הפחד מסתער על הבית הלבן

דונלד טראמפ: תופעה ייחודית? האם האיש וריצתו לנשיאות ארה"ב מייצגים מחלה, סימפטום או אולי תרופה?
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

ב-8 בספטמבר 1935, פסע לתוך בית המחוקקים של לואיזיאנה אדם שמניעיו האמיתיים נלקחו עמו לקבר. הוא היה רופא בן 28, ולא מכבר נולד בנו הבכור. הוא לבש חליפה ועניבה, ובכיס מכנסיו הסתיר אקדח. אנשים כמוהו לרוב זכורים באופן הכולל את שמם האמצעי. אולם במקרה של קארל אוסטין וייס, מדובר באדם שכל חזותו שידרה את ההיפך מהמעשה שבגינו ייוודע לשמצה. עם משקפיו העגולים, אוזניו הבולטות ופניו המחודדים, הוא פשוט לא נראה כמו מתנקש קר רוח. ועוד יותר קשה לחשוב עליו כמי שאולי הטה את מהלך ההיסטוריה באופן משמעותי.

בשעה 9:20, כשיצא הסנטור יואי לונג מישיבה, וייס ניגש אליו וירה בו בבטנו מקרוב. לונג התמוטט על הארץ, שומרי ראשו כבר השיבו אש. לא פחות מ-62 כדורים ניקבו את גופו של וייס, שנהרג במקום. לונג המשיך לגסוס עוד יומיים בבית החולים בטרם נפטר, בן 42 בלבד. אפשר רק לנחש שמילותיו האחרונות, "אלוהים, אל תתן לי למות, יש לי עוד הרבה מה לעשות," התייחסו לכך שחודש לפני כן הכריז כי יתמודד על נשיאות ארצות הברית.

היסטוריונים מעריכים כי לא היה סביר שלונג ינצח את רוזוולט בבחירות ב-1936, ושייתכן גם שלא באמת התכוון להתמודד. למרות זאת, אפשר לתהות מה היה קורה אילו הפוליטיקאי הכי ססגוני באותה עת לא היה נרצח? מה היה קורה אילו האדם שרבים ראו בו ליצן ופשיסט היה מתמנה לנשיאות ארצות-הברית? מה היה קורה אילו מגלומן לא צפוי ושאפתן היה מנהיג את המעצמה החזקה בעולם, דווקא בתקופה שבה העולם שרוי במשבר כלכלי מתמשך ונתון לתהפוכות פוליטיות מסוכנות? ייתכן שכיום אנו נמצאים בצומת שכזו, בנסיבות מעט דומות לאלו של שנות ה-30, וביחס לדמות שקצת מזכירה את לונג: דונלד טראמפ.

מה היה קורה אילו מגלומן לא צפוי ושאפתן היה מנהיג את המעצמה החזקה בעולם, דווקא בתקופה שבה העולם שרוי במשבר כלכלי מתמשך ונתון לתהפוכות פוליטיות מסוכנות?

***

דונלד טראמפ

דונלד טראמפ. תצלום: Gage Skidmore

לאחר התבוסה של מיט רומני לברק אובמה בבחירות 2012 ביקשו מנהיגי המפלגה הרפובליקנית לערוך חשבון נפש. המחקרים שהזמינו קבעו את מה שהיה ידוע זה מכבר: המפלגה מנותקת ומפגרת אחר הדמוגרפיה. דימויה הרווח מהווה נטל אלקטורלי קשה. מפלגתו של האדם הלבן לא תוכל לשוב ולאכלס את הבית הלבן בלי תמיכת המיעוט הגדל בקצב המהיר ביותר: ההיספנים. לשם כך יש למתן את מדיניות ההגירה של המפלגה (או לפחות להציע אחת כזאת) ולגבש פתרונות אנושיים. דונלד טראמפ בחר בדרך אחרת. הוא כינה את ההיספנים "אנסים" ו"פושעים" והציע לפתור את בעית ההגירה באמצעות גירושים המוניים והצבת חומה בגבול הדרומי, פרויקט שלטענתו תממן ממשלת מקסיקו (שכמובן מתנגדת לכך באורח נחרץ).

הרפובליקנים זקוקים גם לאהדת הנשים. הפעם האחרונה שבה רוב הנשים האמריקאיות הצביעו למועמד הרפובליקני הייתה בבחירות 1988. אולם טראמפ, שעשוי להתמודד מול אישה חזקה ומנוסה בבחירות לנשיאות, לא רק שאינו נגמל מההרגל ארוך השנים שלו, לפזר בחופשיות התבטאויות פוגעניות ושובניסטיות כלפי נשים, אלא רק ממשיך ונהיה יותר בוטה.

בנוסף, עד לא מכבר נדמה שזו עדיין בגדר אקסיומה, שללא תמיכת הממסד הרפובליקני הפרגמטי אף מועמד אינו יכול לנצח, לא בבחירות המקדימות ולא בבחירות לנשיאות. ובכן, בחודשים האחרונים הספיק טראמפ להסתכסך עם רשת פוקס השמרנית, להשמיץ את ג'ון מקיין, לפרסם בפומבי את מספר הטלפון האישי של לינדסי גראהם, ולהתקוטט עם עוד בכירי ממסד.

זאת ועוד, האתר זוכה פרס הפוליצר politifact, הנובר במילותיהם של אנשי ציבור, מדרג את טראמפ בשפל המדרגה מבחינת אמינותו ומהימנותו. רק 1% מכל מה שטראמפ אומר נמצא כ'אמת', 6% כ'אמת ברובו', 16% כ'חצי אמת', 15% כ'שקרי ברובו', 39% כ'שקרי' ו-22% כ-'pants on fire', כלומר כשקר בוטה. (לשם השוואה, 71% ממה שהילרי קלינטון אומרת, 75% ממה שברק אובמה אומר, 69% ו-60% ממה שג'ב בוש ומרקו רוביו אומרים הוא לפחות 'חצי אמת', ואיש מהם אינו עובר את ה-3% בקטגורית השקר הבוטה).

טראמפ גם לא מתבייש לדבר גבוהה גבוהה על נושאים שאין לו מושג בהם או לפזר הצהרות ללא כיסוי... יותר מכל מועמד אחר, טראמפ מרדד ומשטיח את הדיון בסוגיות כבדות המשקל העומדות על סדר היום האמריקאי.

טראמפ גם לא מתבייש לדבר גבוהה גבוהה על נושאים שאין לו מושג בהם או לפזר הצהרות ללא כיסוי (למשל שהוא יזכה בקולות ההיספנים והשחורים, יחסל את דאעש וינצח את סין). הוא אינו חדל לפאר את עצמו ואת הונו העתק ("אני אהיה נשיא מקומות העבודה הכי טוב שאלוהים אי פעם יצר", "יש לי את מסלולי הגולף הכי טובים בעולם", "אני מאוד עשיר... "היופי שבי הוא שאני עשיר"). יותר מכל מועמד אחר, טראמפ מרדד ומשטיח את הדיון בסוגיות כבדות המשקל העומדות על סדר היום האמריקאי. כך עולה, למשל, מתוך מחקר בלשני שבחן את רמת הלשון של המועמדים בעימותים הטלוויזיוניים שנערכו, ומצא כי התחביר ואוצר המילים שבו טראמפ משתמש הם ברמה של כיתה ג'-ד'.

למרות כל זאת, מזה כחצי שנה, בניגוד לתחזיות של מיטב הפרשנים, טראמפ מוביל בבטחה בסקרי הבחירות לראשות המפלגה הרפובליקנית. וכך, מבדיחה עם שיער מטופש, מפלירטוט של הקיץ, הפך האדם שגורם לג'ורג' וו. בוש ולריצ'רד צ'ייני להיראות כמו לוחמי זכויות אדם, למועמד של ממש. דבר ממה שהוא אומר אינו פוגע בפופולאריות שלו. אף אחת מהטעויות הרבות שהוא עושה אינה מחלישה אותו. פעם אחר פעם הוא מחליק בלשונו, נתפס בשקרים, אך ממשיך להוביל בפער ניכר על יריביו המתקשים להתרומם ולהדביק אותו. מה הסוד שלו?

התשובה הברורה ביותר היא שטראמפ מומחה בליבוי הפחד האנושי הקמאי מפני ה"זר" או ה"אחר", ושהוא רוכב על גלי השנאה למהגרים ולבני מיעוטים, במיוחד מוסלמים, השוטפים כיום אזורים רבים בארצות-הברית. במובן זה התופעה הפוליטית שטראמפ מייצג אינה חדשה כלל. היא משתייכת להיסטוריה ארוכה, שכעת אסקור בקצרה, של תנועות ומפלגות נייטיביסטיות וגזעניות אמריקאיות.

התנועה הנייטיביסטית צמחה בשני גלים, באמצע ובשלהי המאה ה-19, בתגובה להגירה ההמונית מאירופה. היא סחפה רבים בערי המזרח הגדולות, ובמיוחד בניו-יורק. בספרו Strangers in the Land ניתח ההיסטוריון ג'ון הייהאם את האידיאולוגיה של התנועה, שבגרעינה טמונים, באופן לא מפתיע, לאומנות אתנוצנטרית ויסוד חרדתי מובהק. הנייטיביסט הממוצע היה משוכנע כי חיי האומה מאוימים מבפנים על ידי "לא-אמריקאים" (un-american), המושפעים מגורם חיצוני עוין. שלושת הנושאים הקבועים ברטוריקה הנייטיביסטית היו: 1) השנאה לאפיפיור ולקתולים, שנתפשו כגיס חמישי. 2) הפחד השמרני מפני רדיקליות פוליטית. 3) הגאווה האנגלו-סקסית המבוססת על האמונה כי זהו ה"גזע" העליון.

מלחמת העולם הראשונה הייתה נקודת מפנה בתולדות הנייטיביזם האמריקאי. לעליונות הלבנה חברה אז "הבהלה האדומה" של 1917, שניזונה מהמהפכה הקומוניסטית. יחד הן הולידו את השנאה ל"אמריקניזם הממוקף" (hyphenated Americanism, כגון אפרו-אמריקאים, יהודים-אמריקאים ועוד). על יסוד השנאה הזאת צמחה אידיאולוגית ה"100% אמריקניזם" (100% Americanism), שראתה בשימור הסדר החברתי נגזרת הכרחית של תחושת ההזדהות המוחלטת של הפרט עם האומה, המוגדרת על סמך שני קריטריונים: השתייכות לרוב הלבן הפרוטסטנטי וצייתנות לאומית מוחלטת.

בשנות העשרים התמזגו הרעיונות הללו עם הגזענות של הקו קלאקס קלאן. לאחר עשורים רבים של דשדוש בשוליים, הוקמה התנועה הידועה לשמצה מחדש וחוותה תחייה מדהימה. היסטוריונים מעריכים כי בין 1920 ל-1925 מנתה הקק"ק בין שלושה לששה מיליון חברים, ממדינות הדרום והמערב התיכון. מרביתם היו בעלי עסקים קטנים, סוחרים, בעלי מלאכה וחקלאים בעלי אדמות. לראשונה קלטה התנועה לחיקה גם נשים.

זו הייתה אולי התנועה השמרנית המצליחה בתולדות ארצות-הברית. במשך מספר שנים הקק"ק הייתה אחת מקבוצות הלחץ הפוליטיות היעילות והמשפיעות ביותר. בדומה למסיבת התה של ימינו, כך גם הקק"ק של אז הייתה ידועה כמי שבכוחה להפיל חברי קונגרס שלא סרו למרותה, או להמליך אחרים, שחברו לה מטעמים אידיאולוגים או ממניעים תועלתניים.

ההיסטוריון דיוויד צ'אלמרס מייחס את הצלחת הקק"ק להרגשת האיום שהפעילה את דמיונם של אמריקאים פרוטסטנטים לבנים רבים. הם האמינו שהם מותקפים בידי כוחות גלובאליים שטניים הנעזרים בכוחות פנימיים חתרניים. תוקפנותם שלהם נבעה אפוא מחרדה קשה, שלא תאמה לא את ההגמוניה של הרוב הלבן הפרוטסטנטי, ולא את כוחה האובייקטיבי של הקק"ק. בספרו Hooded Americanism צ'אלמרס כותב "דומיננטים ככל שהיו, הם פיתחו עמדה מתגוננת. בכל מקום שבו הצליח הקלאן להיאחז באותה תחושת מיעוט במצור, שיעורי התמיכה בו נסקו."

לפי צ'אלמרס, הקק"ק המקורי היה תוצר של אי שקט מקומי, דרומי, שדגל בעליונות לבנה בעת שזו דווקא התנגשה עם השקפות לאומניות, אשר הדגישו את הצורך לשמור על ריבונות האיחוד הפדרלי לאחר הטראומה של מלחמת האזרחים. הקק"ק החדש, לעומתו, שיקף ערבוב בין נאמנות גזענית לבין לאומנות פטריוטית ומעשי פולחן פסבדו-תיאולוגיים, כגון התאספות סביב צלב בוער ומעין מזבח עטוף דגל ארצות-הברית.

הקק"ק פעלה גם כארגון אכיפה מקומי מטעם עצמה, וביצעה מאות מעשי לינץ' באפרו-אמריקאים. ההצדקה לאלימות נמצאה לאו דווקא בטיעונים גזעניים של ממש, אלא בטיעונים "מוסריים" – הצורך בשמירה על המוסר הפרוטסטנטי. כלפי חוץ הפגינו מנהיגי הקק"ק יחס פטרנליסטי כלפי שחורים יותר מאשר שנאה. אכן, אפרו-אמריקאים לא היו הנבל התורן, גם לא האפיפיור. כחלק מהחשש הגובר מפני הקומוניזם, הקק"ק זיהתה את הסכנה הגדולה ביותר לחוקה דווקא בעבודה המאורגנת ובארגוני השמאל. מנהיגיה שילחו את מירב הארס בגורמים ה"חשודים" כסייענים, היינו בני מיעוטים זרים, שכביכול לא ניתן להטמיעם בחברה, יהודים, סוציאליסטים, איגודי עובדים, וגם בעלי הון מסוימים.

בשלהי שנות העשרים הקק"ק נחלש והצטמק לכמה מאות אלפי חברים. אולם שנות השלושים שימשו קרקע פורייה לצמיחתם של כמה מנהיגים פופולאריים נוספים. הם אמנם לא הדגישו את הנושאים הנייטיביסטים הקודמים, אך בהחלט ניזונו מחרדות בעלות מסורת ארוכה בארצות-הברית, ונקטו ברטוריקה שהזכירה לרבים את הפשיזם שגאה באותה עת באירופה. הבולטים שבהם היו האב צ'רלס קוגלין, ויואי לונג.

קוגלין, כומר קתולי מדטרויט, היה באותן שנים אחת הדמויות הפוליטיות החשובות במדינה. הוא שאב את כוחו מהפופולאריות הציבורית העצומה שרכש באמצעות דרשות הרדיו השבועיות שלו. קוגלין תקף בנימה הולכת ומחריפה את הקומוניסטים, מצד אחד, ואת בעלי ההון והבנקאים תאבי הבצע מצד שני. באמצע העשור מנה קהל מאזיניו כ-30-40 מיליון איש, ובכנסיית הבית שלו התקבלו כעשרת אלפים מכתבי מעריצים מדי יום. בנוסף, הוא החל לנסוע בכל רחבי הארץ ולהופיע בפני קהלים הולכים וגדלים, תוך שהוא בונה רשת ענפה של קשרים פוליטיים.

ב-1934 הקים קוגלין את תנועת "האיחוד הלאומי", שזכתה לתמיכה רבה בקרב נייטיביסטים ואויבי הממשל הפדרלי. לקראת הבחירות ב-1936 מיזג את תנועתו עם מפלגת ה"איחוד", שהיה בין מייסדיה. הישגה של המפלגה, 2% מקולות הבוחרים, אינו גרוע עבור מפלגה שלישית בארצות-הברית, אבל לא מספיק כדי לשרוד. המפלגה התפרקה מהר. ככל שהמתח באירופה גבר כך הפך קוגלין פחות אהוד בשל התבטאויותיו האנטישמיות, ובמיוחד בשל האהדה שהפגין כלפי היטלר ומוסוליני. הפיקוח על אמצעי התקשורת התהדק. חודש לאחר פרוץ המלחמה הוטלו מגבלות על מכירת זמן שידור ל"דוברים בנושאים ציבוריים שנויים במחלוקת". קוגלין, שנתפס כפרו-פשיסט, נאלץ להפסיק לשדר.

יואי לונג היה מושל לואיזיאנה מ-1928 עד 1932 לפני שנבחר לסנאטור. הוא היה האיש החזק במדינת הבית שלו, וידוע כמי שהפך לאמנות את שיטת ה"פטרונג'" – הענקת משרות למקורבים ונטילתן מיריבים. הוא נישל את יריביו מכל תמיכה ממסדית וקידם חוקים שריכזו את כל הסמכויות בידיו. כך החריב את המוסדות הדמוקרטיים הבסיסיים בלואיזיאנה, הרס את מערכת האיזונים והבלמים החוקית, והצדיק במידה רבה את הכינוי שהדביקו לו עיתונאים שסיקרו אותו: "הדיקטטור של לואיזיאנה."

לונג גם נראה, נשמע והתנהג כדיקטטור. דמותו הציבורית הציגה תמהיל של ליצנות, סנסציוניות והאדרה עצמית פולחנית. הוא ייסד כתב-עת, Louisiana Progress, שלא היה אלא שופר תעמולתי ברור. הוא הסתובב מוקף שומרי ראש בתקופה שבה זה לא היה מקובל. הוא קידם פרויקטים בהיקף אדיר ברחבי לואיזיאנה, בנה מונומנטים שיפארו את שמו, לבש חליפות ראוותניות ונהג להתראיין בביתו כשהוא לבוש בפיג'מה.

יואי לונג נואם בשנות ה-30.

יואי לונג נואם בשנות ה-30. תצלום: ספריית הקונגרס, צלם חדשות לא מזוהה.

אולם לא ניתן היה לבטל אותו כקוריוז בלבד. לזמן מה היה לתופעה לאומית. עשרות אלפים התקבצו להאזין לנאומיו, אף שלא הזכיר כלל את הנושא הגזעי בכדי לגרוף הון פוליטי. בשלהי 1934 חשף לונג את אבן הפינה של הקריירה הציבורית שלו: תוכנית Share the Wealth, שהציעה לסיים את המשבר הכלכלי על ידי הגבלת הממון וחלוקתו מחדש. תנועת share the wealth שקמה כתוצאה מכך, הייתה גדולה ומרשימה אך לא יעילה, וכונתה בלעג "רשימת תפוצה מהוללת".

בספרו Voices of Protest, עוסק ההיסטוריון אלן ברינקלי בתופעה הפוליטית שייצגו קוגלין ולונג יחדיו, ומשייך אותה למסורת הפוליטית העתיקה ביותר באמריקה – החרדה שנולדה בתקופת המהפכה האמריקאית, מפני כוח מרכזי, מרוחק ולא נגיש. שניהם היו דמויות צבעוניות וכריזמטיות, שידעו היטב כיצד לתמרן לטובתם את התקשורת, ובמיוחד את האמצעי החדש, הרדיו. אבל הפופולאריות שלהם התבססה, קובע ברינקלי, על כך שגילמו את הדחף האמריקאי הקדום, להגן על האוטונומיה של הפרט ועל חירות הקהילה כנגד הפלישה של המדינה התעשייתית המודרנית, אשר מחסלת את יכולתו של הפרט לשלוט על גורלו.

הייתה זו אידיאולוגיה פשטנית, לא בהירה וחסרת סבלנות למורכבויות. אולם המסר שלונג וקוגלין הציעו לתומכיהם היה משמעותי, טוען ברינקלי. השניים הביעו בראש ובראשונה דאגה שעמה יכול היה להזדהות כל אמריקאי נטול מודעות פוליטית, כשתיארו איום מוחשי להישרדותו של הקיום המקומי. הם אישררו את הערכים והמוסדות שנדמו כמאוימים, והציעו הסבר לאיום על ידי הפניית האשמה לעבר אוסף של נבלים ושעירים לעזאזל. כך, למשל, באופן המזכיר מאוד את ההתנגדות הרפובליקנית העכשווית ל"אובמה-קר", הם הוקיעו את רוזוולט כמנהיג מסוכן ונכלולי, שבאמצעות רפורמות הניו-דיל מבקש להשליט בארצות-הברית שלטון עריץ ודיקטטורי; אפילו את המילה "עבדות" הזכירו בהקשר זה.

***

בכל התופעות הפוליטיות שהוצגו זה עתה ניתן לזהות את הניצנים למה שבעשורים הבאים יתגבש למערכת שלמה של אמונות ותבניות רטוריות, אשר כונתה בידי ההיסטוריון ריצ'רד הופשטטר "הסגנון הפרנואידי של הפוליטיקה האמריקאית". באמריקה, לדבריו, מזוהה הסגנון הזה בעיקר (אם כי לא רק) עם הימין, והוא מתאפיין בהגזמות פרועות, בחשדנות ובפנטזיה קונספירטיבית. בחיבור שנהיה כבר לקלאסיקה, The Paranoid Style in American Politics, הוא מונה את הנושאים הקבועים ברטוריקה הזו: קיומה של רשת בינלאומית הזוממת ליישם קנוניה עצומה ומרושעת; מערכת הנחות אבסולוטית ואפוקליפטית; התמקדות, הנשענת על מנגנון השלכה פסיכולוגית, באיזה נבל תורן מסוכן; ייחוס כל משגה שנעשה בידי הממשל במדיניות החוץ, למעשה בגידה פנימי.

כך, בעולמו של הדובר המודרני של הימין הפרנואידי, אמריקה שהוא מכיר ואוהב נשדדה ממנו ומבני גזעו ודתו, אדוני הארץ האמיתיים. אולם הוא נחוש להשיבה חזרה לבעליה הטבעיים ולמנוע את הכחדתה הממשמשת. הערכים האמריקאיים הטובים והישנים כבר כורסמו במידה ניכרת בידי מוסדות קוסמופוליטיים ואינטלקטואליים, הביטחון הלאומי והחירות כבר חוסלו, אבל הוא, ורק הוא, יכול להציל את אמריקה מפני האסון הסופי הקרב.

הופשטטר כתב את חיבורו בתגובה לאירועי המלחמה הקרה משנות ה-50 וה-60. הוא התייחס לציד המכשפות שהוביל הסנטור הרפובליקני, ג'וזף מקארתי, אך הגיב בעיקר למערכת הבחירות של 1964, שבה נחלו הרפובליקנים את אחת המפלות הצורבות בתולדותיהם מידי לינדון ג'ונסון, לאחר שבחרו להציב בראשם את הסנטור הקיצוני בארי גולדווטר במקום את נלסון רוקפלר המתון. אולם ניתן לזהות את המאפיינים הפרנואידיים שהופשטטר תיאר גם בתנועה הנייטיביסטית, בקק"ק, ואצל האב קוגלין ויואי לונג. וגם אצל טראמפ.

***

התופעה הפוליטית שטראמפ מייצג משקפת בראש ובראשונה את הסגנון הפרנואידי, אך בהתאמה למאה ה-21. הגורם החיצוני שהוא מסמן בתור הנבל התורן אינו האפיפיור או ברית המועצות הקומוניסטית אלא סין, שאותה אינו חדל מלהזכיר, וארגוני טרור כמו דאע"ש. הגורם הפנימי שכלפיו הוא משסה אמריקאים שטופי נייטיביזם אינם המהגרים היהודים, הקתוליים והמזרח-אירופים אלא ההיספניים, וכמובן מוסלמים-אמריקאים. והבוגד הכי גדול נשאר הממשל, הפעם לא בראשות רוזוולט או קנדי, אלא בראשות אובמה.

הבעיה היא שכל המועמדים הרפובליקנים הנוכחיים נוקטים במידה מסוימת של סגנון פרנואידי. כולם מתסיסים את הפחדים הנייטיביסטים של ציבור שכל ידיעותיו על העולם מגיעות מרשת פוקס, הנוטה לאי דיוקים משוועים ולטיפוח היסטריה. אין אחד שלא עושה דמוניזציה לברק אובמה, שלא מתייחס באיבה להילרי קלינטון, בשאת נפש לתקשורת המיינסטרימית הליברלית, ובהגזמה רבה בנוגע לאיום הטרור האיסלמי ולחומרה הכללית של מצבה של ארצות-הברית. אז למה דווקא הוא מצליח? מה חדש בטראמפ, בעצם? התשובה היא: טראמפ עצמו.

דונלד טראמפ אינו אלא קורות החיים הייחודיים שלו והמילים שאותן הוא לבדו אומר. הוא גם בעל הון וגם פושט רגל סדרתי; גם מדבר על עצמו כ-self-made man (מה שהאתוס האמריקאי כה מעריץ), וגם אינו כזה (הונו של אביו הוערך בכ-250-300 מיליון דולר); גם בדרן הצמא לתשומת לב, וגם בז לתקשורת המזינה אותו. הוא זה שיכול באותה נשימה להשמיץ נשים ולהצהיר על הערצתו אליהן, להשתלח בהיספנים ולהכריז כמה הוא אוהב אותם וכמה הם אוהבים אותו. הוא גם לא-פוליטיקאי וגם חושק במשרה הכי פוליטית שיש. כמו רוס פרו, טראמפ הוא מיליארדר שמתמודד לנשיאות; אלא שבשונה מפרו אינו עושה זאת כמועמד עצמאי. כמו רייגן, טראמפ הוא איש בידור כריזמטי; אלא שבשונה מרייגן, שהיה מושל מדינת קליפורניה לפני שנבחר לנשיאות, טראמפ מעולם לא החזיק במשרה פוליטית; כמו האב קוגלין. וכמו האב קוגלין, וכמו יואי לונג, לא עומד מאחוריו מנגנון מפלגתי משומן ברמה הארצית; אך בשונה מהם, הוא אינו רוכב על גבי תנועה עממית של ממש.

על פי רוב, טראמפ מסווג יחד עם ברני סנדרס הדמוקרטי ועם בן קרסון הרפובליקני כמועמד מחאה, כזה היונק מחוסר האמון כלפי הפוליטיקה הממסדית של וושינגטון. אולם רק טראמפ מבטא את המחאה הזאת ואת חוסר האמון הזה בצורה הטהורה ביותר; בגלל מי שהוא ומה שהוא. בשונה מסנדרס, טראמפ הוא מועמד מחאה שאינו מוחה על כלום. הוא לא מוחה על דבר מסוים מלבד זה שפעם, לדבריו, היה טוב, והיום, הוא טוען (ומוליך שולל), ממש רע. יתרה מכך, כמי שגדל עם כפית כסף בפה והוצל פעם אחר פעם מפשיטת רגל, הוא כנראה גם האדם האחרון שיש לו על מה למחות.

מכל המועמדים, טראמפ מצטייר כהכי פחות כשיר להיות נשיא. בכל האחרים ניתן למצוא תכונה, עמדה, שורה בקורות החיים, פרט כלשהו שמעיד שאילו י/תיבחר לתפקיד, בכל זאת י/תהיה מסוגל/ת להתעלות ולשאת באחריות (כן, אפילו אצל טד קרוז). אולם אצל טראמפ המאמץ לאתר את הפרט הזה קשה במיוחד, אולי אף חסר תוחלת. אם יש טיפוס אידיאלי, שמתאים באופן מושלם והרמוני, בכל היבט שהוא, להיות נשיא, טראמפ אינו הטיפוס הזה. זו מהותו כמועמד פוליטי – הוא בעיקר לא; לא זה. הוא ההפך המוחלט מזה. הוא התשליל.

***

מחקרים שנערכו מאפיינים את ציבור תומכי טראמפ כלבן יותר, מבוגר יותר וגזעני יותר בהשוואה לכלל האוכלוסייה. הם שונאים את המפלגה הדמוקרטית, חשים נבגדים בידי הממסד הרפובליקני. הם גם נוטים להאמין בתיאוריות קונספירציה. אך אלה אינם אוסף של גלוחי ראש המקועקעים בצלבי קרס. אלה אנשים רגילים, שמה שמשותף להם הוא בעיקר חוסר אמון עמוק כלפי פוליטיקאים.

הם חושבים שכל הפוליטיקאים לוקים ב"וושינגטונייטיס", כלומר שוכחים לשרת את הציבור שלו הם חבים את משרתם, מיד כשהם זוכים בה. הם לא רוצים פוליטיקאי. על כן הם שמים מבטחם אצל אדם שהם סבורים שאינו כזה. הוא באמת אומר, ובקולניות, דברים שאף פוליטיקאי לא היה מעז להוציא מפיו. טראמפ, כך נראה, פשוט היה משכנע יותר מבן קרסון האנמי בטיפוח דימוי הלא-פוליטיקאי ה"אותנטי" עבור עצמו.

אולם כשמקשיבים לתומכי טראמפ מנמקים את העדפתם, מתגלה פער עצום בין מה שהם כביכול מחפשים במועמד לבין מי שהוא, ובין מי שהוא לבין האופן שבו הוא נתפש על ידם. כך, הם מאמינים שכל הפוליטיקאים אינם מסוגלים לשתף פעולה לטובת הציבור, ותומכים בהצגה של איש אחד, שייתכן שמעולם לא נקף אצבע לטובת אדם אחר (בשונה מקרסון, מנתח מוח מהולל בעברו); הם רואים את כולם כמושחתים ואינטרסנטיים, ותומכים בנרקיסיסט שחצן ויהיר; הם מאמינים שכולם לא-יוצלחים, ותומכים בחובבן חסר-ניסיון. והכי חשוב, הם מאמינים שכל הפוליטיקאים שקרנים, ותומכים בשקרן מדופלם.

במילים אחרות, דונלד טראמפ משקף לא את ההיפך המוחלט כי אם את ההקצנה של כל מה שתומכיו חושבים על וושינגטון, על פוליטיקאים, על הפוליטיקה בכלל. האהדה אליו מבוססת על חשדנות קשה מאי פעם, על חוסר אמון מוחלט שחש חלק מהימין האמריקאי לא כלפי המוסדות הפוליטיים המסוימים העכשוויים, אלא למוסדות פוליטיים באשר הם. אותו ציבור, שבעבר התנגד לכל צורה של שלטון מרכזי, מפגין עתה התנגדות רחבה ועמוקה יותר, לכל סוג של פוליטיקה. נדמה שבעיניהם הפוליטיקה התקלקלה באופן חסר תקנה, ומה שנותר הוא לדחותה באופן גמור וסופי. דונלד טראמפ הוא המחאה שלהם; המחאה נגד הפוליטיקה.

"המצביע הראשון", ברק אובמה מצביע לנשיאות ב-2012.

"המצביע הראשון", ברק אובמה מצביע לנשיאות ב-2012. תצלום באדיבות: IIP Photo Archive

***

ההיגיון הזה נראה כמו תגובה אוטו-אימונית. "אימוניזציה" (חיסוניות) הוא מושג שתיאוריות ביו-פוליטיות שאלו מעולם הרפואה. במובנה הפשוט, היא הגנה שלילית על החיים, הגנה שנוטה לאיזו הקצנה העלולה להוביל לפגיעה בחיים. זהו מושג הממוקם על הנקודה שבה החיים והחוק נפגשים זה עם זה. התיאורטיקן האיטלקי, רוברטו אספוזיטו, כתב בספרו Bios, כי האימוניזציה מניחה קשר ייחודי בין הביו-פוליטיקה למודרניות. זאת מפני שרק במודרניות נהפך השימור-העצמי של היחיד להנחת היסוד של כל יתר הקטגוריות הפוליטיות, כמו ריבונות או חירות. האימוניזציה, לפי השקפה זו, היא יותר מאשר מערכת היחסים הקושרת את החיים לכוח פוליטי, אלא היא-היא הכוח שמשמר חיים.

"ככל שהחיים דוחפים יותר בכיוון של שימור-עצמי," כותב אספוזיטו, "כך האמצעים המתועלים למטרה זו נהיים יותר הגנתיים ויותר תוקפניים." ההקצנה הזו כרוכה במעשה של שלילה עצמית:

"רק על ידי שלילתו העצמית יכול הטבע להפגין את רצונו לחיות. השימור-העצמי מתקדם באמצעות ההשעייה של הדבר שצריך לשמר... על מנת להינצל, על החיים לוותר על משהו חיוני."

כהמחשה של העיקרון הזה, ניתן לחשוב על חקיקה המתבצעת בהליך דמוקרטי לעילא ולעילא, אשר מגבילה את זכויות הפרט במטרה להיאבק באיום הטרור.

***

הפרדיגמה האימונית שופכת אור על תופעת טראמפ. על רקע תיאורטי זה ניתן להבין את ההיגיון הפנימי המנחה את אלו המזהים את הפוליטיקה כמקור החולי, ובה בעת מזהים את הנוגדן באדם המגלם, במינון מוקצן, את כל הרעות החולות של הפוליטיקה. כן ברור יותר מדוע בעתות אי-ודאות וחרדה כמו אלו הנוכחיות הם נוהים אחר המועמד הכי פחות צפוי שיש כיום, שרק מלבה את חרדתם עוד יותר.

ככל שהחרדה גוברת כך היכולת לקלוט מסרים מורכבים פוחת, ואלו של טראמפ הם הפשטניים ביותר שבנמצא. עצם הצלחתו מעידה על גודל החרדה המקננת בקרב תומכיו. בעידן הטרור הגלובאלי, המשבר האקולוגי, הגלובליזציה והאינטרנט, הדאגה שלהם אינה לדרך החיים האמריקאית, אלא לחיים עצמם. נוכח בעיות כבדות משקל שכאלה עומדת הפוליטיקה הישנה אובדת עצות. המסגרת האנושית שנועדה לארגן, לסדר ולהגן על החיים, חולה אנושה מפני שאינה עושה מה שהיא מתיימרת לעשות. אין בה עוד אמת. הפוליטיקה חולה במחלת השקר. המחלה כשלעצמה אינה חדשה, אלא שהיא באה על רקע שונה מבעבר, ועל כן אולי נתפסת על ידי תומכי טראמפ כסופנית ומוחלטת.

בנוסף, נדמה שהמורכבות הגוברת של החיים המודרניים הפכה את מושג האמת עצמו לסבוך יותר. מבול המידע המומטר עלינו מכל עבר, הרשתות החברתיות, ויקיפדיה, וואטסאפ, כל אלה היו אמורים לסלול את הדרך לאמת עבור כל אדם אלא שעבור אנשים מסוימים זוהי דרך חתחתים. לראייה, בהינתן קיומם של אתרים כמו politifact, הזמינים כמעט לכל אחד, אין לכאורה סיבה שבעולם שמישהו יאמין ששקרן כרוני כמו טראמפ הוא אדם ש"אומר את האמת" או "אומר את הדברים כמו שהם".

תומכי טראמפ מאמינים לו. אולי הם בעיקר רוצים להאמין. הם ודאי חשים שהם יכולים להאמין לו, כי הוא "לא-פוליטיקאי". השנאה לפוליטיקה היא שמסבירה גם מדוע הוא הכי יעיל...

אולם תומכי טראמפ מאמינים לו. אולי הם בעיקר רוצים להאמין. הם ודאי חשים שהם יכולים להאמין לו, כי הוא "לא-פוליטיקאי". השנאה לפוליטיקה היא שמסבירה גם מדוע, אף שאינו המועמד היחיד שפונה לדחף הנייטיביסטי התוסס בימים אלו, הוא הכי יעיל בכך. בהיותו "לא-פוליטיקאי" הוא אינו חשוד בעיניהם כמונע מאינטרסים אנוכיים או כנשלט על ידי כסף גדול (הרי כבר יש לו). באופן אירוני, הוא גם אינו חשוד כשקרן למרות שהוא השקרן הכי גדול מכולם. הם מעדיפים להאמין לשקרים שלו רק מפני שהוא, בניגוד לאחרים, אינו נושא על מצחו את אות הקין של הפוליטיקה השקרית מיסודה.

בעיניהם, מחלת השקר של הפוליטיקה כה קשה, שהם בוחרים ליטול תרופה גרועה יותר מהמחלה עצמה. הם ימליכו על עצמם אדם שמתייחס למילים שיוצאות לו מהפה באותו כבוד שבו תינוק מתייחס לחיתול; אדם שמשקר באותו קצב שבו הוא נושם. הסגנון הפרנואידי מבית מדרשו של טראמפ ייחודי בקלות שבה הוא מנפק שקרים, בחוסר המאמץ שלו להסוותם. לעתים נדמה שבאמת אינו שונא היספנים או מוסלמים, למשל, ושהוא פשוט מונחה חוש נהדר למה שקהלו מעוניין לשמוע, ופולט את הדבר הראשון שעולה בדעתו. אי אפשר לדעת מה הוא חושב באמת.

הרטוריקה של טראמפ דומה לזו של קודמיו הפרנואידיים והנייטיביסטיים רק באופן שטחי. למעשה, היא דלה יותר מבחינה לשונית ורעיונית. יואי לונג והאב קוגלין הציעו תוכנית פעולה. מנהיגים נייטיביסטים פרשו ראיית עולם של ממש, דוחה וגזענית, אך שיטתית ועקבית יחסית. טראמפ לא עושה לא זה ולא זה. כיאה לעידן הטוויטר ואידיאל היופי האנורקטי, טראמפ נפטר מהשומן העודף. הוא כיווץ את המסר שלו עד קצה גבול האפשר. לא רק שאפשר לסכם את המסר שלו בנוסחה הבאה, אלא שטראמפ עצמו באמת ובתמים מסכם אותו כך: "אמריקה הייתה הכי טובה – היום היא גרועה – אני אחזיר אותה לגדולתה".

אולם עבור מי שהתייאשו מהסיכוי שאי פעם יגיעו אל האמת, טראמפ ללא ספק מקצר את הדרך אליה, וזה מה שמשנה להם. לא אכפת להם שהאמת הזו איומה ונוראה – ארצות-הברית קורסת, העולם כולו לועג לאמריקאים, מהגרים מכרסמים בה מבפנים, מוסלמים עומדים להכות בכל רגע – או שהיא בכלל שקרית; העיקר שהם יחשבו שזו אמת.

דונלד טראמפ הוא באמת האיש הנכון בזמן הנכון. הוא האיש שיודע לגרום לאנשים שהפכו נואשים לאמת עד כדי כך שהם מוכנים להאמין בשקר הגס ביותר, להאמין שהשקר הגס ביותר הוא האמת.

סיפור הצלחתו הוא אפוא סיפור היחסים של בני אדם מפוחדים עם האמת. במובן זה, אין זה רק סיפורה של התרבות הפוליטית האמריקאית. בעשורים האחרונים עברה האנושות כולה תהליכים שהפכו את האמת למושג מורכב ובעייתי יותר מבעבר. על כן אין זה מופרך לחזות שבמקומות נוספים, שבהם המציאות מסתבכת, והגבול בין אמת לשקר מטשטש – כמו למשל מקומות שבהם כל פליט חסר ישע נחשד בתור טרוריסט רצחני – תתפתח אותה מחלה. ואנשים יפנו לאותה תרופה. ויצמחו עוד ועוד טראמפים.

עדיין מוקדם לקבוע מה סיכוייו של טראמפ המסוים הזה לזכות בבחירות המקדימות או להעריך האם הוא באמת עשוי להיבחר לנשיא ארצות-הברית בעוד כשנה מהיום. מוקדם גם לנחש כיצד נשיאותו תיראה בפועל. אם בסופו של דבר תהיה זו מציאות ממשית, הרי שכנראה שהמחלה של הפוליטיקה האמריקאית, ואולי של הפוליטיקה בכלל, אכן סופנית. במקרה כזה, ה"דונלד" עוד יתגלה לא כנוגדן הקטלני, אלא כמכת החסד.

 

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על הפחד מסתער על הבית הלבן

01
ארנסט שמיצ

מאמר מצוין וכתוב נהדר!!

אם יצמחו עוד ועוד כפילי טראמפ הרי בסוף תיווצר תגובת-נגד, הווה אומר ריאקציה-על-ריאקציה-על-ריאקציה; ארה"ב תזדקק לבוז'י הרצוג.

02
בנצי בר טלולה

עד הפסקה העשירית מתקיימת איזה הצגה קדימונית מעניינת -
רושם שאולי תהיה פה כתבה עם עומק, נוצרת ציפיה לשיח מענין, ביקורתי, מחכים.

בפסקה העשירית ניר שואל שאלה עמוקה ועונה עליה ברמה של ילד בכיתה ד'.

מאותו רגע, שאר המאמר מתאמץ להצדיק מדוע טראמפ אינו טוב, למה בוחריו טועים ולמה כל מה שהוא מייצג חלול ועלוב.
כן הוא קושר את זה באופן רפא למס' דוגמאות מהעבר, כן, הוא מרפרר בחופשיות לכל מיני ספרי היסטוריה שתומכים בנראטיב שהוא מחפש להציג,

אבל ברצינות אלכסון, זו הרמה של המאמרים פה?
מילת ביקורת? שאלות נוקבות כלפי הנראטיב והמשך הבניה שלו?
התגברות על מכשולים ברורים ומובנים כדי להציג נקודה?
שום ביקורת או ספק? כלום?

זה טיפה נקרא כמו מאמר שנכתב עבור הקורא הממוצע, דמוקרט, שמאלן-מתקדם, חשוב או חכם בעיני עצמו.

    03
    אריה מ

    + 1
    לא אני האיש לתת עצות (עיצות) אבל אולי כדאי לסייג את בחירת המאמרים באלכסון בכמות הסופרלטיבים: קצת יותר מידי וקצת לוהטים מידי, להחזיר לעריכה נוספת?

08
מיכאל

בישראל הוא היה גורף 50 מנדטים כי ימנים כאן הם חסרי עמוד שדרה וצרי אופקים. טראמפ, גם לו יבחר, ה FBI ידאג להתנקש בו ולא לתת לו להוליך את ארה''ב לאבדון.

09
הדס חוה מרדר

טקסט מעניין ממש.

אני מסכימה שמקורו של הקסם הטראמפי בחיפוש ציבורי נואש אחר אמת אך טראמפ, לעניות דעתי, אינו מייצג את התשליל, את השקר המוחלט, למרות יכולתו הבלתי ניתנת להכחשה לשקר בתדירות שהייתה עשויה להעניק לו מדליה אולימפית. זה לא זה. אם כבר, הוא מהווה בדיוק את האלטרנטיבה בדמות אי-החלטיות, כלומר את הכישרון לגמישות שאין לה גבול ולא במובן התועלתני. נגעת בנקודה הזו כשתיארת את דמותו כסך הביוגרפיה המסוכסכת בתוך עצמה, הדו קוטבית שלו; בעל הון ופושט רגל, סלף מייד מן ויורש הון, סאקר של תשומת לב הבז באופן עמוק למי שמרבה לספק אותה (גם השוביניסט ש"מעריץ נשים" חשוד לכאורה בהשתייכות לרשימת ה'גם וגם' הזו לו הערצת נשים או אהבת היספנים לא תמיד היו הצעד המתבקש, אולי התם ביותר, בהדרת האחר) וגו', כל אלו הופכים את טראמפ דווקא למראה המוחלטת.

יכולתו האדירה לכוון במדויק לקהל מאזיניו ולהתהפך כשזה האחרון מתחלף אינו תולדה של רגישות יתר (שהרי גם מעריציו המושבעים לא יחשדו בהימצאה ולו בתא בודד בגופו המדושן) כי אם בתכונה שהפכה כמעט לקלישאה בכל הקשור לטיפול פסיכולוגי – היכולת להיות חסר עמדה, כלי קיבול המשיב חזרה אמוציות אל השולח ובכך מייצר עימות פורה. אלא שטראמפ הוא מטפל מהגיהינום. במקום מראה המשיבה את המסר (הגזעני, הפרנואידי, החרדתי), כפי שהוא, למוען ובכך, אולי, מאפשרת לו להתבונן פנימה, טראמפ משמש מעין מראה מתגברת, מכפילה ומשלשת. היפר-מראה. מראה שהריבוי שהיא מייצרת אינו חוזר פנימה לבחינה מחדש אלא פורץ החוצה, כמה שיותר החוצה, עד סין.

גזענות תיענה בהיפר-גזענות, חרדה בהיפר-חרדה. הכל גדול מהחיים, מסונתז, מוקצן עד גיחוך, ממש כמו חייו הראוותניים אלא שהגיחוך הוא של שמאלני מנומנם אחד, שעבר במקרה, תכף זז. אין שום דבר מגוחך בטראמפ, לא באמת; הוא מציע אלטרנטיבה לשיח האמת והשקר לא בדמות נוגדן העשוי מהשקר הגס ביותר שניתן להעלות על הדעת אלא בהשעיה, כמעט גאונית, של הצימוד. זה לא משנה מה טראמפ חושב או מה טראמפ יודע. זה לא משנה מה טראמפ יאמר היום או איך יסתור את עצמו מחר. משנה שזה לא משנה מה אמיתי ומה לא, מיהו מנהיג הגון ומיהו פוליטיקאי ביבים. משנה שישנה שם נוכחות, שישנו שם הד ללא מתום, השתקפות ללא רבב. יש שם "זה לא זה" המסרב להתמלא בתוכן חלופי, לפחות לא באחד יציב המחזיק לאורך זמן. לפיכך הוא מסוכן, לפיכך הוא מפתה, לפיכך הוא משחק במשחק משלו, חורג מהפוליטיקה המוכרת.

דונאלד טראמפ בכלל לא ידע שהוא כזה. הוא יכחיש נמרצות שהוא מתנהל בזירה שאין לה דבר וחצי דבר עם משחקי הפוליטיקה הגברית שלמדנו להכיר לעומק ולשנוא עוד יותר לעומק, שמתחת לפאה היקרה והגרועה מסתתרת, מעורסלת, הנימפה אכו. הרי אין דבר הפוגע בטראמפ יותר מלהיחשד בחוסר גבריות-
http://hyperallergic.com/282740/drawing-of-donald-trump-with-a-micropenis-might-get-artist-banned-for-life-from-facebook-nsfw/

טראמפ צריך היה לחבק את הפורטרט היפהפה הזה המציג בגאון את דמותו זעירת הזין, משום שלמרות שצויר, כמובן, מתוך מחאה עמוקה לכל מה שטראמפ מביא אתו למירוץ הזה, הוא מזקק בכישרון את סוד קסמו. לטראמפ יש זין קטן ולא אכפת לו. He couldn't care less. ואי ידיעת עצמו היא היא המפתח להצלחתו משום שמודעות עצמית, ולו מינורית, הייתה סודקת את המראה ומונעת ממנה להמשיך ולשמש כהדהוד מושלם, כריקות, כחור אליו מתנקזים האפלים ביצרים רק כדי להיעלם בחשכתו ולהופיע מחדש כפופוליזם, כדורסנות, כפרק חדש בהיסטוריה האלימה של אמריקה. הו, אמריקה.

10
אלמוני

ריפרפתי על המאמר, תודה על התגובות על כך,
היסטוריונים הם בעלי ידע רב אך לרוב אין להם הבנה פילוסופית מעמיקה מספיק ל-למה דברים קורים
אף נשיא שנבחר בשיטה דמוקרטית לא באמת טוב למדינה, הסיבות לכך ברורות- אין לבוחרים הבנה מעמיקה מספיק כדי לבחור, ובעיקר הבוחרים בוחרים לפי נתונים שטחיים במהירות שלא תואמת החלטה כל כך גדולה ומשמעותית, כמות הזמן והשקעה שלוקח להם לבחור נשיא קטנה מכמות הזמן והמחשבה שמושקעת בהזמנה במקדונלד(טרמפ)ס.
לא קראתי את המאמר כי הבנתי מאוד מהר שהטיעונים יתבססו על היסטוריה, זו פשוט הבנה לא נכונה, פילוסופיה היא התשובה, היסטוריה יכולה להטעות, היסטוריה יכולה להשתנות בהתאם להלך הרוח של הציבור באותם שנים, רמת ההשכלה וכו'.., פילוסופיה מסתמכת על התנהגויות אנושיות חוזרות ונשנות ורק היא תספק תשובות לחיזוי העתיד.