הפוליטיקה הפנימית של השפה היהודית

לפעמים אני אומר שאני חוזר בתשובה. אם היתה בעברית הטיית-פועל של הווה מתמשך כמו שיש באנגלית הייתי אומר שאני "חוזרינג בתשובהינג", כמו שהיה אומר אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" לדוד גרוסמן. לחזור בתשובה זה דבר ידוע פחות או יותר, ובדרך כלל כשאומרים שמישהו חוזר או חזר בתשובה, אנחנו מדמיינים מישהו שלא היה דתי ותהליך החזרה בתשובה הוא תהליך שבו הוא הפך לדתי. מה זה דתי? אני לא יודע, וכחוקר דתות עוד לא פגשתי אדם אחד ששיכנע אותי שהוא יודע, אבל לחזור בתשובה אומר שלא היית "הדבר הזה" ועכשיו אתה כן "הדבר הזה", או שאתה באמצע התהליך של להיהפך ל"דבר הזה". אני באמת ובתמים לא יודע מה זה "הדבר הזה" (טרם הגעתי וספק אם יש לזה סוף), ולכן אם אני מדי פעם מציין בפני מישהו שאני חוזר בתשובה, אני מרגיש צורך להוסיף את המילה "בדרכי", ולו על מנת להרגיע את מבטו המתוסכל שלא מבין מה ביני לבין הסטראוטיפ המוכר. אני נאלץ להבהיר שזו לא החזרה בתשובה ה"רגילה" או כזו שמתייחסת לאיזו תופעה חברתית כזו או אחרת.

אם כן, אני חוזר בתשובה ב"דרכי", והמאמר הזה נובע מתוך הרצון העמוק שלי להשמיט את ה"בדרכי" הזה מהאמירה הזו. ככלל, אדם לא יכול לשוב (לאן? מאיפה?) אלא מן המקום האקזיסטנציאלי שבו הוא ממוקם, ולכן ה"בדרכי" מגולם כבר בעצם קיומו של המסע, של "התהליך" המכונה "תשובה". התוספת הזו, ה"בדרכי" הזה, מעבר לכך שהיא עולה לי בדקות מצטברות של הסברים בהן הייתי יכול ללמוד מבני-שיחי דברים מעניינים יותר, ומעבר לכך שהיא חותרת תחת תהליך התשובה (שלי), כי היא ממרכזת (שוב) את הדיון בעצמי (ולראיה תספקנה שתי הפסקאות הללו), ה"בדרכי" הזה הוא תוספת מסוכנת מבחינה לשונית, וכיוצא בזאת – זוהי סכנה תרבותית.

הצורך לסייג במקרה הזה מעיד על חולשה, ולא על חוסן – כפי שאולי ניתן היה להתרשם - ומיד אסביר למה. בכלל, במאמר הזה אנסה להצביע על המחיר הגבוה שאנחנו משלמים על כל תוספת שכזו למושגים מעולם התוכן היהודי, כגון התנועה ליהדות "מתחדשת", או הישיבה ה"חילונית", או רב "רפורמי", או יהדות "פלורליסטית" וכן הלאה.

השפה היא מרחב מחייה, היא משהו שחיים בו, בתוכו, וזו הבחנה שגם תאורטיקנים פוסט-מודרנים מעודדים כשהם מתייחסים אל השפה כאל התשתית של המרחב הפוליטי שחיים בתוכו

נתחיל בשוויץ. הבלשן השוויצרי דה-סוסיר טען בתחילת המאה ה-20, ששפה היא מערכת של סימנים שקבוצה של אנשים עושה בה שימוש על מנת לתקשר אחד עם השני. הוא טען עוד דברים רבים (חלקם מופרכים כיום), אבל נתמקד לעת עתה בזה. ה'סימנים' הללו מפורסמים ויש עליהם הסכמה כללית של הקבוצה (קיימים כמובן מקרים גבוליים), מה שמאפשר לקבוצה לתקשר בנוחות יחסית. מדי פעם יש צורך להדגיש משמעות כזו או אחרת על מנת להבהיר רעיון או מחשבה מסוימים, כפי שאנחנו עושים בעודנו כותבים וקוראים שורות אלו. בתקופות שונות הסימנים עשויים לפשוט משמעות אחת ולהתלבש במשמעויות חדשות, או שמתווספות להן משמעויות נוספות לצד הקודמות.

נתחיל בדוגמא פשוטה, אקטואלית משהו. לאחרונה כולם מדברים על (המבוכה סביב) מינויו של נגיד בנק ישראל. פעם, בתקופה המקראית, למילה נגיד היו כמה משמעויות: מושל, מנהיג, ראש (תבדקו אותי בקונקורדנציה). כיום, בישראל 2013, אותה המילה מפעילה, לפחות במרחב הציבורי, מחוז משמעות מצומצם יותר, כי השימוש העיקרי שלה נסוב סביב 'בנק ישראל'. דוגמא נוספת, אקטואלית גם היא, היא המילה "משיח" שבתקופת המקרא היתה מילה נרדפת למילה "מלך" ואילו היום, בעיקר בשל השפעות נוצריות, היא נושאת משמעויות נוספות.

מתוקף היותה של השפה מערכת סימבולית שבאמצעותה בני אדם מתווכים את רצונותיהם ורעיונותיהם - השפה משרתת את האדם גם ברמה החברתית-פוליטית. בתיאולוגיה הקבלית השפה היא אפילו מערכת שמשרתת את האלוקות בבריאה, העשויה מילים ומספרים. אם נאמץ לרגע את נקודת המבט הזו נוכל לומר אפוא שהשפה היא מרחב מחייה, היא משהו שחיים בו, בתוכו, וזו הבחנה שגם תאורטיקנים פוסט-מודרנים מעודדים כשהם מתייחסים אל השפה כאל התשתית של המרחב הפוליטי שחיים בתוכו.

מילים ומשפטים ומבנים תחביריים ודקדוקיים הם מרחבים תודעתיים, לעתים שיתופיים ולעתים פרטיים, שבתוכם חיים. כשאני כותב את השורות הללו וכשאבקש לגולל בפניכם את המחשבות שלי אודות המחיר התרבותי והפוליטי שאנחנו משלמים על המקובעות שלנו סביב משמעויות קבועות של מילים, התודעות שלנו תפגשנה בתוך מרחב המחייה הזה של השפה שאותה אנחנו מדברים, בה אנחנו כותבים וקוראים, ובמקרה הנוכחי זה יקרה במרחב המחייה של השפה העברית וליתר דיוק, במשלב היהודי שבה.

בואו נראה למה הכוונה. לאחרונה קראתי מניפסט נחמד ומעורר מחשבה של איש יקר (לליבי) ומעניין, ר' אוהד אזרחי, בנושא כשרות אקולוגית. על פי הכשרות האקולוגית, ישנם מאכלים שהם לא כשרים ומאכלים שהם כן כשרים, וישנם חוקים והגבלים שעל פיה נקבע מה כשר ומה טמא. אתם בוודאי מניחים שהקו שמפריד בין כשר לטמא הוא אחר מן הקו ה"קונוונציונאלי" של הכשרות "הרגילה". למשל, בכשרות האקולוגית, סכו"ם חד פעמי זה לא כשר, ובשר שהופק בתעשיה שלא מכבדת זכויות בסיסיות של בעלי חיים הוא לא כשר, וכן הלאה. כשרות אקולוגית למהדרין היא אוכל אורגאני, למשל. אני באופן אישי מאוד בעד כשרות אקולוגית שכזו, מה גם שאם יש כלי דתי שבכוחו להזיז פה תהליכים ירוקים זה הכלי הכשרותי, אבל לצערנו הוא מושחת מן היסוד ועסוק כמעט בכל דבר אחר מלבד ענייני כשרות. בכל אופן עדיין יש לי בעיה עם הגישה של הכשרות האקולוגית, והבעיה היא בכותרת שניתנה לה: כשרות אקולוגית.

המשמעות הפוליטית של הסיווג "אקולוגית" היא שהמילה "כשרות" תפוסה

על שום מה ולמה צריך להוסיף את המילה "אקולוגית"? האם כשרות לא נועדה להפריד בין מה שראוי לבין מה שאינו ראוי?! 'לעבדה ולשמרה' היה הביטוי שעליו מתבססת הכשרות האקולוגית, כלומר היא מזהה את עצמה, הכשרות הזו, גם אם בעיני עצמה בלבד, בתור הצהרה עברית (במקרה הספציפי של אוהד זוהי אמירה עברית ולא יהודית אבל כאן אני בדיוק חולק עליו), בתור אמירה שנאמרת בזיקה ישירה לספר שמגולל את התפיסה הציבליזציונית העברית של הבריאה. תפיסה זו משתייכת למסורת ישראל, לתורה, והיא זו שבראש ובראשונה הכווינה את האדם העברי לכבד את האדמה ואת הטבע שמסביבו, להנהיג אותו בחכמה ולא לנצל ולשעבד אותו לצרכיו הבהמיים. לדוגמה, אכילת כמויות מופרזות של בשר שמעודדות תעשיה רצחנית, או עצלות פיזית בשטיפת כלים רב פעמיים ושימוש בחומרים שאינם מתכלים וכדומה.

טוב היה עושה רבי אזרחי, אם הוא היה אומר שזו הכשרות שהוא נוהג על פיה ולא מוסיף שמות וכינויים נוספים. המשמעות הפוליטית של הסיווג "אקולוגית" היא שהמילה "כשרות" תפוסה. אזרחי למעשה מותיר (ומתיר) את הסמכות הפוליטית שיונקת את כוחה מן השפה השגורה בידי הגופים שהוא בעצמו מתפלמס איתם. במקום זאת, אילו הוא היה מעניק, למשל, תעודות כשרות על פי הפסיקה שלו, הוא היה מייצר אפקט עמוק יותר ורחוק טווח, עד כדי כך שאולי יום אחד כל הכשרויות היו נקבעות על פי הפסיקה שלו, ולא רק הכשרויות "האקולוגיות". במילים אחרות, התוספת 'אקולוגית' משאירה את הכשרות של אזרחי במימד ההגותי, גם אם הוא באופן פרטי אכן חי על-פיה באופן מלא.

דוגמא נוספת. מזה שלוש שנים שאני זוכה לעבוד בארגון חינוכי-חברתי שעושה עבודת קודש בכל הנוגע לפיתוח המודעות למציאות החברתית העגומה בארץ, ולרלוונטיות של התרבות היהודית והמקורות היהודיים בעיבוי המאמץ לתקן אותה. לארגון קוראים בינ"ה, והוא אחד המנועים המשפיעים בתמורה של השיח היהודי בארץ בשנים האחרונות. הרבה מן הפעילות השוטפת מתרחשת מסביב ובתוך הישיבה החילונית, שממוקמת מול התחנה המרכזית החדשה בדרום תל-אביב. עבור בינ"ה התוספת שבמושג ישיבה חילונית משקפת את הייחוד של המקום, כדי שידעו שלא בעוד ישיבה עסקינן, אלא במשהו 'אחר', בישיבה שדוגלת בלימודים קלאסיים לצד מקורות יהודיים, שארון הספרים היהודי מורחב וכולל גם ספרות ושירה עברית מודרניים, מוסיקה עברית ותרבות ישראלית. בישיבה החילונית דוגלים בשיח פולרליסטי, לומדים פמיניזם ופילוסופיה, והשיחות שואפות תמיד להיות דיאלוגיות, גם ברמה הבין-אישית בין הלומדים וגם ברמה הפרטית של כל תלמיד או תלמידה שנמצאים בדיאלוג עם המסורת היהודית, כאשר הדיאלוג לא חייב להיות דתי, אלא תרבותי. בקיצור – עבודת קודש! ואשרי הזוכים לשרת במלאכה.

שירת ביאליק משתייכת אולי לז'אנר מסוים של מקורות, דומה יותר לז'אנר של שירת ספרד מאשר לז'אנר של מסכת סוטה (וגם זה דורש עיון), אבל הוא מקור יהודי לכל דבר

ברור לי שבבינ"ה ביקשו לצאת מן הקטגוריה הזו ולפתוח קטגוריה חדשה, בדיוק כמו הכשרות של ר' אוהד אזרחי, או עשרות הדוגמאות האחרות שלא הזכרנו כאן (יהדות מתקדמת, רבה רפורמית, וכולי). אבל לדעתי פה בדיוק קבור הכלב: יש בחתירה לייחודיות הפרטיקולארית מן הכניעה להגמוניה של ברוני השפה. הרי גם מבחינת האידיאולוגיה של בינ"ה, המציאות שהיא מייחלת לה היא מציאות שבה כל יהודי באשר הוא יהודי יכול ליצור ולפעול ולחיות בזיקה לתרבות שלו, מבלי שהוא יצטרך להרגיש זר בביתו, ומבלי שהוא יצטרך להשאיר את ה"יהודיות" שלו לגורמים "מקצועיים" ש"למדו" איך "לעשות את זה" ב"ישיבות" "שלהם". הישיבה של בינ"ה היא מקום שבו לומדים תורה ומקורות יהודיים, לא מקורות יהודיים "חילוניים", אלא מקורות יהודיים (נקודה).

גם מסכת סוטה וגם שיר של נחום גוטמן הם מקורות יהודיים, ולא הראשון דתי והאחרון חילוני. שירת ביאליק משתייכת אולי לז'אנר מסוים של מקורות, דומה יותר לז'אנר של שירת ספרד מאשר לז'אנר של מסכת סוטה (וגם זה דורש עיון), אבל הוא מקור יהודי לכל דבר.אלא מה (וכאן אני במחלוקת עם חלק מחבריי), ששוב, הישיבה החילונית משחקת לידי הפוליטיקה הפנימית של השפה היהודית ההגמונית, כי המונח "ישיבה" כבר לקוח, והוא מציין מקום שלומדים בו לימודים יהודיים "רגילים". לפיכך "ישיבה" מסמן מקום של דתיים, של לימוד בעל אופי מסוים, ואילו ישיבה חילונית זה משהו אחר. אין לי שום בעיה עם הייחודיות, אבל אני מאמין שגם ללא הכותרת הייחודיות היתה באה לידי ביטוי. יתרה מזו, הייחודיות היתה משחקת תפקיד משמעותי יותר בתוך המרחב התרבותי שבו בינ"ה פועלת ושבו היא מבקשת להשפיע, בתוך השפה היהודית שמבנה את המציאות של השיח היהודי בישראל. כאשר הישיבה של בינ"ה היא ישיבה כמו כל ישיבה אחרת, היא הופכת, מבחינה לשונית, לשווה בין שווים, כולן באותה הקטגוריה, ואז ההבחנה העיקרית בין הישיבות הופכת להיות הבחנה של איכות, ולא של אידיאולוגיה.

ואנא, מבקרי הלימוד הבינ"תי, אל תעלו את הטיעון של היעדר הסמכות של הטקסט ככוח שמפעיל אותי, סמכות שלכאורה (!!) לא קיימת בלימוד "חילוני". בישיבה החילונית הטקסטים אולי לא נתפסים כקדושים, אבל כשיוצאים לרחוב של נווה שאנן הטקסטים נכנסים לפעולה באופן מיידי, כלומר שהם בעלי מטען נורמטיבי-מופתי. הפלא ופלא, אלה המאפיינים שבימים ההם הגדירו את ספר הספרים כ'קדוש', כייחודי, כי מה שכתוב בו הוא לא רק יפה – הוא מפעים, במובן המילולי ביותר – הוא מחולל תנועה. מה שכתוב בו גם "עושים". האם גם העשייה היא עשייה חילונית? על פי בינ"ה זוהי עשייה יהודית. אז למה הלימוד הוא 'חילוני'? על-כך נכונו לי עוד פלפולים ארוכים עם חבריי לעבודה ולמלאכה.

מובן לי שבהחלטות של מתן שם יש מכלול של שיקולים, יש כלכלה שלמה של זהויות שדורשת התייחסות, למשל כמו קהל היעד שמעוניינים בו וכדומה. כמו-כן, לגיטימי ביותר בעיניי כאשר קבוצה של פרטים מבקשת להגדיר את עצמה על ידי כך שהיא מאמצת כינויים ושמות. אלא שבתוך הלגיטימציה הזו עלינו להיות ערים למקרים הספציפיים שבהם מחירו של הסיווג יקר מדי. הכשרות האקולוגית של אוהד אזרחי ראוי שתיקרא לימים כשרות (כמה פשוט), ויהיו כאלה שיקפידו בה ויהיו כאלה שלא, בדיוק כפי שהיום יש כאלה שנוהגים להפריד טווחי זמן שונים בין בשר וחלב, או כאלה שלא אוכלים קטניות בפסח. הרי כולם תחת המטריה של המונח "כשרות", ולא של כשרות "קטנייתית" או כשרות "6 שעותית". גם הישיבה החילונית של בינ"ה, ראוי שתיקרא הישיבה של בינ"ה, ויהיו מי שיבואו ללמוד בה, ויהיו מי שיעדיפו ישיבות אחרות. האפקט התרבותי יהיה אחר, כי הוא יכה שורש בשפה. הדבר ידבר את עצמו. מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד, איננו "מלך המשיח החבד"י", אלא "מלך המשיח" (נקודה). זה לא אומר שזה נכון או לא נכון. זה אומר שיש לזה תנופה במרחב הפוליטי של השפה, ושל המציאות המושלכת והנגזרת ממנה. ואידך זיל גמור.

אסיים עם דוגמה יפה מהמקורות היהודיים שלנו שיש בה לשקף לנו כמה הדברים יכולים להיות פשוטים יותר ואולי היא גם מלמדת אותנו כמה אנחנו מותנים רגשית ונטועים עמוק בתוך שיח תרבותי-פוליטי טעון. חוצמזה, ראוי שגם אצטט מקורות יהודיים ולא רק בלשנים שוויצרים. ובכן, כשיהודי יקר בשם אברהם שלונסקי פרסם את שירו הראשון, "התגלות", שיר נבואי שבו המשורר רואה עצמו כנביא – ולא כנביא חילוני – קרא אותו יהודי יקר אחר בשם אברהם יצחק הכהן קוק. הראי"ה קוק כל-כך התרגש מתנופת הנבואה שבשיר שהוא החליט לכתוב למשורר הצעיר מכתב תודה ולברך אותו בדרכו הספרותית החדשה, שתהא דרך צלחה ומלאת השראה. אינני יודע אם בעת כתיבת המכתב ידע הראי"ה קוק שאותו משורר צעיר הוא גם בן-דודו של אותו ר' מנחם מנדל שניאורסון שהזכרנו זה עתה.

את המכתב כולו לא אצטט, למרות שהוא בפני עצמו מסמך מעורר השראה, אבל לשם ההדגמה מספיקה השורה הראשונה, לכאורה הפורמלית והפחות מעניינת, שבה הרב קוק פונה לשלונסקי, וכך הוא כותב: "לכבוד המשורר רבי אברהם שלונסקי". בעיני הרב קוק, המשורר הצעיר ממנו שאינו חובש כיפה ואינו מקיים מצוות, המשורר ה"חילוני" הזה הוא רב, ולא רק רב אלא גם מי שכותב בהשראת רוח הקודש (תחפשו ותקראו בעצמכם, כדאי לכם). זו לא רק פניה של נימוס. בפניה של הרב קוק אל הרב שלונסקי מקופלת אמירה תרבותית ומנהיגותית עמוקה ומרחיקת לכת. ואני מציע שנהיה קשובים לה.

יותם יזרעאלי מסיים את התואר השני שלו בתכנית לחקר דתות באוניברסיטת תל-אביב, שבה הוא גם מלמד.  הוא מתמחה במשולש היחסים שבין מאגיה נבואה ופוליטיקה, ומהצד משתעשע בחקר הניו-אייג' ומאפייניו המקומיים בישראל, בקשרים שבין דתות ותרבות פופולארית, וגם קצת בשמאניזם סיבירי. זהו מאמרו הראשון באלכסון.