הנשים המושתקות

לפני שעלתה לבמה השאירה אצלי סבטלנה אלכסייביץ' את מעיל העור האפור-בז' שלה, פריט לא אופנתי בעליל, בדיוק כמו כל פרט אחר בה. נפגשנו במקרה במרץ, בפסטיבל ספרות באוסטריה שבו נערך אירוע לכבודה של כלת פרס הנובל לשנת 2015. "תשמרי לי אותו", אמרה לי הסופרת, אישה חסונה בשנות השישים המאוחרות לחייה, גובהה בסביבות מטר חמישים בסך הכול. במחווה הזאת היה משהו סובייטי להפליא שריגש אותי: צריך לסמוך על בני מינך שידאגו לך. גם אני אזרחית סובייטית לשעבר, ושתינו נאלצנו לשרוד בעולם ש"ניהל מלחמות כל הזמן, או התכונן למלחמה," אם לצטט מספרה "פניה הלא נשיות של המלחמה" (The Unwomanly Face of War, משנת 1985). הספר הזה, אחד העצובים שקראתי, היה נקודת המוצא לקריירה בת שלושים שנה, עמוסה ב"כתבים רב-קוליים, אנדרטה לסבל ולאומץ בימינו," כפי שכתבה ועדת הנובל.

אף אחד מהספרים שנכתבו על הקורבן הסובייטי אינו מטלטל כמו סיפורי הנשים ששמעתי כילדה

"היסטוריונית של הנפש", כך תיארה אלכסייביץ' את הייעוד שלה ביומנה. בשעה שעבדה על קולאז' מזיכרונותיהן של נשים סובייטיות מימי מלחמת העולם השנייה – אותה יצירה שהקנתה לה פרסום לראשונה ב-1985. "תקשיבי", אומרת לה צלפת לשעבר (אחת מבין מיליון נשים, פחות או יותר, ששירתו בצבא הסובייטי בתפקידים שונים). וזה בדיוק מה שאלכסייביץ' עושה, ואז מתעדת את הסיפור העמוס בהשתתקויות, המוצג בפנינו בנוסח מזוקק וטורד מנוחה – פיסת עדוּת אחת מיני רבות:

"כמה זמן נמשכה המלחמה? ארבע שנים. הרבה זמן... אני לא זוכרת פרחים או ציפורים. הם היו שם, כמובן, אבל אני לא זוכרת אותם. כן, כן... מוזר, לא? איך אפשר לעשות סרט בצבע על המלחמה? הכול היה שחור. רק הדם היה בצבע אחר, הדם היה אדום..."

טנק טי-34 באנדרטה במינסק, בלרוס. תצלום: רוב

הספר "פניה הלא נשיות של המלחמה" ראה אור בראשית עידן הפרסטרויקה ונקרא על-ידי מיליונים בברית המועצות. גרסה אנגלית ראתה אור ב-1988 בהוצאת Progress Publishers המבוססת במוסקבה (ולאחרונה ניתן למצוא אותה באמזון, תמורת 400 דולר ויותר). כעת, הקהל הרחב שאינו דובר רוסית מקבל בדיוק בעיתוי הנכון תרגום אנגלי חדש מאת ריצ'רד פּביר (Pevear) ולריסה וולוחונסקי (Volokhonsky). הם מצליחים לשקף במיומנות את הזרימה האטית של הסיפורים הממלאים את הספר – אותם סיפורים בגוף ראשון המייחדים את גישתה של אלכסייביץ' לתיאור חוויות מרוסיה הקומוניסטית, בסדרת הספרים שהיא מכנה "קולות מהאוטופיה הגדולה" (Voices From Big Utopia, הכוללת את “Last Witnesses”, אוסף סיפורים של מי שהיו ילדים בזמן המלחמה – וראה אור באותה שנה כמו "פניה הלא נשיות של המלחמה" – וכן את Voices From Chernobyl משנת 1997 ואת Secondhand Time: The Last of the Soviets משנת 2013). המהדורה החדשה הזאת, שמשלבת גם הקדמה מתוך יומניה של הסופרת וחומרים אחרים, נותנת לנו הזדמנות לצותת לאלכסייביץ' בעודה מנסה לגלות את הדרך שבה עליה לצעוד.

אלכסייביץ', שנולדה באוקראינה הסובייטית למשפחה בלרוסית-אוקראינית, השתייכה ל"ילדי המלחמה", כך היא קוראת לדור שהחמיץ את הזוועות של שנות השלושים והארבעים. משפחתה עברה זמן קצר לאחר מכן לדרום בלארוס הסובייטית. בילדותה נהגה לשמוע סיפורים מקומיים על "המלחמה הפטריוטית הגדולה" (בכפרים כמו שלה, שבהם אדם אחד מכל ארבעה נספה בקרב, לא היה אפשר לברוח מהם). אבל "הסיפורים הצבאיים... חומר הקריאה החביב על כולם", היא נזכרת, לא עניינו אותה. היא עבדה בעיתון באזור פולני לשעבר בדרום בלארוס, ואז עברה למינסק, עיר הבירה, כדי ללמוד עיתונאות. היא חזרה לעבוד בעיתונות בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, בתקופה שבה "הנוסטלגיה הסובייטית הרשמית... החליפה אט אט את האידיאולוגיה המרקסיסטית", כפי שכתב ההיסטוריון טימותי סניידר (Snyder) במחווה שלו לאלכסייביץ' ב-2015 ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס". היא הסבירה שאת הדור שלה "האכילו בתפישה הקוואזי-מרקסיסטית, לפיה לכל הסבל ההוא הייתה תכלית, ובתפישה הניאו-פרובינציאלית שהתכלית הזאת היא המשך קיומה של המדינה הסובייטית המופתית שהם נולדו בה".

סיפורים של נשים הם שונים: אין פה גיבורים ומפגני אומץ מופלאים, אלה סיפורים של אנשים המבצעים מעשים אנושיים נוכח תנאים בלתי אנושיים

אך מבחינת אלכסייביץ', אין דבר פרובינציאלי בסבל הזה. במרץ, השנה, לאחר שענתה לשאלות מהקהל (ולקחה ממני את המעיל בחזרה), היא אמרה לי, "אף אחד מהספרים שנכתבו על הקורבן הסובייטי אינו מטלטל כמו סיפורי הנשים ששמעתי כילדה". רשומות היומן שלה מלמדות על נחישותה להמשיך להימנע מהקאנון הפטריוטי השופע שהיא תמיד הצליחה להתחמק ממנו – "גברים כותבים על גברים... כל מה שאנו יודעים על מלחמה שמענו 'בקולו של גבר'". ובכל זאת, היא הייתה "עם האף בספרים, והמציאות גם הפחידה אותי וגם משכה אותי". למעשה, ספר שנכתב על-ידי גברים הוא שנתן לה את ההשראה לשליחותה, ואולי יש לומר, למתודה שלה – הרי לא ניתן להפריד בין השתיים. בספר I Am From a Burning Village – המתאר את ההרס שזרעו הנאצים בבלארוס ונכתב על-ידי הבלארוסים אלֶס אדמוביץ (Adamovich), ינקה בְּריל (Bryl) וולדימיר קולֶסניק (Kolesnik) – היא מצאה "רומן... המורכב מקולות החיים עצמם, מהסיפורים ששמעתי בילדות, ממה שאפשר לשמוע ברחוב, בבית, בבתי הקפה, באוטובוס".

דיוקן של חיילת, מוזיאון הפרטיזנים, אזור אודסה, אוקראינה. תצלום: אדם ג'ונס

אלכסייביץ' ידעה, מאז שהייתה ילדה ותחקרה את סבתהּ, ש"סיפורים של נשים הם שונים", כפי שכתבה ביומן שלה. "אין פה גיבורים ומפגני אומץ מופלאים, אלה סיפורים של אנשים המבצעים מעשים אנושיים נוכח תנאים בלתי אנושיים". היא גם ידעה אילו משוכות ממתינות לה. אוסף המאמרים הראשון שלה, העוסק במעבר הקשה מהכפר אל העיר בברה"מ השרויה בעיצומו של תהליך התיעוש, הוסר ממכבש הדפוס על-ידי פקידי מפלגה הקומוניסטית. היום היא להוטה לשים את הכרך הגנוז הזה מאחוריה. "ניסיתי למצוא את עצמי, בדיוק כמו כל האנשים שניסו למצוא את מקומם בעיר," אמרה לי. היא הייתה אז בקושי בת שלושים, חסרת פחד, והחליטה לצאת "לגלות בעצמי את עולם המלחמה". אלכסייביץ' ערכה עשרות מסעות והקליטה מאות קלטות ובהן שיחות עם יותר מחמש מאות נשים. והיא קיבלה מכתבים מעשרות נשים נוספות. הייתה לה מטרה צנועה: להקשיב ל"בני אדם מסוימים החיים בזמן מסוים ולוקחים חלק באירועים מסוימים", ובה בעת להישאר ערה ל"מהותם האנושית הנצחית. לרטט הנצחיות. הרטט השוכן בבני האדם בכל עת".

אלכסייביץ' הדגישה כי אין לבלבל בין הפעילות שלה לבין עיתונות, או לחשוב שמדובר בתוצר כלאיים בדיוני כלשהו. כשהיא מנסה לשכתב את החומרים שלה כפרוזה, הסיפורים מאבדים מעוצמתם. העדויות האלה, שלוקטו מתוך שעות על גבי שעות של שיחות, משתייכים לסוגה מתפתחת של כתיבה עיונית ספרותית, שבאמצעותה היא מסוגלת להציג דמויות שונות מאוד מאלה המוכרות לנו מהספרות. ספריה, כפי שאלכסייביץ' עצמה אמרה לי, מציגים בפנינו נשים שעדויותיהן מלמדות כי "המלחמה היא קללה לכול", אף שבה בשעה הן מוכיחות ש"האדם גדול יותר מהמלחמה".

הנשים שהיא ראיינה קפצו על ההזדמנות לדבר איתה. "היו לא מעט טנקיסטיות ששירתו בטנקים בגודל בינוני", הסבירה לה קצינה לשעבר, "אבל הייתי היחידה בטנק כבד. לפעמים אני חושבת שיהיה כדאי לאיזה סופר לכתוב את סיפור חיי. אני לא יודעת איך לעשות את זה בעצמי". מרכזנית כתבה לה במכתב, "אין לי הצהרות דרמטיות, רק מדליות. אני לא יודעת אם החיים שלי יעניינו אותך, אבל הייתי שמחה לספר עליהם למישהו".

אלכסייביץ' הבינה ששתי אמיתות דרות באדם אחד: האמת האישית הנדחפת מטה ונקברת, והאמת המשותפת, שרוח הזמן עולה ממנה

אבל תיאור חוויותיהן – ומה שקרה לאחר מכן – היה מאבק עבור הלוחמות האלה, שחזרו הביתה לאחר שירות הרואי בצבא ומצאו את עצמן נתפשות כ"נערות חזית", שהושחתו על-ידי שנים קודרות בחברת גברים. החיילים הגברים זכו לתשבחות על צלקותיהם, ואילו מהחיילות ציפו לאפות, לתפור ולשכוח את הזוועות שראו. צלפת לשעבר כיסתה את פניה בידיה ואמרה לאלכסייביץ', "את באמת רוצה לדעת את זה? אני שואלת אותך כמו בת". אבל כשראתה עד כמה המאזינה שלה קשובה לדבריה היא המשיכה: "אני זקוקה לעיניים שלך כדי לספר על זה". אלכסייביץ' שמעה דברים שמעולם לא סופרו קודם. "התינוק בכה", סיפרה אישה אחרת שנזכרה במפעילת רדיו ביחידתה שהייתה חייבת להשתיק את התינוק הרעב שלה כשהן התחבאו מהגרמנים. "אם הכלבים היו שומעים את זה, כולנו היינו מתים... היא מורידה את התינוק שלה, שהיה עטוף בשמיכה, לתוך המים ומשאירה אותו שם הרבה זמן... התינוק מפסיק לבכות... ואנחנו לא יכולים להרים מבט ולהסתכל על האמא, או אחד אל השני". נגֶדֶת לשעבר שקיבלה את תמליל הריאיון שלה, החליטה שאוזניה של אלכסייביץ' שמעו יותר מדי בשעה שהיא דיברה "מהלב". "מה הוא יחשוב עליי אחרי זה?" שאלה על בנה, הרי מבחינתו היא "אלוהים". הנגדת מחקה את רוב המילים הנועזות שבהן תיארה כיצד, כילדה ללא הכשרה מספקת, היא שירתה באומץ כעוזרת רופא בגדוד שריון, ושלחה במקום זאת גזירי עיתון עם הודעות רשמיות.

"שתי אמיתות", הבינה אלכסייביץ', "דרות באדם אחד: האמת האישית הנדחפת מטה ונקברת, והאמת המשותפת, שרוח הזמן עולה ממנה. רוח הזמן וריח דפי העיתון. האמת הראשונה כמעט לעולם לא הצליחה לעמוד במתקפה המוחצת של השנייה". אמנם הגלסנוסט הביא לפרסום מידע רב על אודות העבר הסובייטי הטראגי, אבל לא כל הקוראים בברית המועצות, נשים או גברים, היו מוכנים ללמוד על האנושיות הלא-הרואית המתגלה בעמודי ספריה, המכילים זיכרונות יומיומיים (המחזור הנשי, תסרוקות) לצד זוועות מימי המלחמה:

"לא ירינו [בשבויים], זה היה מוות קל מדי בשבילם. היכינו אותם בחוטרים כמו חזירים, וקצצנו אותם לחתיכות. הלכתי להסתכל בזה.... חיכיתי הרבה זמן לרגע שעיניהם יתחילו לצאת מהחורים מרוב כאב".

אם, בת ונכדה באנדרטת הצבא האדום בסופיה, בולגריה. תצלום: קליארכוס קפוציס.

הודיתי בפני אלכסייביץ' שגם אני – שהייתי בתחילת שנות העשרים לחיי כשספרה ראה אור – התקשיתי לקרוא על אודות ההישרדות המזוויעה שלנו. קראתי את הסוף רק אחרי שעברתי לארה"ב כסטודנטית לתואר שני בשנות התשעים, עשור שהביא עמו מוּדעות מגדרית חדשה. "אני עצמי תמיד האמנתי שאני חזקה מספיק להמשיך בדרך הזאת", אמרה לי אלכסייביץ'. היא נאלצה להתמודד עם צנזורים זועמים. "מי ירצה לצאת למלחמה אחרי שיקרא ספרים כאלה?" הם דרשו לדעת, כפי שהיא כתבה אחרי המפגש עמם. "את משפילה נשים עם נטורליזם פרימיטיבי... את הופכת את הניצחון שלנו לדבר נורא". הספר שלה "אולי לעולם לא היה זוכה לפרסום שהוא זכה לו לולא איש אחד", אמרה לי, והשתתקה לרגע – "גורבצ'וב".

אלכסייביץ' אינה תופשת את עצמה כמתנגדת משטר, למרות השנים שבילתה בגלות (היא ניסתה את איטליה, גרמניה, צרפת ושבדיה, ורק אחר כך חזרה למינסק, לפני שש שנים) ולמרות מערכת היחסים המתוחה שלה עם גורמי כוח (כמי שפועלת למען זכויות אדם מאז נפילת ברית המועצות, היא מעולם לא הייתה חביבה במיוחד על אלכסנדר לוקשנקו, נשיאהּ האוטוקרטי של בלארוס, שלא בירך אותה אישית על זכייתה בנובל. וגם ולדימיר פוטין לא בירך אותה. אמנם אומרים שהוא אהב את הספר, אבל לבטח הרגיז אותו שהיא התייחסה שוב ושוב למלחמה במזרח אוקראינה כאל כיבוש של כוחות בחסות רוסית). היא גם אינה תופשת את עצמה כפמיניסטית.

בעולם של "פוסט-אמת", כשהעיתונות נמצאת תחת לחץ – ונוטה לתעמולה, לרדיפה אחר סנסציות ול"עובדות אלטרנטיביות" – עוצמתה של הספרות התיעודית ברורה מאי פעם

לא, אלכסייביץ' עיצבה לעצמה זהות ייחודית משל עצמה: עדה לעדוֹת שקולן כמעט ואינו נשמע. המסע שאליו יצאה, לכתוב "היסטוריה של רגשות", כפי שהיא אומרת בספרה הראשון – "של בני אדם קטנים, שהושלכו מחיי השגרה אל התהומות האדירות של אירוע כביר" – הותיר חותם בעולם. "כיוון שחרושצ'וב פָתח פֶתח בשנות החמישים והשישים אחרי סטאלין", הסבירה לי, "אנו בברה"מ רצינו לחקור את האנושיות, ולא רק את האנושיות הסובייטית. כשדיברתי עם נשים, הקלישאות ההרואיות וסיסמאות התעמולה הבנאליות של המדינה התנדפו". היא המשיכה לחפש קולות נוספים – ביניהם, חיילים מהמלחמה באפגניסטן – שיספרו לה דברים נוספים לחשוף בספריה הבאים.

הפוליטיקה הלאומנית של פוטין, החל מניסיונות ההתפשטות שלו בגיאורגיה ב-2008, היא שגרמה לי בסופו של דבר לבכות מהקריאה בספרה הראשון של אלכסייביץ'. לא יכולתי עוד להרחיק ממני את כתביה, ואף שאבתי מהם השראה לחקור בעצמי את החיים הפוליטיים בברה"מ, אשר עוצבו על-ידי מלחמות. התחלתי לחקור גם את המחיר שהחיים הפוליטיים האלה גבו ממשפחתי שלי. רציתי לדעת למה, אם ואיך הופצו שמועות זדוניות על אודות סבי, בנו של ניקיטה חרושצ'וב, טייס קרב שיורט וזכה לעיטורים. לאחר שאבדו עקבותיו ב-1943, הוא הואשם בבגידה. החיפוש שלי אחר תשובות לימד אותי לקח שלא יפתיע את אלכסייביץ': סיפורים על גבורה בשעת מלחמה, או על חרפה, אינם מסופרים פשוט כדי להפיץ את האמת. ונשים שמחטטות שוב בפצעי העבר צריכות לצפות להשלכות. לסבי, לאמי ולי נאמר שוב ושוב, "לא הייתם שם, לא הייתה מעורבים, אתם לא מבינים, איך תוכלו לזכור".

בעולם של "פוסט-אמת", כשהעיתונות נמצאת תחת לחץ – ונוטה לתעמולה, לרדיפה אחר סנסציות ול"עובדות אלטרנטיביות" – עוצמתה של הספרות התיעודית ברורה מאי פעם. "דווקא מפני שהקומוניזם אינו מת, חשוב עבור כולנו שנבצע נתיחה-לאחר-מוות למאה המהפכנית שהפכה ארץ שלמה לבית קברות, אך לא רמסה את רוחנו", אמרה אלכסייביץ' באוסטריה. "[הקומוניזם] יחזור בצורה כזאת או אחרת". ספרהּ לא יעצור את המלחמות, אבל בעודנו מתקרבים לציון מאה שנה למהפכה הבולשביקית, הספר הזה, לצד ממשיכי דרכו הייחודיים, מזכיר לנו את התכלית הנעלה שהסבל יכול לשרת: לא להביא להקמתה של מערכת לא אנושית, אלא לדרבן אותנו לאחוז זה בזנב מעילו של זה ולהמשיך קדימה. הקשיבו כיצד אלכסייביץ' למדה ממרואיינותיה להטות אוזן גם לסבלהּ שלה:

"לפעמים אני חוזרת הביתה אחרי הפגישות האלה וחושבת שסבל הוא בידוד. בידוד מוחלט. פעמים אחרות נדמה לי שסבל הוא סוג ייחודי של ידע. יש בחיים האנושיים דבר מה שאי אפשר להעביר הלאה או לשמר בשום דרך אחרת, בייחוד בינינו. כך העולם בנוי. כך אנו בנויים".

נינה חרושצ'ובה (Khrushcheva) היא מרצה ליחסים בינלאומיים ב"ניו סקוּל". ספרה האחרון הוא The Lost Khrushchev: A Journey Into the Gulag of the Russian Mind.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.

תמונה ראשית: פיי שולמן עם פרטיזנים רוסים, יער נליבוקי, בלרוס, דצמבר 1944. שולמן הייתה צלמת יהודייה שנמלטה אל היערות. תצלום: Cassowary Colorizations