העיר שלי, המדינה שלי

מדינת הלאום הופיעה בשלב מאוחר בהיסטוריה, ויתכן מאוד שהיא לא תחזיק מעמד עד סוף המאה - אבל יש מועמדת להחליף אותה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אילו נולדתם לפני כאלף ושמונה מאות שנה בדרום אירופה, הייתם משוכנעים שהאימפריה הרומית לעולם לא תיפול. הרי היא כבר הייתה קיימת אלף שנה באותו זמן. אבל האימפריה הרומית נפלה גם נפלה לאחר תקופה של שקיעה כלכלית וצבאית. בשנת 476 היא כבר לא הייתה קיימת. מבחינת האנשים שחיו תחת האימפריה האדירה, ההתרחשויות האלה לבטח היו בלתי נתפשות. כך הרגישו ודאי גם האנשים שחיו תחת שלטון הפרעונים, או בעולם הנוצרי של ימי הביניים, או ב"משטר הישן" בצרפת שלפני המהפכה.

אנחנו חיים באשליה שהמודל המתכנה "מדינה" הוא נצחי ובלתי נמנע

גם אנחנו חיים באשליה שהמודל המתכנה "מדינה" הוא נצחי ובלתי נמנע. נכון, יש דיקטטורות ודמוקרטיות, אבל העולם כולו מורכב ממדינות לאום. המונח הזה מורכב מהמילה "מדינה" (מערכת פוליטית מאורגנת בעלת ריבונות על שטח מוגדר עם גבולות המוסכמים על מדינות-לאום אחרות) ומהמילה "לאום" (אנשים בעלי מאפיינים משותפים ותכונות משותפות). נסו לדמיין עולם ללא מדינות – אי אפשר. האופן שבו אנו תופשים את הזהות שלנו, את הנאמנויות שלנו, הזכויות והמחויבויות שלנו, תלוי במדינה שבה אנו חיים.

פורום, רומא, Foro Romano

הפורום של רומא, טבורה של עיר, מדינה ואימפריה. תצלום: Dannyboy7783, ויקיפדיה

עד אמצע המאה התשע עשרה, רוב העולם היה מורכבת מרצף של אימפריות, אדמות ללא בעלים, ערי-מדינה ונסיכויות, שאותן היה אפשר לחצות ללא בידוק וללא דרכון

וזה די מוזר, הרי המדינה היא תופעה חדשה יחסית. עד אמצע המאה התשע עשרה, רוב העולם היה מורכבת מרצף של אימפריות, אדמות ללא בעלים, ערי-מדינה ונסיכויות, שאותן היה אפשר לחצות ללא בידוק וללא דרכון. אבל כיוון שהתיעוש הפך את החברות האנושיות למורכבות יותר, ביורוקרטיות גדולות וריכוזיות קמו כדי לנהל אותן. הממשלות שהצליחו יותר מהאחרות באיחוד המחוזות שבשליטתן, בתיעוד נכסיהן ובתיאום פעולותיהן (ובייחוד המלחמות), נעשו חזקות יותר משכנותיהן. מהפכות – ובייחוד האמריקנית (1776) והצרפתית (1789) – עזרו לגבש את מושג "האינטרס הלאומי", והשיפור בטכנולוגיות התקשורת עזר לייצר אחידות בשפה, בתרבות ובזהות. התפשטותן של אימפריות עזרה להפיץ את מודל מדינת הלאום לכל העולם, ובאמצע המאה העשרים הוא כבר הפך למודל היחיד המתקבל על הדעת. כיום העולם נשלט על-ידי 193 מדינות לאום.

אבל מדינת הלאום, עם גבולותיה, ממשלותיה הריכוזיות, עמיה וריבונותה, מאבדת אט אט את הרלוונטיות שלה בעולמנו. וכפי שקרל מרקס אמר, אם משנים את אופן הייצור שעליו מתבססת החברה, המבנה החברתי והפוליטי ישתנה בעקבותיו.

הטיעונים נגד מדינת הלאום אינם חדשים כלל. כבר לפני עשרים שנה ניבאו רבים את נפילתה הממשמשת ובאה. עתידנים אמרו שהגלובליזציה מכרסמת בכוחן של מדינות הלאום וכופה עלינו שינוי. עסקים, מקורות מימון ובני אדם יוכלו פשוט לקום וללכת למקום אחר. האינטרנט – החדש, המרגש – בישר עתיד חופשי ללא גבולות וללא זהויות. ושינוי האקלים, משילות האינטרנט והפשיעה הבינלאומית נראו כולם כתופעות שאין בכוחה של מדינת הלאום להתמודד איתן. נדמה היה שהמדינה קטנה מכדי להתמודד עם אתגרים בינלאומיים וגדולה מכדי לטפל במדויק בבעיות מקומיות. המצביעים מיהרו לזהות זאת והפסיקו לטרוח להצביע, ובכך רק החריפו את המצב. ב-1995 ראו אור שני ספרים בשם "קץ מדינת הלאום" (The End of the Nation State) – האחד מאת הדיפלומט הצרפתי לשעבר ז'אן-מארי גהֶנוֹ (Guéhenno), והאחר מאת קניצ'י אומאיֶה (Ohmae), תיאורטיקן ארגוני יפני. שניהם ניבאו שהכוח יעבור לגופים רב-לאומיים כמו האיחוד האירופי או האו"ם, או להיפך, דווקא למחוזות ולערים.

הדיווחים על מותה של מדינת הלאום היו מוגזמים ביותר, והתיאוריה המדברת על שקיעתה גוועה בעצמה בסוף המילניום. אבל כעת היא חוזרת, והפעם יכול להיות שהיא צודקת.

האינטרנט הוא טכנולוגיה הבנויה על עקרונות ליברטריאנים. רשת מבוזרת ללא צנזורה וללא גבולות. וכעת היא גם נמצאת בכל פינה ובכל מקום

ב-1995, בפעם האחרונה שהוכרז מותה של מדינת הלאום, היו באינטרנט עשרות מיליוני גולשים בלבד. ב-2015 עומד מספר הגולשים בערך על שלושה מיליארד. ב-2020 הוא כבר יעלה על ארבעה מיליארד (ויותר מעשרים מיליארד מכשירים המחוברים לרשת). הטכנולוגיה הדיגיטלית לא ממש אוהבת את מדינת הלאום. "הכרזת העצמאות של הסייברספייס" (1996) שפורסמה על-ידי ג'ון פֶּרי בּארלוֹ מסכמת היטב את העניין: האינטרנט הוא טכנולוגיה הבנויה על עקרונות ליברטריאנים. רשת מבוזרת ללא צנזורה וללא גבולות. וכעת היא גם נמצאת בכל פינה ובכל מקום.

גוסטב קורבה, פייר-ז'וזף פרודון

"פרודון וילדיו", 1865, ציור של גוסטב קורבה. פייר-ז'וזף פרודון, האנרכיסט הראשון, מבקר חריף של מדינת הלאום כמסגרת נצלנית. תצלום: ויקיפדיה

במובנים רבים זהו קוץ אדיר בישבנה של מדינת הלאום. שירות הבריאות הבריטי יכול כעת ליפול קורבן לכופרה מצפון קוריאה, ואין דרכים רבות להעמיד לדין את העבריינים. אפליקציות כמו אוּבֶּר או Deliveroo מאיצות את צמיחתה של "כלכלת החלטורות", שלפי ההערכות תעלה לממשלה 3.5 מיליארד פאונד לשנה ב-2020-1. כבר עכשיו מיליוני אנשים משתמשים בטכנולוגיות דוגמת ביטקוין ובלוקצ'יין שנועדו במיוחד כדי לגזול את השליטה באספקת הכסף מהבנקים המרכזיים ומהממשלות, ומספרן רק ילך ויעלה. הטכנולוגיות האלה אף עוזרות להנחיל בנו ערכים חדשים, שאינם תמיד לאומיים באופיים: עוד ועוד אנשים רואים בעצמם אזרחים "גלובליים".

וזה לא הכול. ב-17 בספטמבר 2016 צייץ המועמד לנשיאות דאז, דונלד טראמפ: "אומה בלי גבולות אינה אומה. אנחנו נעשה את אמריקה בטוחה שוב!" המהומה שקמה הסוותה את העובדה שטראמפ צדק – לפחות בחצי הראשון של דבריו. הגבולות קובעים מי בפנים ומי בחוץ, מי אזרח ומי לא, מי תורם לקופה המשותפת ומי גוזל ממנה. אם אומה אינה יכולה להגן על גבולותיה, היא מפסיקה להתקיים הן כמיזם פעיל והן כמיתוס המקובל על כל חבריה.

הציוץ של טראמפ בא בתגובה להצעה שהציעה שנה קודם לכן קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל: לתת מקלט לפליטים סורים. שטף הפליטים שהגיע לאירופה לאחר מכן – ב-2015 קיבלו מדינות האיחוד האירופי 1.2 מיליון בקשות מקלט מאנשים שפנו אליהן בפעם הראשונה – חולל משבר פוליטי והומניטרי שהשלכותיו עדיין מתבררות. אין ספק שמשבר הפליטים היה אחד הגורמים שהובילו להחלטת בריטניה לעזוב את האיחוד האירופי. אבל 1.2 מיליון הפליטים שבאו אינם אלא זרזיף בהשוואה למה שעתיד לבוא. קשה למצוא תחזיות מדויקות, ובכל אופן הן רחבות מדי, אבל יש המעריכים שעד אמצע המאה יהפכו 200 מיליון איש לפליטים בגלל שינוי האקלים. אם האיחוד האירופי מתקשה לשמור על שליטה בגבולותיו נוכח 1.2 מיליון פליטים, מה יקרה כשיגיעו 200 מיליון? כשבוחנים את ההיסטוריה האנושית לכל אורכה מגלים שאנשים נודדים, וכשזה קורה קשה לעצור אותם.

חומה, גבול, מקסיקו, ארצות הברית

קטע של החומה בגבול ארה"ב-מקסיקו. תצלום: ריי פרסוסו

וזה לב הבעיה: מדינות הלאום מתבססות על שליטה. אם הן אינן שולטות במידע, בפשע, בעסקים, בגבולות או בתזרים הכסף, הן מפסיקות לספק לאזרחים את מה שהאזרחים מבקשים מהן. בסופו של דבר, מדינות לאום אינן אלא מיתוסים מוסכמים: אנחנו מוותרים על חירויות אחדות כדי לקבל אחרות. אבל אם העסקה הזאת מפסיקה להתקיים, והמיתוס שוב אינו מוסכם על כולם, מדינת הלאום מאבדת את כוחה.

אז מה יחליף אותה?

בעולם מקושר מאוד – ובמובנים אחדים אף נטול גבולות – הערים הן מרכזי המסחר, הצמיחה, החדשנות, הטכנולוגיה והפיננסים

עיר המדינה נראית כמו המועמדת הטובה ביותר. אלה ערים בעלות ריבונות עצמאית כמו זאת של מדינת הלאום – מקומות כמו מונקו או סינגפור. מגוון מקורות מהלל לאחרונה את עיר המדינה, כולל פורבס ("עידן חדש לעיר המדינה?" 2010), קוורץ ("המדינות כבר לא מניעות את הכלכלה – הערים תפסו את מקומן", 2013), בוסטון גלוב ("שובה של עיר-המדינה", 2015) ו-How We Get to Next שבמימון קרן גייטס ("לידתה מחדש של עיר המדינה", 2016).

המגמות המכרסמות בכוחה של מדינת הלאום עוזרות לעיר המדינה. בעולם מקושר מאוד – ובמובנים אחדים אף נטול גבולות – הערים הן מרכזי המסחר, הצמיחה, החדשנות, הטכנולוגיה והפיננסים. לפי ברוס כץ (Katz) ממכון ברוקינגס בוושינגטון די. סי., שחיבר (יחד עם ג'רמי נוֹואק, Nowak) את הספר The New Localism: How Cities Can Thrive in the Age of Populism (יראה אור בקרוב), יכולתן של הערים הגדולות לתפקד כמוקדי פעילות היא בעלת חשיבות רבה במיוחד בכלכלה המודרנית: "חדשנות מתרחשת בזכות שיתוף פעולה, ושיתוף פעולה דורש קרבה. יש צורך במערכת אקולוגית דחוסה, ולכן היפר-קישוריות מגדילה את ריכוז הפעילות." גם המשקל הדמוגרפי של הערים פועל לטובתן: ב-2014, בפעם הראשונה בהיסטוריה, גרו רוב בני האדם בערים.

כל אלה מעניקים לערים כוח פוליטי רב מאי פעם, והן נכונות מתמיד להשתמש בו. בנושא שינוי האקלים, לדוגמה – תחום שמדינות הלאום כשלו בו להחריד – הערים מובילות את הדרך. מאז 2006, יוזמת C40 מאגדת יותר משישים ערים המנסות לקדם שיתופי פעולה וטכנולוגיות שיעזרו להפחית פליטות פחמן, ולעתים הן עושות מעל ומעבר לנדרש בהסכמים הבינלאומיים. בארצות הברית, שממשלתה הפדרלית ויתרה כפי הנראה על העיסוק בשינוי האקלים, הערים הן שמובילות את הטיפול בו.

לונדון

העיר לונדון. תצלום: אוגוסט בריל

השינוי הזה במוקדי הכוח בא לידי ביטוי באופן שבו ראשי ערים גדולות הופכים לדמויות בעלות חשיבות פוליטית אדירה: חישבו על ביל דה בלאזיו בניו יורק, סאדיק קאן בלונדון, וירג'יניה ראג'י ברומא ואדה קולאוּ בברצלונה. מגוון ערים, מאינדיאנפוליס ועד קופנהאגן, מתנסות בדרכים להשתמש בנכסיהן הפיזיים, הכלכליים והחברתיים כדי לממן בכוחות עצמן השקעות ברמה העירונית.

לפי כץ, אנו נעים אל מעבר לעולם מדינות הלאום. "אנחנו נכנסים לתקופה שבה לערים יש כוח מסוגים חדשים. יש להן הזדמנויות אדירות למנף את היתרונות הכלכליים והפיננסיים שלהן כדי לחזק את עמדתן ולחולל שינוי", אמר לי. אני רגיל לחשוב על כוח במונחים בינאריים: או שיש לך כוח או שאין לך. אבל לפי כץ דווקא צריך לחשוב על זה אחרת, כי יש משהו בין לבין. ערים אינן עצמאיות לגמרי ממדינות הלאום שלהן, אבל הן גם אינן תלויות בהן: "ערים אינן כפופות למדינות הלאום. הן רשתות רבות-עוצמה של מוסדות וסוכנים המפיקים יחד את הכלכלה. הכוח במאה העשרים ואחת שייך לפותרי הבעיות. הממשלות הלאומיות נוטות להיגרר לדיונים ומהססות לפעול. אבל הערים פועלות, הערים עושות. הכוח זורם יותר ויותר מהערים מעלה, ולא מוזרם אליהן מטה על-ידי מדינת הלאום".

במשך אלפי שנים שכן הכוח בערים. ישובים עירוניים עם ממשל עצמי וחומות סיפקו לתושביהם הגנה, שירותים בתמורה למעשרות ומסים, ומקבץ חוקים שקבעו כיצד יש לחיות ולסחור.

ערי הַנזֶה, לדוגמה – שהחזיקו צבאות משלהן וקבעו חוקים משלהן – איגדו בברית את כוחן הכלכלי כדי לשפר את כושר המיקוח שלהן מול אומות אחרות במאה ה-13, והפכו לכוח משמעותי בנתיב הסחר הבלטי. הערים האלה – ובהן ליבק, ברמן והמבורג – הבינו שיש להן הרבה במשותף ושמוטב להן לעבוד יחד בשם האינטרסים המשותפים האלה. הערים הגדולות של ימינו הן המרכזים של הקפיטליזם העולמי, והדמיון ביניהן גדול יותר מאשר הדמיון בין המחוזות השונים בתוך מדינות הלאום המכילות אותן. כל עיר גדולה היא מרכז פיננסי, טכנולוגי ותרבותי המתאפיין ברמות גבוהות של גיוון והגירה פנימית. בעוד שבריטניה הצביעה לעזוב את האיחוד האירופי בתוצאה של 52 אחוז מול 48, לונדון הצביעה להישאר בתוצאה של 60 אחוז מול 40 (לאחר ההצבעה התעוררה לרגע חולף תנועה הקוראת ללונדון להכריז עצמאות משאר בריטניה). כפי שהמבקרים בלונדון אומרים לעתים קרובות, היא אינה דומה כלל לשאר האזורים בבריטניה. אותו דבר ניתן לומר על הערים העצומות בחוף המזרחי ובחוף המערבי בארה"ב.

לובק, הנזה

העיר לובק, איור מהמאה ה-16. תצלום: ויקיפדיה

רור שמדינות הלאום לא ייכנעו בקלות. קשה מאוד לחצוב סוג אחד של ריבונות מתוך סוג אחר של ריבונות קיימת

כשאני עצמי עובר מעיר אחת לאחרת אני מרגיש שאני חי בעולם של ברית הנזה, לא בחבר לאומים – במערכת של ערים חזקות, סוחרות, מרושתות. וברית ערי הנזה כלל לא הייתה מקרה חריג. לפני כן הייתה ונציה, כמובן, הידועה, אל לא היחידה, מבין ערי-מדינה עצמאיות רבות – כגון פירנצה, בולוניה וטורינו – ששכנו מהמאה העשירית עד המאה השש עשרה ברחבי האזור המכונה כיום איטליה. וגם אלה עשויות להיחשב לערי-מדינה "חדשות" בהשוואה לערים עתיקות יותר כמו ירושלים, ולפניה אתונה, ולפניה בבל, ולבסוף נגיע גם לאוּר. כיום קיימות מעט ערי-מדינה רשמיות: מונקו, סינגפור והוותיקן הן היחידות בעלות ריבונות מלאה. אחרות, כמו הונג קונג, פועלות כעיר-מדינה אך אין להן ריבונות מלאה. מספרן המועט של ערי-המדינה בימינו הוא בבחינת סטייה מהנורמה ההיסטורית.

ברור שמדינות הלאום לא ייכנעו בקלות. קשה מאוד לחצוב סוג אחד של ריבונות מתוך סוג אחר של ריבונות קיימת, והאו"ם אינו נוטה לראות זאת בעין יפה. ויש גם סיבה מעשית פשוטה יותר: במשאל עם לא מחייב שנערך ב-2015 הצביעו 2.1 מיליון תושבי וונציה (89 אחוז מכלל המצביעים) בעד עצמאות מאיטליה. התושבים התרגזו על כך שהעיר משלמת מיסים בסך עשרים מיליארד דולר יותר מהסכום שמושקע בה בחזרה. אבל אין ספק שאיטליה לא תיתן לוונציה ולעשרים מיליארד הדולר שלה לברוח בקלות.

המשמר השווייצרי, כיכר פטרוס הקדוש, הוותיקן

חיילי המשמר השווייצרי של הוותיקן, כיכר פטרוס הקדוש. תצלום: דייוויד מרט

זאת הסיבה שבגללה קמו כיום מיזמים מלהיבים השואפים ליצור ערים מסוגים חדשים לחלוטין. פול רומֶר (Romer), הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, תומך כבר זמן רב ביצירת "ערי אמנה", אזורים מנהליים בגודל עיר שפועלים במידה מסוימת של עצמאות. לטענתו, ערים הן בדיוק בגודל הנכון לרעיונות חדשים: גדולות מספיק לנסות משהו חדש, אבל לא גדולות מדי – ולכן אין צורך לשים את כל הביצים בסל אחד. "כלל לקביעת כללים חדשים," אמר רומר בהרצאת טד שנתן בנושא זה ב-2009. עיר אמנה, שתיבנה בשטח לא מיושב, תיתן לנו הזדמנות להתנסות בכללים חדשים ובמערכות חדשות בניסיון למשוך השקעות ובני אדם. הוא רוצה שמדינות יעבדו יחד, כמו סין ובריטניה בהונג קונג (אזורים כלכליים מיוחדים, הקיימים כבר מספר שנים, מזכירים את הרעיון שלו: ביסודו של דבר אלה אזורים גיאוגרפים בטוחים הפועלים תחת חוקים כלכליים שונים מאשר המדינה שבתוכה הם שוכנים, לרוב במטרה לעודד השקעות חוץ ישירות).

אבל גם הרעיון הזה אינו קל ליישום כי הוא דורש חכירה של שטחים ממדינות לאום, מה שאומר שלא תהיה לשטחים אלה אוטונומיה מלאה. אף-על-פי-כן, יש מספר מודלים שיסתדרו גם בלי לחכור שטחים של מדינות קיימות.

על הגבול הביצתי שבין קרואטיה לסרביה שוכן שטח בגודל שבעה קמ"ר בשם גוֹרְניה סיגה. אף על פי שהוא נמצא כעת בשליטה קרואטית, אף אחד לא תבע עליו בעלות רשמית מכיוון שגם קרואטיה וגם סרביה חושבות כל אחת שהוא שייך לאחרת. לאור מעמדו המשפטי החריג – טֶרה נוּליוּס – זה המקום שבו ויט ידליצ'קה (Jedlicka) בן השלושים ושתיים מצ'כיה מנסה להקים גן-עדן ליברטריאני עירוני של חירות, סחר ושגשוג, בשם  "ליברלנד".

ליברלנד, גורניה סיגה

הסמל של ליברלנד, תצלום: Elevatorrailfan, ויקיפדיה

ליברלנד, שאינה מיושבת אך מחכה למאה אלף האזרחים המקוונים שמוכנים לעבור אליה ברגע שקרואטיה תפסיק לחסום את הכניסה, כבר ניחנה במאפיינים הנדרשים לעיר-מדינה: מטבע, חוקה, נשיא ואפילו קבוצת כדורגל. כל דבר בה נועד למקסם את חירויות הפרט. בראש ובראשונה, כל אחד יכול להצטרף או לעזוב כראות עיניו. זאת תהיה המדינה הראשונה בעולם שבה שום דבר אינו בחזקת חובה, שבה אתם יכולים לעשות כל מה שבא לכם, כל עוד אינכם פוגעים פגיעה גופנית באדם אחר. "המדינה לא תהיה מקלט מס, אלא חסרת מס," אמר לי לאחרונה ידליצ'קה כשראיינתי אותו לספרי Radicals Chasing Utopia (משנת 2017). בתי ספר, בתי חולים, פנסיות, כבישים, ביוב, איסוף זבל וכל שאר השירותים יסופקו על-ידי השוק, במידה שהאזרחים יחליטו שאלה הדברים שהם רוצים להשקיע בהם כסף.

בעולם של יישובים ימיים, אם אינך אוהב את מערכת הממשל שלך, אתה פשוט צריך להפליג למערכת אחרת שאתה אוהב. פשוט כמו להחליף סדרה בנטפליקס, להזמין מכונית באוּבֶּר, או לפגוש מישהו חדש בטינדר

כמו רוב הליברטריאנים, ידליצ'קה אוהב את הטכנולוגיה הדיגיטלית המודרנית וחושב שהיא מועילה מאוד למטרה הליברטריאנית, כיוון שהיא מחלישה את מדינות הלאום ועוזרת לדגמים חדשים כמו שלו. זה היה עלול להישמע כמו חלום באספמיה – אף מדינה אחרת לא הכירה רשמית בביצה הגדולה הזאת – לולא העובדה שמספר אילי טכנולוגיה רבי השפעה חולקים את השקפתו הליברטריאנית של ידליצ'קה ותורמים למפעל שלו. "מצב חדש בתכלית", הכריז כתב העת המוערך Chicago Journal of International Law בבחינה מפורטת של ליברלנד ביולי ב-2016. המאמר טוען שלפרויקט יש סיכוי להשיג מעמד של מדינה.

הבעיה מבחינת ליברלנד היא שמשטרת קרואטיה יכולה להתערב מתי שתרצה, וזה בדיוק מה שהיא עשתה כשאני ניסיתי להגיע לשם בזמן שעבדתי על הספר שלי. זאת הסיבה שהערים החדשות הבאות כלל לא ייבנו על קרקע, כפי שאמר לי לאחרונה הפעיל הליברטריאני האמריקני פּטְרי פרידמן (Friedman) כשנפגשנו בעמק הסיליקון. הן יצופו במים הבינלאומיים מחוץ להישגן ידן של מדינות הלאום וצבאותיהן.

ב-2009 ייסד פטרי את "מכון ההתיישבות הימית" (Seasteading Institute) החמוש בחצי מיליון דולרים שתרם פיטר ת'יל, מיליארדר ליברטריאני ואחד ממייסדי פייפאל, ובתוכנית לבנות ערי-איים במסגרת ניסוי באורחות חיים. "[התיישבות ימית] היא שוק של מדינות," הוא אמר לי. "יש גבול לאן אפשר להגיע על בסיס שינויים במערכת הישנה." ובאמירה נועזת הראויה לנכדו של מילטון פרידמן, הוא אמר לי: "כשאין לך מגזר של חדשנות, המדינות הקיימות הן מחורבנות... הן נותנות לך שירותים גרועים ואפס שינוי. צריך מגזר של חדשנות כדי לאיים עליהן." בעולם של יישובים ימיים, אם אינך אוהב את מערכת הממשל שלך, אתה פשוט צריך להפליג למערכת אחרת שאתה אוהב. פשוט כמו להחליף סדרה בנטפליקס, להזמין מכונית באוּבֶּר, או לפגוש מישהו חדש בטינדר.

פטרי חושב שכל יישוב ימי יהיה שונה משכניו, וכך ייווצר שוק ובו סוגים שונים של מערכות חיים שיאלצו את כולם לשפר ביצועים. בייחוד אם מדינות הלאום יתחילו להתפורר ("לנו לא אכפת אם גובה פני הים יעלה," אמר לי).

Seastead, ישוב ימי

תכנית לישוב ימי, Seastead, של אוולין קמילאקי

גם כאן טכנולוגיה היא המפתח להצלחה: פטרי לוקח את הגישה של עמק הסיליקון ומיישם אותה על מדינת הלאום. הוא אמר לי שאפשר לעשות היום כל מיני דברים שלא היו קיימים כשמערכת הממשל הרווחת בעולם הומצאה. הצבעות דמוקרטיות מקוונות בלתי פוסקות, בנייה של ערים חכמות, שימוש במטבעות מבוזרים (מוצפנים). ולמרות זאת אנחנו עדיין משתמשים במודל של המאה התשע עשרה.

גגלו את המונח Seastead ("יישוב ימי") ותמצאו תכנונים דמיוניים לערי ענק צפות, עולמות בדיוניים שעוצבו על מחשבים ניידים. זהו חלום באספמיה. מכון ההתיישבות הימית החמיץ אפילו את המטרה הצנועה שהציב לעצמו, להגיע ל-150 מתיישבי ים עד 2015.

ואף-על-פי-כן. פטרי פרסם השנה ספר מקיף בנושא התיישבות ימית יחד עם ג'ו קווירק (Quirk), מנהל התקשורת של המכון, וחתם על מזכר הבנה עם פולינזיה הצרפתית בנוגע ליצירת אזור ימי אוטונומי למחצה סמוך לחופיה, שבו יוקם האבטיפוס הראשון של עיר ימית. פטרי אמר לי שהם מתכננים להתחיל בבנייה בקרוב, וצופים שתוך שנתיים יגורו בעיר הצפה הזאת כבר מאות אנשים, סמוך לחופי טהיטי. שאלתי אותו אם מדוברת בשאיפה מציאותית. כמובן! ענה. תראה את מחירי הנדל"ן בסן פרנסיסקו. הרבה אנשים יקפצו על ההזדמנות לגור במדינה חדשה לגמרי. הוא אמר לי שיש לו רשימת המתנה של "אלפי אנשים", ומממנים רבים – רובם יזמי טכנולוגיה – שרואים במיזם שלו הזדמנות להשקעה. "אלה אנשים שמביטים במערכת הפגומה ואומרים: 'אולי אפשר לתכנן משהו טוב יותר?'"

לא סביר שמדינות הלאום יתמוטטו בן לילה. הברברים אינם צובאים על שעריהן. גם רומא לא נפלה ביום אחד. אבל מדינת הלאום התפתחה בעידן של תיעוש, של ביורוקרטיות ריכוזיות ושל נאמנות לאומית, ואילו הטכנולוגיה המודרנית הולכת בכיוון ההפוך: היא מבוזרת ובלתי ניתנת לשליטה. אם ההסדרים הפוליטיים שלנו משקפים את אופן הייצור ואת הנחות היסוד של התקופה, הרי שהעתיד אינו מבשר טובות לשריד הזה מהמאה התשע עשרה. אבל הוא נראה ורוד הרבה יותר מבחינת העיר המודרנית, המקושרת, הגמישה, בין שהיא שוכנת על היבשה, בשטחי גבול, או בים. ובכל מקרה: לא כדאי שנערוך אי אלו ניסויים, על כל צרה שלא תבוא?

 

ג'יימי ברטלט (Bartlett) הוא מנהל המרכז לניתוח מדיה חברתית בצוות החשיבה Demos בלונדון. הוא חיבר פמפלטים ודוחות רבים בנושא תרבויות אינטרנטיות ופרטיות ברשת.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: העיר המבורג, תצלום: קלאודיו טסטה, unsplash.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יימי ברטלט, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על העיר שלי, המדינה שלי

02
Ran

אפשר לקרוא למדינה עיר מדינה גדולה. פרויקטים רבים גדולים לתקציבה של עיר גדולה ככל שתהיה. כן ישנם אזורים ח/רי משאבים הנהנים צסך שירותים בסיסי בזכות היותם חלק ממדינה הכוללת מספר ערים ואזורים ללא עיר.

06
קונפוציוס

איציק כמובן צודק. בעולם הממשי בו אנו חיים, משמעות הרעיון ה"מלהיב" הזה היא שכל עיר תצטרך להצטייד בחימוש שיספיק בשביל להגן על עצמה משכניה; לא פחות ולא יותר מאשר בימי הביניים. בהבדל עיקרי אחד, והוא עוצמת ההרס שהטכנולוגיה המודרנית השיגה. אז לא עדיף כור אחד בדימונה מאשר כורים כמספר הערים? וגם, מוזר שלמרות הערצת ה"חירות" של הליברטריאנים, מה שיש למי שלא מרוצה מעיר המדינה לעשות, זה "לעבור לעיר אחרת". מיי וויי אור דה היי וויי. מדינת הלאום הדמוקרטית, על כל ליקוייה, מכילה מנגנון המאפשר שיח משותף לדיון ופתרון בעיות. מה בתשתית הטכנולוגית ה"חדשנית" של עיר המדינה מתיימר או יכול להחליף זאת? "מדינת הענן" הפיקטיבית של צזנה?

    קונפוציוס -
    אתה צודק בכך שכל עוד אינן מסוגלות להגן על טריטוריה או על אזרחים, "מדינות הענן" לא יוכלו להתחרות במדינות טריטוריאליות באמת ובתמים. ההנחה שלי היא ש- "מדינות הענן" יגיעו למלוא כוחן רק כאשר הן יוכלו -

    א. בדומה למדינות טריטוריאליות, לנתב משאבים לביטחון ולעשות מוביליזציה של כוחות בעולם הפיזי (דבר שאינו מופרך כל-כך, מאחר והוא דורש רק התארגנות של בני-אדם לפי הנחיות שהם מקבלים, בדיוק כפי שממשלה רגילה עושה).

    ב. לספק הגנת סייבר ברמה גבוהה המתחרה בזו של מדינות, בעולם עתידי בו האינטרנט של הדברים מחברת את כולנו ביחד, ושיתוק תשתיות מקביל הלכה למעשה לניצחון במלחמה.

    אגב, בתשובה לשאלתך האחרת, מדינות הענן יכולות להיות מבוססות על דמוקרטיה דליברטיבית ("ישירה", כפי שהיא ידועה בדרך כלל בציבור). במקרה של אי-הסכמה קיצונית, חושבים כיום על מנגנונים שיאפשרו לאזרחי-ענן לעבור ממדינת-ענן אחת לאחרת, או אפילו לפתוח אחת חדשה משלהם ולגייס אליה אנשים. אני מאד ממליץ לעיין בווייט פייפר של Pangaea, שמתאר חלק מהרעיונות האלו. וכמובן, בספרי "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה".

    ואחרון חביב, אציין שכל הרעיונות האלו עדיין מאד באוויר, ונסמכים על שפע של טכנולוגיות שטרם הגיעו לכדי מימוש מלא. אני ואחרים מנסים לחשוב מראש על דרכים להשתמש בטכנולוגיות הללו - ודומים בכך לעתידנים שלפני 30-40 שנים היו מנסים לפענח איך ייראה העולם בעקבות השימוש הנרחב באינטרנט. ברור שנטעה, אבל אני מקווה שעצם הקריאה לחשיבה יסייע לאחרים לתכנן ולהביא אותנו לעתיד טוב יותר. וכמו שכתב מישל פוקו - "איני נביא. העבודה שלי היא ליצור חלונות במקום בו היו פעם רק קירות".

מעניין מאוד.. אתמקד על הנושא שבו דיברת על עצמאותם של ערים.
הרעיון נשמע טוב ומעולה, אך רק לערים מבוססות ועשירות. אך במבט כללי על כל הערים זו היא טרגדיה נוראה.
הסיבות העיקריות בעייני: מה יעשו ערים קטנות ולא מבוססות שייכנעו ללחצים להיות עצמאיים אף הם? יעלו מיסים, התמודדו עם פשעים מקומיים? יוכלו לבסס עצמם?
בנוסף, כמו בכל דבר - כך בזה. מלחמות כבוד עצומות בין ערים ובין פוליטיקאים. אם קודם העולם סבל ממלחמות בודדות של מספר מדינות, לאחר הליך שכזה העולם עלול להיכנס למצב של אלפי מלחמות יומיומיות שאינן תחת שום שליטה וללא מעצורים.
אשמח לתובנות נוספות.