העולם הבא הנה הוא בא

בסוף המאה ה-18 החלו אומנים לייצר תיבות נגינה: מנגנונים קטנים ומורכבים שניגנו הרמוניות ומלודיות בכוחות עצמם. בחלקם היו פעמונים, תופים, עוגבים, אפילו כינורות, שנגינתם תואמה על-ידי צילינדר מסתובב. בין הגרסאות השאפתניות ביותר היו התזמורות הננסיות, דוגמת הפּאנְהַרְמוֹניקוֹן, שהומצאה בווינה ב-1805, או האוֹרְקֶסְטְריוֹן, שהומצאה בדרזדן ב-1851.

אבל לטכנולוגיה הזו יש מגבלות. כדי לייצר צליל משכנע של כינור, על האומן לייצר כינור קטנטן – אתגר הנדסי לא פשוט. כיצד משחזרים צליל של טרומבון? או של אבוב? באותו אופן, מן הסתם. האומנים האלה הניחו שעליהם לייצר העתק שלם של הכלי כדי לשחזר את הצליל הייחודי שלו. המתכת, העץ, הלשונית, הצורה, התהודה המדויקת – את כל אלה הם רצו לשכפל. אחרת איך יוצרים צליל תזמורתי? זו הייתה משימה קשה עד ייאוש.

ואז, ב-1877, הציג תומס אדיסון בפני העולם את הפונוגרף הראשון וחולל מהפכה בתולדות המוזיקה המוקלטת. מסתבר שכדי לשמר ולשחזר צליל של כלי נגינה, אין צורך לדעת בדיוק מאילו חומרים הוא עשוי, או מה המבנה הפיזי שלו. אין צורך בתזמורת מיניאטורית בתוך תיבה. די להקליט את גלי הקול, להפוך אותם לנתונים ולהעניק להם חיי אלמוות.

פונוגרף GEM של אדיסון. תצלום: ג'לאל ג'רלד ארו

תארו לכם עתיד שבו אתם תתורגמו לחומרה באותה קלות שבה אנו מעתיקים כיום קובץ טקסטתארו לכם עתיד שבו המוח האנושי לעולם לא ימות. כשגופכם יתחיל לקרוס, מכונה תסרוק את מוחכם ברמת פירוט שתאפשר לה לשמר את החיווט הייחודי לו. מערכת ממוחשבת תשתמש בנתונים האלה כדי לייצר הדמיה של המוח שלכם. היא לא תצטרך לשכפל כל פרט קטן. בדומה לפונוגרף, היא תתעלם מהמבנים הפיזיים המיותרים ותשאיר את מהותם של הדפוסים בלבד. והרי לכם גרסה נוספת של עצמכם, הכוללת את הזיכרונות שלכם, את הרגשות שלכם, את אופן החשיבה וקבלת ההחלטות שלכם. אתם תתורגמו לחומרה באותה קלות שבה אנו מעתיקים כיום קובץ טקסט.

הגרסה השנייה הזו שלכם תמשיך לחיות בתוך הדמיה של העולם וכלל לא תכיר בהבדל. תוכלו לצעוד בעיר מדומה, לחוש ברוח קרירה, לאכול בבית קפה, לדבר עם אנשים וירטואליים אחרים, לשחק משחקים, לצפות בסרטים, לעשות כיף חיים. הכאבים והמחלות יימחקו מן העולם הזה. ואם עדיין תתעניינו בעולם האמיתי שמחוץ למגרש המשחקים הווירטואלי, תוכלו לנהל שיחת סקייפ ולהשתתף בישיבות הנהלה או בארוחות חג משפחתיות.

הגרסה השנייה הזו שלכם תמשיך לחיות בתוך הדמיה של העולם וכלל לא תכיר בהבדל

החזון הזה, של העולם הבא כמציאות וירטואלית, המכונה לעתים “uploading” ("העלאה"), חדר לתרבות מתוך הסיפור הקצר “The Tunnel Under the World” (משנת 1955) מאת סופר המדע הבדיוני האמריקני פרדריק פּוֹל, וזכה להתעניינות רבה בזכות הסרט "טְרוֹן" (1982). ואז בא הסרט "מטריקס" (1999) והכיר לציבור הרחב את מושג המציאות המדומה, אף על פי ששם מדובר במציאות שמוחות אמיתיים מחוברים אליה. בשנים האחרונות, הרעיונות האלה מעוררים עניין רב גם מחוץ לספרות ולקולנוע. המולטימיליונר הרוסי דמטרי איצקוב הציע להעביר את מוחו לתוך רובוט כדי להפוך לבן אלמוות. ולפני שנים ספורות שיער סטיבן הוקינג שחיים ממוחשבים וירטואליים לאחר המוות הם רעיון שעשוי להיות אפשרי בעתיד, מבחינה טכנולוגית.

מפתה מאוד לפטור בביטול את המחשבות האלה כהרהורים בדיוניים, פנטזיה של חנונים. אבל משהו בהם אינו מניח לי. אני חוקר מוח. קרוב ל-30 שנה אני חוקר כיצד אנו קולטים ומעבדים מידע חושי, כיצד אנו שולטים בתנועות, ולאחרונה גם כיצד רשתות עצביות מייצרות את התכונה המפחידה הזו המכונה "מוּדעות". אני שואל את עצמי, בהתחשב בכל הידוע לנו על המוח, האם באמת נוכל להעלות מוח אנושי למחשב. ההנחה שלי היא: כן, כמעט בוודאות. מכאן עולה שורה של שאלות נוספות ובהן: איך תשפיע עלינו הטכנולוגיה הזאת מבחינה פסיכולוגית ותרבותית? נדמה שגם לשאלה הזאת יש תשובה נחרצת, אף על פי שפרטיה, מן הסתם, עודם מעורפלים.

הטכנולוגיה הזאת תחולל שינוי יסודי ומוחלט באנושות, וסביר להניח שהשינוי הזה יהיה מטריד בעיקרו. היא תשנה אותנו הרבה יותר מאשר האינטרנט, אם כי ייתכן שאופי השינוי יהיה דומה. גם לוּ היינו מדברים כאן על אפשרות קלושה, השלכותיה היו משמעותיות כל כך שהיה כדאי לשקול אותן ברצינות. אבל איני בטוח שהסיכויים באמת קלושים. למען האמת, ככל שאני חושב על העתיד האפשרי הזה, כך אני משתכנע יותר ויותר שהוא בלתי נמנע.

היכן עלינו להתחיל אם ברצוננו להקליט את המוזיקה של המוח? המוח האנושי כולל מכשור ביולוגי רב. מאה מיליארד נוירונים, המקושרים זה לזה בדפוסים מורכבים, וכל אחד מהם קולט ופולט אותות ללא הרף. מקור האותות האלה ביוֹנים שזולגים מתוך קרומי התאים, ולתוכם. את זרימתם מווסתות נקבוביות ומשאבות זעירות עשויות חלבונים. כל קישור בין נוירונים, כלומר כל סינפסה, הוא בעצמו מנגנון מדהים של חלבונים המצויים בפעילות מתמדת.

יצירת הדמיה סבירה של נוירון יחיד היא כלשעצמה משימה מרתיעה, אף על פי שאותה כבר השלמנו, כמעט. יצירת הדמיה של רשת עצבית שלמה, עם נוירונים בעלי תכונות חשמליות וכימיות מציאותיות – זו משימה שהטכנולוגיה הקיימת אינה מאפשרת. וישנם גורמים נוספים שמסבכים את המשימה. כלי דם מגיבים לסביבתם באופנים מורכבים ומווסתים את זרימת החמצן לאזורים שונים במוח לפי הצורך. וישנם גם תאי גְלייָה, תאים זעירים שמספרם רב בהרבה ממספר הנוירונים. תאים אלה עוזרים לנוירונים לפעול בדרכים שעדיין איננו מבינים: אם נסלק אותם, הסינפסות והאותות יפסיקו לתפקד כראוי. למיטב ידיעתי, אף אחד לא ניסה עדיין לייצר הדמיה של נוירונים, תאי גלייה וזרם דם. אבל אולי לא יהיה בכך צורך. זכרו את פריצת הדרך של אדיסון עם הפונוגרף: מסתבר שכדי לייצר העתק מדויק של צליל, אין צורך לייצר העתק של הכלי שהפיק אותו במקור.

אז מהי רמת הפירוט הנדרשת כדי "להעתיק" מוח של אדם? אילו דפוסי מוח, מתוך כל המנגנונים המורכבים האלה, עלינו לשכפל כדי להעתיק את המידע, את התהליך החישובי, ואת התודעה? אחת הטענות הנפוצות היא שדפוס הקישוריות בין הנוירונים הוא שנושא בחובו את מהות המכונה. אם נצליח לשחזר את הקשר בין כל נוירון לשכניו, יהיו ברשותנו כל הנתונים כדי ליצור מחדש מוח אנושי. תחום מחקר חדש התפתח סביב מודלים של רשתות עצביות, כלומר הדמיות ממוחשבות של נוירונים וסינפסות שפושטו מאוד. המודלים האלה מתעלמים מתאי הגלייה, מזרם הדם, מקרומי התאים, החלבונים, היונים וכו'. הם מתייחסים רק לקישורים שבין הנוירונים. אלה דיאגרמות חיווט.

סריקת המוח ב-fMRI לאחר עיבוד בתכנת פענוח SUMA. תצלום: NIH Image Gallery

מודלים ממוחשבים פשוטים של נוירונים, המקושרים ביניהם על-ידי סינפסות בלבד, מסוגלים לייצר מורכבות אדירה. המודלים האלה קיימים כבר עשרות שנים, ויש מספר הבדלים מעניינים בינם לבין תוכנות מחשב סטנדרטיות. ראשית, הם מסוגלים ללמוד, כפי שנוירונים עורכים התאמות קלות בקישורים שביניהם. הם מסוגלים לפתור בעיות שתוכנות מחשב מסורתיות מתקשות לפתור, והם טובים במיוחד בניקוי ה"רעש" מהקלט שהם מקבלים. תנו לרשת עצבית תמונה מטושטשת ומלאה כתמים, וובהחלט יתכן שהיא תצליח להשלים את הפערים בתמונה ולסווג את האובייקט המצולם – תהליך המכונה השלמת דפוסים.

למרות היכולות האנושיות להפליא האלה, מודלים של רשתות עצביות אינם התשובה להדמיית מוח. אף אחד אינו יודע איך לבנות הדמיה כזאת בקנה מידה טבעי. ישנם כמה ניסיונות ראויים לציון, כמו פרויקט "המוח הכחול" וממשיכו, פרויקט המוח האנושי הממומן על-ידי האיחוד האירופי (שניהם מנוהלים על-ידי המכון הפדרלי לטכנולוגיה של שווייץ בלוזאן). אבל גם אם המחשבים הקיימים היו חזקים מספיק כדי להריץ הדמיה של מאה מיליארד נוירונים – והמחשבים בימינו קרובים למדי ליכולת הזאת – הבעיה האמיתית היא שאף אחד אינו יודע איך לחווט רשת מלאכותית גדולה כל כך.

אפשר לומר שסוגיית הבנת המוח האנושי דומה, מבחינה מדעית, לסוגיית הגנטיקה האנושית. אם מהנדס רוצה להבין כהלכה את הגנום האנושי, עליו להתחיל באבני הבניין הבסיסיות, הדנ"א, ולבנות בעלי חיים על-ידי הוספת זוג בסיסים אחד בכל פעם, עד שיווצר משהו דמוי אדם. אך לאור המורכבות האדירה של הגנום האנושי – יותר משלושה מיליון זוגות בסיסים – הגישה הזאת אינה ישימה כרגע. גישה נוספת היא לקרוא את הגנום הקיים של אנשים אמיתיים. הרבה יותר קל להעתיק משהו מורכב מאשר להנדס אותו מאפס. פרויקט הגנום האנושי של שנות ה-90 עשה זאת, ולמרות שאף אחד אינו מבין לעומק את הגנום המועתק, לפחות יש לנו העתקים רבים שניתן לחקור.

אותה אסטרטגיה עשויה לעזור לנו בניסיון להעתיק את המוח האנושי. במקום לנסות לחווט מוח מלאכותי מאפס, או לאמן רשת עצבית במשך פרק זמן ארוך להחריד עד שניצור משהו דמוי אדם, למה לא להעתיק את החיווט הקיים במוח אמיתי? ב-2005, שני מדענים, אולף סְפּוֹרְנְס, מרצה למדעי המוח מאוניברסיטת אינדיאנה, ופטריק האגְמַן, חוקר מוח מאוניברסיטת לוזאן, טבעו בו זמנית אך בנפרד, את המונח "קוֹנֶקְטוֹם" (Connectome) לתיאור מפה, או דיאגרמת חיווט, של כל קישור עצבי אפשרי במוח. באנלוגיה לגנום האנושי, המכיל את כל המידע הנדרש לגידול בן אדם, הקונטקום האנושי מכיל, תיאורטית, את כל המידע הנדרש כדי לחווט מוח אנושי מתפקד. אם ההנחה שבבסיס המודלים של הרשתות העצביות נכונה, כלומר אם מהות המוח האנושי אכן טמונה בדפוסי הקישוריות שלו, הרי שהדמיה ממוחשבת של הקונקטום שלכם תהיה העתק של המוח המודע שלכם.

האם נצליח אי פעם למפות קונקטום אנושי שלם? ובכן, מדענים עשו זאת עבור תולעת עגולה (Roundworm). הם עשו זאת עבור חלקים קטנים ממוח של עכבר. ישנה גם מפת קישוריות גסה ולא מפורטת במיוחד של המוח האנושי, אך היא רחוקה מאוד ממפה אמיתית המתארת כל נוירון וכל סינפסה באדם נתון. המכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית מממנים כעת את פרויקט הקונקטום האנושי. מדובר בניסיון למפות את המוח האנושי בפירוט רב ככל האפשר. אני מודה שיש בי אופטימיות קלה לגבי הפרויקט הזה. טכנולוגיות הסריקה המוחית משתפרות ללא הרף. נכון לעכשיו, ה-MRI (דימות תהודה מגנטית) נמצא בחזית. סריקות ברזולוציה גבוהה חושפות בפנינו את הקישוריות של המוח האנושי ברמת פירוט שלא חשבנו שנוכל להשיג. טכנולוגיות נוספות וטובות יותר עוד יומצאו. קשה להאמין שלא נצליח, בסופו של דבר, לסרוק את כל הקישורים העצביים במוחו של אדם, למפות אותם ולאחסן אותם. זה עניין של זמן, וסביר להניח שמדובר בחמישים עד מאה שנה בערך.

נכון, אף אחד אינו יודע אם הקונקטום באמת מכיל את כל המידע החיוני לגבי המוח. חלק מהמידע עשוי להיות מקודד בצורות אחרות. הורמונים מסוגלים להתפשט במוח. אותות מסוגלים לדבר זה עם זה באמצעים נוספים מלבד הקשרים הסינפטיים. אולי יש לסרוק היבטים נוספים של המוח כדי לייצר הדמיה איכותית. בדיוק כפי שלתעשיית הקלטות המוזיקה נדרשו ככמאה שנה כדי לשכלל את הטכנולוגיה ולהגיע לרמת ההקלטות המרשימה של ימינו, גם תעשיית הקלטות המוח תעבור תהליך ארוך של ליטוש.

חלקנו כבר לא נהיה פה כשזה יקרה. אחת מעובדות החיים היא שבני אדם אינם אוהבים למות. הם אינם רוצים שיקיריהם או חיות המחמד שלהם ימותו. חלקם כבר משלמים סכומים עצומים כדי להקפיא את עצמם, ואפילו (למרבה האימה) כדי לכרות את ראשם לאחר המוות ולהקפיא אותו בתקווה שטכנולוגיה עתידית תוכל להשיבם לחיים. אין ספק שאנשים מסוג זה יהיו מוכנים לשלם תמורת מקום בעולם הבא הווירטואלי. וככל שהטכנולוגיה תתקדם והציבור יתחיל להכיר באפשרויות, התמריצים יתרבו וילכו.

אפשר לומר (וסלחו לי על חוסר הרגישות) שהעולם הבא הוא מעין התפתחות טבעית של תעשיית הבידור. חשבו כמה כיף יהיה לכם כגרסה וירטואלית של עצמכם בסביבה וירטואלית. תוכלו לצאת לטיול ספארי ב"ארץ התיכונה" של טולקין. תוכלו לגור בהוגוורטס, שם שרביטים וכשפים באמת מחוללים קסמים. תוכלו להתגורר בהדמיה של ערבות אפריקה, בין גבעות פוטוגניות, עם או בלי זבובי צה-צה. תוכלו לגור בהדמיה של מאדים. תוכלו לעבור בקלות בין סביבה בידורית אחת לאחרת. תוכלו לשמור על קשר עם חבריכם החיים, בעזרת הרשתות החברתיות המקובלות.

נערה מצריה על גדות הנילוס, במציאות מדומה. תצלום: אן וויטס

שמעתי אנשים אומרים שהטכנולוגיה הזאת לעולם לא תתקבל. אנשים לא יתפתו לכך כי שכפול של עצמנו, מציאותי ככל שיהיה, אינו אנו עצמנו. אבל אני בספק אם חששות קיומיים מסוג זה ישפיעו על החלטתנו ברגע שהטכנולוגיה תהיה זמינה. כבר עכשיו אנו קמים מדי יום כהעתק מופלא של עצמי קודם, ועובדה זו אינה מעוררת בנו חששות מטאפיזיים משתקים. אם נמות ונוחלף בהדמיית מחשב איכותית, נרגיש בסך הכול כאילו נכנסו לסורק ויצאנו ממנו במקום אחר. זיכרונות אחדים אמנם יאבדו: אם עשיתם את גיבוי המוח השנתי שלכם לפני שמונה חודשים, תתעוררו בלי שמונת החודשים שחלפו מאז. אבל בכל זאת תרגישו כמו עצמכם, והחברים ובני המשפחה יוכלו לעדכן אתכם באירועים שפספסתם. קבוצות מסוימות יוותרו על התענוג הזה – נקרא להם האמיש של טכנולוגיית המידע – אבל רובה המכריע של האוכלוסייה יאמץ את הטכנולוגיה בחום.

ומה יקרה אז? הטכנולוגיה הזאת תשנה את הגדרת האינדיבידואליות ואת משמעות מושג החיים. נראה לי בלתי נמנע שהגישה של בני האדם לחיים ולמוות תיעשה קלילה הרבה יותר. הנכונות שלהם לסכן את עצמם ואחרים, תגבר. יתכן שהיחס שלהם לקדושת החיים יהיה כמו היחס של הקוראים המודרניים, המשתמשים במכשירים אלקטרוניים, לכל השמרנים הזקנים האלה, שמדברים על קדושת הספר הכרוך. אבל מה יהיה היחס שלהם לקדושת החיים הדיגיטליים? האם לאנשים וירטואליים, החיים בעולם מלאכותי, יהיו אותן זכויות אדם כמו לכל השאר? האם יהיה זה פשע לנתק אדם וירטואלי מהשקע? האם יהיה מוסרי לערוך ניסויים בתודעה וירטואלית? האם מדען יוכל לנסות לשכפל מישהו, לייצר העתק גרוע, למחוק אותו כלאחר יד ואז לנסות שוב, עד שיצליח לייצר גרסה משביעת רצון? זהו רק קצה הקרחון הפילוסופי המאיים שלעברו אנו מפליגים.

בדתות רבות, שהות מאושרת בעולם הבא היא בבחינת גמול על מעשים טובים בעולם הזה. אך מספר המקומות בעולם הבא הווירטואלי יהיה מוגבל, בגלל האילוצים הבלתי נמנעים של משאבי עיבוד המידע. איך מחליטים מי מתקבל? האם לעשירים יש זכות ראשונים? ואולי למוכשרים ולבעלי ההישגים? האם יהיה ניתן להשתמש בהבטחה לחיי נצח כשוחד? האם יהיה ניתן למנוע אותה כעונש? האם נוכל לבנות גיהינום וירטואלי ככלי ענישה לפושעים הנתעבים ביותר? תארו לכם את מידת השליטה שישיגו מוסדות הדת במאמיניהם, אם יוכלו לכלול בהטפותיהם גן עדן וגיהינום שקיומם מוכח אובייקטיבית.

וישנן גם בעיות שיצוצו אם אנשים ינסו להריץ מספר העתקים שלהם בו-זמנית – אחד בעולם האמיתי ואחרים בהדמיה. טבען של אינדיבידואליות ושל אחריות אישית נעשה מטושטש למדי כשאנחנו יכולים להיתקל בעצמנו ברחוב. לדוגמה, מהי הציפייה החברתית מזוגות נשואים בעולם הבא הווירטואלי? האם הם אמורים להישאר יחד? האם גרסאות אחדות שלהם יישארו יחד ואחרות ייפרדו?

גירושים עלולים להיראות כצעד מלודרמטי בעולם שבו אין עוד פערים בלתי ניתנים לגישור. אם המוח שלכם הוחלף במיליארדי שורות קוד, אולי בסופו של דבר נלמד איך למחוק ממנו רגשות הרסניים. ואולי עלינו לדמיין מערכת רגשית מתוקננת ומנורמלת, כזו שאפשר להתקין עליה את שאר המוח הווירטואלי שלנו. ניפטר מכל החיווט הרגשי המצולק, התקול, שהיה לנו כיצורים ביולוגיים, ונקבל מערכת חדשה מהקופסה. זה לא מופרך כל כך, ואולי אף אפשר להצדיק זאת מסיבות כלכליות, אם לא מסיבות טיפוליות. את המוח ניתן לחלק, באופן כללי, לקליפת המוח ולגזע המוח, ויכול להיות שהדרך היעילה והזולה ביותר להפעלת הדמיות אנושיות היא לקחת את קליפת המוח הווירטואלית האישית של כל אדם ולחבר לה גזע מוח מפס ייצור תקני.

עד כאן לגבי העצמי. מה לגבי העולם? האם הסביבה הווירטואלית תחקה בהכרח את המציאות הפיזית? זוהי נקודת התחלה הגיונית, בסך הכול. צרו עיר. צרו שמיים כחולים, מדרכה, ניחוחות אוכל. אך במוקדם או במאוחר יבינו אנשים שהדמיה יכולה להציע להם דברים שאין בעולם האמיתי. העידן האלקטרוני שינה את המוזיקה. הוא לא רק חיקה את כלי הנגינה, אלא יצר פוטנציאל צלילי חדש. וגם העולם הווירטואלי עשוי לפנות לכיוונים בלתי צפויים.

הנה דוגמה שעלולה לגרום לכם סחרחורת: ייתכן שהעולם הווירטואלי יכלול מספר רב של ממדים במרחב ובזמן. העולם האמיתי נראה לנו כמקום בעל שלושה ממדים מרחביים וממד אחד של זמן, אך כפי שמתמטיקאים ופיזיקאים יודעים, עשויים להיות בו ממדים נוספים. כבר עכשיו ניתן לתכנת משחק וידאו שבו השחקנים נעים במבוך בעל ארבעה ממדים מרחביים. מסתבר שעם מעט תרגול אפשר לפתח אינטואיציה לא רעה לגבי התנהלות ארבעה-ממדית שכזו (ב-2008 פרסמתי מחקר העוסק בכך בכתב העת Journal of Experimental Psychology). מגבלות המציאות הפיזית לא יהיו רלוונטיות למוח וירטואלי בעולם וירטואלי. אם ממילא כבר אין לכם גוף, למה להעמיד פנים שיש לכם?

"ביבר על הנהר", מציאות מדומה. תצלום: RAFTWELL Jewell

אף על פי שחלק מהשינויים שתיארתי כאן הם אקזוטיים או מטרידים, הרי שכולם שוליים למדי. הם קשורים למוחות אינדיבידואליים ולחוויות אינדיבידואליות. אם "העלאה" תהיה צורת בידור אקזוטית ותו לא – רק מימוש וירטואלי של הפנטזיות הפסיכדליות שלנו - חשיבותה תהיה מצומצמת. אבל אם נוכל להריץ מוחות וירטואליים בעולם וירטואלי, אז השינוי המהותי ביותר, התמורה העמוקה ביותר בחוויה האנושית, תהיה אובדן האינדיבידואליות – אינטגרציה של הידע לתוך בינה יחידה שתהיה חכמה יותר, ובעלת יכולות רבות יותר, מכל דבר שקיים בעולם הטבעי.

אתם מתעוררים במבואה וירטואלית, בגוף וירטואלי כלשהו בבגדים וירטואליים אחידים. מה תעשו? אולי תנסו את האוכל. אולי תשחקו טניס. אולי תלכו לסרט. אך תוך זמן מה יושיטו רוב האנשים יד אל הטלפון הסלולרי. יצייצו מגן עדן. ישלחו הודעה לחבר. ייכנסו לפייסבוק. יתחברו באמצעות הרשתות החברתיות. אך בעולם הבא הווירטואלי כללי המדיה החברתית יהיו שונים.

בעולם האמיתי, שני אנשים יכולים לחלוק חוויות ומחשבות. אך מכיוון שאין לנו כניסת USB בראש, איננו יכולים למזג את מוחותינו ישירות. בעולם וירטואלי, החומות נופלות. אפליקציה פשוטה תאפשר לשני אנשים לשלב את מחשבותיהם ישירות. למה לא, בעצם? זוהי התפתחות הגיונית. בני האדם הם יצורים היפר-חברותיים. אנחנו אוהבים ליצור קשרים. כבר עכשיו אנו חיים בעולם וירטואלי למחצה, שבו מוחות מקושרים למוחות. מה מונע מאנשים, בעולם וירטואלי עם המאפיינים הטכנולוגיים המתאימים, להתמזג ולהפוך לאנשי-על, לשילובים של חכמה, ניסיון וזיכרון שאינם אפשריים במגבלות הביולוגיה? שני מוחות, שלושה מוחות, עשרה, תוך זמן קצר, המוחות של כולם מקושרים אלה לאלה. מושג הזהות הנפרדת יורד לטמיון. הצורך במזון וירטואלי ונופים וירטואליים וקולות וירטואליים נעלם. במקום זאת צצה לה פלטפורמה יחידה של מחשבה, ידע ומודעות מתמדת. מה שמתחיל כאמצעי מלאכותי לשימור מוחות לאחר המוות מקבל אט אט מאפיינים ייחודיים משלו. החיים האמיתיים, החיים שלנו, מאבדים מחשיבותם, עד שהם הופכים למין שלב ביניים. לחוויות המשונות שתחוו במהלך הקיום הביולוגי שלכם יש ערך רק אם ניתן לצרף אותן למכונת האלמוות המתוחכמת.

איני מדבר על אוטופיה. אמנם מדובר בעתיד מסקרן, אך אותי הוא בעיקר מבעית. אני באמת ובתמים שמח שלא אהיה כאן לחזות במימושו. זהו שלב חדש בקיום האנושי, שיהיה מבולגן וקשה לא פחות מכל שלב קודם, והוא זר לנו כעת, כפי שעידן האינטרנט היה נראה זר לאזרח רומאי שחי לפני אלפיים שנה, או כפי שהחברה הרומית הייתה נראית זרה לציידים-לקטים בני התרבות הנאטוּפית עשרת אלפים שנה קודם לכן. כך פועלת הקִדמה. אנחנו מצליחים תמיד לחיות בנוחות יחסית בעולם שהיה מפחיד ומחריד את הדורות הקודמים.

מייקל גרציאנו (Michael Graziano) הוא חוקר מוח, סופר ומלחין. ספרו האחרון הוא Consciousness and the Social Brain (משנת 2013)

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: מתוך Liquid Art Colorful Splash, תצלום: לאון דפונטה פרננדס