הנסיכה שרצתה לדעת הכול

המתמטיקאי אוילר כתב 234 מכתבים לנסיכה גרמנית, ובכך העמיד דיוקן פופולארי של המדעים וקידם את הנאורות
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

החיבור "מכתבים לנסיכה גרמנית" שנכתב בברלין בין השנים 1760-1762 הוא צרור של 234 מכתבים שכתב המתמטיקאי לאונרד אוילר (Euler) לנסיכה בת חמש עשרה בשם פרדריקה שרלוטֶה לודביקה לואיזֶה, דודניתו של פרידריך הגדול.

הנסיכה שאפה להבין את הסיבות המניעות את הטבע ואוילר קיבל על עצמו את האתגר. אחת לארבעה ימים, החל ב-19 באפריל 1760 ועד 22 במאי 1762 הגיע לידי הנסיכה מכתב מאוילר. כל מכתב הכיל כאלף מילים. במכתבים אלה, ניסה אוילר להעביר, בשפה פשוטה, ללא שימוש בנוסחאות וללא צורך בידע מוקדם, את הידע המדעי של התקופה לצד דיון בשאלות פילוסופיות ודתיות.

"המכתבים", הנחשב לאחד מספרי המדע הפופולרי החשובים בתקופה, ראה אור משנת 1768 ועד 1840 בשמונה שפות ובארבעים מהדורות. הספר הוא מסמך מקיף ומעמיק על תפישתו של אוילר את התיאולוגיה, הפילוסופיה, המדע והטכנולוגיה ומציג ניסיון לתמונת עולם פוסט-ניוטוניאנית מגובשת ולכידה. מה שמייחד את העבודה הוא היקפה, היכולת להאיר את תהליך הגילוי והיכולת לשתף את הקורא במחשבות ובהתלבטויות.

זוהי ההתייחסות המקיפה והמהימנה ביותר לפילוסופיית הטבע, שנכתבה על ידי מדען מוביל במאה השמונה עשרה

בנוסף להיותו ספר לימוד שנכתב עבור נערה, חשיבות הספר היא בהיותו מסמך מסכם של אחד מאנשי המדע החשובים בתקופת הנאורות באירופה, על תובנותיו את המציאות: העולם הגשמי והעולם הרוחני. כמאתיים שנה יותר מאוחר כתב על הספר הפרופסור להיסטוריה של המדע, רולנד ס. קלינגר (Calinger): "זוהי ההתייחסות המקיפה והמהימנה ביותר לפילוסופיית הטבע, שנכתבה על ידי מדען מוביל במאה השמונה עשרה."

 לאונרד אוילר, האיש שכתב 234 מכתבים לנסיכה

לאונרד אוילר נולד בשנת 1707 בבאזל, לאב שהיה כומר קלוויניסטי וייעד לו קריירה בכנסייה. הוא נותר קלוויניסט אדוק, אך כשרונו הבולט מגיל צעיר – במתמטיקה – ניתב אותו לעיסוקים אחרים. אוילר משך את תשומת ליבו של המתמטיקאי יוהאן ברנולי , והלה נפגש אתו בקביעות, בשבתות אחר הצהריים, כדי לסייע לו  להתמודד עם בעיות מורכבות שבספרי המתמטיקה, הפיזיקה והאסטרונומיה. לאחר מותו של ראש המחלקה ללימודי הפיזיקה באוניברסיטת באזל, ניסה אוילר, בהמלצת יוהאן ברנולי, לרשת את מקומו. הבחירות נערכו באמצעות הגרלה ואוילר לא זכה במינוי. שלושה ימים לאחר מינוי ראש מחלקה חדש נענה אוילר להזמנת בנו של יוהאן, המתמטיקאי דניאל ברנולי  שישב בסנט פטרסבורג. אוילר עזב סופית את באזל  והתמקם שם, בסנט פטרסבורג, באקדמיה למדעים. השנה הייתה 1727 והוא היה בן עשרים בלבד.

האקדמיה הקיסרית למדעים, פטרבורג

מקום מושבה המקורי של האקדמיה הקיסרית למדעים, פטרבורג. תצלום: ויקיפדיה

את הקמתה של האקדמיה למדעים בסנט פטרסבורג יזם פיוטר הגדול  שליטה של רוסיה בשנים 1698-1725, בניסיון לקרב את רוסיה לעולם המדע של אירופה המערבית. הוא מת שנה לפני ייסודה, בשנת 1726. כל חבריה הראשונים הגיעו מחוץ לרוסיה. האקדמיה הייתה אבן שואבת למדענים, בזכות התנאים החומריים המשופרים לה זוכים חבריה וגם בגלל שניתן להם חופש פעולה ניכר. שלוש שנים לאחר שאוילר הצטרף אל המתמטיקאים דניאל ברנולי ואחיו ניקולס ברנולי השני חברי ילדותו שהצטרפו לאקדמיה לפניו, הוא זכה להתמנות לתפקיד פרופסור לפיזיקה ומתמטיקה. המחקר שלו התפרש על פני תחומי התעניינות רבים: מתמטיקה, פיזיקה, אסטרונומיה, גאוגרפיה ומוזיקה. הוא לימד וגם פרסם מחקרים,  מה שהפך אותו לאחד מהמדענים הפוריים ביותר באקדמיה. שנים אלו, יטען אוילר מאוחר יותר, ביססו את מעמדו כמדען פורה ומבוקש. ארבע עשרה שנות שהותו בסנט פטרסבורג הסתיימו בשנת 1741, כאשר עם מותה של הקיסרית אנה המצב שם הפך לבלתי יציב, ובה בעת אוילר הוזמן לברלין על ידי פרידריך השני שליטה של פרוסיה פחות משנה לאחר עלייתו לשלטון. הוא נענה להזמנתו לעמוד בראש היחידות למתמטיקה ופיזיקה באקדמיה של ברלין, שם נשאר עד שנת 1766. אוילר, שהמשיך לחוש זיקה עמוקה לסנט פטרסבורג, שב אליה לבסוף בשנת 1766 ושהה בה עד יום מותו בשנת 1783.

עד שנת 1800 הספר תורגם לשמונה שפות: רוסית, גרמנית, הולנדית, שוודית, איטלקית, אנגלית, ספרדית ודנית ועד שנת 1840 הודפס ביותר מארבעים מהדורות.

בגרמניה התחזקה באותה העת התנועה הפרוטסטנטית. זו היא תנועה פייטיסטית המגלה עניין בחינוך העם. במקביל, ההתעוררות הלאומית הצמיחה תודעה לחינוך לאומי, שעודדה בנוסף להתמחויות ההומניסטיות גם התמחויות בכלכלה ובמדעים. ההכרה בחשיבות הדעת התחזקה בגרמניה גם כחלק מתהליך של תחייה רוחנית, שהושפעה רבות מהלך המחשבה של נציגי הפילוסופיה הצרפתיים, וגם עקב הצורך באזרחים בעלי מיומנויות הנדרשות לפיתוח המדינה וצרכי החברה. פרידריך השני, שעלה לשלטון בשנת 1740, הציב לו, בין השאר, כמטרה להפוך את האקדמיה בברלין למוסד אינטלקטואלי מוביל באירופה. לשם כך הוזמן אוילר, ששמו כבר הלך לפניו והוא הצטרף לשורות האקדמיה בשנת 1744. עשרים וחמש שנות עבודתו בברלין הניבו קרוב לארבע מאות ספרים. מחקריו עסקו במתמטיקה אינפיניטסימלית, מכניקה רציונלית, תאוריות המספרים, תחומים שונים באלגברה, אופטיקה, אסטרונומיה ובליסטיקה ובנוסף החל לחקור מגנטיות וחשמל. הוא היה מעורב גם בטכנולוגיה, בעיקר באופטיקה, בתחום הטלסקופים. אוילר עמד בראש המחלקה למתמטיקה והיה אחראי במידה רבה להתפתחותה של האקדמיה, הודות למחקריו ופרסומיו הרבים והודות לקידומם של מדענים צעירים, רבים מהם רוסים. במהלך שנות שהותו בברלין נשאר אוילר חבר פעיל מאוד גם באקדמיה בסנט פטרסבורג. כמחצית ממאמריו הוא פרסם שם ואת המחצית השנייה בברלין, ולאקדמיה של פריז  הגיש עבודות שונות, גם במסגרת תחרותית בה זכה שנה אחר שנה. זכייתו, החל משנת 1738 תריסר פעמים בפרס האקדמיה הפריזאית למאמרים מדעיים, נחשבת עד היום להישג ייחודי.

בברלין אוילר התוודע לאציל פרידריך היינריך מבית המלוכה, שעמו חלק את אהבתו למוזיקה. ביקוריו הקבועים באחוזה כללו נגינה משותפת של השניים. הנסיכה שרלוטה, בתו בת ה-15 של האציל, ביקשה בקשה יוצאת דופן: ללמוד פילוסופיה של הטבע. אוילר נענה לפנייתו של אביה ובמשך שנתיים, החל משנת 1760, כתב לה 234 מכתבים בשפה הצרפתית, בנושאים מדעיים ובהם פילוסופיה ותיאולוגיה. שבעים ותשעה המכתבים הראשונים עסקו במדעים כלליים: מוזיקה, אופטיקה, אטמוספירה, גרוויטציה, קוסמולוגיה, תורת החומר הכוללת התייחסות למוֹנָדוֹת. חמישים וארבעה המכתבים הבאים עסקו בפילוסופיה: חירות, רוח, נצרות, שפה, מוסר, אמיתות היסטוריות. 101 המכתבים הנותרים הוקדשו ללחשמל, מגנטיות ומכשירים אופטיים. אוילר בחן במכתביו, באופן מפורט יותר מכל עבודה פופולרית אחרת בתקופתו, את הפילוסופיה של דקארט , ניוטון, לייבניץ  וכריסטיאן וולף. ב"מכתבים" הוא ביטא גם באופן מפורש את אמונתו הדתית. המכתבים הללו התפרסמו רק בשנת 1768, כשאוילר כבר חזר לרוסיה, וזאת כנראה בגלל חיכוכים בין פרידריך הגדול לאבי הנסיכה. עד שנת 1800 הספר תורגם לשמונה שפות: רוסית, גרמנית, הולנדית, שוודית, איטלקית, אנגלית, ספרדית ודנית ועד שנת 1840 הודפס ביותר מארבעים מהדורות. לא נמצא תיעוד לתגובה כלשהי של הנסיכה  למכתבים.

טלסקופ מחזיר אור, ניוטון

טלסקופ מחזיר אור, מעשה ידיו של ניוטון (1668). תצלום: מרק תומלינסון

במהלך מלחמת שבע השנים (1756-1763) כשהצבאות הרוסיים פלשו לפרוסיה, צצו ניצני ניכור וחוסר פרגון של פרידריך הגדול לאוילר. האקדמיה נקלעה לקשיים כלכליים ופרידריך ראה באוילר את אחד האחראיים לכך. למרות כל הישגיו הפנומנליים של אוילר, בחר פרידריך לחזר אחר ה"לובי הצרפתי". יחסיו של אוילר עמו הידרדרו. אוילר נדחק הצידה מפני ז'אן לה רון ד'אלמבר ופילוסופים צרפתיים נוספים. למורת רוחו הוא לא זכה להתמנות לנשיא האקדמיה ובסופו של דבר התפטר וחזר בגיל 59, בשנת 1766, לרוסיה, שהייתה אז תחת שלטונה של יקטרינה השנייה, הגדולה. אוילר שמר על קשריו עם האקדמיה של ברלין ובהמשך אף חזר והתכתב עם פרידריך הגדול.

יקטרינה השנייה עלתה לשלטון בשנת 1762. בשנות שלטונה הראשונות, ברוח הנאמנות לאבסולוטיזם הנאור ולהשכלה הצרפתית, היא הצהירה על כוונתה להעניק חינוך ציבורי לכול. כדי לממש את כוונותיה, יקטרינה נעזרה באנשי רוח גם מרוסיה וגם מהמערב. עקב מחסור באמצעים וחוסר שביעות רצון מחלק מההצעות שהובאו בפניה, הוקמו עד סוף שלטונה מוסדות חינוך מעטים יחסית (כ-300), אך היא הצליחה להניח את התשתית לארגון מערכת של בתי ספר והקמת רשות חינוך מטעם המדינה שלא הייתה תלויה בכנסייה. האומנויות והמדעים היו גורם מכריע בעיניה של יקטרינה במאמציה להפוך את הממלכה למתקדמת ועוצמתית, ולעוסקים במלאכה הובטח ביטחון אישי וכלכלי. היא עודדה את שובו של אוילר לרוסיה באמצעות שגרירה בברלין. כל דרישותיו הכלכליות והאחרות נענו, כולל דרישתו לעבוד עם צוות קבוע של מתמטיקאים מתלמדים. למרות שמהר מאד, עקב מחלוקות עם העומד בראש האקדמיה בסנט פטרסבורג וולדימיר אורלוב (Orlov) אוילר עזב את תפקידיו הרשמיים באקדמיה, הוא לא הפסיק להדריך ולפרסם ספרים ומאמרים, שפורסמו בעזרת תלמידיו גם לאחר שהתעוור לחלוטין בשנת 1771. יכולת הניתוח יוצאת הדופן שלו, התמודדותו עם משוואות מסובכות ביותר ועיסוקיו בצדדים המעשיים של המדעים, הפכו אותו לאגדה בחייו. אוילר הלך לעולמו בשנת 1783, בגיל 76, והותיר אחריו מחקרים רבים ומקיפים, שממשיכים לרתק ולהזין מדענים וחוקרים עד היום.

 

תקופת הנאורות כמסגרת למכתבים

בספרו "נאורות מהי" כותב עמנואל קאנט:

"נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת."

מהפכת הנאורות נולדה מלמעלה, מהמלומדים ומההוגים. הנאורות שאפה להכניס את היקום לתוך חלל רציונלי ומסודר של ידע ומנהל. בהפצת ידע מדעי חדש ורעיונות פילוסופיים חדשים ביקשו הפילוסופים והאליטות האינטלקטואליות לשנות את העולם שבו הם חיו, מעולם המנוהל על ידי אנשי הדת ונשלט על ידה בכל רבדי החיים, לעולם בו המטרה היא אושרו של האדם. אליטה חדשה זו התריסה מול עמדות אורתודוכסיות, והציעה אלטרנטיבות שסביבן התגבש ציבור של משכילים בעל יומרות מרחיקת לכת. סוכני משנה אלמונים אלו, מילאו תפקיד חשוב בהעברת הרעיונות ובהפצתם. קהילה מדומיינת של קוראים שצמחה באירופה של המאה ה-18, הייתה אחראית לבנייתה של "ספרייה ציבורית" מודרנית, דמוקרטית וחילונית באופייה, שבתחומה התרחש פרויקט הנאורות. המניע האינדיבידואלי של אנשים שבערה בם התשוקה לידע חדש ושונה, מצא מענה בהשכלה, שהייה חווית חיים מעצבת ומרתקת מאין כמוה.

המהפך המנטלי, שהתחיל כנחלתם של רבים מבני האליטות האירופאיות, הסתיים בשילוב המוני העם בעשייה לשינוי החיים האישיים והציבוריים. מעמד הביניים, כסוכן תרבות, כיוון את הסופרים למרחב האישי, לקול האינדיבידואלי, להתפוגגות השייכות המעמדית, לעידוד ההתמסרות לקול הרוח החופשית. התפשטות רעיון הסובלנות הדתית, העלייה ברמת החיים והתמורות באורחות החיים באו לידי ביטוי גם בהנמכת המחיצות בין העולם הגברי והנשי בחברה הגבוהה והבורגנית, והפך את הנשים לשותפות בקהילה זו.

אריסטוקרטים ובורגנים, מלומדים, מו"לים, סופרים, עיתונאים, פרופסורים, מדענים, רופאים, עורכי דין וכן פקידי שלטון בכירים, כל אלו יצרו יחד קהילה אינטלקטואלית בלתי פורמלית של קוראים וכותבים, שהפכו שותפים לפרויקט הנאורות, שהתנהל באמצעות המילה הכתובה והמודפסת. דרכי התקשורת החדשות, שכללו ספרות ושירה, מאמרים ומכתבים מקוריים ומתורגמים, זכו לכינוי "רפובליקת המכתבים". ברפובליקה זו נולדו ובאו לידי ביטוי שינויים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. חושב עצמאי נחשב גם לאזרח אחראי ונאמן למדינתו. ראשיתה של ההשכלה התאפשרה עם היווצרותו של אקלים הומניסטי, שבמרכזו מחשבה מדעית ופילוסופיה רציונליסטית. זהו אקלים שבו החשיבה והמעשים לא הוכתבו מגבוה אלא היו נתונים לשיקול הפרט, לוויכוח ולדיון פומביים. באמצעות "רפובליקת המכתבים", נוצרו תהליכי למידה וחינוך של הציבור, המבוססים על ההנחה בדבר הפוטנציאל הטמון בחברה הרציונלית להשגת אושרו של הפרט. תהליך גיבושה של ההשכלה התרחש מתוך תחושה של עלבון מן הנחיתות האינטלקטואלית והתבסס על סקרנות וצימאון לידע חדש. מקומות המפגש המוסדיים או הפרטיים היו האקדמיות למדעים, חוגי הקריאה, בתי הקפה והסלונים הספרותיים. חשיבות רבה הייתה לבמות הספרותיות, שסיפקו כתבי העת והעיתונים. רגישות הומניסטית ומחשבה תבונית, הפכו לכוח שבאמצעותו שאפו בני האדם לשינוי העולם שבו הם חיים. המונופול על הידע, שהיה בידי הכמורה הנוצרית, נשבר, והאינטלקטואלים תבעו לעצמם חלק בו. הם ערערו על תוקפו ועל יעילותו של הידע המסורתי. משהתחילה לצמוח אינטליגנציה חילונית חזקה, נפתחה מלחמת תרבות, שבאה לידי ביטוי בביקורת סרקסטית על המוסדות, על דעות קדומות ועל אמונות טפלות, בדרישה לחירות ולסובלנות דתית. התעורר צורך עמוק לפיצוי ותיקון עוולות של דיכוי, זלזול, ותחושת חוסר ערך.

"ניסוי עם ציפור במשאבת אוויר", ג'וזף רייט דרבי

"ניסוי עם ציפור במשאבת אוויר", ג'וזף רייט דרבי (1768). תצלום: ויקיפדיה

חיפוש אחר הידע והאמת לא היה רק למדנות לשמה, אלא אמצעי לגיבוש סדר יום אידאולוגי ומטרה אוטופית - שיפור מצבו של האדם, חירותו, מוסריותו והגדלת אושרו.ידע מדעי נתפש ככזה שמגלה אמת המאפשרת לבנות מערכת מוסרית ושלטונית חדשה.

בעקבות מפעלו המדעי של ניוטון,  זכו הצדדים המעשיים של חקר הטבע ללגיטימציה ולחשיבות בעיני בני המעמד הגבוה, ותפישה זו של הפעילות המדעית הפכה רווחת ברחבי היבשת. עיקר המוטיבציה היה בקרב ציבור שזיהה אפשרויות לרווח כלכלי. בהתאם לראיית העולם של ניוטון, העולם שמתנהג בהתאם לחוקיות מכאנית, נתפש ככזה שאפשר לנצלו לטובת בני האדם, תוך שימת דגש על שיפור אינסטרומנטלי, בעבודת מכרות, בחקלאות ובסופו של דבר בתעשייה, שיפור בו מקופלים יחדיו הבנה ועשייה. התגליות וההמצאות הטכנולוגיות אפשרו שעשוע והנאה, אך עיקר כוחן היה בהבטחה לתנאי חיים טובים יותר, חיים חופשיים, חיי עצמאות ורווחה, בריאות משופרת וכר נרחב למימוש עצמי. המדע נוסך ביטחון בדבר קביעותו של העולם. החקר המדעי מגלה את הקביעות הזו ומהווה משען להוויית האדם במציאות. היכולת של המדע באה לידי ביטוי גם בהסברת העולם וגם בשינויו. הידע המדעי מאפשר לאדם להסביר את העולם לעצמו ולהפיק מכך תועלת. הסקרנות, ההתפעלות והתשוקה ללמוד תפסו תאוצה בקרב כל שכבות הציבור, גברים ונשים בני כל המעמדות. התחושה הייתה שאיש איש, על פי יכולתו הכלכלית והאינטלקטואלית, יכול לקחת חלק במפעל שבו הופך המדע לעניין מרכזי בתרבות המערבית.

בגרמניה, שהייתה זירה חשובה להתפתחות ההשכלה, הביקורות הפוליטית והדתית היו מתונות יותר. מלחמות המאה ה-17 הותירו אותה מפוצלת בין מספר בתי מלוכה, ללא הון ניכר, ונאבקת לספק את הצריכה המקומית. מעמד האצולה, במטרה לשמר את הונו, לא אפשר בקלות  להנמיך את החומה שבינו ובין המעמד הבינוני. האצילים השתמשו בייחוסם על מנת לשמר את הפריבילגיות החברתיות. במאבק על משאבים והזדמנויות, היה לאצולה אינטרס לשמר את הגבולות בין הרבדים החברתיים, והדבר גרם להתפתחות איטית של הבורגנות, שמתוכה צמחה שכבת אינטליגנציה, שניסתה לרכוש לעצמה זהות ומעמד באמצעות הישגים אישיים בתחום האינטלקטואלי. קאנט, הנתין הפרוסי שניסח את נוסחת המהפכה, הוא גם שהגביל אותה לתחום הבעת הדעה ושלל את פריצת גדר המשמעת על ידי אזרח המדינה הפרוסית והמאמין הנוצרי. על מלך פרוסיה פרידריך הגדול כתב קאנט:

"רק מי שהינו נאור בעצמו, שאינו מפחד מכל צל, ובו בזמן יש תחת ידו צבא גדול וממושמע היטב, שיערוב לשקט ציבורי, יכול לומר את מה ששום רפובליקה אינה רשאית להעז ולומר: שקלו בדעתכם כרצונכם וחשבו על מה שאתם רוצים ובלבד שתצייתו!"

בצרפת ובאנגליה הזליגה בין המעמדות הייתה ניכרת יותר והולידה יצירה תרבותית מחוברת לפעילות פוליטית, כלכלית וחברתית. בגרמניה, הבידול והשאיפה להכרה, ללגיטימציה, לנוכחות, הניעה יצירה הנוגעת בעיקר בתחומי האומנויות, המדעים והדת. המודעות הופנתה בעיקר פנימה, לחוויות האישיות והאינטלקטואליות של הפרט.

השפה שבה דיברו היוצרים מהמעמד הבורגני הייתה משוחררת מאיסורים, שפה הנותנת ביטוי חופשי ועצמאי למחשבות, לרגשות, לתשוקות, ליצרים. הללו תורגמו ליצירה ללא פעילות פוליטית ממשית. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-18 ההישגים של בני המעמד הבורגני הלכו ותפסו מקום והיוו בסיס להערכה מצד המעמד הגבוה. היוצרים פעלו לרוב באופן עצמאי ברחבי גרמניה, חלקם קיבל את שכרו מחצרות האצולה אבל לרובם זה לא הקנה השתייכות למעמד הגבוה. היצירה הכוללת היא שהעניקה ליוצריה ולשותפים בה את דימוים העצמי מעבר למציאות כלכלית ופוליטית. כזה היה גם מצבו של אוילר, שהסתופף בצל האצולה אבל מעולם לא זכה לתחושה וביטוי של שייכות מלאה. לאור זה, אפשר להבין גם איזו משמעות הייתהעבורו לכתיבה ולהוראה המתמשכת גם באקדמיה וגם מחוץ לכתליה, שעליה התעקש בכל מקום בו עבד.

ב"מכתבים" ניתן להבחין במאפיינים המיוחדים של הנאורות הגרמנית: בתפישה התיאולוגית הפילוסופית הנוקשה, בלימוד המעשי, באמונה ששיפור אמיתי לא מגיע מתוך מהפכה אלא מתוך תהליך של בדיקה ושינוי של מערכת הערכים, של מה שנחשב מצפוני ומוסרי.

המאמר התיאולוגי שאוילר כתב כבר בשנת 1747 (והמופיע באוסף כתביו Opera Omnia), "הצלת ההתגלות האלוהית מההתנגדות של החושבים החופשיים", מלמד על המוטיבציה שלו ועל המשנה החינוכית-ערכית שניסה להנחיל גם ב"מכתבים": חשיבותה של האמונה בכתבי הקודש בצד המפעל המדעי ההולך ומתעצם, מחויבות הדדית, תפישת הלימוד כמאפשר ומקדם ערכים של שוויון, משמעת לימודית תוך התנהלות שיטתית ונחושה, יסודיות, צניעות בתפישת יכולותיו של האדם בתוך היקום. כל אלו באים להציג עמדה כבדת משקל המתנגדת להתנערות טוטלית מערכי העולם הישן ולעודד את הקהל לתהליך של למידה והתקדמות. הכתיבה מאלצת את הכותב למודעות חינוכית, לחשיפה הדרגתית ומובנית של התכנים השונים ומחייבת בירור עצמי ביחס לפילוסופיה בה הוא מאמין.

באמצעות מכתביו של אוילר, הופכת הנסיכה לסוכנת תרבות. אוילר יצר מסגרת של מערכת יחסים של מורה-תלמיד. שבה הוא נטע תחושת אמון ביכולתו של התלמיד להיות שותף לדיאלוגים ולפולמוסים הנמצאים על הפרק, בהבנת הישגי הטכנולוגיה ובהכרת הפוטנציאל הטמון בה. המכתבים הציבו אתגר אינטלקטואלי בפני הנסיכה. עצם העמדתו של אתגר שכזה יש בו כדי לעצב תפישה חינוכית, יש בו מסר באשר למה שמצופה ומונח לפתחו של הדור הצעיר באותה תקופה. הוא משקף את המדע שראוי להיצרב בתודעה הציבורית. המדע הפך לאחד המקורות המעצבים השקפת עולם, זהות אישית וקולקטיבית וקובעים מהלך של חיים. בפתחה של ה"מהפכה החשמלית", הספר מבטא לגיטימציה חדשה לביטוי אישי שוויוני שרוחשת במציאות החברתית.

 

המכתבים: מדע פופולרי בשירות אידאל גדול

מטפיזיקה, מוסר ודת עמדו במרכז הדיון הפילוסופי באמצע המאה ה-18 בגרמניה. וויכוחים על טיבו של הכוח האלוהי, המגבלות של האדם, רצון חופשי וגוף ונפש היו נושאים שבמחלוקת.

ב"מכתבים", אוילר שאף להבהיר לקורא את אותו ארגון וסדר המקנים למציאות לכידות. אלו נותנים תמונה רב תחומית בהתבוננות והבנת המציאות, תוך התייחסות למה שמכונה 'מדע' כחלק מהתמונה הכוללת. כתיבה של מדע פופולרי אפשרה לו להציג את השקפת עולמו לגבי מהות המדע, תוך התדיינות עם ניוטון דקרט לייבניץ ווולף, ולהציג את המדע בהקשר רחב יותר. ההתייחסות שלו לפילוסופים השונים היא אמצעי להצגת עולם המחשבה והידע כגוף שלם, שחלקיו תלויים זה בזה ואינם עומדים בפני עצמם.

דרך "המכתבים" נחשפו המחלוקות והבעיות הפילוסופיות והפיזיקליות במחצית השנייה של המאה ה-18. שאלת גוף ונפש: האם הגוף והנפש מבוססים על מרכיבים זהים או שונים והאם (וכיצד) מתקיים הקשר ביניהם? האם בבסיס העולם נמצאות המוֹנָאדוֹת? מה מגדיר גוף? והאם קיים מרחב מוחלט? האם קיים ריק? מהו האור? איך ניתן להסביר את התופעות החשמליות והמגנטיות? מהו מקומו של האל בעולם המתפתח? רוחב היריעה מצד אחד והבהרתה באוזני מי שאינם מורגלים בשיח כזה מצד שני, הניחו יסודות ופתחו ערוצי תקשורת פוטנציאליים עם עולמות הידע והישגי הטכנולוגיה. גם אם המענה לשאלות הפילוסופיות היה "הפתרון בידי שמיים", סקירתן נתנה מקום לגישות השונות ואפשרה להעמיד את שאלת הסמכות ולהניע את הקורא להתמודדות.  אוילר חיפש לא רק הסברים אלא גם סיבות. לא רק הסבר לתנועת הפלנטות אלא גם דרך להבנת מקורו של הכוח. "המכתבים" נוגעים בשלושה רבדים: תיאור התופעות, הסברן ומציאת סיבתן. לשם כך הוא נזקק גם למטפיזיקה. שיח כזה שניהל עם הקהל משקף חברה המחוברת לדת, שאינה מסתפקת בתיאור או בהסבר אלא מחפשת גם חיבור רוחני. חברה שצמאה לטכנולוגיה, אך מחוברת לטבע. חברה שנמצאת בצומת שבו נכנסות לחייה תופעות שיש בהן לערער על הסדר הקיים הן ביחס לטבע, הן ביחס לסמכות, הן ביחס למקומם של הקהלים השונים המרכיבים את החברה והן ביחס האדם לעצמו. מכתביו של אוילר מתכתבים עם כל המכלול הזה בגלוי וגם באופן נסתר.

אוילר העניק לגיטימציה לדיבור בשני קולות, התכליתי והסיבתי. היה לו עניין בחשיפת המציאות כמקרבת לבורא וכמאפשרת טכנולוגיה המשרתת חיים טובים יותר, בלי שחלק אחד שלה יבטל את האחר.  בהדהוד הזה מצוי מסר שהקהל יכול היה למצוא בו עניין בתקופה בה הטכנולוגיה צברה תאוצה, רגע לפני המהפכה החשמלית והתגליות בעולם הכימיה. במציאות שבה הייתה שאיפה להגדלת כוחו ושליטתו של האדם בבריאה, בעולם שהפך אט אט לספר פתוח בפני הקהל, היו גם מתח ותהיות על משמעותה ומקומה של האמונה, על חשיבות ספרי הקודש, ועלו שאלות כמו: האם נכון לו לאדם לשנות סדרי בראשית? האם פגעי הטבע נועדו להעניש את האדם ואל לו להתערב בהם ולשנות את מהלכם? תפישתו התיאולוגית של אוילר את אי הידיעה המצוי במפגש בין החושים וההבנה, מבטאת לא רק את אמונתו, אלא כמו באה להרגיע ולתת מענה למקום האמוני הטבוע עמוק בקרב הקהלים השונים בתקופה, לא כפשרה אלא כתפישה עקרונית של מציאות: לא משנה מה תהיינה ההתקדמויות הטכנולוגיות, לא משנה עד כמה תשתכלל מערכת החישה של האדם, תמיד יוותר הפער בין חוכמת הבריאה לבין יכולת האדם להיחשף אליה, תמיד יישאר הסוד.

תומס גיינסבורו, רוברט אנדרוז ורעייתו

"מר רוברט אנדרוז ורעייתו", תומס גיינסבורו (סביבות 1750), The National Gallery. תצלום: ויקיפדיה

"המכתבים" של אוילר סותרים את ההבנה המקובלת לפיה כתיבת ספרות של מדע פופולרי מרדדת את הטיעון המדעי המורכב ומעבירה אותו, לעתים בפשטנות, ללשון שווה לכל נפש. אוילר השתמש בכתיבה הפופולרית כדי לשדרג את הטיעון המדעי ולהציע תמונה מטאפיזית כוללת, מעבר לטיעונים המתמטיים הפרטניים, ומבחינה זו הכתיבה הפופולרית היא זו שאפשרה לתמונת עולם מדעית להופיע בשלמותה.

הניתוח המדוקדק מבראשית, תמונת העולם הרחבה שאוילר העמיד בנושאים השונים, משקף אפשרות, הזדמנות, שוויון, כולל שוויון בין המינים. לא עוד ידע שמצוי בידי מספר אנשים מצומצם. הדיבור המדעי אל העם משקף מגמה, רצון ואמונה באפשרות להקטנת פערים, באפשרות של כולם להיות חלק מקהילה מיוחסת. מדע פופולרי מצוי בממשק של מדע וחברה. מעבר לריגוש שהוא מעורר, הוא ממלא תפקיד חברתי תרבותי, מעין "חלון ראווה" שדרכו ניתן להתבונן באופן שבו המדע מתפתח, חלון המשמש גם כהזמנה לשותפות המתהווה בדיאלוג בין הקהל לסמכות.

אוילר כתב את "המכתבים" בשנים האחרונות לשהותו בברלין. הוא פעל לצד הפילוסופים הצרפתיים המועדפים על פרידריך הגדול, פילוסופים כד'אלמבר ודֶני דידרו כותבי האנציקלופדיה הגדולה, שהיו סמכות ומשען לכל מתקיפי הכנסייה והפולחן הדתי וראו במנהיגות נאורה את התקווה לתיקון החברה באמצעות השכל ובהתבסס על חוקי הטבע. הנהייה השלטונית אחר הנאורות הצרפתית דחקה הצידה את אוילר ולא אפשרה לו לקבל את התפקיד שמילא בפועל, תפקיד נשיא האקדמיה. את תמונת העולם הכוללת של הטבע כפי שהיא מובאת ב"מכתבים" אפשר להשליך על תפישתו את מקומן של האמונה והמדינה בעולם. לפי אוילר אל לה לנאורות ולמדינה לדחוק את הסמכות הדתית מפני העולם האינטלקטואלי ואל לו לאדם המאמין לתפוש את הידע המדעי ככזה שיש בו לערער על מקומו של האל בעולם. כמו שהטבע מורכב מיסודות של רוח וגוף, הפועלים זה לצד זה ושהחיבור ביניהם חתום על ידי הסמכות האלוהית העליונה, כך הדת ועולם הידע אינם מתחרים ביניהם אלא מהווים שתי מהויות המאפשרות את מימוש התכלית האנושית. בעובדה שאוילר קיבל על עצמו להציג את עולם הידע הרחב בפני הקהל באופן מפורט, שלא יצריך מקוראיו ידע מוקדם, אפשר לראות אמירה פוליטית, המבקשת לבטא צורך של שינוי בתפישת כוחו וסמכותו של השלטון האבסולוטי, נאור ככל שיהיה. למדינה יש סמכות ואחריות לדאוג למימוש היכולת להיכרות קרובה ובלתי אמצעית של האדם עם היקום ומתוך כך עם האל, ומכאן נובעת גם דרישה מוסרית גבוהה יותר מהאדם. שמירת הכוח השלטוני באמצעות שליטה על הדעת יש בה מן העוול כלפי האדם והבורא. במפעל של אוילר מונחת התחושה של שוויון כל אדם מול הבורא. המדינה אינה הסמכות העליונה, אלא היא פועלת בהשראתה של הסמכות האלוהית ואמורה להפעיל את הגוף הציבורי במימוש ייעודו של האדם בעולם. סמכותה נקנית מתוקף כך.

במכתבו ה-115 העוסק בבסיס האמיתי של הידע האנושי, כותב אוילר: "כל האמיתות שבהשגתנו מתייחסות לשלש קטגוריות נבדלות. האחת מכילה את האמיתות על פי החושים, השנייה את אלו של ההבנה והשלישית את האמונה. בכל אחת משלוש הקטגוריות נדרשות הוכחות ייחודיות לה, ובשלושתן טמונים כל הידע וההבנה האנושיים." הקטגוריות, לדעת אוילר, עומדות זו לצד זו ולא זו מעל זו, והוראת הטבע והפילוסופיה צריכה להתבצע מתוך התייחסות למכלול המצוי באדם: הגוף, המוח והנפש.

 

דניאלה הוס היא מורה לפיזיקה ובוגרת החוג למדע טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן

תמונה ראשית: מתוך "פרידריך הגדול בודק את יבול תפוחי האדמה", רוברט ורטמילר. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דניאלה הוס.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על הנסיכה שרצתה לדעת הכול

08
בורנשטיין שולמית

תגובה להגר: את מסתכלת על הנאמר במאמר מנקודת מבט עכשווית, אך לא כך הדבר, נכון שהיחס לנשים כשוויוניות בחברה של המאה ה18 הייתה עדיין בחיתוליה, אך היא שלב בהתפתחות ובכ" ז היו בתים במיוחד במעמד הביניים שעודדו השכלת נשים והפכו נשים מסוימות כספונסריות למדע לפילוסופיה לספרות ואמנות, בהחלט לא מספיק מנקודת ראות עכשווית אך זה היה תהליך ארוך ומכאיב אך תהליך, ואם כבר להפוך את זה לאקטואלי הרי המדינה שהיא המולדת לפמיניזם הצליחה בימים אלה למנוע את בחירתה של אישה במאה ה21 שזה עוד יותר חמור מאשר לשפוט אנשים מהמאה ה18