העידן השטני

בדת הקפיטליסטית הכסף הוא האלוהים החדש והשכר הוא העונש. שקר הסדר הטוב שאנו כביכול חיים בו חייב להתרסק על מנת שהשינוי יתחיל
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"בעצם בני-אדם בכלל, הם חבורה של טינופות, והם ראויים לסדר הקיים, הם בראו אותו אחרי הכול: אולי העולם שבו אנו חיים הוא תמיד המסקנה המתבקשת מהאופי האנושי".

ניר ברעם, "צל עולם"

מתי בדיוק התעוררנו בוקר אחד לגלות שהסדר הטוב, בחלוקתו הידועה, הישנה, ודאי התנ"כית – גז ללא שוב מן העולם? מתי הרע והטוב התמזגו לכדי ישות אחת שאיננה נפרדת עוד להבחנה, ולא כל שכן לחלוקה, וככזו – על אף שהיא מבזיקה לעתים רסיסי אור – הרי שהיא שרויה, גוף ונפש, בצל מוסרי? בכאוס חשוך שאין לנצחו? מתי ירד המסך על האנושות, על כמעט כלל האנושות, באופן כה אנוש עד שהיא מתקיימת – חרף השמש, אופקי התקשורת הפתוחים ומשתכללים מדי רגע, וריבוי אפשרויותיה בתבל – בצלליו של מה שפעם קראנו לו מתוך יראה – גיהינום?!
לפי הרומן החדש של ניר ברעם "צל עולם", לזמן הזה יש תאריך ברור: שנות השמונים.

אלו השנים שבהן הכלכלה של מילטון פרידמן ודומיו השליטה סופית בחסות הדמוקרטיה – השיטה שההיסטוריה הרצחנית כבר הוכיחה לנו שאין לנו מבלעדיה – את חוקי הג'ונגל על מערכת הקיום האנושית, שטיפשה וחכמה, פחדנית ואמיצה, היא תמיד מורכבת ועדינה. מערכת שבמשך אלפי שנים ניסתה בכוח הדת, ההשכלה, העידון שבאמנות, ובזכות אותן כמוסות מפוררות של "ערכים" ו"מצפון" לרסן את יצריה הפראיים, עוולותיה המשוועים וכיבושיה חסרי הגבולות.

אי-לזאת, אדם דתי, ערכי, מהמאות הקודמות, אילו קרא את שלוש עלילות "צל עולם" שברעם מגלגל זו בזו וזו כנגד זו, ודאי סובר היה שנקלע לעולמו של השטן. כאילו במערכה העתיקה ההיא, שבין הטוב לרע, אלוהים, וכל הונו האנושי, ירדו לטמיון, ולדיראון עולם.

"צל עולם" הוא, על כן, אבחנה כמעט מדעית של מעללי החיידק הטורף של הכלכלה הגלובאלית והשפעותיה משנות השמונים ועד ימינו

אלא שהשטן איננו תאב הכרה ופרסום כאותו אלוהים "אדוני אחד" שלא החמיץ שום הזדמנות בתנ"ך להתגלות, להטיף מבעד לנביאיו, וכמובן להעניש את עמו שסרח. בניגוד למופעיו הראוותניים, תורת השכר והעונש שלו שכללה בלמים ואיזונים אתיים, כלכליים וסוציאליים, הייתה אולי אפורה ועריצה, אך היא העניקה לאנושות שתמיד שבה אליהם בסוף כל שואה שהביאה על עצמה – שיטה לא בלתי-ישימה של שרידה. ואמונה באדם. השטן לעומת זאת, שפנים, ומוטב מסכות רבות לו, מתחבא מאחורי קפיטליזם נטול רסן. במלים אחרות, בדת הקפיטליסטית שהמסכה האחרונה שלה בדמות "השוק החופשי" אף הביאה לשיא כיעורה – הכסף הוא האלוהים החדש. והשכר הוא העונש.

במציאות עוועים זאת, ועל אף שהשלטון לכאורה מחויב להעניק לאזרחיו כל מה שמגילות העצמאות של כל המדינות הדמוקרטיות לפחות מצהירות עליו, אדם/אזרח מן השורה יכול להעביר את כל חייו המשכילים, מתורבתים, יצרניים, יצירתיים ועוד, ועדיין להיתפס, הוא ומשפחתו, אבק אדם. הכסף שאמור להבטיח לו זכויות יסוד, כגון: חירות, צדק, ביטחון, וכמובן הזכות לקיום בכבוד, לא רק שנמצא בידיהם של מתי-מעט. אלא שאותם מעטים, בדמות הבנקים, התאגידים הבינלאומיים ואילי ההון שכביכול קיבלו את זיכיונם ישירות מהשטן, עושים כל שבכוחם – והוא כביר ועריץ לא-פחות – להפכו מאדם למספר.

השאלה עד כמה אותו אדם/אזרח הוא "כלכלי", עד כמה הוא וזכויותיו הן רווחיות וכדאיות, או שמא, הן גורמות להפסדים, ולפיכך יש לצמצם, להרע, ובכלל זה אפילו לבטלן, היא העומדת ברומו של גיהינום. מושגים כמו הסרת הפיקוח (והאחריות) הממשלתי, הפרטה (החל מבתי-חולים, בתי כלא, וכלה במשאבים לאומיים), פערי שכר (והזדמנויות) מטורפים בין עניים לעשירים, אך גם בין אלו שמחוברים אליהם או עובדים למענם, לבין אלו שלא, או מונח כלכלי-חברתי עדכני כ"עובדי קבלן" שרק מעשיר את מילון השעבוד, הם-הם לוחות הברית החדשים. ואף כי הללו "הצילו" כלכלות נגועות אינפלציה עם נתונים של אפס צמיחה וגירעונות ענק ברחבי העולם, הרי שבימינו הביאו את האדם – ויחד עמו את החברה העולמית כולה – לידי קריסת מערכות.

"צל עולם" הוא, על כן, אבחנה כמעט מדעית של מעללי החיידק הטורף של הכלכלה הגלובאלית והשפעותיה משנות השמונים ועד ימינו. במעבדת הרומן – וברעם הוא סופר שבורא את עולמותיו באמצעות מעבדות ענק ומבע של מיקרוסקופ – נחקרת התופעה דרך מספר ראשים של גזע אדונים חדש שכולם מקורבי שלטון. וכמו להדגיש את החנק, ליבראלים... המסקנה דיי מייאשת: סדרת המנצל-מנוצל של מרקס שצופנת בחובה את הד.נ.א. של אחד מיחסי הגומלין הבראשיתיים של האנושות, יחסי התליין-קורבן, לא ירדה מעולם מלוח השידורים של האנושות. כך שאם בעת העתיקה לוהקו האדון והעבד, שהוחלפו בזיכיון הפיאודלי באדון והצמית, שהומרו בזה התעשייתי בבעל ההון והפועל, הרי שבעידננו מלוהקים לתפקידי מפתח אלו הטייקונים הסמויים לרוב, שבגב היזמים והקמפיינרים, שבגב כל המנהיגים הפוליטיים, שמרוקנים בעבורם את... כיסינו אנו. העבדים החדשים.

ואכן, מאוגדים או לא-מאוגדים, הגזילה היא טוטאלית, וציבורית ופרטית כאחד: נפט, גז ו...קרנות פנסיה. קריסה רבתי. ברומן מייצגות קריסה זו שתיים: חברת השקעות ישראלית אמריקאית שאף מתוארת בדקדקנות למן היוולדה, ואשר בתמורה (נניח) לעסקאות נשק עם מדינות, כישראל למשל, שודדת אותן לאור יום; בעודה מרפדת את הכיבים שלא יגלידו במכוני דמוקרטיה, תרבות וחינוך... כשאותה דינאמיקה של לעג לרש, ורק כתובה בתזזיתיות אירונית, שבורה ונפלאה, מיושמת גם לגבי חברת ייעוץ אמריקאית שמוכרת לאזרחים כמהים לשינוי ברחבי הגלובוס מנהיגים פוליטיים בדרגות שונות של טמטום, שחיתות ורצחנות, עד לקריסתה.

ואולם הקריסה איננה פתח לשינוי. ראשיהם המתחברים של אלה באלה הם כשל אותה מפלצת מיתולוגית שראשיה הנכרתים שבים וצומחים מחדש. עמומים, מתעתעים ומגובים בצבא של חברים חזקים, משפטנים, רואי חשבון ויחצנים, לא די שהם אינם אחראיים לדבר, אלא שחוקי המשחק המופקרים של הדמוקרטיה מזמנים להם שוב ושוב עולם שלם לחמוד אותו. לתמרן ולספסר אותו. ולמכור אותו. העולם הוא שלהם.

בתוך כך, גם עמים שלמים ושונים בעולם האפל הזה, הם בבעלותם. אזרחים ממעמדות הביניים, ודאי מהשכבות המוחלשות, שכאמור בין אם הם עובדים או לא, משכילים או לא, לעד ירוויחו כדי הישרדות עלובה שלא תאפשר להם למצות את כישוריהם, ולפיכך יישארו הם, ובעיקר בניהם, שקופים לעד. ברומן מייצגת אותם חבורה עזה של צעירים לונדוניים תלושים, עניים וזועמים, שבראשם כריסטופר החולם וג'וליאן בעל הרעיונות. ג'וליאן הוא גם זה שמגלגל את הזעם למרידה, מן הסתם אלימה, כנגד השלטון.

פרץ האלימות הראשון מופנה, למרבה האירוניה העצמית, כנגד האמנים, באשר אפילו החתרניים מביניהם תלויים בכספי האדונים; כשהכול מכוון לשביתה עולמית שתצא לפועל בתאריך סמלי, פרטני ומתקבץ שכזה, ה-11.11. אלא שעוד קודם, בסיוע הרשתות החברתיות, תסכול ההמונים, והמודעות הגוברת שהסדר הרע שבחסות האינדוקטרינציה המתמדת של התקשורת הממומנת, ושל גופי החוק, החינוך והמשטרה, הוא שתפס את מקומו של הטוב – התכנון הזה יוצא משליטה. והכאוס הסמוי, בבחינת אם כאוס אז נטול מסכות – פורץ. ובדמים.

במובן מסוים, המציאות הזאת ששרפה את משה סילמן ז"ל עוד הרבה לפני שהצית את עצמו, התספורות השערורייתיות שהבנקים עורכים לטייקונים כנגד רדיפתם משפחה עובדת שאיננה מרוויחה דיה כדי לעמוד במשכנתא וביוקר המחיה, המחאות החברתיות בעולם ואצלנו שעוררו בשקופים הנאנקים את תודעתם הרדומה והמסוממת בסרק, הגילוי שהנשיא קלינטון, שפעם, וחרף מוניקה, לא מעט ישראלים חלמו שאולי יושיענו פעם מראש ממשלתנו המשופע בחברים נדיבים, והנה משבא לאחרונה למסיבת יום ההולדת של נשיאנו, היזם הגדול – מסיבה שוודאי עוד תרמה להתרוששותנו – הרי שבא כלוביסט של חברה המבקשת לחמוס מאתנו את הגז... כשרק לאחרונה, בעודי קוראת את "צל עולם", גם נתקלתי בידיעה שחברת הייעוץ שהושיבה את אובמה לכהונה שנייה בבית הלבן, מקמפנת עתה, ובאותו הלהט בטח, תאגיד קזינו ענקי... כי אז במובן מסוים, המציאות הזאת, הידועה והמייאשת כל כך, היא שכותבת וכתובה ב"צל עולם".

ואולם, למרות שנראה כי הדמוקרטיה, על גידולי הכלכלה החופשית שלה, מעולם לא זכתה למתקפה נוקבת יותר, וסטלין אוטוטו מנער את אפרו, לפנינו לא, או לא רק, מסמך פוליטי-כלכלי-חברתי מנצח. הדברים גבוהים ועמוקים מזה. אך כדי לרדת מההר שספרו החדש של ברעם מטפס עליו, עלי להביט רגע נוסף על סביבותיי, על המרחב הספרותי, ליתר דיוק, ולצרף לחיבור הזה גם את שני ספריו הקודמים: "מחזיר החלומות" ו"אנשים טובים".

בעוד שב"מחזיר החלומות" הציב ברעם את המעבדה והכלים לטובת דמויות שונות, כשהקיבוצי מתהווה כדי להתפרק ברקע ובסוף, גיבורי "אנשים טובים" הם כשתי לבנים מגובשות ומתואמות שנלקחו היישר מחורבותיה של מלחמת העולם השנייה

אומר כך: הגם שהראיון עם ברעם ב"הארץ" לרגל צאת ספרו החדש, שבו תאר גם את תפיסת עולמו האמנותית, הסב לי נחת רב, ודווקא כסופרת שהיא בת דור אחד לפניו – אינני יודעת אימתי סופר מצדיק את התואר הזה שבקושי שורד את רדידות ימינו. אבל בהקימו לעצמו עולם מטאפיזי של נושאים, סמלים ומאפיינים שמנהלים ביניהם דיאלוג מגוון ומתפתח, ושבתוקף כך גם מגדירים ומייחדים את כתיבתו, הרי שהמכלול עצמו, אולי אפילו הטרילוגי, מבלי שהתכוון לכך, מעיד ומוכיח זאת בעצמו.

ואכן, אם ב"מחזיר החלומות" עימת ברעם בין העולם החבוי של החלום והתת-מודע לבין זה הגשמי של המציאות, בהעמידו דמות אפלה (אולי הסופר עצמו) של מי שמשיב חלומות מן השכחה וההדחקה, ובכך מביא את העולם הישראלי-תל-אביבי, ועל דרך משל גם את זה האוניברסאלי, לידי חשבון נפש שסופו סופת הרס אפוקליפטית – בא "צל עולם" ובודק אותם חלומות, מאוויים, שאיפות, תשוקות, רעיונות, לאור יום. ומוטב בצלליו של היום.

כל זה נמצא גם במעבדה המרוכזת והריאליסטית, ולא בכדי, של "אנשים טובים". אך בעוד שב"מחזיר החלומות" הציב ברעם את המעבדה והכלים לטובת דמויות שונות, כשהקיבוצי מתהווה כדי להתפרק ברקע ובסוף, גיבורי "אנשים טובים" הם כשתי לבנים מגובשות ומתואמות שנלקחו היישר מחורבותיה של מלחמת העולם השנייה. ואומנם, בה בעת שתומאס וסאשה מחככים את העצמי שלהם בהיסטוריה עצמה למען שגשוג האש הפרטית שלהם, הם גם מחככים את סלעי הנאציזם והקומוניזם זה בזה, לכדי בעירה פאשיסטית ששורפת כול.

אלא שמשימתו של ברעם, ובעיני שליחותו, איננה רק ניסוי באידיאולוגיות שכשלו להציל את האנושות מעצמה, ואגב כך הגדילו את רדיוס הצל, קרי החורבן, בעולם. שליחותו העיקרית היא במציאת אותו חומר עלום, חמקמק ונדיר של חירות. זו החירות הפנימית שגם אם היא מצויה בטבע, הרי שבטבע האדם, חזק או חלש, על שלל עולמותיו, ובשל נטייתו המייאשת להשתעבדות – הוא הראשון להמיתה.

הוא סופר צעיר, ברעם, ועד כמה שדעתי משגת גם חילוני. ואף שהתבגר בסופרמרקט הפוסט-מודרניסטי של שנות התשעים, יש בו איזה פן... – ואין תואר אחר לאפיין זאת – קדום, של רדיקאליות ערכית. המחמאה שעל כריכת ספרו החדש מפי אחד העיתונים הגרמנים, מדויקת בעיני: "ברעם הוא נביא זעם חרישי בעל כישרון יוצא דופן". על אף שהתואר "חרישי" אינו תקף ל"צל עולם". כך או כך, המעבדות שלו הן תמיד חדישות, סקרניות, משוכללות ונועזות, ואין גבול, מרחב או תקופה העומדים בפניהן. אבל כליו, שבהם הוא חוקר את דמויותיו על סתירותיהן הרבות, ועל כן הן גם האחרונות להתנהג כעכברי מעבדה – הכלים הללו תנ"כיים.

ניר ברעם.

ניר ברעם.

בסיפורי החולמים של "מחזיר החלומות" עימת ברעם את הדמויות עם מרבית עשרת הדברות. ב"אנשים טובים" החשמלי בשל שני מוליכיו הדומיננטיים, חקר את תקפותו של הדיבר "לא תרצח". ואילו ב"צל עולם", לצד הדיבר "לא תחמוד בית רעך", בודק ברעם מה אירע בימינו לאחת המהויות העמוקות ביותר בתנ"ך שמגדירות את יחסי האל (כאמור אדון בעצמו) לעם העבדים ששחרר ממצריים והפכם לבני-חורין. מהות זו, של חירות, באה לידי ביטוי גם בפסוקים כמו: "לא יימכר (העברי) לממכרת עבד" (ויקרא פרק כ"ה, סוף פסוק מ"ד), ובשלל פסוקים השומרים בקנאות על זכויותיו של העבד הזר, ועל כבודו, כולל הפסוק הנפלא של חז"ל: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו", שכמו טמון בתשתית חיבורו של הגל "הדיאלקטיקה של האדון והעבד".

"צל עולם" הוא לפיכך ניתוח ספרותי, מדויק ומבריק, שבאבחנותיו, מיפויו וחשיפתו את מרשתת הפוליטיקה של השעבוד וגלגלי ההון, מציע הגדרה עדכנית, עמוקה וחריפה של יחסי האדון והעבד בעידן של הכלכלה הגלובאלית הנחנקת בידי הקפיטליזם החזירי. הוא גם מראה שיחסי המנצל-מנוצל של מרקס הורחבו. הארכיטקטורה הברורה של הפאשיזם והקומוניזם שהציבה את הרעים, הכמעט מערבוניים, ברום הפירמידה, קומה מעל הסרסורים, ובסדר יורד את המאסות המפוחדות, מגויסות ונחנקות משעבוד פיזי ותודעתי, התנפצה כאן לכאוס נטול מוצא שבו שבויים, מרושתים ומושקעים כולם בכולם.

אין ב"צל עולם" רק את מבנה התלות התודעתית ההדדית של יחסי האדון והעבד של הגל, שבו, ובהכללה, העבד זקוק לאדון כשם שהאדון זקוק לעבד, כשלצד תחושת החירות הרגעית הפילוסופית שחילופי הסטטוס הללו מקנים – האלימות היא שאוזקת את שניהם. העבדים החדשים של ימינו אינם קוטפי הכותנה השחורים של אמריקה או אלה של קונגו הבלגית, ושאר מדינות אירופה הקולוניאליסטית, ולא כל שכן – בפגוש המשנה המרקסיסטית את המעשה – פועלי התעשייה בקולחוזים הנידחים של ברית המועצות. איפה שהרע היה רע לתפארת, אם אשאל לכאן את שורתו הסרקסטית של אלכסנדר פן...

העבדים החדשים של הדמוקרטיה שבעידן הכלכלה הגלובלית רובם רחוקים מאוד מחיי הדכא והשבי של העולם הישן, ותודעתם לכאורה היא תודעה חופשית, אדנותית ותובעת כבוד. הם חיים בעולם כמעט אמיתי, לפרקים אמיתי, של דימויי חירות, ושל מידע, שפע ואמצעים טכנולוגיים ש"מרחיבים" את עולמם. עולם שבו כל האפשרויות פתוחות וכל אחד יכול לקבל, וזכותו לקבל. הגם שבמציאות הלא-וירטואלית המצב סגור ועגום כטרגדיה יוונית.

במצב תודעה מרומה ומסונוור זה, שאליו חובר עול ההישרדות הסיזיפית, לא רק שההתנגדות – גם כשהיא מתעוררת – נוטה להירדם. אלא שהיא מתקשה להאמין. להשתכנע. להבין. הכול יותר מדי מסובך. קשור זה בזה. נכלולי. מעמיד פנים. שטני. ואומנם, בדמוקרטיה של הכלכלה הגלובאלית כולם שקופים או קורבנות, גם האדונים. כולם תורמים את חלקם, גם האדונים. כולם כוונתם ולשונם חיובית: מדדי גדילה, נתוני צמיחה והתפתחות, ושאר סיסמאות שלפיהן רווחי העשירים יזלגו כגשם על העובדים.

ואולם כשם ששום חומר בטבע, וכמסתבר גם רעיון, אינו מתכלה אלא מחליף צורתו, העלה בדעתי ספרו של ברעם, שגם הקולוניאליזם לא מת. הוא רק לבש צורה חדשה ופשה בכול. בכל מקום דמוקרטי יותר או פחות, בכל צבע וגזע, דת ולשון, ילידי ארץ כזרים שמנוצלים הרחק או מיובאים לעבדות כאן – שום פרט אינו מופלה מהיות טרף שקוף ומנוצל שנשלט בכול. בהבדל אחד: אלו מהם שגם לפותים בשלטון ומתפרנסים ממנו, מספרם עצום מאלו שנלפתו בו בעבר, כשרבים מאלו הם תמימים ו/או אף מתנגדים. ועוד דבר: מה שהיה פעם נחלתן של מדינות מפותחות שמצצו את לשדן של המתפתחות, נכון עתה גם לתאגידים ולאילי הון שמאמצים התנהגות של ריבון. ועם זאת, כולם, כולנו, זוכים לבחור בבחירות חופשיות פעם בכמה שנים, כמשחקים בדמוקרטיה לפני אדוניהם...

בדמוקרטיה, בהגדרות המכוננות של הדמוקרטיה, איפה ש"לעולם אין צל", אסור שיהיה – מצויה התקווה

במצב שבי נוכחי ומדכא זה, שמחופה בעורמה, העמדות פנים, טשטוש וצביעות, היכן נותר עוד מקום לחירות האנושית שברעם כה מתעקש עליה בספריו?! ובכן, לא רק ש"צל עולם" אינו זונח את מעלותיה, וליתר דיוק, את נדבותיה של הכלכלה הגלובאלית עם שמקורה תמיד בעושק (וכפי שמונה אותן גבריאל מנצור באוזני בתו המורדת של שותפו לשעבר), אלא שמבלעדי אותה דמוקרטיה, אפילו חלקית, שמאפשרת גם כלכלה זו, לא יכלו גיבוריו המתנגדים להרים ראש בקלות יחסית; ועמם גם דניאל קיי שחציותיו קווים ברומן, האחרונה מרואנדה לטרפלגר, נוסכת תקווה. "לאן? דניאל שאל. חוזרים לרחוב, הוא הצטחק, שום דבר לא נגמר... היי חבר של ג'וליאן קונליין, אמר המזוקן, אתה יכול להישאר כאן אם אתה רוצה. לא, אמר דניאל ונעמד על רגליו, אני הולך אתכם."

כך, מונעים בזעם ובסבל או באשם ומצפון, ולעתים בארבעתם, הם מתכנסים, מתכננים, ומציתים את ההמונים השקופים לקום ולמצוא יחד עמם ומחדש, את החירות. לזקק אותה מן החמלה. מן המעורבות ההדדית. מן ההתנגדות. מגילוי האחריות שהיא-היא פריה החד-משמעי של השביתה העולמית המכונה בספר "אחריות אישית"; וכן, הם אפילו מזקקים אותה מן האלימות. אין לי די כסף כדי להיות מוסרי, כך, בציטוט חופשי, מקטרג אלפרד דוליטל, אביה של לייזה, מוכרת הפרחים הענייה שנהפכה לליידי רהוטת לשון תחת חסותו של פרופסור היגינס, במחזה "גברתי הנאווה", שכתב ג'ורג' ברנרד שו.

שקר הסדר הטוב שאנו כביכול חיים בו, ואשר ממילא מושג באמצעות אלימות שקטה, שטיפת מוח מאסיבית ובאותה צייתנות נואלת שבני האדם ניחנו בה ובשפע אמיתי, כנגד אותה עריצות מתחלפת של מעטים, חייב להתרסק על מנת שהשינוי יתחיל, יסדוק... על החירות הזאת, ולו הרגעית, שאת כוחה והישגיה לאשורם מי חכם ויידע – נאבק ברעם. כי בדמוקרטיה, בהגדרות המכוננות של הדמוקרטיה, איפה ש"לעולם אין צל", אסור שיהיה – מצויה התקווה.

ספיח

בעניין הזה, של הצל, מן הראוי להוסיף שיש עוד פנים ל"צל עולם", ומטבע הדברים קריאתי נגעה באלו הקרובים ללבי ולספרותי. ואולם, משחק האור-צל שבספר, בין שהוא נוגע לאירועים אמיתיים, פוליטיים וכלכליים, אשר מופיעים בו כצללים או כאלומות אור הפוכות, ובין שהם מרמזים על אישים וסופרים שברעם ניזון מהם, מרתק.

חייכתי למשל למקרא שמו של השותף השלישי ב"MSV", הלוא הוא סטיינבק... קשיש דמוקרטי שפעל פעם כנגד מלחמת וייטנאם והיה ללפיד של יושרה וצדק, ועתה כל שנותר ממנו, ומעולמו הישן, ובתוך כך גם מאמריקה, הוא צל מגוחך. ענבי זעם שהפכו לצימוקי זעם. דמות נוספת שאהבתי מאותו משרד שטני שאולי ברנרד שו היה אומר עליו היום, שיש לו יותר מדי כסף מלהרשות לעצמו להיות מוסרי, ולא בכדי דמות זו גם מתעמתת באמצעות מכתב נפלא עם סטיינבק, היא זו של השותף הצעיר ג'יימס קרולי. צלו של קרולי, בשילוב הטורף אליסטר, הוטל בעיני היישר מגטסבי, גיבורו של פיצ'ג'רלד. צללים אחרים הבהבו כאן מ"תת עולם" של דלילו, מרבית ספריו של בלזק, המינגווי ועוד.

אבל אור-צל אחד שעלה מחבורת המתנגדים משך את לבי במיוחד. כוונתי לצעיר הדרום אמריקאי אלברטו. מורד זה, קורא כפייתי ועצמאי ששומר את דעותיו לעצמו, אף שברגע האמת אומר אותן ללא חת, הזכיר לי את רוברטו בולניו. אגב בולוניו, הדף הראשון המחשמל של "צל עולם", ועוד כמה עמודים מעלילת הצעירים, כמו גם סופה – כאילו נשרו מ"בלשי הפרא"; ללא ספק רומן מחדש שתופס תקופה – בדיוק התקופה שבסופה באו עלינו שנות השמונים האופורטוניסטיות – אף שלא אהבתי את הספר כלל.

ניתן לכתוב חיבור שלם על הדמיון וההבדלים שבין "בלשי הפרא" המגלומני, רוק'נרולי וגברי מאוד, שברעם כתב בשבחו (ובהקשר זה, על ברעם להפסיק להרגיש שהספרות איננה מודרנית או סקסית דיה, בטח כשהוא כותב ספרות כזאת!), לבין "צל עולם". אכן, ניר ברעם, וספריו האחרונים יעידו על כך, הוא מגלומן לא פחות, וכתיבתו גברית, מושחזת ותכליתית – ובתוך כך, גם שונה מאוד מהכתיבה הספרותית הישראלית שמעניקה את הבכורה ללשון, ויותר נכון, ללשון המתיפייפת, במקום לסיפור. ואולם איפה שבולניו משיג את העומק הדרוש לספרות על מנת שתיחשב כזו, בזכות גריפתו כמויות עצומות ותוססות, אך גם מעייפות, של קליפה, חותר ברעם, ובחוכמה רבה, אל הגרעין. אל המהות.

הרעיון, החלום, הדמיון שתמיד עשויים להופיע מתישהו, על-ידי מישהו, ובכל מקום, ובכך לשוב ולפתוח פתח לתוחלת ולאופטימיות, הם שמעניקים ללשונו של ברעם תנועה ורכות צובטת לב לפרקים, והם גם שמניעים את החתירה הזאת. לא בכדי, מקורה לדעתי בחסך האימהי שחוזר, גם הוא, ובאופנים שונים, בספריו. יש איזה בור שאין לרפאו – אי-מימוש של אהבת אם-בן שכמו מנגע את העולם שממילא אינו מצטיין בהכלה או באהבה יתירה. וכמו רדיפתו של פרוסט אחר כל רסיס מזיכרון האם, מהילדות, רודף ברעם, בכל פעם במעבדות חדשות, ובאנסמבל דמויות מרהיב יותר, אחר התיקון. אחר החירות. אחר הסדר הטוב באמת; לא זה המושלם, הקריסטלי-אידיאולוגי, אלא זה שיהיה קצת יותר טוב. יותר הגון. אנושי. רדיפה עיקשת זו מצריכה יומרה שמתבטאת גם בפאתוס. אבל סופרי אמת שחותרים אל היפה, ולפיכך כותבים למען הסיפור, בדרך כלל גם יוצא שהם אומרים משהו... בדרך כלל, המשהו הזה הוא אמת אמיצה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

23 תגובות על העידן השטני

02
רועי

הקולות כנגד השיטה הנוכחית מתחילים להתגבר. הנבואה אמנם נתנה לשוטים אך ברור ששלטון פלוטוקרטי לא שונה מהותית מכל שיטה טוטליטרית אחרת ואנחנו יודעים מה קרה לאורך ההיסטוריה לשיטות שלטון ששמרו את הקצפת רק למתי מעט.

http://www.salon.com/2013/09/11/10_ways_america_has_come_to_resemble_a_banana_republic/

05
בסופו של

בסופו של דבר, גם לטובת הספר עליו נכתבה ביקורת זו (אם אכן זו ביקורת), עדיף היה להתייחס גם לכשלים של הספר. אחרת, למען האמת, זה הופך למשהו שוודאי כותבת הביקורת עצמה מתנגדת לו: לפרסומת, שאינה מחויבת לדווח לקונה הפוטנציאלי מה באמת ערך הסחורה שהיא מבקשת למכור לו.

06
חיים זלצר

כתוב גרוע. לא הספר. המאמר.
משפטים כל כך ארוכים ומסורבלים.
עם כל הכבוד לתשוקה שיש לכותבת לגבי הנושא,
כמה פסיקים אפשר לקבל במשפט אחד?

07
דליה

העבד החדש מסרב להבין שהוא עבד שהרי בחברה שלנו עוני הוא חרפה שאין גדולה ממנה ומקומה בארון. קושי כלכלי מאד לא סקסי ואנשים מתרחקים ממנו כמו ממגפה. אנו נוטים לחשוב שאנו דמוקרטיה חופשים ונאורה ומאמצים אשליה זאת בכוח. ישראל של היום היא מדינה פאודלית דורסנית כלפיה אזרחיה המנצלת בציניות מצב מתמשך של תשישות, ואפאתיה. זה לא ישתנה בלי התקוממות אמיתית ומתמשכת. חיבוקים בכיכרות מעולם לא הועילו . הם רק היו חוויה שהצטלמה נחמד.

08
אבנר

מסכים איתך. הספר מעניין, מאתגר את המחשבה ואולי גם חשוב - אבל קשה לומר שאי אפשר להניח אותו מהידים... למען האמת בעיקר העניין שלי בנושאים שבהם הוא עוסק מדרבן אותי להמשיך ולקרוא (קראתי עד כה כשלושת רבעי הספר).

09
גורדון

אין ספק שיש לך דיבור עם העברית. את יודעת לנסח את מה שאת מבינה בו וגם את מה שלא מבינה בו באותה המידה. אם חלוקת העושר היתה נסמכת על פיסיקה, גם אז היינו חוזים בניסוחים עקלקלים של שוויונים ואי שוויונים מתמטיים שלך מנוסחים בעברית פנטסטית? אם היית נזקקת לחוקי ניוטון להבין את חוקי הכלכלה היית מאחזת עברית כדי לגרד את חוות דעתך?

מי לחש לאזנך שזה כה פשוט עד כדי חלוקה סכימטית לטובים ורעים או קפיטליסטים וסוציאליסטים? ואם ניקח סוציאליסטית כמוך, את תיטיבי לתת יותר עושר לכולם? או שהמשק יקרוס יחד איתך? או שמא רק תטווי להם את הדרך ותצפי שכלכלנים מקצועיים ימשיכו משם הלאה כדי לנסות לעמוד בציפיות שלך, ואם לא אז מקסימום תהיה קריסה מסוג אחר?

ובכלל מאיפה ההסטוריה המשונה שאת מביאה במאמר? פעם הכל היה טוב? מאיפה רוח השטות הזאת? בימי המהפכה הצרפתית היו פחות מובטלים או פחות עניים? פחות אנשים מתו מרעב? או פחות אנשים היו נטולי כבוד? היה כבוד מתי? בימי האינקויזיציה? בחשכת ימי הביניים? בימי ישמעאל? מלחמת העולם הראשונה? אז ידעו מה טוב ומה רע? מי ידע, האצילים והדוכסים תאבי הבצע ששלטו באכזריות בווסלים? או הווסלים ידעו אבל זה עניין את אחוריהם של האצולה והמלכות?

10
גורדון

להחליף את פרידמן (כסמל, לא בהכרח אחד לאחד את רעיונותיו) או להחליף את הקפיטליזם, מושגים שאת מצטטת, זה כמו לרצות להחליף את האקלים.

הקפיטליזם מתאר יחסים כלכליים כמו שגיאוגרפיה מתארת אקלים. אסונות הטבע הם תולדה של האקלים כמו שקריסה כלכלית היא תולדה של יחסים כלכליים המתוארים בתיאוריות הכלכליות המקובלות. התיאוריות רק מאפשרות, הן לא כופות מבנה. הן משחררות.

באופן דומה, כמו שניתן להשמר מרעש אדמה או מסופת טייפון, ניתן להשמר מפגעי הכלכלה המתבטאים במשברים ובאי צדק כלכלי. וכמו שאת לא מחליפה את מזג האוויר אל תנסי להחליף את טבע האדם המבוטא בתיאוריות הכלכליות ("הקפיטליזם") אלא הוסיפי איזונים ובלמים.

11
אבנר

"הקפיטליזם מתאר יחסים כלכליים כמו שגיאוגרפיה מתארת אקלים."
באמת משפט יפה (אפרופו העברית במאמר וכו') אבל כל אדם עם היגיון בריא ומעט יושר מבין שתאוריות כלכליות עוסקות בתפקוד בני אדם ולא במדע אמפירי.
המאמר וגם הספר שבעקבותיו נכתב רחוקים מלהיות משולים וגם אין ויכוח על כך שהקפטליזים עובד - בוודאי הרבה יותר טוב מקומוניזם או פשיזם - אך הבעיה איתו היא פשוטה מאוד: כמו כל מבנה רעיוני אנושי (ולהבדיל מגאורגפיה למשל) הוא זקוק לאיזון או שהוא יוצא משליטה ומפרק את החברה האנושית והלאומית - ובמקרה הספיצפי של תחילת המאה ה-21 הקפטיליזם זקוק נואשות לממשל איכותי שיאזן אותו וינסה להיטיב עם האוכלוסיה כולה מבלי להיות תלוי בחסדיהם של בעלי הון.
אם נאפשר לקפטיליזים (שמסתיר מאחוריו הרבה פעמים תאוות בצע ידועה ומוכרת) לצמוח פרא ללא הפרעה הוא יהפוך אט אט (וכבר הופך) לדיקטטורה בה ההסכמים החברתיים בין בני אדם (גם מי שאינו עשיר הוא בנאדם אגב) מתפרקים והחברה האנושית חוזרת להדמות לזו של ימי הביניים בה התקיימו מעמדות של בני אדם שווים יותר ובני אדם שווים פחות (בפני החוק, הבריאות, החינוך ובכלל).
העבר בהחלט לא תמיד היה טוב יותר אבל ניתן גם בבירור לראות נסיגה ב-40 השנים האחרונות בכל התחומים - החל מהפער ההולך וגדל בין הכנסתם של בני אדם דרך קריסת מערכות הפנסיה והמשך בדעיכת מערכות הממשל, החוק, הבריאות והחינוך (ובוודאי ב-20 השנים מאז קריסת בריה"מ שעל כל תחלואיה וזוועתיה היוותה איזון לקפטילזם חסר רסן). אני מסכים שבהחלט אל לנו לשאוף לאוטופיה או שנחזור על טעויות העבר בדמות הקומוניזם הסובייטי הנפשע אך מצד שני הזהות שדבקים בה מצדדי השוק החופשי בין הגבלת יכולתם של בעלי הממון לעשות ככל העולה על רוחם ובין סוציאליזים ו/או קומוניזם סובייטי היא לכל הפחות (ברוח יום הכיפורים) קונספציה שגויה ובהרבה מקרים פשוט צביעות.
מה שאנחנו כן זקוקים לו כיום הוא הכנסת משקלים ומאזנים (checks & balances) לממשל האנושי שישמרו על איזון בין כוחם של אצולת הממון בעולם קפטילסטי לבין זכותיהם של הפלבאים (ה-99%). אין ספק שבעולם של כלכלה גלובלית זה אתגר לא פשוט ואפילו שנקבל את הטענה שהקפטילזים מושרש בטבע האדם - אסור לנו לתת לתאוות הממון והכוח להשתולל באין מפריע כפי שאיננו נותנים לפורעי חוק לעשות כלל העולה על רוחם מבלי להדרש למשפט - אפילו שגם הם עושים את מה שהטבע האנושי מורה להם.

לא יודע למה דווקא לסוציאליסטים ולאנשי השמאל לסוגיו יש נטייה להשתעשעות וירטואוזית עם מילים בצורה שמנסה להפוך את הרעיונות הפשוטים והפשטניים ביותר (בדרך כלל הרעיון המרכזי הוא "לאחרים יש כסף וזה מעורר בי קנאה. תקחו מהם את הכסף!!") למפגן ראווה טרחני של מילים גבוהות.

בכל אופן, הטענה לגבי הקפיטליזם, שכפי שכותבת הסופרת הנכבדת "בימינו הביא את האדם – ויחד עמו את החברה העולמית כולה – לידי קריסת מערכות", מעוררת צחוק ובכי .

היום גם בעשירונים הנמוכים ביותר אנשים אוחזים בגאדג'טים משוכללים בידיהם, מחזיקים בבית טלוויזיה, תנור ומכונת כביסה, נהנים מגישה כמעט חינמית למאגר הידע האנושי העצום במהירות מסחררת, זוכים בכל מדינות המערב (ובעקבות הרפורמה של אובמה, גם בארה"ב) לנגישות לתרופות הטובות ביותר למחלות הקשות, ואינם פגיעים עוד כמעט לרעב ללחם, לתמותת התינוקות ולכל המפגעים שהיו נחלתם של כל האנשים, ובפרט העניים, בכל הדורות. הכול בזכות הקפיטליזם. ומי שלא יאמין שיסתכל מה קרה בגן העדן הקומוניסטי ומה קורה היום בקובה ובצפון קוריאה.

צריך עיוורון ואטימות מוחלטת לסבל האנושי שנגרם לאורך הדורות בעטיים של מחסור ועוני, כדי לפסוק שהקפיטליזם, שגאל אותנו, עשירים, עניים ומעמד ביניים, מהסבל הזה, "הביא את האדם לידי קריסת מערכות".

13
אסף

אין רע בקפיטליזם, טוב השובע על הרעב, עדיפה איכות חיים על החיים בזבל. רעים החיים במקום שבו כסף הפך מאמצעי למטרה, שהקפיטל הוא חזות הכול, שכסף קונה בריאות, אהבה, השפעה, כבוד, הערכה. כסף אולי לא עושה אותך מאושר, בלעדיו, בחברה העשוית, אתה אומלל גדול. נדמה לי שהקפיטליזם חדר לכול מקום. תכנסו לאתרי הכרויות ותבינו מה זה להיות "אדם המוצג בחלון ראווה" כמו פריט למכירה. כמה נבואי היו מילותיו הנפלאות של סנדרסון ב"כוורת". "לכול דבר מחיר, לרש ולעשיר, לפתוח תגרון, זה שיר המחירון" ("שיר המחירון")

אסף, אם מישהו חושב שרק בעידן הקפיטליסטי אנשים התחילו למקסם רווחים בהחלטות על בחירת בני זוג, הוא טועה. למעשה, רק בעידן הקפיטליסטי אנשים הפסיקו למקסם רווחים, כי נכנס ביתר שאת המרכיב הלא רציונלי והספונטני של אהבה רומנטית.

אני לא חושב שאי פעם כסף היה פחות חשוב מאשר בחברה הקפיטליסטית המודרנית. זאת מאחר שהקפיטליזם נותן שובע בסיסי לכולם, שמאפשר להם להיות בררנים יותר בבחירותיהם. בעוד שבמדינות כמו קובה, תיירים נתקלים בצימאון המטורף והמבזה של המקומיים לכל פרוטה, כי הם לא זכו לברכת הקפיטליזם שיוצרת שגשוג שפוטר אדם מהצורך המבזה להתחנן ללחם.

15
בסופו של

הבעיה שהקפיטליזם החדש הוא בעצם סוג של טוטליטריזם מתוחכם ומסוכן בהרבה מהטוטליטריזם הישן, מפני שהוא חודר פנימה ומשתלט על נפש האדם אם אפשר לומר כך, ופחות עובד על כפייה מבחוץ. כך אינך מרגיש שאתה מנוהל. פרופ' ג'יימסון הציע לראות את הקפיטליזם החדש באופן דיאליקטי, כדבר הרע ביותר ובו זמנית הטוב ביותר שקרה לאנושות (ר' הרצאתו על הפוסטמודרניזם, יצאה בארץ כחוברת). מדוע? מפני שהגעגועים לעבר האידיאולוגי והתרבותי ככול שהם מוצדקים, לא יוכלו לקחת אותנו לעתיד טוב יותר שבו בוודאות (עפ"י דנטה, שאבחן את רצון האנושות העמוק ביותר, וצפה את יכולתה להגשימו, כשהוא מונע מהתוצאות האיומות של המגיפה השחורה, שגרמו לו איכשהו לצלילות מרחיקת ראות), שאנו רוצים לשפר מאוד ולהאריך מאוד את חיינו, עד כדי ביטול המוות. בעידן הטרום קפיטליסטי האהוב וזכור לטוב, לא היינו יכולים להיחלץ להתקדמות ולשינויים המפליגים בהם אנו רוצים, היה צורך לשבור את הישן, את העבר, עם כול הגעגוע המוצדק אליו, ושלא יתחילו לקלל פה את מפא"י, זו תעמולה וגם אי הכרת תודה מבישה, שגם הספר הנדון לוקה בה, הן מחוסר הבנה והעמקה ברקע שהוא מתאר, והן מכוונה אולי לרצות קוראים שונאי מפא"י וכך להרחיב את מעגל הקוראים. אולי אכתוב עוד על הספר הזה, ואולי לא. בכ"א, לאור מחמאותיה המונוליטיות של כותבת המאמר, נשאר בינתיים מה שרחוק בו מלהיות הישג ספרותי, בלתי כתוב.

16
דן זמר

אין ספק שאם הכלכלה בישראל לא תשתנה, וחלוקת התוצאות (הרווחים) של ה"צמיחה" תגיע גם לאלו שעובדים עבורה, בסופו של יום זה יתפוצץ לכולנו בפנים. אולי הגיע הזמן שישראל תיקח קצת מהתרבות היהודית ותגלה שיש בה אור לגויים אמיתי. אני לא איש דתי אבל אני משוכנע שתפיסת העולם של הדת בנושא עבודה/עבדות מאוד רלוונטי לימים אלו.
יש לנו בארץ כל כך הרבה כלכלנים מוכשרים וטובים. השאלה היא למה הם לא בונים מודל כלכלי לארץ קטנה יחסית, גמישה כלכלית, עם יכולות טכנולוגיות נדירות בקנה מידה בינלאומי - ובונים מודל כלכלי שמביא את העובדים ואת המשקיעים ל - WIN -WIN . כיום לא זה המצב - ועצוב לראות עד כמה המצב הוחמר תוך 20 שנה - ואין אף גורם - כולל מפלגות שטענו שזו ה"אג'נדה שלהן" , שלוקחות את המצב ועושות בו תיקונים רציניים. כן יש הרבה ציניות!
אם לא יהיו תיקונים בתקופה הקרובה - ברור שזה יביא למשבר חברתי בלתי הפיך. וכל המוסיף , גורע.

17
אסף

"tני לא חושב שאי פעם כסף היה פחות חשוב מאשר בחברה הקפיטליסטית המודרנית" יש לך חוש הומור נפלא, באמת.. אין ספק שבתקופת הצנע, בתקופת חומה ומגדל, כולם היו עסוקים בכסף. בן-גוריון מיקסם רווחים ובנה צריף בשדה בוקר, אפילו היה לו מזגן!. בגין רודף הבצע, החזיק דירת 2.5 חדרים בדמי מפתח.. שודד שכמותו. יצחק שמיר היה טייקון הון גדול משאול אייזנברג. אמר לי פעם איש חכם המתקרב לגימלאות, "פעם, כשהייתי ילד, ישראל הייתה מדינה ענייה. הייתה ארוחה חמה לכול ילד ואחות בכול בית ספר, היום, אף אחד לא טוען שישראל עניה, אין אחיות ואין ארוחות". העיקר זה הרומנטיקה..

18
אר אן

מוזר שיש כאן תגובות שמגשימות בדיוק את החוסר המוחלט ליכולת רפקלטיבית שהובאה בביקרות על הספר ובספר עצמו,
בהחלט יתכן שהקפיטליזם עדיף על התפישות הכלכליות והחברתיות של העבר,לפחות במובן מסויים,אבל מה שמחליא זה שכאמור במאמר ובספר וגם ממה שעולה מחלק מהתגובות אנשים באמת מתייחסים אליו כחוק טבע,כחוק פיזיקלי,וטועים בישומו המוגבל והמגביל כאילו היה תיאור נאמן ומוחלט ובלתי משתנה של פני הדברים,
הרי זו בדיוק המחלה האיומה ושורש היאוש של ימינו,
ומה שהכי נורא זה שזו בדיוק התפישה הזאת שמאפשרת התעלמות מוחלטת מכל נתון עובדתי ורציונלי,
מה שנורא בקפיטליזם זה שמצדדיו,כמו הפנאטים הכי חשוכים בעולם,קובעים בבטחון מוחלט שכל טיעון נגדו מהווה פגיעה ברציונליות עצמה,
כל תורה ותפישה מהווה גם נחש הנוכש את זנבו,במקרה של הקפיטליזם הנכישה היא ארסית ומכאיבה במיוחד.

לדעתי הקפיטליזם ממשיך לפתות את ההמונים ,למרות כל הנתונים הברורים והמובהקים,גם ובעיקר בגלל שהוא מציע מה שנחשב להגשמה עצמית וביטוי עצמי,זאת אומרת,האנשים שעומדים בראש ההיררכיה הקפיטליסטית,והמנגנון המדיני הוא חלק מהותי מההיררכיה הקפיטליסטית למרות שמצדדיו אוהבים להשלות אותנו ואת עצמם כאילו הם האלטרנטיבה לממשלה,קיבעו את עצמם כמונופול ובעלי חזקה בלתי ניתנת לערעור לנתיבי ההגשמה העצמית של השאר,
מי שרוצה לחקור וליצור,לעשות משהו משמעותי,להשפיע ולבטא את כשרונו ימצא שאין לו ברירה אלא לשעבד את עצמו לחזיר כזה או אחר,כי זה רק הוא,מתוקף חוסר רגישותו וחוסר יצירתיותו,שמסוגל להשתלט בצורה כל כך כחנית וחסרת מצפון ומחשבה על משאבי הכלל למען קיום מופרז ומנותק ואגוצנטרי אם לא ממש פסיכוטי.

קפיטליזם זה נצחונם של חסרי המעצורים והמוסר והיצירתיות על אלה שניחונו ,לצערם,במה שנחשב כמחסומים מיותרים,במגבלות שכל אדם בעל מצפון ורגישות ואהבה יודע וצריך לממש אותם כיתרונות,
לעובדה שבאקלים הקפיטליסטי היתרונות האלה מנוצלים ומבוזים בידי החזירים יש משמעות ומחיר ,גם כלכלי,ובעיקר אנושי ובריאותי ונפשי,שכבר מזמן הפך לבלתי סביר.
אנחנו מפסידים כל יום מיליארדים של דולרים בגלל הקפיטליזם,
כיום הקפיטליזם מהווה מחסום עיקרי בפני התפתחות הכלכלה והאדם,
הדורות הנוכחים מתחילים לחוות את מחירו כבלתי נסבל,מה שמהווה כנראה את תחילת קיצו,שהיה אמור להגיע כבר מזמן.

20
חכגית בק

קראתי את צל עולם והניתוח שהוא עושה מבריק .... אבל אחרי איזה זמן התחלתי לחשוב שהוא הופך את NO LOGO של נעמי קליין לסיפור זה משעמם. הקפיטליזם כשעבר מלהיות יצרני ללהיות צרכני נהפך לחזירי... ועל כך כבר נשפכו עמודי דיו רבים , וגם דפים וירטואליים. ספרו של ניר ברעם - אנשים טובים מצוין. בספרות הייתי רוצה לקרוא ספרות ולא מניפסטים.

21
נרגיל

חייבת להעיר לגבי "אנשים טובים": אותה הבעיה גם כאן וגם שם, שבעצם הספר לא עושה מה שספרות אמורה לעשות, מבחינת בניית דמויות והיחסים ביניהן. ומעניין שזה קיים באיזו צורה משונה, לא מתקבלת אינטואיטיבית, ולאנשים זה לא מפריע. מה זה אומר? האם זה אומר משהו על היכולת האנושית לנטוש לגמרי את האותינטיות שלה, ולהמשיך להתקיים ללא נזק בלתי הפיך? אולי. ברעם כשדה ניסוי..

22
אבנר2

ישראל שונה מאוד מארה"ב, ערש הקפיטליזם. השרות הציבורי, צבא, חברות ממשלתיות וחצי ממשלתיות, אקדמיה ותרבות ממומנת, שלטון מקומי ונספחיו - כל אלה הם 40 אחוזים מן המדינה (שווה ערך ל 120 מליון איש בארה"ב). ה 40 אחוז האלה ימוטטו את הכלכלה ואין דבר שאפשר לעשות על מנת למנוע זאת. אמריקה תפרח, גרמניה תפרח וישראל תהפך, כבר נהפכת, לתאוקרטיה פשיסטית שתעלם בקרוב

נתחיל בזה שאני לא מבין גדול בכלכלה ובכל זאת, אני יודע בוודאות שהשיטה הקפיטליסטית נאו-ליבראלית היא איומה ונוראה ואשמח למצוא שיטה טובה יותר.
יחד עם זאת, אני לא משלה את עצמי שהשיטה הכלכלית הפאודלית-מלוכנית שהיתה נהוגה בימי הביניים הציעה לנו משהו טוב יותר וגם לא הקומוניזם או הסוציאליזם היוו שיטה אידיאלית ונטולת פגמים.
יש לי רעיונות ומחשבות שייתכן ויהוו בסיס לשיטה טובה יותר מזו שקיימת כרגע. אבל אם נהייה כנים, כנראה שהישועה לא תגיע ממני.
שיטות כלכליות ואחרות באות להציע פיתרון לבעיה. אם וכאשר השיטות האלה מצליחות לפתור את הבעיה, או אפילו להגדיר אותה מחדש הן לא נעלמות כלעומת שבאו אלא ממשיכות להתקיים ולייצר בעיות חדשות. שלמרות שבדיעבד נראות לנו מובנות מאליהן אף אחד לא באמת חזה אותן מראש, או נכון יותר לומר שהבעיות נחזו מראש אך רוב הציבור התעלם מהתחזית.
בדבר אחד אני בטוח, דוגמטיות וקיבעון מחשבתי הן לא חלק מהפתרון אלא חלק מהבעיה. לא קראתי את הספרים של ברעם ואינני מעביר עליהם ביקורת לכאן או לכאן. לכותבת איני לעומת זאת ברצוני לומר שכשכותבים ביקורת על ספר, גם כשמדובר בסופר נפלא ובעיקר כאשר הרעיונות שהוא מציג קרובים ללבנו, ראוי שהכתיבה תהיה ביקורתית יותר ושהאבחנה שלנו תהיה במגבלות הידע שלנו באותה דסיפלינה.