הסדר הקיים

עברנו לעיר הגדולה. מקום חדש, חוקים חדשים שגם אותם אפשר להפר מול עינינו
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בתמונה נראה אדון חרדי יושב במטוס, ארוז בשקית פלסטיק. בחודש האחרון התמונה עוררה תגובות סוערות באינטרנט. נכתב שהאדון עטף עצמו בגלל שהינו בן למשפחת הכהנים. על-פי פסיקת הלכה שניתנה לאחרונה, אריזת הפלסטיק מאפשרת לכהנים לטוס מעל בתי קברות בלי להפר את האיסור המוטל עליהם לבוא בקרבת מתים. ההסבר נשמע מופרך לאוזני הגולשים ובקירות הפייסבוק והבלוגים הומטרו על האדון לעג, בוז וזעם. מנין הצורך העז לשפוט את האדון ואת מעשהו?

***

עברנו לא מזמן לחיות בעיר גדולה. אנחנו הולכים ברחוב, עולים במדרגות, יורדים במעלית; נוסעים ברכבת התחתית, נכנסים לרכבת העילית, עומדים באוטובוס, יושבים במונית; מחכים ברמזור, מחכים בתור, מחכים בתחנה. העיר מאורגנת ומוסדרת מספיק על מנת לאפשר למיליוני אנשים לחיות ולנוע בה, ואף-על-פי-כן העיר מלאה הפרות סדר קטנות, עבירות והתפרצויות ממוקדות של תשוקה וזעם. יוצאים אל העיר בבקר וחוזרים ממנה מאוחר בלילה, יומנו מלא פגישות והתקלויות - מעשים לא מובנים, פעולות בלתי-אפשריות, מחוות שלא יעלו על הדעת.

***

כדי לנסח את החוקים שלנו אנחנו זקוקים לאחרים שיפרו אותם. רק דימיונו של אדם אחר, שחייו מאורגנים על-פי כללים שונים מאלו המארגנים את חיינו, יכול לגלות אותנו לעצמנו

בספסל מולנו יושב נער בכובע מצחייה ירוק ונעלי ספורט גדולות. שני נוסעים אחרים יושבים לא רחוק מאיתנו, בהמשך הקרון. הרכבת התחתית עוצרת בתחנה, וממשיכה. הנער מוציא המבורגר ובקבוק ספרייט מתיק גב, מסיר את נייר האריזה, שומט את הנייר על הרצפה ואוכל. הנייר נח בין רגליו. אנחנו מתכוונים להסב את תשומת ליבו ללכלוך ועוצרים בעצמנו: הנייר לא נשמט בטעות. הוא שותה מהבקבוק ונוגס בהמבורגר. אנחנו מתכוונים להעיר לו, לבקש שירים את הנייר, אבל ברגע האחרון משנים את דעתנו, לא אומרים כלום ומתכוננים להרים את הנייר בעצמנו. לא מרימים את הנייר, אנחנו מתמהמהים. הנייר על הרצפה, הנער אוכל בנחת. אנחנו מתבוננים בו לועס בלאות. הוא לא שמט את הנייר כדי להתריס או לעצבן. למעשה, נראה שכלל לא עולה בדעתו שעשה משהו שדורש תיקון או התנצלות. אם נעיר לו הוא לא יבין מה עורר את חוש הצדק שלנו. האם אנחנו מבינים מה עורר את חוש הצדק שלנו? מדוע שנחנך אותו? רק הגענו לעיר הזאת בעוד שהוא וודאי גדל כאן. איננו מכירים את השכונה והקהילה שלו, את העיר שלו. הוא נסע ברכבת הזאת אינספור פעמים ולנו זאת רק הפעם השנייה. מנין לנו הסמכות להטיף לו מוסר? ובכלל, מדוע אנחנו משתוקקים כל כך לגנות אותו? מהי התשוקה הפתאומית הזאת שהתעוררה בנו - מהי התשוקה לעשות לצדק?

***

מי שרוצה להמנע מעשן סיגריות יכול לבחור שלא להכנס לבר אבל לא יכול להמנע מהליכה ברחוב. "מעניין" אמרנו לברנרדו

לפני שמונה שנים חלון חדרנו השקיף על מגרש החנייה של פרקליטות מחוז ירושלים. כל בקר, כשעובדי הפרקליטות הגיעו לעבודה במכוניותיהם היה עליהם לצפצף כדי לסמן לשומר להרים את מחסום הכניסה למגרש החנייה. בקר אחד השומר נעדר או שפשוט לא שם לב למכוניות הממתינות. המכוניות התגודדו בחוסר סבלנות לפני המחסום. נהגת זועמת משכה צפירות ארוכות שהפיצו אדוות של אי-נחת ברחובות הסמוכים. אחד השכנים פתח חלון וצעק: "מה את מצפצפת, מה?!" הנהגת פתחה את חלון המכונית וצעקה בתשובה: "מה הבעיה שלך? פה זה מקום ציבורי ואתה לא תגיד לי מה לעשות! זה לא הבית הפרטי שלך ואני יעשה מה שאני רוצה!" ישבנו בחדרנו והקשבנו לצעקותיה. חשבנו שיש משהו בדבריה ובכל זאת תבנית ביצים היתה מונחת על אדן חלוננו. כשהצופרים לא השאירו לנו ברירה היינו קולעים ביצים אל גגות המכוניות הרועשות ובאים על סיפוקנו.

***

חברנו, ברנרדו, חזר נרעש מביקור ביפן. בעוד שבארצות-הברית העישון בברים ומסעדות אסור בהחלט ועל הסועדים והשותים לצאת לעשן ברחוב, ביפן המצב הפוך: העישון בברים ומסעדות מותר והעישון ברחוב אסור. ברנרדו הסביר שעל-פי ההגיון היפני, הרחוב הוא מרחב ציבורי שמשמש לצרכים מגוונים בעוד שהברים והמסעדות הם מרחבים פרטיים שניתן לבחור אם לפקוד אותם. מי שרוצה להמנע מעשן סיגריות יכול לבחור שלא להכנס לבר אבל לא יכול להמנע מהליכה ברחוב. "מעניין" אמרנו לברנרדו. לפעמים אנחנו תומכים ביפנים ולפעמים באמריקאים, תלוי איפה אנחנו מעשנים.

***

בתור לשירותים, במועדון, אישה שעומדת לפנינו מצביעה ומתלוננת: "תראו את השתיים האלה נכנסות יחד!" היא מסבירה לנו שהתור ארוך במיוחד בגלל שרק חצי מהאנשים שמחכים צריכים להשתין - השאר רוצים להזדיין ולעשות סמים. "לפחות הם נכנסים בזוגות ושלשות" אנחנו אומרים כדי לעודד אותה, ללא הועיל. -"אני חייבת להשתין אבל צריכה לחכות שהם יגמרו להזדיין!" היא צועקת. כשתורנו סוף-סוף מגיע אנחנו נכנסים לתא המרווח לבדנו. הקירות מכוסים מראות ובבואתנו נבטת מכל עבר ומשתקפת בעצמה. אנחנו מרימים את ידנו ואלפי ידיים מתרוממות סביבנו.

***

המכוניות התגודדו בחוסר סבלנות לפני המחסום. נהגת זועמת משכה צפירות ארוכות שהפיצו אדוות של אי-נחת ברחובות הסמוכים

נערים נכנסים לקרון, צועקים זה על זה ומתלוצצים. הם לובשים חליפות ספורט תואמות בצבעי אדום-שחור ונראה שהם חברים באותה קבוצה. שלושה מתיישבים במקומות פנויים והשאר נשארים לעמוד. הם קוראים זה לזה בכינויים, נזכרים באירועים ובבדיחות מהאימון. יושבי הקרון הקרובים אליהם מתכנסים בתוך עצמם. אנחנו מנסים להמשיך לקרוא בספר אבל לא מצליחים להתרכז. אנחנו מתבוננים בהם ומקשיבים לשיחתם בעל כורחנו. אחד מהם, שנראה צעיר מהשאר, צוחק על סגנון הריצה של נער שמנמן, בן קבוצתו, שעומד ליד הדלת. השמנמן מתעצבן ומקלל את הצעיר. אישה במעיל ארוך, אשר יושבת מולנו, נעמדת, מתרחקת ומתיישבת בקצה הקרון. אחד הנערים מתיישב במקום הפנוי. אם האישה התכוונה להביע מורת רוח, לא נראה שהנערים הבחינו בכך.

שני בחורים צעירים נכנסים לקרון ומכריזים שהם עומדים לרקוד. הנמוך יותר מניח שני רמקולים על רצפת הקרון ולוחץ על כפתור. היפ-הופ בוקע מהרמקולים בעוצמה ובחור שרירי מתחיל לרקוד. הוא מלפף את רגליו סביב עמוד האחיזה, מסתובב ונעמד על הראש. יושבי הקרון נרתעים בתחילה ואז מתרשמים ממהלכי הריקוד ומחייכים בהתפעלות. נערי קבוצת הספורט מתרגשים ומוחאים כפיים לרקדנים. הרקדנים מודים לקהל ומתהלכים בקרון לבקש תמורה. נערי הספורט שולפים שטרות ומטבעות מכיסיהם. אחרי שהרקדנים יורדים בתחנה נערי הספורט מנסים לחקות את מהלכי הריקוד שלהם ללא הצלחה. כמה מנוסעי הקרון שלפני כן עיוו את פניהם בתגובה להמולת הנערים צוחקים עכשיו למראה מאמצי הריקוד. גם הנערים עצמם לועגים זה לזה בחיבה, אבל האישה שפינתה את מקומה נותרת בזעפה בקצה הקרון.

***

גבר צעיר מחכה בתור בקרון הקפה של רכבת בין-עירונית. הוא מדבר בטלפון. למרות שאינו עצבני הוא מספר לחברו סיפור ובתוך כך מקלל: "פאק". המוכרת בדלפק נועצת בו מבט נוזף אך הוא שקוע בשיחה ואינו מבחין בה. המוכרת מוסרת ללקוח אחר קפה וחטיף והאיש עם הטלפון שוב פעם מקלל: "פאקינג אמרתי לה..." הלקוח שקיבל את מבוקשו הולך והמוכרת פונה אל איש הטלפון: "אדוני, אני מבקשת ממך להקפיד על שפה ראויה! יש כאן ילדים!" האיש, שהיה שקוע בשיחת הטלפון, נבהל ולרגע לא מבין. אז הוא פונה והולך בזעם - "יש כאן איזו אישה משוגעת" הוא מסביר לחברו בטלפון. הסתכלנו סביב אבל לא ראינו ילדים.

***

גם הנערים עצמם לועגים זה לזה בחיבה, אבל האישה שפינתה את מקומה נותרת בזעפה בקצה הקרון

רוב הנגנים ברציפי הרכבת התחתית מנגנים יפה אבל יש אחד, כנר זקן, שהנגינה שלו בלתי נסבלת. קשה - קשה מאוד - לסבול אותה. הוא מחבר את הכינור למגבר ומזייף נעימות רוסיות מוכרות. קול סיבי הקשת על מיתרי הכינור שורט כמו ציפורן ארוכה את עור התוף. הנוסעים חולפים ליד הכנר ועל פניהם מבטי הפתעה, הלם, כאב וזעזוע. רובם ממהרים להתרחק אל קצה הרציף. עומדים על הרציף ומייחלים לרכבת שתגיעה ותגאל אותנו מהאסון האקוסטי הזה. אבל אחרי כמה רגעים לנוכח קול הכנר מגיהנום, חיוכים צצים על פני הנוסעים. פנינו לובשים עדיין הבעת כאב והלם אבל אנחנו מחייכים אל האישה שעומדת לצידנו. "זה כל כך נורא" אנחנו אומרים לה. "זה ממש ממש גרוע" היא מסכימה. לבסוף הרכבת מגיעה, אנחנו נכנסים לקרון, הדלתות נסגרות, הרכבת נוסעת, הרציף נעלם.

***

קשר מוזר מתקיים בין הפרת הסדר והעבירה לבין התשוקה. הפרת הסדר משחררת כוח גדול - יצר - שלפעמים דוחף אותנו להתנגד למפירי הסדר ולפעמים דוחק בנו להצטרף אליהם. אנחנו נתקלים במעשים האלה - בהפרות של הסדר, בעבירות על החוק - כמו שאנחנו נתקלים בחפצים: אי אפשר להעמיד פנים שהם אינם, שמעולם לא התרחשו. אי-אפשר להכחיש שמישהו לכלך, שמישהו קילל, שמישהו צעק, שמישהו צפר, שמישהו עטף עצמו בפלסטיק. גם ההחלטה להתעלם ממה שהתרחש היא תגובה למה שהתרחש. כי כשאנחנו אדישים להפרת הסדר אנחנו אדישים לסדר עצמו, אנחנו אדישים לתוקפו ובכך משתתפים בהפרתו. לכן נדמה לנו שהפרת הסדר דורשת מאיתנו לתקן, לכונן מחדש את החוק: להרים את הלכלוך מהרצפה, להשתיק את הצופרת, להורות למעשן לכבות את הסיגריה, לדרוש מהמקלל להקפיד על לשונו, לגנות את האיש באריזת הפלסטיק. בבת אחת אנחנו סדרנים, שוטרים, מנקים, פקחים - תפקידים ציבוריים שלא ידענו שאנחנו ממלאים.

אך למרות שהתגובה הראשונה שלנו היא לכונן את הכלל מחדש - לדבר בשם החוק, להסיר בכוח את המכשול להתנהלות תקינה, חסרת חיכוך, במרחב הציבורי - למרות זאת ההפרה של הכלל מערערת את הביטחון שלנו בתוקפו. כלל שהיה כה ברור עד שלא היה צורך לנסחו, הופר, ואנחנו נדרשים להתבונן בו. ההפרה של הסדר היא לכן גם גילוי של הסדר - אנחנו לומדים מהעבירה משהו על עצמנו, על הכללים שמכוננים אותנו. הסדר שהיה שם תמיד, לא נראה - קיר זכוכית שהגביל את חופש התנועה שלנו למרות שמעולם לא נתקלנו בו - מופיע לפנינו סוף-סוף בזכות ההפרה שלו. אך כמו חומה, שעם כינונה מתגלה גם אפשרות קריסתה, עם גילוי הכלל מתגלה גם אפשרות ביטולו.

מרגע שהחוק מופר לנגד עינינו, הפרתו נהפכת לאפשרית בעיני רוחנו וֹמתוך כך תוקפו מתגלה ודורש ניסוח. לכן, כדי לנסח את החוקים שלנו אנחנו זקוקים לאחרים שיפרו אותם. רק דימיונו של אדם אחר, שחייו מאורגנים על-פי כללים שונים מאלו המארגנים את חיינו, יכול לגלות אותנו לעצמנו. בזכות אנשים אחרים, מפירי סדר, אנחנו יכולים לנסח את עצמנו.

ישנם מעשים שרק אחרים יכולים לעשות, דברים שרק אחרים יכולים להגיד, רעיונות שרק אחרים יכולים להגות

התשוקה - התנועה מההפרה חזרה אל החוק, או הרחק ממנו, אל חוק חדש - מתעוררת בנו כשאנחנו נתקלים בפעולה שלא העלנו על דעתנו. ישנם מעשים שרק אחרים יכולים לעשות, דברים שרק אחרים יכולים להגיד, רעיונות שרק אחרים יכולים להגות. כשאנחנו בציבור אנחנו תמיד שרויים בסכנה. אנחנו עלולים להתקל בפעולה שלא עלתה על דעתנו ומתוך כך להתקל בעצמנו.

***

עברנו לחיות בעיר גדולה ונדמה לנו שאנחנו מתהלכים בין הפרות סדר ועבירות, בין חוקים שמכוּננים ומתבטלים, בין תשוקות שמתעוררות וכבות ומהבהבות כמו אורות משרדים. הגענו לעיר לפני חודשים ספורים, אחרי שהסדר של חיינו קרס ולא ידענו מה לעשות. כאן, בעיר, אנחנו נישאים מחוק לחוק, מתשוקה לתשוקה, מגלים את עצמנו ומתפרקים, מרכיבים את עצמנו ורוקדים.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על הסדר הקיים

03
נריה

כתוב וירוך בצורה יפה ומעניינת. צריך להוסיף ולומר כי היום השאלה האם להגיב או לא מושפעת במידה רבה מהחדד מפני אלימות קיצונית בלתי צפויה, שלעולם אין לדעת היכן ומתי תתקל בה. מעבר לכך, השאלה הבסיסית בעיני היא האם הרחוב והמרחב הציבורי הוא מקום מפגש אקראי ובלתי נמנע של אוסף כל היחידים - ואז הקשר בינהם הינו מוניציפלי לכל היותר . במקרה זה - זכות ה"הטפה " איננה ברורה דיה, אם בכלל , או שישנה ישות נעלית יותר הקרויה "ציבור " שמקום התרחשותו הוא המרחב הציבורי , ואז יש תוקף מוסרי להעיר ולהטיף. סבורני כי כיהודים בני כמעט 6000 שנה התשובה צריכה להיות ברורה .

08
הילה

כתיבה מעניינת מאד, בארץ אין תחתית ולכן למזלך לא נתקלת בנער שזרק את עטיפת ההמבורגר שלו, לו הערת על מעשיו ודאי היית חוטף אגרוף לפרצוף. אז מזל שאין רכבת תחתית. תודה על המאמר.

10
שפרה

כתיבה תענוג !
אהבתי - ״כדי לנסח את החוקים שלנו אנחנו זקוקים לאחרים שיפרו אותם. רק דימיונו של אדם אחר, שחייו מאורגנים על-פי כללים שונים מאלו המארגנים את חיינו, יכול לגלות אותנו לעצמנו״

11
רמי

תודה על ההתייחסות לרסיסי חיים כחלק מתמונה גדולה. הייתי מבחין בין "הכהן העטוף" לבין הארועים האחרים. באלה האחרונים אנחנו על הקו בין הפלישה האגרסיבית למרחב הציבורי ויכולתנו להכיל אותה ולהוביל אותה למקומות שוברי ניכור. הכהן אינו מפריע (כמו כל לבוש אחר) לאיש ועוצמת התגובות נובעת מהחשש שלנו כיהודים שנזוהה עם ההתנהגות הביזארית הזו. לו היה מדובר בכהן ממלכת מוסטנג בהימליה, הכל היה נותר מבדח. ממש כפי שזה היה אמור להיות מלכתחילה.

13
אביב

קצת מייגע לקריאה, אבל הפסקאות האחרונות מחפות על הלאות של הראשונות: הן מעניינות, מעוררות מחשבה! כמה דברים שהוציאו אותי מדעתי:
(1) "בקר" במקום "בוקר". ניחא.
(2) "ללא הואיל" במקום "ללא הועיל"(!)
(3) "מוחים כפיים" במקום "מוחאים כפיים"(!!)