הרומנטיזציה של הסורק

כיום, אם יש לכם סורק שולחני יש לכם כוח פוליטי אדיר. האם טכנולוגיית הסריקה הופכת לכלב השמירה החדש של הדמוקרטיה?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בפרק הראשון של הסדרה "בית הקלפים" יש סצנה נהדרת: זואי ברנס, העיתונאית הצעירה והשאפתנית, יושבת על רצפת הסלון בדירתה השכורה וסורקת את עמודיו הגרוסים-חלקית של חוק החינוך שהעביר אליה המקור/המאהב שלה, פרנק אנדרווד, המכהן כ"מצליף הרוב". היא שותה יין, כותבת הערות במחשב הנייד וסורקת את המסמכים על הסורק השולחני שלה. למחרת היא מגיעה למשרדי העיתון שבו היא עובדת עם טקסט בן 3,000 מילה והמסמך בן 300 העמודים שסרקה, ומפצירה בעורכים שלה ש"אנחנו צריכים להעלות את זה לאתר עכשיו."

ברנס, כאמור, היא דמות צעירה ושאפתנית. בהמשך העונה היא עוברת לעבוד באתר שנקרא Slugline, המזכיר גרסה מוקדמת של Politico, ובו "עיתונאים מפרסמים חדשות ישירות מהטלפון." האובססיה שלה לטכנולוגיה משמשת בסדרה ככלי נרטיבי שמבדל אותה מעורכיה המבוגרים והשמרנים יותר בעיתון. ושאיפתה להעלות מידע לאתר העיתון כמה שיותר מהר, לתת לציבור את המידע הגולמי לפני שהוא מסונן ומנותח, מייצגת את האידאליזם שלה.

הרומנטיזציה של הסורק נובעת מההנחה שעל-ידי סריקה והעלאה של מידע אנחנו מנגישים אותו לציבור, ושזה מעשה דמוקרטי במהותו. "סריקה" הפכה למילה נרדפת לשקיפות ונגישות. אבל האם העלאת המסמכים הגולמיים מייצרת ניתוח מעורר מחשבה או שמא היא דווקא מפחיתה מחשיבותם? האם האינטרנט מאפשר הפצה נרחבת, או שמא הוא מייצר דווקא גישה ריכוזית? והאם הסורק מייצר שקיפות של מידע, או דווקא משנה אותו? עולם הדימויים הפוליטי העכשווי מקשר בין הסורק לבין הדמוקרטיה, ולכן עלינו להעמיק ולבחון את האפשרויות, הערכים והמגבלות הפוליטיות המיוחסות לתהליך סריקת המסמכים והעלאתם לאינטרנט.

מהן האפשרויות הפוליטיות הטמונות בהנגשת מידע? מסמך שנסרק כבר הורד מהאינטרנט, במובן מסוים. הוא הופץ על נייר, בתפוצה רחבה כמו זו של עיתון או בתפוצה מצומצמת כמו זו של מסמכים מסווגים. ועצירת המשך הפצתו היא חלק ממסורת ארוכת שנים של פיקוח על האוכלוסייה. המסמכים מוסתרים מעיני הציבור; מכבשי הדפוס המכובים. סריקת חומר מודפס לשם הפצתו באינטרנט היא פעולה שטמון בה הפוטנציאל לעקוף את הבעיות האלה. הסריקה היא הפיכת המסמך לתמונה, שבה אפשר לזהות טעויות וסימנים להחלטות העריכה של הסורק. אמנם עדיין קיימים שירותים ריכוזיים המועדים לתמרון פוליטי, כמו מערכת ה-DNS לכתובות אינטרנט, ואמנם הפיקוח הממשלתי על התנהגות ברשת הוא עניין נפוץ, ובכל זאת: הידע המצטבר והביזור הגיאוגרפי של האינטרנט טומנים בחובם אפשרות פוליטית. אם אותו מסמך נסרק, מועלה ואז מופץ לכמה מוקדים ברשת, הרבה יותר קשה לשלוט בהפצתו. ומעצם הפצתו הוא צובר חשיבות.

ללקט ולהפיץ

כשוויקטור ינוקוביץ' – שהיה נשיא אוקראינה מ-2010 ועד שהודח בעקבות מחאה אלימה שקמה בכל המדינה – נמלט לרוסיה בפברואר 2014, נמצאו באחוזתו מאות תיקיות. קבוצה של עיתונאים ואקטיביסטים הגיעו למקום והתחילו בפרויקט שמטרתו לשמור ולהפיץ את המסמכים המתעדים את שלטונו המושחת והאלים של ינוקוביץ'. הם לא עזבו את המקום במשך ימים. הם ייבשו וסרקו את המסמכים – מפעל מרשים הרבה יותר מזה של זואי ברנס. בריאיון לאתר Mashable הסביר אחד מחברי הצוות (המתכנת שבנה את האתר שאליו הועלה התוכן) ש"הפצת המידע הייתה בראש סדר העדיפויות. עד עכשיו המהלך היה מוצלח, אבל בהתחלה לא ידענו אם כולם יסולקו. אז רצינו לדאוג למסמכים ולהפיץ אותם לציבור כדי להראות שזה עניין של שקיפות ואחריותיות."

אף אחד לא מצפה שנעבור על המסמך בשלמותו: לכן אנו קוראים את הניתוח. אבל מושג האמינות בדיווח העיתונאי, בייחוד בעולם שאחרי "ויקיליקס", כולל בתוכו מסמכים סרוקים

באתר של הקבוצה יש 23,456 מסמכים. במהלך הקיץ הם ערכו במתחם של הנשיא לשעבר אירוע ציבורי המוקדש לקשר בין עיתונות חוקרת, אקטיביזם דיגיטלי והדלפות. והם זכו בפרס "עיתונאים ללא גבולות" במסגרת תחרות ה-BOBs – המכובד שבפרסי האקטיביזם המקוון. כעת עוסקת ממשלת אוקראינה בחקיקה נרחבת נגד שחיתות שמטרתה לתת מענה לחששות הציבוריים שהתעוררו בעקבות הגילויים האלה. חשיבותו של פרויקט חשיפת ינוקוביץ' היא בעצם הכניסה לאזור סודי (עיתונאים מעולם לא הורשו להתקרב לאחוזת הנשיא) והפצת סודותיו. וההשפעה האדירה של הפרויקט הזה עדיין נבחנת ומעוררת דיון רב. זו דוגמה מצוינת לתהליכי הדמוקרטיזציה האדירים שאפשר להניע על-ידי פעולת הסריקה. קבוצת ההדלפות עושה את הצעד הראשון בניתוח השלכות שלטונות של ינוקוביץ' על-ידי הנגשת מידע גולמי. אבל האם אפשר לקרוא לזה דיווח עיתונאי? כשמשתמשים במונח כגון "דמוקרטיזציה", עלינו להעלות גם את שאלת האחריות, שבמקרה זה משמעותה אינה רק הנגשת מידע, אלא ניתוחו ויצירת שיח ציבורי על אודותיו.

אנו חיים בעידן שבו האקטיביזם מושפע מכלכלת המידע, בעידן שבו אי אפשר להכחיש ש"ויקיליקס" הוא אחד הארגונים המשמעותיים ביותר בעיצוב המציאות הפוליטית הבינלאומית. וזה עידן שבו לעתים קרובות הנגשת המידע עצמה מחוללת שינוי. מכיוון שהפצת מסמכים נתפסת כפעולה חיובית ואף הרואית, ניתוחם עלול להיתפס כפעולה אפורה ומשעממת. הדימוי החזותי של המסמכים הסרוקים מוסיף נופך של דיוק ושקיפות, גם בהעדר התיווך הנדרש. סריקות הן חומר גולמי, לא עיתונות. הן מגבות את הדיווח העיתונאי ומספקות לו מראית עין של אמיתות. לדוגמה, ויקיליקס מפיק תועלת רבה מהמקום הרב שבאינטרנט, המאפשר לארגון להעלות את כל המידע לאתר שלו. כך הפך תפקידם של העיתונים מהפצת המידע לארגונו. ג'וליאן אסאנג' אמר, "זה יותר מדי; אי אפשר לקרוא את הכול, או לקבל תמונה מלאה של כל החשיפות."

אסתטיקה של שיתוף קבצים

מכתב סרוק

מסמך סרוק מתיקי ״ Global Intelligence" שהעלה ויקיליקס.

בזכות מקרים כמו חשיפת מסמכי ינוקוביץ' וסיבות נוספות הפכו מסמכים סרוקים המוטמעים בכתבות חדשותיות לכלי רב עוצמה בידיהם של עיתונים; אות לשקיפות ואמינות. כשעיתונאי משתף קובץ PDF הוא אומר לקוראים שהניתוח שלו מעוגן במידע שאין לערער עליו. אחד הדימויים החזותיים הידועים של הסריקה העיתונאית הוא ההטמעה (embed): קובץ PDF מוצג במסמך iframe המוטמע בהקשרים אחרים. ברוב המקרים זה מתאפשר על-ידי תוכנת הקורא של Scribd, שאותו היא מציעה לשותפיה מתחום התקשורת, ובהם "ניו יורק טיימס", "שיקגו טריביון", "האפינגטון פוסט", "טק קראנץ'" ו-MediaBistro. כשכתבה מנתחת מסמך מסוים, הטמעת אותו מסמך בעזרת הקורא של Scribd – שיתרונו טמון בכך שאי אפשר להוריד ממנו את החומר ובכך שהוא מאפשר לקוראים להביט במסמך בלי שיצטרכו להתקין קורא PDF בדפדפן שלהם – מוסיפה נופך של אמינות לכתבה. אף אחד לא מצפה שנעבור על המסמך בשלמותו: לכן אנו קוראים את הניתוח. אבל מושג האמינות בדיווח העיתונאי, בייחוד בעולם שאחרי "ויקיליקס", כולל בתוכו מסמכים סרוקים (ועדיף עם טקסט מעט מטושטש, או לפחות מחיקות חלקיות שמטרתן הסתרת מידע חסוי).

Scribd פיתחה טכנולוגיית HTML5 בייחוד כדי לאפשר שיתוף מסמכים מלאים המוטמעים בכתבות אחרות. בכך היא התקרבה למטרת-העל ש-Wired תיאר ב-2008 כך: "להפוך ליוטיוב של עולם שיתוף המסמכים באינטרנט." ובדומה ליוטיוב, Scribd מייתרת את הורדת הקבצים. אבל ההורדה אינה באמת מיותרת. לדוגמה, כשמסמכים עומדים בפני צנזורה אפשרית, שיתופם ב-Scribd מקל מאוד על חסימת הגישה אליהם. מעשה הסריקה אמור לייצר מסמך שקל לשכפל, שאפשר להעתיק בקלות לכונן הקשיח ולהפיץ לכל אחד. אך בדומה לתוצרים תרבותיים מקוונים אחרים, הסריקה מוצגת לעתים קרובות בעזרת שירותים נוחים, ריכוזיים וקלים לשליטה המגבילים את פוטנציאל השיבוש הפוליטי.

לחפש מידע

בעוד ש-Scribd מארחת מסמכים סרוקים בשרתים ריכוזיים, שירותים אחרים מרכזים את האינדקסים שבעזרתם אפשר לגשת לקובצי ה-PDF. בגלל נפח הסריקות העצום הזמין כעת, הגישה למסמכים מנוהלת לעתים קרובות על-ידי אלגוריתמים, שרבים מהם כוללים Optical Character Recognition - תהליך המרת התמונות הסרוקות לטקסט שאפשר לחפש בו. טכנולוגיית ה-OCR צברה תאוצה מכיוון שגוגל כוללת בתוצאות החיפוש שלה טקסט שנסרק על-ידי שירות Google Books ונותח על-ידי OCR.

המאבק בין הנוף הדיגיטלי העכשווי לחוקי זכויות היוצרים מעמיד למבחן את ההנחה שאומרת כי זמינות היא סחורה ונגישות (על-ידי חיפוש) היא שירות קנייני

אפשרות חיפוש הטקסט בספרים יעילה מאוד לאקדמאים ומהווה נדבך מרכזי בספרייה הדיגיטלית של HathiTrust, שיתוף פעולה בין עשרות אוניברסיטאות שבמסגרתו יכולים משתמשים לחפש בטקסטים של מיליוני הספרים הנמצאים באוסף. תוצאות החיפוש כוללות ציטוטים מלאים (כולל מספרי עמוד) מהספרים שבהם מופיעות המילים שחופשו, ומאפשרות למשתמשים בעלי אישור לגשת לאותם ספרים ברשת. HathiTrust נתבעה על הפרת זכויות יוצרים; ביוני החליט בית המשפט לערעורים מהסבב השני של מדינת ניו יורק שחיפוש הטקסט המלא שמבצעת HathiTrust הוא "טרנספורמטיבי" ולכן נחשב לשימוש הוגן. מתוך מסמכי בית המשפט: "עבודה טרנספורמטיבית היא כזו שמשרתת פונקציה חדשה ושונה מהעבודה המקורית ואינה מחליפה אותה." התייחסותו של בית המשפט לשינוי שהטכנולוגיה מחוללת באופן השימוש שלנו בטקסט היא מרתקת, מכיוון שהתוכן ש-HathiTrust מציגה הוא הטקסט המקורי; אך עצם הפיכת הטקסט לנתונים מאפשרת לה לשרת "פונקציה חדשה ושונה."

הפסיקה שאומרת כי טכנולוגיית ה-OCR היא טרנספורמטיבית סוללת את הדרך לעקיפת זכויות היוצרים בנוגע למסמכים סרוקים. המאבק בין הנוף הדיגיטלי העכשווי לחוקי זכויות היוצרים מעמיד למבחן את ההנחה שאומרת כי זמינות היא סחורה ונגישות (על-ידי חיפוש) היא שירות קנייני. יש לחכות ולראות איך הפסיקה הזאת תתורגם לעולם של Google Books (גילדת הסופרים, הארגון שתבע את HathiTrust, הגישה גם תביעה ייצוגית נגד Google Books, שנפסלה ב-2013). המקרה של Google Books ועתידו הבלתי-ידוע (גוגל שומרת לעצמה את הזכות להציע מינויים בתשלום על התוכן שהיא סורקת, למשל), הוא רק דוגמה אחת המוכיחה שסריקת מידע אין משמעותה שחרורו לחופשי. לעתים קרובות תאגידים יכולים להרוויח הרבה מהנגשת מידע – ואז גביית דמי צפייה. כשעמוד מודפס לובש צורה דיגיטלית, צורה של נתונים, הגישה אליו לאו דווקא נעשית חופשית. בעוד שמדינות רבות מתכננות דיגיטציה של המורשת התרבותית שלהן, Google Books מנסה להציג את עצמו כקיצור דרך, שיהיה חינמי לממשלות אך עלול לעלות לציבור ביוקר.

הפוליטיקה של התפוצה

יכולתו של סורק שולחני פשוט להחליש את השליטה במידע משנה את הנוף התקשורתי. בכלכלת המידע, הנגשת ידע יכולה לייצר פעולה פוליטית; חלק מההבנות הפוליטיות המטלטלות ביותר בזירה הבינלאומית נולדו כשגורמים פרטיים או ארגונים גדולים הנגישו ידע שהוסתר במכוון. הייצוג הכפול – של טכנולוגיה ועימותים פוליטיים – המיוחס לפעולת הסריקה בהקשרים אלה מאפיין את העת הזו, שבה אנו עדיין מפקחים על כמויות אינסופיות-לכאורה של מידע שאפשר לשתף באינטרנט. העדר הגבולות, כביכול, של הטכנולוגיה הזו הולם את כמויות המידע הבלתי נתפסות שיש בעולם – מידע שחלקו הגדול מוסתר מעיני הציבור או מוגן על-ידי מערכות המאפשרות גישה בתשלום בלבד.

כחלק מהשיח המתמשך לגבי השפעת הטכנולוגיה על ידע פוליטי ועל השתתפות, עלינו להעריך מחדש את אופן הצגת המידע ואת אופן קריאת המידע. עלינו לחכות ולראות מה תהיה השפעת האקטיביזם הדיגיטלי ברמה העולמית, אבל אין ספק שמידע מסוגל לחולל שינוי במבני הכוח. עלינו להיזהר באופן הצגתו שמא נבלבל בין גישה למידע לניתוח ביקורתי.

המאמר ראה אור לראשונה באנגלית בכתב העת Rhizome. אורית גת כותבת על אמנות עכשווית, הוצאה לאור, האינטרנט ועוד. מאמריה התפרסמו בין היתר ב-Rhizome, Frieze, ArtReview ו-Modern Painters שם עבדה כעורכת עד 2013. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על הרומנטיזציה של הסורק

01
רובי

אפשר גם למנוע העתקת תוכן של קבצי PDF על ידי הוספת הגנה (שירות או על ידי מספר תוכנות שצריך להתקין כמו למשל ACROBAT READER או המרה ישירות דרך האינטרנט למשל באתר online-pdf-nocopy.com)

02
י

בעידן שבו הציבור בוחר במנהיגים מושחתים, אין משמעות רבה לאמת ולסריקת מסמכים.
הרוב לא צוללים לנבכי ויקיליקס, וגם העיתונאים שכן מוצאים משהו מעניין ומפרסמים אותו, לא משפיעים באופן ניכר על קבלת ההחלטות של הציבור.
דוגמא לך ניתן לראות בארה״ב ובישראל.