זנחו את עוינותם לישו וחסידיו (הם באמת לא המירו את דתם). הם תמיד היו ערמומיים, תמיד צבועים ותחמנים, תמיד ערבבו אמת בכזב בניסיון לפתות נוצרים תמימים

הפרושים אכן היו מלומדים ופקחים, כמו גם יורשיהם הרבניים; ההתפלפלות התלמודית היא מפגן מרשים במיוחד של למדנות ופקחות. בהשוואה (וזה תיאור שלהם עצמם), הנוצרים המוקדמים היו ילדים תמימים ונאיביים; אלוהים דיבר אליהם ישירות, וכך נוצרה הדת שהביאה את הגאולה (דבר שחוקים ולמידה לא הצליחו לעשות). אך כאן יש קושי, כי גם בקרב הנוצרים הופיעו תיאולוגים מלומדים, פקחים ובעלי נטייה להתפלפלות, אשר הואשמו, לעתים זה על-ידי זה, בהתייהדות – אימוץ דרכי חשיבה והתנהגות של יהודים. הכותבים הנוצרים המוקדמים ביותר, ובהם פאולוס, חיו לצד יהודים אמיתיים; בין הקבוצות האלה היה מין שילוב של דו-קיום ותחרות שחוקרים עדיין מנסים לפענח. נירנברג כותב על פאולוס ברגישות רבה ובאהדה מסוימת, אף על פי שהוא מי שהכשיר את הקרקע לדברים שיבואו אחר כך.

עד שהגיעו כותבים כגון אוסביוס, אמברוזיוס ואוגוסטינוס, היהודים כבר היו, כפי שאומר נירנברג, "עם שהובס פעמיים" – תחילה צבאית, על-ידי הרומאים, ואז דתית, כשהנצרות הפכה לדת האימפריאלית. ובכל זאת, איום היהדות הלך וגבר דווקא בשעה שהיהודים עצמם הלכו ונחלשו. לפי מתנגדיהם המנצחים, היהודים מעולם לא זנחו את עוינותם לישו וחסידיו (הם באמת לא המירו את דתם). הם תמיד היו ערמומיים, תמיד צבועים ותחמנים, תמיד ערבבו אמת בכזב בניסיון לפתות נוצרים תמימים – כפי שאנשים המכינים רעל "מורחים דבש על שפת הספל כדי להקל את שתיית השיקוי המזיק."

המתקפה האחרונה הזו היא מאת הקדוש יוחנן כריסוסטומוס, שהיה מתנגד חריף כל כך של "היהודים", עד שמלומדים שקדנים הניחו שהיהדות הציבה סכנה ברורה ומידית בפני הנצרות בתקופתו. אך בפועל, אומר לנו נירנברג, לא הייתה סכנה כזו; האנשים שרקחו את הרעל היו נוצרים כופרים. אם יוחנן הקדוש פחד מהיהודים, "הסיבה לכך הייתה שהתיאולוגיה שלו לימדה אותו לראות סכנות אחרות במונחים יהודיים." הביקורת על הערמומיות היהודית המשיכה להופיע לאורך השנים, אך היא מתגלה בחריפות רבה במיוחד אצל הפילוסופים הגרמנים האידיאליסטים של המאות ה-18 וה-19, שחוזרים על רבים מטיעוני ה"החלפה" של הנוצרים המוקדמים.

"היהודי הזקן" מאת רמברנדט

"היהודי הזקן" מאת רמברנדט

קאנט ראה את ההטרונומיה שעליה רצה להתגבר – פעולה המבוססת על חוק מוסרי שנכפה מבחוץ, במקום פעולה שהסוכן מקבל על עצמו באופן חופשי – במונחים יהודיים, אבל הוא עצמו נחשב יהודי מדי בעיני הפילוסופים שבאו אחריו, ובעיקר הגל. הקנטיאניות, טען הגל, לא הייתה אלא גרסה חדשה ל"עיקרון היהודי של הנגדה בין מחשבה למציאות, תבונה לחושים; עיקרון הכולל את עקירת החיים מהקשר בין אלוהים לעולם." לפי הגל, אברהם בחר בחירה גורלית: הוא דחה את העולם לטובת אל נשגב, וכך יצר ניכור נצחי בין היהודים ליופיו של הטבע; היהודים נכבלו לחוקים, ואיבדו את היכולת לאהוב. (אין צורך לומר ששופנהאואר, בדור שלאחר מכן, חשב שההגליאנים האקדמיים של זמנו הם "יהודים" וחסידי "האל היהודי", אך בכל זאת אעצור בהגל).

נירנברג לא טוען שהפילוסופים האלה היו אנטישמיים. ואמנם, הגל הגן על זכויות היהודים באוניברסיטאות גרמניות וחשב שהלאומיות האנטישמית הגרמנית אינה "גרמניוּת", אלא "טיפשות גרמנית". נירנברג גם לא תומך בדטרמיניזם אינטלקטואלי. הוא לא מאמין שהתקפתו של גבלס על האינטלקטואליות היהודית הייתה תוצאה הכרחית של הקישור שעשתה הפילוסופיה הגרמנית בין יהדות לתבונה חסרת חיים – לא יותר משהאידיאליזם הגרמני היה תוצאה הכרחית של הטענות הנוצריות להחלפת היהדות הפרושית, או של הטענות הלותרניות להחלפת הקתוליות המתייהדת. בכל המקרים האלה היו תוצאות אפשריות אחרות. אבל פילוסופים כמו הגל השתמשו בלשון האנטי-יהדות כדי לפתור "את המתח הקדום בין האידיאלי לאמיתי," ולפתרונותיהם הייתה השפעה רבה. לתפיסת היהדות כאויבת ה"חיים" היה עתיד.

4.

החיבורים בין יהדות לכוח ארצי מחד גיסא ובין יהדות למרד חתרני מאידך גיסא, קשורים קשר הדוק זה לזה; האין מרד הוא ניסיון לזכות בכוח? אם כך הבנקאים היהודים יכולים לשלוט בעולם והבולשביקים היהודים יכולים לשאוף להדיח את הבנקאים ולהחליפם. בנישות מסוימות של הדמיון המערבי נדמה כמעט ששתי הקבוצות הן שותפות למזימה. לאנטישמיות הפופוליסטית של המאה ה-19 והמאה ה-20 (מה שאוגוסט בֶּבֶּל כינה "הסוציאליזם של השוטים") יש היסטוריה ארוכה. דוגמה מוקדמת מאוד לכך היא הדברים שאמר הקדוש אמברוזיוס על הקיסר מקסימוס, לאחר שזה העניש את מנהיגי האספסוף הנוצרי ששרף בית כנסת בעיר המסופוטמית קליניקום: "המלך הזה," אמר אמברוזיוס, "הפך ליהודי." מקסימוס לא הפך ל"יהודי" כי הוא הגן על יהודי קליניקום, אלא כי הוא העדיף את אכיפת החוק על פני דרישותיה של הרוח (וההתלהבות הדתית של האספסוף).

היהודים לא נתפסו רק כרודנים, או כבעלי בריתם של הרודנים, אלא בה-בעת – וזו תפיסה שהייתה מציאותית יותר - כנדכאים וחסרי ישע. בהתחשב בהתכחשותם לישו ולמעורבותם במותו, דיכּוּיָם היה מוצדק

בימי הביניים יצאו לעתים קרובות מורדים פופוליסטים נגד שליטים נוצרים והאשימו אותם בהתייהדות; בהאשמות אלה טמונה כפילות מסקרנת. הרודנות נתפסה, קודם כול, כמאפיין של היהדות, גם כשהיו יהודים בחצר (כרופאים, יועצים, גובי מסים או מלווים בריבית) וגם כשלא. פרשנות מקובלת לרודנות הייתה ה"פיתוי" היהודי שהקסים את הנסיכים. מובן שלעתים קרובות הפיתוי היהודי היה למעשה ניצול נסיכי: היהודים הורשו לגבות ריבית על הלוואות שניתנו לנתיניו הנוצרים של המלך, כדי שהוא יוכל "להפקיע נתח ניכר מן הרווחים." זה היה מעין מיסוי בלתי ישיר בתקופה שבה כוח המיסוי המלכותי היה מוגבל ביותר. הנתינים שמוּסוּ באופן בלתי ישיר נטרו טינה ליהודים המלווים בריבית; אבל, כפי שמדגיש נירנברג, הטינה באה לידי ביטוי באופן פוליטי במקומות ובמועדים רבים, אף על פי שהיהודים כמעט ולא השפיעו על ניהול כספי המלוכה ("וגם כשכן, רק לפרקי זמן קצרים").

לאנטי-יהדות היה שימוש פוליטי נוסף, שונה למדי. היהודים לא נתפסו רק כרודנים, או כבעלי בריתם של הרודנים, אלא בה-בעת – וזו תפיסה שהייתה מציאותית יותר - כנדכאים וחסרי ישע. בהתחשב בהתכחשותם לישו ולמעורבותם במותו, דיכּוּיָם היה מוצדק; אך כששליט רודני דיכא את נתיניו הנוצרים היה אפשר להאשימו בניסיון "לעשות מהם יהודים," דבר שאין לו צידוק, כמובן. "נעדיף למות מאשר להיות כמו יהודים." השורה הזו לקוחה מעתירת מועצת העיר ולנסיה למלך פֶּרוֹ ב-1378. וכך נתפסה הרודנות פעמיים במונחים יהודיים: נסיך מתייהד התייחס לנתיניו כמו אל יהודים.

פרופוגנדה אנטישמית בארה"ב בתחילת המאה ה-20

פרופוגנדה אנטישמית בארה"ב בתחילת המאה ה-20

מובן שהמורדים הפופוליסטים לא ראו בעצמם יהודים; התפיסה אשר רואה בחתרנות ובמרד דבר "יהודי", הייתה ועודה מעשה ידם של כותבים שמרנים וריאקציונרים. נבחן קבוצות שונות של מהפכנים מודרניים: הפוריטנים היו, למעשה, מתייהדים (הם התמקדו בברית הישנה הרבה יותר מאשר בחדשה), אף על פי שהייתה להם תיאולוגיה "החלפתית" משלהם; השימוש בדימויים אנטי-יהודיים ופילו-יהודיים במהלך מלחמת האזרחים האנגלית היה צפוי יותר, אף על פי שבשנות ה-40 של המאה ה-17 לא היו יהודים באנגליה; המהפכנים הצרפתים לא היו יהודים, וגם לא מתייהדים, אף על פי שברק ואחרים הביטו בהם מבעד למסך של "רעיונות ופחדים ישנים"; היו אלה הבולשביקים, יותר מכל קבוצת מורדים אחרת, שנתפסו כ"יהודים." אמנם רבים מהם אכן היו יהודים, אך מהסוג שאיזאק דויטשר כינה "יהודים לא-יהודים." היהדות לא הייתה קשורה לבולשביזם בשום צורה. ובכל זאת, אם נירנברג צודק, מבקרי הבולשביקים היו מתארים אותם בלשון אנטי-יהודית גם לולא היו ביניהם טרוצקי, קמנייב וראדק.

5.

בהיסטוריה שמציג נירנברג מזוהים היהודים שוב ושוב כסוחרים, מלווים בריבית וטורפים קפיטליסטים. אתרכז ברגע אחד בהיסטוריה - אנגליה של שייקספיר ו"הסוחר מוונציה" - כדי שאוכל לשרטט את ההבדלים בין האנטי-יהדות שלו לאנטישמיות המתוארת בספרי היסטוריה שגרתיים יותר (אך מדכאים לא פחות). ספרו של אנתוני ג'וליוס, Trials of the Diaspora: A History of Anti-Semitism in England, מציג דיון ארוך ואינטליגנטי מאוד במחזה השייקספירי. ג'וליוס טוען כי "הסוחר מוונציה" הוא דרמה אנטישמית, ובו-בזמן דרמטיזציה של האנטישמיות - וראשית העיסוק הספרותי בה. שייקספיר, כתמיד, כותב מנקודות מבט מנוגדות, אך הוא נוטה בבירור לצד אויביו של שיילוק.

שיילוק עצמו הוא היהודי הקלאסי: הוא שונא נוצרים ורוצה לרדות בהם; הוא אוהב כסף יותר משהוא אוהב את בתו; הוא יצור של חוק ולא של אהבה. הוא אינו יהודי פיקח; הוא מנסה להשתמש בחוק כנגד אויבו הנוצרי, אך למעשה נוהג בטיפשות (קנת גרוס, פרשן מודרני, שואל: "מה [הוא] חשב לעצמו?") אבל בכל מובן אחר הוא סטריאוטיפי, ולכן ראוי לתבוסה ולהשפלה שהוא סופג – תבוסה והשפלה שנועדו לבדר את הקהל האליזבתני.

אך נירנברג מוסיף שאלה אחרת: מדוע נחתו כל כך הרבה יהודים (כמו שיילוק, או "היהודי ממלטה" של מרלו) על הבמה הלונדונית החדשה, ב"עיר שגרו בה פחות 'יהודים אמיתיים' מכל עיר גדולה אחרת באירופה?" תשובתו – והיריעה קצרה מכדי לשחזר את הדיון הארוך ורב-הרבדים שמופיע בספרו – היא שלונדון הפכה לעיר של סוחרים, קרי עיר "יהודית", והמחזה של שייקספיר היה תשובה יצירתית להתפתחות הזו: ניסיון לעסוק תחילה במאפייניהם המיוהדים-כביכול של כל מערכות היחסים המסחריות, ואז להציל את הסוחרים הנוצרים על-ידי הבחנה בינם לבין הגרסה הקיצונית של היהודי. אבל ההבחנה הזו פתוחה לדיון, ולכן אפשר לסכם את הפואנטה של המחזה בשאלתה של פורציה, "מי כאן הוא הסוחר, ומי היהודי?5" המחזה עוסק בחוק וברכוש, בחוזים, שבועות, התחייבויות והבטחות. שיילוק הוא היהודי מהבשורות: "אני עומד פה בשם החוק." אבל הוא מובס על-ידי עורך דין טוב יותר, שמפרש את החוק בצורה מילולית: פורציה מביסה את היהודי במשחק היהודי – וזו ללא ספק גרסה אירונית של טיעוני ה"החלפה" הנוצריים.

אם כן, שייקספיר מפרש את הופעת המסחר המודרני בעזרת היהדות, אף על פי שהוא לא הכיר יהודים ומעולם לא קרא מילה מהתלמוד. את התנ"ך הוא אכן הכיר, כפי שאפשר לראות בנאומו של שיילוק על יעקב וצאנו של לבן (מערכה 1, סצנה 3: בראשית ל'). בנוסף, כתבי פאולוס והבשורות היו נדבך מרכזי בירושתו האינטלקטואלית. שיילוק נולד מתוך הטקסטים האלה בצורה המזכירה את ה"מתווכים היהודים" של ברק ואת היהודים המשוחררים של מרקס. השושלת רציפה.

6.

האפילוג של נירנברג עוסק בתיאורטיקנית ידועה, ובאופן שבו היא מכחישה את הרצף הזה. בהקדמה ל"יסודות הטוטליטריות" חנה ארנדט לועגת ל"אנטישמיות הנצחית" (מה שהיה עשוי להיות, כותב נירנברג, "כותרת אירונית לספר שלי") ומתעקשת שבגלל "תפקידים שמילאו היהודים" (בנקאות ופיננסים) בכלכלה הקפיטליסטית, הם "אחראים" (וזה ניסוח שלה) חלקית לשנאה שהם מעוררים. טענה זו מזכירה את דבריו של מרקס, שאמר כי "היהודים תרמו בהתלהבות" לניצחון ה"פולחן החילוני", "הסחר-מכר," וה"אל החילוני" שלהם – הממון.

נירנברג מציג סקירה היסטורית משכנעת של האנטי-יהדות, אך הסקירה אינה שלמה. היא לא מגיעה לארצות הברית, שבה הפרשנות האנטי-יהודית נפוצה פחות מאשר בעולם הישן - והפילו-יהדות נפוצה יותר

ארנדט אף נעזרת במחקרו הסטטיסטי של וולטר פרנק, כלכלן נאצי שעמד בראש המכון להיסטוריה של גרמניה החדשה, ומשתמשת בו כדי לגבות את טיעוניה על תפקיד היהודים בבורגנות הגרמנית. לא ייתכן, היא טוענת, שהנאצים, שהיו צריכים "לשכנע ולגייס בני אדם," בחרו את קורבנותיהם בצורה שרירותית. חייבת להיות תשובה ברורה, תשובה סוציו-אקונומית מקומית, לשאלה: למה דווקא היהודים?
נירנברג מסכים שהבחירה ביהודים לא הייתה שרירותית; וטיעוניה של ארנדט לא מפתיעים אותו – אף על פי שהוא דוחה את כל ההסברים העוינים הרגילים: ההתבוללות שחוותה בילדותה, מערכת היחסים הארוכה שלה עם היידיגר, וכולי.

מה שכן מדהים אותו הוא שארנדט "נתלתה" בטיעון שלה על האחריות היהודית "גם לאחר שהתבררו גודל השפעתה וכוחה יוצאי הדופן של האנטישמיות הנאצית (כולל הגזמתה הפרועה בנוגע לחשיבותם הכלכלית של היהודים)." אבל כל ספרו הוא מעין הסבר לקלות שבה היא מחברת בין יהודים לפיננסים: החיבור הזה הוא אחת ה"התחייבויות האידיאולוגיות האפריוריות שהִבְנוּ את האופן שבו היא בחרה 'עובדות' לגבי היהודים ופרשה אותן." המחלוקת הזו עם ארנדט מסכמת היטב את ספרו של נירנברג. הוא טוען שביסודות התרבות המערבית שוכנת תפיסה מסוימת של היהדות, שאינטלקטואלים ופולמוסנים השתמשו בה כדי להסביר כפירות נוצריות, רודנות פוליטית, מגפות ימי-ביניימיות, משברים קפיטליסטיים ותנועות מהפכניות. אין ספק שלפעמים יהודים ממלאים את התפקידים שהאנטי-יהדות מייחסת להם – אך הדבר נכון גם לכל הקבוצות הלאומיות והדתיות האחרות, ובשיעורים גדולים הרבה יותר. התיאוריה הזו לא מבוססת על התנהגותם של יהודים "אמיתיים."

נירנברג מציג סקירה היסטורית משכנעת של האנטי-יהדות, אך הסקירה אינה שלמה. היא לא מגיעה לארצות הברית, שבה הפרשנות האנטי-יהודית נפוצה פחות מאשר בעולם הישן - והפילו-יהדות נפוצה יותר. גם ישראל לא מופיעה בספרו של נירנברג, אלא במשפט אחד, רגע לפני הסוף: אנו חיים בעידן שבו מיליוני אנשים נחשפים מדי יום לגרסה כלשהי של הטיעון שאומר כי את בעיות העולם יש להסביר במונחים של "ישראל." אם כך בהיסטוריה שנירנברג מציג יש קטיעה של הרצף (ארצות הברית) והשמטה של חלק אחר ברצף (ישראל המודרנית). העבודה לא הושלמה. אך כאן, בספר הזה, האנטי-יהדות פוגשת סוף כל סוף במבקר רדיקלי.

 

מקורות:

1. "לשאלה היהודית" מאת קרל מרקס, תרגום: שלמה אבינרי, בתוך: "כתבי שחרות", ספרית פועלים, 1975, עמ' 33-63.2. "מחשבות על המהפכה בצרפת" מאת אדמונד ברק, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת שלם, 1999.3. "הבשורה על-פי לוקס", פרק י', פסוק 21, תרגום החברה לכתבי הקודש בישראל.4. "הסוחר מוונציה" מאת ויליאם שייקספיר, תרגום: דורי פרנס, http://www.shakespeare.co.il/play.php?play=the-merchant-of-venice5. "יסודות הטוטליטריות" מאת חנה ארנדט, תרגום: עדית זרטל, הקיבוץ המאוחד, 2010.

מייקל וולצר הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למדע המדינה של המכון למחקר מתקדם, ועורך אמריטוס בכתב העת Dissent. ספרו האחרון הוא In God’s Shadow: Politics in the Hebrew Bible (March 2014).

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה חדשה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שתביא מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-18 במרץ 2014

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייקל וולצר, New York Review of Books .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

41 תגובות על המצאת היהודים

01
פיני נגל

הטעות הגדולה ביותר בתפיסת "היהדות" היא בייחוס של "יהודי" לכל אדם שמוצאו ההיסטורי, אי-שם בעבר המאד רחוק מגיע מחבל הארץ הקדום "יהודה" Judea - ולא היא!
"יהודי" הוא מונותאיסט אדוק ומאמין עיוור בקיום "השגחה עליונה" ו"כח-על" המנווט את המציאות.
עצם העובדה שמכנים אותי, אותך, את איינשטיין, פרויד ואחרים - יהודים, אינה משנה דבר במהות שהם, ממש כמוני, למרות שכך מכנים אותי וכמובן אותם -
הם אינם "יהודים"!
יהדות היא אך ורק דת בדומה לאלי האולימפוס היווניים וכשכזו היא מיתולוגיה ותו לא!
אלא שיש כאלה המאמינים שהיא בעלת כוחות בלתי נתפסים ויכולות מיסטיות. אלה הם היהודים ולא אף אחד אחר.
היהדות היא דת בלבד ותו לא!
הפנימו!

    02
    שמעון בר

    מסכים עם כול מילה, כמעט. איש לא שאל אותי, כאשר "חנכו" את יהדותי, באותם ימים, שיתכן ולעדין לא פקחתי את עיני ולבטח לא פתחתי את פי ולשוני...לאשר את דבר יהדותי. אם היו שואלים אותי היום...אינני חש מחויב ליהדות ,לפחות לזו המוצהרת ,אפילו על ידי החוגים הליברליים ,באותה יהדות. ובכלל איך יכול אדם תבוני לקבל הלכה שנכתבה בתקופות שהאמונה, הייתה ה"תבונה" ,והתבונה לא נכחה באף לא אידאולוגיה חילונית אחת...פשוט, לא היו אז חילוניים. לא היה מי שייצג אותי בוויכוח על "יהדותי".

03
פיני נגל

שיהיה ברור -
יהדות איננה לאום בשום תנאי ואופן!
אין להשוות בין יוצאי Judea ההיסטורית שכפו על עצמם את האמונה באל אחד והיו סוג של בדואים ערבים הולכי מדבר, לבין אלה שנדדו והגיעו לאירופה ושם הזדווגו עם בני המקום מהם יצאו בעלי עיניים כחולות, שיער בהיר ועור בהיר העומד בסתירה מובהקת לילידי Judea הכהים כמו הבדואים בימינו.
אלה, הבהירים, לא הכלילו את עצמם במושג הכולל של היהדות, אלא הוכללו על-ידי תושבי אירופה כיהודים שהיכן שהוא בעבר הרחוק אם אחד מאבותיהם, או אחת מאימותיהם הגיעו מ - Judea.
ליהדות אשכנז - אירופה - אין כל זיקה אישית לדת מלבד אלה שהמשיכו את האמונה באל האחד וכפו על עצמם את הזקן, השטריימל, הקפוטה ושאר המאפיינים המבדילים בינם לבין האוכלוסיה המקומית.
כנ"ל ההבדלים בין המאמינים באל האחד ממדינות ערב לבין המאמינים באל האחד ממדינות אירופה.
אם נתייחס בכובד ראש למושג "לאום", לא נמצא כל דמיון תרבותי, שפתי, היסטורי וכמובן אתני בין הזרמים השונים שציינתי.
ולכן:
היהדות אינה לאום, אלא דת מונותאיסטית בלבד ואיינשטיין לא יכול להיקרא, והוא גם לא נקרא, על-ידי המונותאיסטים העבריים - יהודי.

    04
    יוסי טל

    המאמר כולל בעיני דוגמאות מאוד לא מדוייקות. לדוגמה, הקביעה שהיהודים ה"מקוריים" היו סוג של בדואים בשל צבע עורם, בעוד משייכים כיום את הבדואים הכהים כשבטים שנדדו מאיזור סודן והתיישבו באיזורנו לא מזמן, היהודים עצמם החשיבו את אבותיהם כלבנים עוד מתקופת השיעבוד למצרים (במקורות היהודיים, שלדעתך כנראה עוותו/הומצאו כדי לבנות היסטוריה נחמדה).

    וגם הטיעון המוזר הזה, ואני מצטט: "אם נתייחס בכובד ראש למושג "לאום", לא נמצא כל דמיון תרבותי, שפתי, היסטורי וכמובן אתני בין הזרמים השונים שציינתי".
    בקשר לדמיון ההיסטורי (תרבות ושפה זה יותר מסובך להסכים), אם נקח לדוגמה את יהדות תימן ויהדות אירופה, אשר היו מנותקות כמעט לגמרי מחורבן בית ראשון, ההיסטוריה לפני ה"פירוד" זהה לגמרי היות ולשתי העדות היו את הספרים (חמשת החומשים) שהכילו גם את ההיסטוריה שלהם. לאחר ה"פירוד", אין שום סיבה ששתי העידות יחלקו היסטוריה משותפת.

05
ניר ויצמן

המילה יהודי היא המצאה של הנוצרים שמשרתת שני אינטרסים מובהקים האחד להעלים את העברית והשנייה לתת הסבר תיאולוגי לאלוהי הממון

06
פיני נגל

המושג "יהודי" הומצא כנראה ע"י סוחר אמיד בשם "בוסקטס" באחת הנסיכויות של ברצלונה במאה ה - 8, או ע"י סוחר אמיד אחר בשם "סבונרולה" שגבו מיסים מנתינים רבים, בהם הכת המונותאיסטית המתבדלת בשכונות סגורות ומסוגרות שמאפייניה החיצוניים היו כמאפייני היהדות החרדית של היום ושל הגיטאות.

08
פיני נגל

ד"ר מיכל בן חמו - "שנאה עצמית" ???
האם בדקת פעם מונח אווילי שגור זה לגופו של עיניין?
"שנאה עצמית" הינה תופעה פסיכולוגית אינדיבידואלית טעונת חסכים אישיותיים וליקויים גנטיים והורמונליים.
מה לה ולהמצאה היהודית "שנאה עצמית"?
אילו היה דבר כזה "יהדות" כלאום ומקור היסטורי אמתי ואליו היינו משתייכים, מילא. אלא שאין דבר כזה לאום יהודי שאיננו דתי חרדי מאמין באל אחד כל יכול, והצגת היהדות כ"עורבא פרח", אסור לה שתהיה מפורשת כ"שנאה עצמית", אלא כהצגת אמת היוצאת ממחקרים אינספור בנושא את חלקם הבאתי לעיל.
עיוות המציאות על-ידי "פסיאודו-יהודים" אינה יוצרת מציאות בה "פתאום יש יהודים חילוניים" כי אין דבר כזה יהודים חילוניים כלאום!
יש רק עבריים שהפכו יהודים בהגדרות של אלה שאינם יהודים כגון הנצרות, ונותקו מכל מסורת עברית "בנישואי-תערובת" במשך אלפי שנים באירופה הלבנה ולא בכנען העתיקה.
להבהרת תגובתי:
למרות יהדותי הנובעת - אך ורק - מכך שאימי היתה יהודיה וכדור 9 לבעש"ט - אין לי כל קשר וכל זיקה ליהדות בהיותי חסר אמונה באל אחד.
יש בי אזרחות ישראלית כתהליך היסטורי ותו לא!
היהדות היא - אך ורק - "אמונה באל אחד ויחיד" המונותאיזם המפורסם ואין בילתה! ואין אחרת! והחוגים הדתיים והחרדיים על מרבית מגוונם טוענים זאת "באותיות של קידוש לבנה" בכל קונפליקט המתעורר בין שתי דרכי החשיבה השונות הללו.
הפנימי!
לימדי!
ובטלי את המושג היהודי "שנאה עצמית" כי כוונותיו מגוייסות למטרות דתיות, חרדיות והרתעתיות.

09
יאיר

היהדות היא בהחלט לאום - וזו דעתי כמובן.
המקור של היהדות הוא אכן דתי, אך מאז הציונות והקמת מדינת ישראל היא הפכה גם ללאום. יש פה אכן דואליות מסוימת אבל עדיין מתקיימים פה התנאים הבסיסיים של לאום יהודי והם: רצף טריטוריאלי וקבוצת אנשים מזוהה ושונה מכל השאר מבחינה תרבותית וכו.
בנוסף לכך העובדה שהיהודים עצמם מזהים עצמם כחלק מקבוצת הלאום היהודי. מדובר בעיקר על היהודים החילונים שהתנתקו מהדת ומזהים עצמם כחלק מהלאום היהודי (או עברי או ישראלי וכו).
לסיכום אין הבדל בין הלאום היהודי לכל לאום אחר (צרפתי, איטלקי, פלסטיני, ספרדי, גרמני ואמריקאי) ולזכותם של היהודים להגדרה עצמית במדינתם כלאום היהודי

11
ניר ויצמן

לאום מתבסס על שפה, אם אנשים תופסים את עצמם כלאום וכל אחד מדבר שפה אחרת זה נקרא עולם וירטואלי. קודם כל מדברי העברית הם עבריים. אחרי שיודעים את השפה מבינים שיהודי זו מילה שהומצאה על ידי מתנגדי השפה העברית כדי לבלבל אותם.

    12
    שמעון בר

    מה לגבי דוברי האידיש. בני ברק,מאה שערים,אלעד ו...מדברים אידיש בבית עם הילדים. חסידים לומדים עברית בגילאי ה18 לקראת "גיוסם" לשירות בעיריות שהוזכרו ויש עוד, מודיעין עילית,ביתר וכו. "לשון הקודש", היא שפתם של הישראלים, כולל החילוניים שנתפסים כלא יהודים...על יד היהודים האמיתיים. אז מה היא שפתו של הלאום הזה?

      13
      יחזקאל לביא

      דוברי האידיש, כמו דוברי הלדינו, כמו דוברי העברית המוגרבית את כולם איפיינה "דת העיברית", אותה ועימה שוחחו בבתי הכנסיות בהתפללם לאל. תהליך התהוות השפות הללו בא כתוצאה מהחיים היומיומיים בארצות הפזורה של היהודים. השפה העברית שימשה לאורך שנות קיומה של ממלכת יהודה כשפתו "הרשמית" של העם שישב בארצו אך בד בבד השתמש החל מימי בית שני בשפה נוספת, שמית- "הבבלית". כל החרדים לומדים עברית כבר בינקותם כדי שיוכלו להתפלל!

14
מימי מימון

״בהתחשב בהתכחשותם לישו ולמעורבותם במותו, דיכּוּיָם היה מוצדק״

אופס, התפלקה לו הערה אנטישמית...
לא אנטי יהודית. פשוט אנטישמית במובן הפשוט והישן. אפילו האפיפיור כבר התנצל...

פאשלה? או שלא הבנתי כלום?

    15
    מייקי

    זאת לא עמדה שלו, הוא פשוט מציג בפסקה את הזוויות השונות של היחס ליהודים: מצד אחד, חשבו ש"מגיע להם" להיות נדכאים, כי הם היו מעורבים במוות של ישו, מצד שני, אסור היה לדכא את הנוצרי ו"לעשות ממנו יהודי".

17
פיני נגל

מיכל חמו לוטם, היהדות היא אכן תרבות וכך מתייחסים אליה, כך שגישתך אינה שונה מרוב הגישות האחרות.
אלא ששכחת לציין כי מדובר בתרבות דתית בלבד עד להקמת מדינת ישראל!
הקמת המדינה יצרה בעיה תרבותית חדשה בה לא נתקלו, ואפילו לא חזו מייסדי הציונות שהיו חילוניים לכל דבר עם זיקה קלה ביותר לאותה תרבות יהודית דתית.
בן גוריון, שהיה כמובן חילוני ללא כל זיקה לדת, שגה קשות כאשר נתן "דריסת רגל", לתרבות היהודית הדתית כמובן.
הוא אמנם נסוג בו מספר חודשים אחר כך, אך לצערנו "אחר את הרכבת" והתרבות היהודית הדתית החלה במלאכתה הכפייתית על הציבור שכלל לא רצה ולא הכיר בה.
המדינה בה אני ואת חיים קשור במילים ליהדות הדתית, אך במהותה היא דמוקרטיה חילונית המותקפת ללא הרף ע"י "התרבות היהודית".
ואחזור על דברי:
אין דבר כזה יהודי שאיננו דתי - היהדות היא דת וככזו היא גם תרבות ולא אחרת.
אם את, אני ועוד מגיבים וכותבים כאן, חשים חילוניים, הם, אנחנו - לא יהודים.
זו הנקודה החשובה בדיון הזה.

18
גבי בחן

שליטים ומנהיגים מאז ומעולם היו צריכים להסביר להמונים מדוע המציאות איננה גן עדן ויש בה רעב ורע ואסונות ומוות. בימי קדם פנו לאלילים שונים שייצגו כוחות טבע שונים כדי להקריב קרבנות ולרצות את האל. היהדות כרתה ברית עם אלוהים האחד, והסבירה את כל הרע שקורה לנו באי ציות לחלקנו בברית עם האל, שהרי לא יכלו ליחס זאת לאל או להניח שהוא לא קיים. הנצרות שהתפתחה אחרי חורבן הבית השני שמרה על האל הטוב והמיטיב, כולל שליחו ישו, ויחסה את כל הרע בעולמנו ליהודי. ותפיסה זו של המונח יהדי ויהדות כמקור הרע בעולם מתוארת יפה במאמר. תפיסה זו ומונחי הזיהוי של יהדות עם הרע שכולל בו מגיפות אסונ
ות ההון שנמצא בידי אחרים כל זה כונה יהדות. ואכן הי
ום,לצערי, האנטישמיות החדשה מוסיפה את ישראל וישראלים למושג היהודים כביטוי לכל המאיים עלינו בעתיד הלא ידוע.

19
ליאור אתגר

המאמר נותן נקודה מעניינת למחשבה באשר לדרך בה נתפס ה"אחר הנוצרי" או האנטיכרייסט אם תרצו וכיצד הוא מגולם בדמותו של ה"יהודי". אותה דמות חבולה ושנואה במיתולוגיה הנוצרית, בדברי ימי עמי אירופה וכתופעה סוציולוגית הנטועה עמוק כל כך, ולה תוצאות אלימות כל כך באלף וחמש מאות השנים האחרונות.
עם זאת, כמובן שאין להכשיר בכך את המחלה האנטישמית של הנצרות כנגד היהדות, הן הדתית ומאוחר יותר נגד היהדות הלאומית והעם היהודי כולו.
יש לציין שכפי שבימי הביניים איחדה האנטישמיות את הכיתות היהודיות לדמותו של "יהודי" אחד והעניקה לו מאפיינים יחודיים גם במקום שבו היו הבדלים ניכרים בין העדות והקהילות היהודיות, כך האנטישמיות החדשה צובעת גם את הישראליות כ"יהדות". בעניין זה מרתק לראות את הזהות הרעיונית לכך כפי שבא לידי ביטוי בכלי התקשורת במדינות ערב. מאידך, גם הארגונים האירופיים האנטי ישראלים אינם מבטאים אלא את המשכיותה של האנטי "יהדות" בדור של פוליטיקלי קורקט ובעידן של אירופה מאוחדת פוסט-שואה. הכל מתנקז לאותו אחר-יהודי.

באשר לתגובותיו של זה המכנה עצמו "פיני" בקשר להיעדר הלאומיות מהמונח יהדות, הרי שרבים וטובים ממני במאה וחמישים השנים שעברו כבר הצליחו להוכיח כי היהודים הם לאום ועם ככל העמים, בעל זכות הגדרה עצמית. אין לראות בישראלים כמי ש"הגיעו מן הים" שכן בלי יהדות לא הייתה ציונות ובלי ציונות לא הייתה מדינת ישראל וגם לא היה עם בישראל.

20
פיני נגל

גבי וליאור -
תקופת ישו - ישוע העברי שהיה בן למשפחה עיברית אמידה (לפי התנ"ך בספר עזרא - אם יש בכך אמת ולא מיתוס) היתה אינפלציה של נביאים ומשיחים בהם כל המוכרים לנו מהתנ"ך שהצליחו להשתרבב אליו, וכאלה שנפסלו מלהיכלל בו כגון ישוע. (רכילות שמועתית אומרת שהילל הזקן סלד מאישיותו של ישו שהיה יהיר, כריזמטי ואוהב נשים כפייתי, ולכן החליט שלא להתייחס אליו כאל נביא ולא להכלילו בכיתבי התקופה)
המאבק של חלקם, בניסיון לכבוש את האוכלוסייה המוכה באיזור, היה בהמצאת האל האחד.
היות ובימי ישו התקיימה כבר במספר שבטים בדואים האמונה באל אחד המכליל בישותו את כל האלים המוכרים באיזור, נותר לנאמני ישו "להשמיץ את האח הבכור" הממציאים הראשונים שלו, להשפיל אותו בכוונה ומטרה לזכות במאמינים נוספים.
להזכירך - נביא - משיח - "התכלכל" היטב מתורמים נאמנים כשהשפל הכלכלי באותה תקופה היה ארוך טווח.
ההשמצות קרמו עור וגידים במשך מאות ואלפי השנים ומכאן תחילת האנטישמיות.
בעניין הלאום, ליאור - אין לי כל עיניין ב"... רבים וטובים ממני במאה וחמישים השנים שעברו כבר הצליחו להוכיח כי היהודים הם לאום ועם ככל העמים ..." - אז מה ?!
הבן תחילה את המושג "לאום", לאחר מכן בדוק את המושג "יהודי" ומתי השתרבב לשפה הבינלאומית, בדוק מי יכול להיכלל במושג "יהודי" ותגלה שהוא אינו כולל - אדם ממוצא (אפילו עיברי) כלשהו - שאינו ממלא "בדייקנות יתר" את טיקסי הדת במובן החרדי האבסולוטי שלהם - ולכן איננו יהודי, גם ובמיוחד, על רצף הדתיים-החרדים.

    21
    יוסי זיו

    פיני נגל,

    אני מאוד לא מחבב כאלה שמנסים לומר לאחרים מיהם ומהם - כזאת הייתה גולדה מאיר (אין עם פלשתיני), וכזהו גם אתה שקובע שהיהדות היא דת ותו לא ומפציר בנו להפנים. אז אני לא אפנים.
    אין "הגדרה" חיצונית למונח "עם" או "לאום", זוהי הגדרה עצמית של קבוצה מסוימת. למה קבוצה מסוית מגדירה את עצמה כעם? יש אלף ואחת סיבות, שלא אמנה אותן כאן, אבל הגורם המכריע הוא שהם מגדירים כך את עצמם וזהו. כיום קיימים בעולם כמה מיליוני אנשים שרואים את עצמם כחלק ממה שהם רואים כ"עם היהודי" וזה הגורם המכריע. חלקם דתיים, חלקם מסורתיים וחלקם חילונים - ומשום כך זו חוצפה לבוא ולטעון כלפיהם שהם אינם קיימים בעצם, מי אתה שתגיד לי איך להגדיר את עצמי? מי אתה שתגיד למיליונים מה זהותם? אם אינך רואה עצמך יהודי, כיוון שאינך דתי (ואינני יודע מה מוצאך וזה לא חשוב בכלל), יבושם לך. אתה אוטונומי להכריע לגבי הזהות שלך - לא אני ולא אף אחד אחר. אתה רוצה להיות בודהיסט? תפאדל. נוצרי? שתהיה בריא, אוסטרי? אם יסכימו לקבל אותך, למה לא. בקיצור תהייה מה שאתה רוצה - רק אזהרה אחת, בהקשר היהודי שהוא ייחודי (אני חושב) - ייתכן ותרצה להתכחש למוצאך היהודי (אם זהו מוצאך) וזה לגיטימי, ותרצה להצטרף לקבוצה אחרת (לאומית, דתית, איזו שתרצה), יכול להיות שיהיו מי שיזכירו לך את "יהדותך" גם אם תגיד אלף פעמים שאתה מתכחש לה. דוגמאות לא חסרות. קח זאת בחשבון.
    אגב, החמצת את המאמר לגמרי, והייתי מציע לך לקרוא אותו שוב - גם שם מדובר על "יהודים מומצאים".

22
שמעון בר

וואלה, שטויות במיץ. הבעיה היא, כדבריך, לא בדרך שבה אני מגדיר את עצמי. אלא בדרך שבה אחרים מגדירים אותי.מסכים. אבל...נסה להגדיר עצמך כלא יהודי, במדינת היהודים משהו כמו ערבי,דרוזי,נוצרי או חילוני. הסיכויים שלך לשרוד ,כשווה זכויות וחובות עם היהודים, אפסיים. זה נכון לגבי איראן, זה נכון לגבי הרפובליקות האסלאמיות...וזה נכון גם לגבי "הדמוקרטיה היהודית". מה לעשות,ומייסדיה של המדינה הזו, היו חילונים שהגיעו מן המערב. ציונים, לא כול כך יהודים,על פי הגדרות הדת שלך. היום הם נתבעים, הם והרשות הפלשתינית ,להגדיר עצמם כיהודים. הרשות מסרבת...גם אני. אני חסר סיכוי...גם הרשות.

23
פיני נגל

חיבה, זיו, היא עניין של בחירה.
אתה תעשה כרצונך, אלא שלא אמנע מדעותיי וגישתי את מה שאינו מוצא חן בעיניך.
דומה שרבים מפזרים מילים מבלי לרדת למהות, שאיננה המילה, אלא מכלול ההרגשה והאסוציאציות שהיא מעבירה.
כזו היא המילה לאום, המילה יהודי, המילה אל, וכן הלאה.
בחשיפת ראיות ולעיתים עובדות היסטוריות מצטלבות להן לעיתים תחושות המגדירות באופן שאין שני לו את המושג.
לכן:
יש לאום יהודי והוא - על פי אותה נוסחה - מאמין באל אחד ויחיד על כל התכונות המוקנות לו ע"י האדם שהמציא אותו ויש לו, לאדם המאמין, מאפיינים חיצוניים מקטלגים ומדויקים ביותר לתפיסתו.
מי שאיננו כזה בפרטי-פרטים - איננו יהודי - לגישתי ועל סמך ידיעותיי.
להבהרה בדוגמא;
אם כי נולדתי למשפחה יהודית העומדת בתנאיי ה"יהודי" ואני דור 9 לבעש"ט, אינני יהודי כלל ועיקר ולו בשל המאפיינים של יהודי כפי שתיארתי וכפי שנתפסים ע"י האחרים.
הלאום שלי ושל יקיריי הוא "ישראלי" ואין בינו לבין "היהודי" ולו-כמעט-כלום!
אם תתעניין, אכנס לפרטים. (לא פרטיים, אלא "יהודיים")

25
אמיר בן כהן

בניגוד למה שנכתב כאן בחלק מהתגובות, הכינוי "יהודי" קדום בהרבה ל"אנטי-יהודיות" וכן להגעת היהודים לאירופה. כך במלכים ב פרק י"ח:
[כו] וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה, דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה. [כז] וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי, לְדַבֵּר, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חריהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם. [כח] וַיַּעֲמֹד, רַבְשָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית; וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר.

26
פיני נגל

האם ידוע לך שהתנ"ך נכתב ונאסף עד המאה ה - 8 ולכן יתכן שהשתרבבה בו המילה "יהודית"?
שהתנ"ך נוקד רק באותה תקופה?
שסיפורי התנ"ך נאספו במשך למעלה מ - 3,000 שנה?
איזה מין נימוק זה מתוך התנ"ך?
האם יש לכך גיבוי מגורם נוסף?
אבל אתה כנראה קשור לדת ולכן שולף את המסמך החד צדדי הזה כהוכחה ממש לא מוכחת.

27
מוצטפא שמטרלינג

תראו את האיכרים הצרפתים במאה ה - 18. הם שנאו אריסטוקרטים שנאה תהומית וערפו להם את הראשים כי הם האמינו שהאריסטוקרטים מנצלים אותם ומנסים להשתלט על העולם. איזה מן דבר זה להגיד על קבוצה שהיא בסך הכל חצי אחוז מהאוכלוסיה? וגם לא כל האריסטוקרטים הם עשירים, רובם דווקא היו עניים. יגידו האיכרים שלאצילים יש נטיות רצחניות והם מעדיפים לצאת למלחמות במקום לעבד את האדמה. הו! הרי האצולה נדחקה לתפקיד כפוי הטובה של ניהול המלחמה כיוון שלא הרשו לאבירים להיות איכרים בגלל דוגמות דתיות צרות אופקים. מאשימים את האצולה בדאגה לאינטרסים האישיים הקוסמופוליטיים שלה במקום לצרכי הלאום. אבל מה לעשות שהאצילים מפוזרים בין כל הארצות והמשפחות שלהם מחותנות זו בזו על פני כל אירופה, זה כי הם נאלצו לנדוד מארץ לארץ ולהציע את השירותים שלהם לאדונים הגדולים כי לא היו להם נחלות. בחצר של כל מלך הסתובבו כל הזמן אצילים ולחשו על אוזנו ויעצו לו. האיכרים פשוט קנאו באצילים על ההצלחה שלהם ולכן היה קל להסית אותם כנגד האצילים, אפילו שאלו כאמור, היו מיעוט בטל ומבוטל שרובו היה מרושש, חי בערי שדה וכפרים והיה רחוק מאוד מצמתי הכוח המרכזיים.

28
יונתן

פיני, אתה מפגין בורות מביכה בנוגע לטרמינולוגיה של המושג "יהודי". מעבר לאזכור של ה"יהודית" כשפה תנ"כית, הרי שגם כהגדרה פרסונאלית הוא מופיע במגילת אסתר, בנוגע למרדכי: "איש יהודי".

    29
    פיני

    לא יונתן. ממש לא! [הערת המעכת: הוסר תוכן בעל אופי פוגעני] מהותית היהדות נולדה רק במאה העשרים כאשר הוגדרה כך בגרמניה. לפני כן היא הוגדרה כ"עיבריי" כלומר כעבריים מאמינים באל אחד. לא אחד כמוך יחלק לי ציונים על טרמינולוגיה כשאתה רדוד וידיעותיך סתמיות כשלולית חרבה.

      30
      שמעון בן לשבט לא יהודי

      כל כך הרבה גסות רוח. עומס של התנשאות. מוציאים את החשק מהצטרפות
      לשיח,שכולו ביטול הזולת. איך אפשר ,שלא להיות אנטישמי, אם מישהו כמו פיני
      מייצג משהו כמו פיני ,כיצד אפשר להצטרף לדיאלוג של שני טורפים.
      לפני הדיון והתגובה אנא ,עשו שעורי בית וקראו בספרו של יוסף קפלן "מנוצרים חדשים ליהודים חדשים".אין שם פתרון,רק הבעת עמדה הנסמכת על ההיסטוריה...ורק אז,אפשר להתכנס לדיון ענייני. לא חובט ולא משפיל את חברך לשיח.

31
סיני הישראלי

על מנת לדייק במושגים לאורך ההיסטוריה
היינו עברים-אברהם העברי
הפכנו להיות ישראלים טרם יציאת מצרים- הנה עם בני ישראל וכו
עם חורבן בית שני הוגדרנו והגדרנו כיהודים שרידי שבט יהודה העיקרי ששרד
עם הקמת המדינה לאחר הגלות הארוכה חזרנו להיות ישראלים- היא מדינת ישראל
והחלק הבא כנראה ענין תודעתי נחזור להיות עברים - אנו מעבר אחד והעולם מהעבר השני
כמסר אוניברסלי שטרם הגיע לייעודו

33
רבס יואן

מעניין שבתקופת צעירותי ברומניה בשנות ה60 כשמילאו לנו את הראש עם תורת מרקס לא הוזכר אפילו במילה אחת את שורשיו של מרקס ליהדות.

34
חושב ש...

כל כך הרבה מלל לעקרון הפשוט שכל מה שאינך משתייך אליו, שונה ממך , רחוק ממך או זר לך הוא תמיד דבר מה אותו תוכל להאשים או לשנוא בבוא העת.

35
סמדר זאבי

בס"ד
ישנו חוסר דיוק במאמר הנ"ל
פאולוס אינו כותב נוצרי
פאולוס הנו - שאול הטרסי, יהודי לשעבר, יהודי מומר
בנוסף, היהודים והמומרים לא הצליחו לחיות בדו- קיום, הלא ידועים לנו מימי הביניים הוויכוח היהודי- נוצרי, וכן עלילות הדם והראשונה שבהן בנוריץ' שבאנגליה.

36
סמדר זאבי

בס"ד
ועוד דבר, המונח אנטישמיות הומצא רק במאה ה-19, וודאי שלא בעת העתיקה או בימה"ב.
לעומת זאת- שנאת יהודים על רקע דתי, כלכלי, תרבותי ואח"כ על בסיס מדעי- חברתי הייתה כאש בשדה מוקשים.

37
Tabularasa

הפנימו...סימן קריאה(?)
בסדר, אני כבר שוכח שאני קבוצה אתנית, תרבותית, שיש לי שפה, שיש לי הסטוריה. אין בעיה, הרי הצבת שם סימן קריאה.
דווקא נוח מאוד, היות שזה מכבר המרתי את דתי לפסטה-כמיזם הרי שנחלצתי, אליבא דה סימן הקריאה מהגורל הלא - משהו של היהודי הנצחי... אשרי וטוב לי. עכשיו נשאר לשכנע בזה את העולם.

38
Tabularasa

אל תדאג, לעולם לא אחשוב שאינך שיך לגזע האירופי העליון. גם אם דמך מהול מעט שבמעט בסרח הנוזלי הזורם בגופם של בדואים יהודאיים הרי שאמחל על כך בבחינת בטל בשישים לנוכח תכלת עיניך.
אתה אמיתי או טרול?

מאמר מעניין ומעורר מחשבה. חבל שהתגובות גלשו מהר כל כך להתפלמסות הרגילה והמשמימה של מי כן ומי לא יהודי ולמי יש יותר נימול.
בשבילי באופן אישי זהו מאמר חשוב כי אני גר באירופה ולומד באוניברסיטה ולכן גם ״נהנה״ מאנטישמיות אירופאית אסלית כמו זו שנדונה במאמר..
רק נקודה קטנה; ׳צילום האילוסטרציה׳ של היהודי הזקן עלול לתת את הרושם המוטעה שגם רמברנדט לוקה בתסמונת. כמעריץ גדול שלו, חשוב לי לציין שאם יש שני נוצרים אירופאים שאי אפשר להאשים אותם בשום פנים באנטישמיות אלו רמברנדט ומדרדו רוסו. ההתייחסות של שניהם ליהודים, כמו לכל יתר המודלים שעמם עבדו, הייתה כל כך אנושית, אישית ונוגעת ללב, שאין שום אפשרות לחשוד בהם ולא בטיפה של דעה קדומה.
תודה על ההכוונה לספר מעניין ואני מתנצל בשם וועד המגיבים על הטענות העבשות ועל חוסר היצירתיות.

40
פיני נגל

היהדות אינה אלא דת בלבד! שהומצאה במאה ה - 9 ולאחר מכן הוסיפה לעצמה מרכיבים שאספה בסביבתה האירופית. אין בינה ובין ישראל כל זיקה וכל קשר כי ביסודה היא עבודה פגאנית שלבשה צורות והסירה צורות. וכל מי שאינו יודע זאת אין לו מקום בדיון הזה

41
שמעון,בן לשבט חילוני.

יהדות היא מושג מסוג המושגים של "בעיני המתבונן".יש שתופסים אותה כביטוי ללאום. יש ,שתופסים אותה כדת ויש התופסים אותה כקובץ הלכות ,שעל פיהן חי ונוהג היהודי. יש קבוצה נוספת,חדשה של יהודי - חילוני .נולדה עם הולדת החילוניות בסוף המאה ה18,עם האנציקלופדיה של דידרו והמהפכה הצרפתית. וביניהן,חיות ונושמות עשרות גרסאות שבטיות. הרבה מעל ל12.את הנוצרי מגבילות 3 התניות. את המוסלמי ,2 התניות. את היהודי תרי'ג מצוות ושס"ה גידים. אי השפוי, שיוכל לעמוד בהן?
אי השפוי,שיכול לעמוד בהן.