הרבה מעלינו יש תבונה עתיקה

עצים, יותר מכל הצמחים האחרים, הם התפאורה המתאימה למחשבות על עצמנו. רוברט פרוסט ידע זאת כשכתב, "שני שבילים נפרדו ביער צהוב" (בתרגום אמיר אור). יער הוא המקום הנכון להתמסר בו להרהורים. אף שלחייו של עץ יש מעט מאוד במשותף עם חייו של אדם, אנו רגילים לחשוב על עצים במונחים אישיים, ואפילו אינטרוספקטיביים. כפי ש"גזע" הוא מילה נרדפת ל"טורסו" (הגֵו), כפי שאת "הענפים" אפשר להחליף ב"גפיים", עצים רבים ושונים (ובייחוד עצים עתיקים) נותנים ביטוי גשמי לדאגות האנושיות.

אנחנו מחפשים את הסמליות שבעצים כי אנו רוצים קצת פרספקטיבה לגבי קיומנו, שהרי הוא קצר עד מאוד בהשוואה לזה שלהם

חישבו על אקליפטוסים הגדלים בסמוך לחופים, שרוחות הים מאלצות אותם לגדול רכונים אל הקרקע –השתוחחותם מגשימה את הביטוי "מוטב להתכופף ולא להישבר". חישבו על הסאקוּרה, פריחת הדובדבן, והארעיות האופיינית המחכימה שלה. אנחנו מחפשים את הסמליות שבעצים כי אנו רוצים קצת פרספקטיבה לגבי קיומנו, שהרי הוא קצר עד מאוד בהשוואה לזה שלהם. ברוֹם הרי נבאדה שוכנים עצי אורן מסוג bristlecone, המכונים לעתים "אצטרובל זיפני". הם נראים כמעט כמו מאובנים, עד כדי כך שלעתים נדמה שהם עשויים דווקא מאבן ולא מעץ. אחדים מהם צומחים כבר מגיל צעיר בקצב אטי כל כך שחייהם נמשכים במקביל לדורות שלמים של בני אדם, ואפילו לתרבויות שלמות – אלפי שנים – כשכל אותה עת הם ניזונים מהתזונה בת החלוף שכל העצים כולם מסתמכים עליה: אור, מים, מגוון חומרי מזון שאותם הם שואבים מהקרקע. לפעמים מכנים את האורנים העתיקים האלה "חכמים" ו"זקיפים", כאילו משימתם היא להשגיח על התנועה המחזורית של הקדמה והאיוולת האנושיות.

שומר ושורד, זקוף וכפוף, חיוני ובוכה: העץ, מטפורה בלתי נגמרת. תצלום: פראן

אך האם אי פעם באמת חשבנו על עצים ברבים? מאז ראשית המאה ה-21 מתרחש תהליך ראוי לציון: אנו מסיטים את תשומת לבנו מן ההוד וההדר של העץ הבודד אל פעילותם המשותפת של העצים, כקולקטיב. מה חולף בין העצים, מהם הניואנסים של חילופי הדברים שלהם, ומהו מנגנון החיבור העדין לכאורה שלהם – התעלומות האלה הולידו עולם מחקרי חדש, ואיתו נולדה תת־סוגה של כתיבה המוקדשת להפצת תפישה חדשה של הכוחות והתהליכים שבזכותם עצים פורחים ומשגשגים. כותרת ספרו הפופולרי מאוד של היערן הגרמני פטר וולבן (Wohlleben) משנת 2015, "החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת – גילויים מעולמם הסודי", מסכמת היטב את שינוי הפרדיגמה ומשקפת את תחושת הגילוי והפליאה שהחוקרים והקוראים חולקים ביניהם. נדמה כי הגישה שלנו למהותו של העץ – העומדת בלב תחום הבוטניקה של העצים – השתנתה כליל. האם ישתנה גם אופי המחשבות שאנו חושבים על אודות עצמנו בלב היער שוקק החיים? ואם כן, כיצד?

כיוון שאנו יונקים השוכנים על הקרקע, אנחנו חיים קרוב יותר לגזעים מאשר לענפים או לשורשים – והמוח נוטה להאניש את פני הגזע, לראות עיניים בסיקוסים, או גומות וקמטים בקפלי הקליפה

מֶג לוֹמֶן (Lowman) וסוזן סימארד (Simard) הן צמד חלוצות שפועלות כבר עשרות שנים בשדה (כלומר, ביער) הזה, וכעת הן כתבו ספרים שנועדו לא רק להקנות לנו ידע, אלא גם לשנות את צורת החשיבה שלנו ולתת לנו השראה. לומן – שבכובעה כמורה היא מאמצת את הכינוי Canopy Meg (מג "חופת יער") – היא אקולוגית ומומחית שימור ששמה לה למשימה לתקן את "הטיית הגזע" שלנו, כלומר את החיבור קצר הרואי שלנו לחלק המרכזי הזקוף של העץ. אנו מגדירים צמח כעץ – בניגוד לשיח, או למטפס – אם יש לו גבעול תאית מעוצה שמתקשח הודות לפולימר האורגני ליגנין. לא חסרות סיבות לקיבעון הגזעים שלנו. הערך המסחרי של העץ (אם נתעלם לרגע מעצים המניבים פירות או מפיקים שמן) תלוי בעיקר בחומר הבנייה שהוא מספק לנו. והמשיכה לגזע קשורה לבטח גם לנקודת המבט שלנו. הרי כיוון שאנו יונקים השוכנים על הקרקע, אנחנו חיים קרוב יותר לגזעים מאשר לענפים או לשורשים – והמוח נוטה להאניש את פני הגזע, לראות עיניים בסיקוסים, או גומות וקמטים בקפלי הקליפה. לטענת לומן, זאת הסיבה שאיננו מקיימים קשר עם הטבע השופע שמעלינו, קרי עם העולם המרחף של חופת היער. וחופת היער היא תקרה בעלת חשיבות רבה, כפי שאפשר ללמוד מכותרת ספרה החדש של לומן: האמירונאוטית: לגלות את היבשת השמינית בעצים שמעלינו".

יער אפל ומלא ענקים יודעים, תמיד יש מה לגלות. תצלום: דונלד ג'אנאטי.

לומן מתמקדת בעלווה. כמי שגדלה בקוטג' שנבנה סביב בסיסו של עץ אולמוס – הקדמה מהאגדות לעיסוק שיימשך חיים שלמים – היא הקדיש את תחילת הקריירה המדעית שלה לשאיפה פשוטה לכאורה: היא רצתה לחקור עלים בטבע, מהָנֵץ ועד נשוֹר. לומן כותבת שהיא נהגה להשתמש במקלעות, משקולות וציוד של חקר מערות כדי לאלתר לעצמה עלייה נוחה ואלגנטית ככל הניתן – כמו לרדת למערות רק בכיוון ההפוך – אל בין הענפים. שם היא גילתה את קסמי ה־phylloplane, פני העלה, ודייריו הזעירים – חִדקוניות ומקלונאים, עשים, רימות, דבורים, זחלים. כמה מטריד לחשוב שיותר ממחצית בעלי החיים היבשתיים בכדור הארץ שוכנים שם, ורובנו פשוט פוסחים עליהם, או ליתר דיוק מתחתם.

חופות האמזונס מייצרות גשם: טיפות האוויר הרבות מייצרות עננים נמוכים. ממטרים מהעננים האלה מחוללים שינויי אקלים, והשינויים האלה מייצרים רוחות. הרוחות בתורן נושאות אוויר לח נוסף מהאוקיינוסים אל היבשת, והאוויר הזה משקה את העצים בגשם נוסף

גם המגוון של העלים הוא מסחרר. לומן כותבת כי בחופות הטרופיות, צורתו של עלה נתון נקבעת בדרך כלל לא רק על ידי הדנ"א של העץ, אלא גם על ידי מיקומו של העלה ביער. עלים בשכבה התחתונה של החופה הם מרבדים שחרחרים-ירוקים, דקים יותר מאלה שמעליהם, ולרוב מכוסים באבקה. העלים הפונים אל השמיים נוטים להיות צהובים יותר, קטנים יותר ובעלי מרקם דמוי עור. השכבה האמצעית היא סלט שלם: עלים שלוכדים שבבי אור שמש נבדלים מאלה שנמצאים באזורים עם תאורה פחות טובה, גם אם הם יושבים על אותו ענף. אם בצמחי אוויר סמוכים יש חרקים, גדל הסיכוי שהם יכרסמו את עלי העץ. אבל אם עץ מזין קיני נמלים, הנמלים עשויות לטרוף זחלים, וכך יותר עלים יישארו תקינים. גובה וחשיפה לרוח יכולים לייצר גיוון בעלים, ולחות עלולה להגדיל את הסיכוי שעל העלה יצטברו טחב וחזזית. העצים, בתורם, מסוגלים להנדס יחדיו את מזג האוויר שהם גדלים בו, וכך קורה כשחופות האמזונס מייצרות גשם: טיפות האוויר הרבות שהן משחררות בתהליך של דיוּת מייצרות עננים נמוכים. ממטרים מהעננים האלה מחוללים שינויי אקלים, והשינויים האלה מייצרים רוחות. הרוחות בתורן נושאות אוויר לח נוסף מהאוקיינוסים אל היבשת, והאוויר הזה משקה את העצים בגשם נוסף.

אזור ביצות ב-Piat (סביבות 1863), הדפס מלח על נייר, מאת Eugène Cuvelier, אוסף ה-National Gallery of Art, תודות ל-
Gift of Mary and Dan Solomon and Patrons' Permanent Fund

אף על פי שאנו רואים בעצים מטרונומים של הטבע ואנו משקיפים על תנועתו הבלתי פוסקת של הזמן דרך טבעותיהם המחורצות, המחקר של לומן מבהיר כי עץ בודד אינו שקול לעידן בודד. ביערות לא נשירים – אלה שאינם עוברים שלכות עונתיות – לעלים של עץ נתון יש תוחלות חיים שונות. משך החיים של עלה מרמז על תפקידו, ועל אסטרטגיות ההישרדות השונות של העץ. אצל עץ הקואצ'ווּד (Coachwood), עלים כהים וגדולים יותר חיים זמן רב יותר, כי חומרי מזון רבים יותר מושקעים בייצורם, ולכן הגיוני שהעץ ישמר אותם; העלווה של עצים אחרים מתחלפת בקצב מהיר – אולי כי העץ התפתח להתמודד עם פעילות מרובה של חרקים המפשיטים את העלים; העלים של עצי הסרפד הענקיים של מזרח אוסטרליה (הגדלים עד לגובה של 40 מטר) מחזיקים מעמד רק 4-6 חודשים, כי כמעט חצי משטח הפנים שלהם נעלם בלועה של חיפושית מסוימת החסינה לצריבתו; ואגב, ייתכן כי יש גם עצים המפיקים תועלות משניות מבעלי חיים אוכלי צמחים. למעשה, יש עצים המקריבים את עליהם כדי להשיג צואת חרקים המעשירה את הקרקע סביב בסיס העץ. לכל עלה ביוגרפיה משלו, חברה משלו, והודות לעט של לומן, גם מודעת אבל משלו. אם בעבר ראינו בעץ דבר חי אך סטטי ביסודו, כאן אנו רואים אותו כדבר רוחש שינויים שסביבתו מעצבת אותו.

החופה אינה רק בית גידול לבעלי חיים מסוימים, אלא גם סביבה שבה העצים מתקשרים ביניהם ללא הרף ומוציאים לפועל אסטרטגיות של צמיחה והישרדות

וכפי שהעץ מושפע מגורמים חיצוניים רבים, הוא גם משפיע על סביבתו בדרכים בלתי נראות שבעבר לא היינו מודעים אליהן. עלים קולטים אור, כמובן, ובאמצעותו הם משיגים את האנרגיה שהעץ צריך בשביל צמיחה, התחדשות ורבייה. אבל עלים, כולל הגבעולים והניצנים, גם פולטים לאוויר ביוכימיקלים. יש עלים שבעת שהם נשרפים הם משחררים עשן המאותת לזרעים מסוימים שהתנאים מתאימים לנביטה. עלים המותקפים על ידי בעלי חיים מלחכים עשויים לפלוט "הורמוני פציעה" – ובעצים מסוימים התגובה הזאת אינה מאותתת אך ורק על עצם קיום הפציעה. לדוגמה, עלה אשור שנקרע על ידי פיו של אייל רעב משחרר תרכובות כימיות שונות מאלה שמשחרר עלה אשור שנתלש מכאנית – הרוק של האייל הוא שגורם לכך. וכשחוקרים בחנו צמחים שכנים שנחשפו לאדים מעלים פצועים, התברר שהם התחילו להגביר את ייצור רעלני ההתגוננות המרתיעים אוכלי צמחים מסוימים. הראיות שלומן מלקטת ביבשת שמעל ראשינו, מלמדות כי החופה אינה רק בית גידול לבעלי חיים מסוימים, אלא גם סביבה שבה העצים מתקשרים ביניהם ללא הרף ומוציאים לפועל אסטרטגיות של צמיחה והישרדות.

חלק בלתי נפרד מהיער. תצלום: סקוט קארול

סוזן סימארד היא חוקרת בולטת של האקולוגיה של היער מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, ובספרה Finding the Mother Tree: Discovering the Wisdom of the Forest היא יורדת אל מתחת לקרקע כדי לחשוף את האחווה המתקיימת במטעי עצים. כמו לומן, גם סימארד החלה להסתקרן מעצים בילדותה, בעקבות תקרית שהיא מתארת בתחילת הספר. הכלב של המשפחה נפל לתוך הבור שבביתן השירותים ליד בית האגם של המשפחה, ומיד החלו חפירות בהולות כדי לחלצו. כשנגרפה פסולת העלים – שהשירו השַדָרים, הארזים, האשוחים וצמחי הרוֹש – צפתה סימארד מהופנטת בקנוקנות הפטריות שנחשפו תחתה, ובהקו בשמש כמו שערות של קרמל. מכושים חדרו את הרקבובית (עיסה מרקיבה של צמחים מתים), את השתי והערב של שורשי העצים, את השכבה הדקה של חול לבן מינרלי, וסבך נוסף של פטריות מתחת לכל זה. אל העולם שופע החיים הזה חזרה סימארד שוב ושוב במהלך הקריירה שלה.

כשפטרייה מקשרת בין עצים רבים, היא מגוונת את מקורות המזון שלה ומגינה על עצמה מפני מפלתו של עץ בודד או של מין יחיד. העצים נעזרים בפטריות, הפטריות מנצלות את העצים: מערכת יחסים מטפחת

תרומתה החדשנית של סימארד למדעי העצים היא ההסבר שלה לתפקידן של רשתות מיקוריזיות – מעין אריג של פטריות חוטיות שנשזר בשורשי העצים, מתפרש אל מעבר להם ומחבר אותם אל עצים אחרים דרך האדמה. אפשר לומר שזוהי בבואה של חופת היער בקרקעיתו. אלא שהשכבה התת־קרקעית הזאת אינה מורכבת מעלים, אלא מחומר סיבי: רשת של סיבי פטריות חלביים, שחורים כדיו או שקופים. המבנים האורגניים האלה משמשים ככלים להובלת מים, פחמן, חנקן ומידע ביוכימי בין עצים מקורבים (אבות ובנים), בין עצים מאותו מין (למשל אשור אל אשור) ואפילו בין עצים ממינים שונים (אלמון אל אורן). הפטריות האלה – מאלפי זנים שונים – מפיקות תועלת מהשירות הזה כיוון שהן סופגות סוכרים שלא היו מגיעים אחרת אל התאים שלהן. כשפטרייה מקשרת בין עצים רבים, היא מגוונת את מקורות המזון שלה ומגינה על עצמה מפני מפלתו של עץ בודד או של מין יחיד. העצים נעזרים בפטריות, הפטריות מנצלות את העצים: מערכת יחסים מטפחת.

לשיטתה של סימארד, העצים שהיא וחוקריה בחנו מנהלים, בעצם, פרויקט של עזרה הדדית. רשת הפטריות מנתבת משאבים מעצים החשופים לאור שמש אל אלה שגדלים בצִלם, או מעצים הנהנים מעודף מים אל חבריהם המיובשים. עצים אכולי חרקים משדרים דרכה אותות לעצים בריאים סמוכים. עצים צעירים המנותקים מהרשת אינם מצליחים לגדול. וכשעץ זקן מגיע לשלהי חייו הוא יכול להשתמש בקשרים המיקוריזיים כדי להפקיד את מאגרי הפחמן הגדולים שלו אצל הצעירים – את העצים הזקנים האלה מכנה סימארד "עצי אֵם" (האימהוּת כאן שקולה להקרבה עצמית). כלומר, בתמונה שמציירת לנו סימארד, עצים אינם אורגניזמים יריבים: כל עץ משקיע ברווחת היער כולו באמצעות המיקוריזה.

גם אנחנו טפילים של היער: "מנוחה ליד נחל בשולי היער" (1878), אלפרד סיסלי, מוזיאון ד'אורסיי, פריס. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מחקריהן של סימארד ולומן מבשרים את בואו של עץ מסוג חדש, או חזון חדש של חיי העץ, השונה מהדימוי הרומנטי שהמשוררים נוטים להציג: עץ בודד, יחידני, עוגן כבד שהושלך אל העבר ומסמל עוז רוח, או עדוּת. העץ החדש הוא עץ מרושת, רגיש, חברותי ותקשורתי. חשיבותו בהיותו חלק מחופת היער או מרשת המיקוריזה. העצים החדשים מטפלים בצאצאים, ואינם יצורים מבודדים כלל וכלל – להיפך, הם לוקחים חלק בחילופים דינמיים של מידע ומשאבים. ממצאים אלה מלמדים כי העצים מסוגלים להרבה יותר מכפי שחשבנו. התפישה שעצים "עושים" משהו חוץ מלטפס אל האור ולשאוב מים, מצביעה על קיומן של יכולות סף שנחשבות באופן מסורתי ליכולות מנטליות, או לפחות חושיות. ביולוגים טענו תמיד שהיכולות הנדרשות לתקשורת מצויות רק אצל צורות חיים עם מוחות, עיניים, אוזניים, נחיריים ולשונות (ולכל הפחות, עור), ולא לעולם הצומח. האם משהו שעשוי בעיקר מעץ יכול להיות מוּדע לקיומם של אורגניזמים סמוכים? האם הוא יכול להגיב באופן אסטרטגי, לגלות יחס משפחתי, או להפגין תחושת עצמי? האם עץ הוא יצור תבוני? בספרות, כשעץ מתקשר, אומרים שזוהי האנשה, כי אהדה לזולת נחשבת לתכונה אנושית. יש מעוזים שבהם זאת עדיין כפירה לדבר על עצים כאילו הם יצורים חברתיים.

מפעל שיתוף המשאבים ביער נשמע אצילי כל כך, נבון כל כך, בעולם שבו האי־שוויון רק גדל והולך. אף שריבים ורעיונות שווא מתפשטים בקצב מבעית בחיינו המקוונים והמרושתים, שיתוף הפעולה המורכב, המגונן, בין העצים, בכל זאת נשמע לנו כמו אושר, כמו אוטופיה

אך אין פלא שהתיאור החדש של היער מהלך קסם על רבים. מפעל שיתוף המשאבים ביער נשמע אצילי כל כך, נבון כל כך, בעולם שבו האי־שוויון רק גדל והולך. אף שריבים ורעיונות שווא מתפשטים בקצב מבעית בחיינו המקוונים והמרושתים, שיתוף הפעולה המורכב, המגונן, בין העצים, בכל זאת נשמע לנו כמו אושר, כמו אוטופיה. קיומה של יחידה חשאית של הזנה וטיפוח המחברת בין עצים שונים מקבל גוון מיוחד על רקע מגפת הקורונה. העץ נראה לנו עד כה יחידני ובודד, אך כעת מתברר שהוא קהילתי ותומך. כשמכווצים את העיניים, איכויות שעד כה נראו אנתרופומורפיות מתחילות להיראות, תסלחו לי, בוטנומורפיות.

אבל אולי עדיין לא השתחררנו מהטיית הגזע שלנו, ומהנטייה הנרקיסיסטית לזהות את עצמנו בעצים. אולי פשוט הפסקנו לחפש מסרים של ישועה רוחנית ועברנו לחפש מסרים של חוסן קהילתי. אנחנו בריות שמכירות בעיקר את עצמנו, את אורח החיים שלנו. לדוגמה, כיונקים חברתיים הדאגה ההורית היא מידה טובה בעינינו, אף שיש צורות חיים אחרות שלכאורה אין להן שום צורך בזה. אנו בני האדם מחפשים דיאלוג מתוך בחירה; לוקחים חלק בהתארגנויות קולקטיביות למען טובת הכלל; אנו דואגים לקהילות שלנו. עצים אינם עושים את הבחירה הזאת; כמעט בטוח שהם אינם רואים בעצמם "עצמי" והם אינם דוגלים בשום אידיאולוגיה של עזרה הדדית.

תאנה חונקת: איך לא יתפתחו מתוכה סיפורים? תצלום: דייויד קלוד

מבחינה ביולוגית, אכן יש עצים שאפשר להגדירם כנזיריים – הם מבודדים בחורשים קטנים ומפיצים את הזרעים שלהם לנהרות כדי שזרמי האוקיינוס יישאו אותם הרחק. אחרים, כמו הפיקוס המכונה "תאנה חונקת", הם טפיליים מטבעם. פריחת עצים אינה מחייבת סולידריות. לפי לומן, ייתכן כי ביערות גשם בעלי גיוון צמחי רב, עדיף לעצים טרופיים שלא לנבוט בסמוך לעצים בני אותו מין, כלומר בסמוך להורים שלהם, כי אז אוכלוסיית חרקים טורפים שהתפתחה לאכול מין נתון של צמחים, תוכל לדלג בקלות בין עץ בוגר לעץ צעיר. מכאן שחיבור מיקוריזי של עצים צעירים וותיקים אינו כדאי בסביבה בעלת גיוון ביולוגי רב, כי הסמיכות ביניהם תגביר את הסיכוי לאובדן עלים ולהפצת פתוגנים התוקפים מינים מסוימים. מה שנראה לנו כמו אכזריות ואנוכיות עשוי להיות מה שמשרת באופן הטוב ביותר את המורשת הגנטית של העץ בטווח הארוך.

מה שכל עץ "מרגיש", מה שהוא "רוצה" בו, רחוק כל כך מהקיום שלנו שאפילו השימוש במירכאות עלול להטעות. תבונת צמחים עודה תופעה בלתי אנושית בעליל

כשחזרתי לאחרונה מטיול בטבע, זיהיתי דימום אדום מבסיס עץ המרוחק מעט מן השביל, והאדרנלין הציף אותי במהירות גדולה כל כך – כאב! יש פה כאב! – שמעדתי. הסטתי את הצמחייה וראיתי שהדבר המדמם הוא עץ המכונה bloodwood, "עץ דם", ושה"דם" עז הצבע שלו אינו אלא שרף. לעץ אין מערכת עצבים, אין לו קולטני כאב, אין נוירונים, וסביר להניח שהעץ המדובר בסך הכול ניסה להציף חרק מזיק בנוזל. מה שכל עץ "מרגיש", מה שהוא "רוצה" בו, רחוק כל כך מהקיום שלנו שאפילו השימוש במירכאות עלול להטעות. תבונת צמחים עודה תופעה בלתי אנושית בעליל. ואף על פי כן, באותו רגע, מתוך תגובה שאינה מחושבת אלא חייתית, לא יכולתי שלא להזדהות. לשנייה אחת, נגעתי בשרף המבריק, הבוהק, שהלך והתקשה באוויר. הוא לא הפיץ חום. חשבתי אז על הפטריות שמבליחות מתוך הקרקע הזאת – לעתים כדוריות, לעתים כובעיות, לעתים דמויות פרחים – ואז נסוגות שוב אל מתחת לפני הקרקע: אורגניזמים נסתרים, עדינים, קטלניים. העובדה שהישרדותו של עץ עשויה להיות תלויה בסירת הצלה שברירית כל כך, נראית לי כמו המסר החשוב ביותר כאן.

רבקה גיגְס (Giggs), כותבת מפרת' שבאוסטרליה, היא מחברת הספר Fathoms: The World in the Whale (משנת 2020).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "עץ שזיף בפריחתו, בעקבות הירושיגה" (1887), וינסנט ואן גוך, מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם. תצלום: ויקיפדיה